החל מיומה הראשון של המלחמה, ולאורך ארבעים ימי "שאגת הארי"/"זעם אדיר", שיגרה איראן טילים בליסטיים וכטב"מים לעבר מדינות המפרץ כחלק מהאסטרטגיה האיראנית לייצר באמצעותן לחץ עקיף על ארה"ב להפסקת המלחמה. המתקפות האיראניות כללו יעדים צבאיים אמריקניים במדינות המפרץ, כמו גם תשתיות אסטרטגיות ויעדים אזרחיים בתחומן. מתקפות אלו המשיכו אף לאחר ההכרזה על הפסקת האש, כאשר כווית ואיחוד האמירויות הותקפו פעמים מספר וקטר דיווחה על יירוט טילים לכיוונה. ראוי לציין שהתוקפנות האיראנית לא הייתה אחידה כמותית ואיכותית כלפי כלל מדינות המפרץ, ומטבע הדברים היה בכך כדי להשפיע על אופן התגובה. בתחילה התאפיין הקו המפרצי בהכלה יחסית, אולם ככל שהתמשכו התקיפות חל פיצול בקרב מדינות האזור וקווי התגובה השונים נעו בין הצורך להגיב בנחרצות לבין ניסיונות תיווך ושימור הסטטוס קוו. ניתן לשרטט שלושה קווי תגובה עיקריים:
איחוד האמירויות, המדינה שספגה את מספר המתקפות הגדול ביותר (מעל 2,200 שיגורים), הובילה קו תקיף שאינו מסתפק רק בהצהרות אלא גם במעשים. עמדה זו התבטאה, בניגוד ליתר מדינות המפרץ, גם באמירות פומביות: שר החוץ האמירתי הכריז כי מדינתו לא תהיה שבויה בידי טרוריסטים; יועצו הדיפלומטי של נשיא איחוד האמירויות, אנוואר גרגאש, השמיע ביקורת חריפה כלפי איראן והציב שורת דרישות לכל הסדר. לדבריו, על מדינות המפרץ לקבל ערבויות ברורות למניעת הישנות התוקפנות בעתיד, לעגן את עקרון אי-התוקפנות ולדרוש פיצוי איראני בגין תקיפת מתקנים אזרחיים וחיוניים. אולם דומה שאת הקול התקיף מכולם השמיע שגריר איחוד האמירויות בארה"ב, יוסף אל-עותייבה, במסגרת מאמר דעה שפרסם ב"וול סטריט ג’ורנל", ובו הצהיר על נכונות מדינתו להצטרף ליוזמה בינלאומית לפתיחה מחדש של מצר הורמוז. ב-21 במרץ פרסם משרד החוץ האמירתי הצהרה משותפת של מנהיגי איחוד האמירויות יחד עם בחריין, אוסטרליה, דרום קוריאה ומדינות אירופיות רבות העוסקת בפתיחת מצר הורמוז. במסגרת ההצהרה נכתב כי "אנו מביעים את נכונותנו לתרום למאמצים המתאימים להבטחת מעבר בטוח דרך המצר".
אלא שאיחוד האמירויות לא הסתפקה רק בהצהרות, אלא ניהלה פעילות דיפלומטית ענפה כדי לדחוף למעשים: לפי דיווח ב"וול סטריט ג'ורנל", איחוד האמירויות התכוונה להצטרף למערכה צבאית בהובלת ארצות הברית לפתיחת מצר הורמוז ופעלה לקידום החלטה במועצת הביטחון של האו"ם שתאשר פעולה זו, ואף הפעילה לחץ באמצעות נציגיה הדיפלומטיים ברחבי העולם לפעול צבאית לפתיחת המצר. יתרה מזו, המדינה בחנה גם דרכי פעולה לאבטחת המצר, ובכלל זאת מאמצים לפינוי מוקשים. העובדה שאיחוד האמירויות יכלה לשמש בסיס יציאה נוח לפעילות ימית לפתיחת מצר הורמוז לנוכח מקומה הגאוגרפי הפכה אותה לשותפה חיונית בכל כוח רב-לאומי להבטחת חופש השיט.
זאת ועוד, איחוד האמירויות אף נקטה צעדים כלכליים וארגוניים חריפים, הכוללים הקפאת נכסים איראניים וסגירת מוסדות המזוהים עם המשטר בטהרן, כגון "המועדון האיראני" ובית החולים המקומי. ב-29 במרץ נטען כי איחוד האמירויות תפסה, על פי הדיווחים, נכסים בשווי מיליארדי דולרים השייכים לאיראן. כמו כן, לאחרונה היא ביטלה את כל אישורי השהייה של אזרחים איראנים ואף החילה איסור על אזרחים איראנים ומחזיקי דרכון איראני להיכנס לתחומה או לעבור דרכה. דיווחים באמצע מרץ ולאחר הפסקת האש אף טענו כי איחוד האמירויות שלחה מטוסים מטעמה לתקוף באיראן, אך דיווחים אלו לא אומתו. עם זאת, יש לחדד כי בתחילת אפריל הוציא משרד החוץ האמירתי הודעת הבהרה כי אין שינוי במדיניות ההגנתית האמירתית.
יחד עם איחוד האמירויות ניצבת ערב הסעודית, כתוצאה מחלחול ההבנה בקרב השלטון כי נוצרה "הזדמנות היסטורית" להסרת האיום האיראני, כלשונו של מוחמד בן סלמאן. לפי דיווחים, במהלך שיחותיו במלחמה עם הנשיא טראמפ, חתר יורש העצר הסעודי להשפיע על טראמפ להגביר את הלחץ הצבאי בתקווה שזה יביא, כמקווה, לשינוי משטר באיראן. זאת ועוד, בשלהי המלחמה התירה ערב הסעודית לכוחות אמריקניים להשתמש בבסיס חיל האוויר "המלך פהד" לתקיפות באיראן – זאת בניגוד להצהרותיה טרום-המלחמה. ריאד אף פעלה לגיבוש קואליציה מדינית-צבאית בינלאומית והציבה תנאים נוקשים להפסקת אש, הכוללים הגבלת תוכנית הטילים האיראנית, אבטחה בינלאומית קבועה במצר הורמוז, ותשלום פיצויים על נזקי משמרות המהפכה ושלוחיהן. אף שסעודיה העדיפה להימנע ממלחמה כוללת, בייחוד על רקע מאבקה הממושך בחות'ים, נראה היה שלקראת סיום המלחמה פקעה סבלנותה לנוכח המתקפות החוזרות ונשנות על שטחה ונטתה לתמוך בתגובה צבאית מוגבלת במסגרת קואליציונית. יש לציין שערב הסעודית נמנעה מלבטא עמדה זו באופן פומבי, ובד בבד עם הלחץ שהפעילה על ארצות הברית להמשך המלחמה היא קיימה מגעים עם המתווכים הפקיסטנים והמצרים לגבי הצעות לסיום המלחמה.
גם בחריין הציגה עמדה ניצית עקבית במערכה, הנובעת בחלקה מתלותה הגבוהה בסעודיה, ממקומה הגאוגרפי הרגיש ומההרכב הדמוגרפי של אוכלוסייתה, שכולל מיעוט שיעי גדול. מדיניותה של בחריין כללה בעיקר הובלת יוזמות במוסדות הבינלאומיים, ביניהן גינוי איראן באו"ם ויוזמה שנועדה לאפשר שימוש בכוח לטובת הגנה ימית, זאת לאחר תקיפות איראניות על מבני חיל הים שלה. ניכר שגם בחריין שותפה להבנה כי האמצעים הדיפלומטיים מוצו וכי נדרשת תגובה צבאית חריפה יותר מול תוקפנותה של איראן, והובלת גינויה במועצת הביטחון של האו"ם על ידי מנאמה משקפת עמדה זו. כמו כן הובילה בחריין לקראת סוף מרץ הצעת החלטה במועצת הביטחון המאשרת נקיטה ב"כל האמצעים הדרושים" להגנה על ספנות מסחרית במצר הורמוז – הצעה שנפלה בשל התנגדות רוסיה וסין.
איראן לא טמנה ידה בצלחת גם בכווית, ומאז שהחלה המלחמה תקפה באמצעות טילים בליסטיים וכטב"מים תשתיות קריטיות ומטרות אזרחיות במדינה כמו תחנות כוח, בתי זיקוק, מאגרי נפט, מתחם משרדי הממשלה בכווית סיטי, מתקנים להתפלת מים, משרדי חברת הנפט הלאומית של כווית ונמל התעופה הלאומי של כווית, זאת חרף ההתקרבות המסוימת שחלה ביחסי איראן-כווית בשנים האחרונות. בתגובה הגישה כווית תלונה במועצת הביטחון, וראש הממשלה הכוויתי הצהיר כי איראן נושאת באחריות לכל הידרדרות באזור. אמיר כווית אף הצהיר כי כווית "הותקפה באופן ברוטאלי ע"י מדינה מוסלמית שכנה שהחשבנו לחברה, אף על פי שלא התרנו לקיים משטחנו שום מתקפה כלפיה", וכי עומדת לה הזכות להגנה עצמית. כווית, בחריין ואיחוד האמירויות מתמודדות גם עם חתרנות איראנית באמצעות תאי טרור רדומים, ובאמצע מרץ דווח על חשיפת חוליות חיזבאללה בכווית ובאיחוד האמירויות. לקראת סיום המלחמה אף דווח שכווית והאמירויות מתנגדות למאמצי מצרים להשגת רגיעה.
מול החרפת הצעדים נגד איראן מצד האמירויות, סעודיה, כווית ובחריין, הוסיפה עומאן לנקוט קו פרו-איראני מובהק והמשיכה להתנגד למלחמה ולשמר את תמיכתה המסורתית בטהרן, זאת אף על פי שאיראן תקפה מטרות בשטחה, אם כי הרבה פחות מאשר במדינות אחרות במפרץ. מנהיגי עומאן אף בירכו את מוג'תבא ח'אמנאי על היבחרו למנהיג העליון. גישתה של עומאן מטילה את האחריות לתוקפנות על ארה"ב וישראל, ובמסגרת זו היא יזמה, יחד עם מצרים, ניסיונות לפתיחת שיחות תיווך לסיום הלחימה. עמדה זו משקפת את אסטרטגיית הגישור ההיסטורית של מוסקט, המנסה למנוע מהלך נחרץ יותר מול איראן גם כאשר שותפותיה למועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (GCC) פונות למסלול של עימות ישיר יותר. מהלך זה הרחיק את עומאן מיתר המפרץ. הגישה השונה של עומאן קיבלה ביטוי בגינוי הכלל-מפרצי מ-25 במרץ להתקפות האיראניות, גינוי שאליו הצטרפה גם ירדן, אך לא עומאן.
בין שני צידי המתרס ניתן למצוא עמדת ביניים, כפי שהשתקפה בעמדתה של קטר ביחס לאיראן לאורך המלחמה. מאז שהחלו התקיפות האיראניות על נכסיה האסטרטגיים של דוחה, ובראשם נמל התעופה הבינלאומי חמד ומתקני ה-LNG בראס לפאן, ניתן לזהות תפנית זהירה בגישתה. בתגובה להפרת ריבונותה הפעילה קטר את יכולות ההתגוננות שלה ובמסגרת זו הפילה מטוסים איראניים ועצרה חוליות של משמרות המהפכה בשטחה. לאחר ההתקפה השנייה, שפגעה ב-17% מתעשיית הגז הנוזלי הקטרי, קטר אף גירשה את הנספחים בשגרירות האיראנית בדוחה, אך לא את השגריר עצמו. עם זאת, קטר ממשיכה ב"משחק כפול" מסורתי: בעוד שהממשלה הקטרית גינתה את איראן, ערוץ אל-ג'זירה וערוץ אל-ערבי המשיכו להדהד נרטיבים הממתנים את אחריות המשטר האיראני למלחמה, במטרה לגדר סיכונים ולהכשיר את המשך היחסים במידה שהמשטר בטהרן ישרוד.
בהתאם לגישה זו של ניהול סיכונים קטרי, מאינדיקציות אחדות עלתה המעורבות הקטרית בדחיפה להפסקת אש. קטר בירכה על הפסקת האש, ואף זכתה לשבחים מצד ראש ממשלת פקיסטן. עם זאת, בניגוד להפסקת האש שהייתה עדיפה מבחינת האיראנים, התיווך עצמו הדגים דווקא את שיתוף הפעולה בין דוחה לוושינגטון מול איראן. המעורבות הקטרית בתיווך ניכרה, בין היתר, בדיון על שישה מיליארד דולר איראניים שהקפיאה ארה"ב בבנקים בקטר לאחר ה-7 באוקטובר. המשטר בטהרן ביקר את דוחה על המשך ההקפאה. באותה רוח של מתיחות בין דוחה לטהרן, דווח כי הטלת המס מצד איראן על ספינות העוברות דרך מצר הורמוז כפיצוי על המלחמה חלה גם על ספינות הקשורות לקטר. קטר, מצידה, דרשה כמו מדינות המפרץ האחרות פיצויים מאיראן על נזקי המלחמה.
לסיכום, נראה כי הפסקת האש הושגה בעת שהמערכת המפרצית נקלעה לנקודת הכרעה קריטית שבה הדיפלומטיה המסורתית איבדה את בכורתה ככלי להשגת ביטחון ויציבות והפכה למנגנון משני לניהול הסלמה בלבד. בעוד שהמתקפה האיראנית אומנם הצליחה לערער את שגרת החיים ולפגוע בכלכלת מדינות המפרץ, היא לא השיגה את מטרתה ובמקום זאת יצרה דחף חסר תקדים בקרב מרבית מדינות המפרץ לשיתוף פעולה הדוק עם וושינגטון, וציפייה ממנה "להשלים את העבודה" ולהסיר מעליהן את האיום האיראני. עם זאת, אופן שיתוף הפעולה עם וושינגטון והתקשורת עם מדינות אחרות במרחב המעורבות בתיווך, כמו פקיסטן, היה שונה בין מדינה מפרצית אחת לאחרת. ניתן להניח שעקב המחשת האיום האיראני על מדינות המפרץ הן תחלנה בהתעצמות צבאית מואצת, בד בבד עם מגעים לרקימת ברית הגנה שאליה עשויות להצטרף חברות נוספות מחוץ למפרץ.
על רקע שותפות הגורל במלחמה הנוכחית, נוצרה שעת כושר לישראל להדק את יחסיה עם מדינות המפרץ על בסיס שת"פ ביטחוני, הן התקפי והן בתחום הגנת העורף וההגנה האווירית, ולהידוק היחסים עם מדינות הסכמי אברהם, במקביל להרחבת הנורמליזציה עם מדינות נוספות במפרץ. תחום מרכזי לשת"פ עתידי הוא הובלת נפט מהמפרץ לאירופה בנתיבים שאינם תלויים במצר הורמוז. ישראל היא נתיב טבעי להנחת צינורות נפט בהקשר זה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
