מבוא

הטענה ל"אלימות מתנחלים" אינה טענה חדשה, היא עולה לשיח הציבורי בעוצמה משתנה מזה כמה עשורים. המושג "אלימות מתנחלים" מנסה לצייר תופעה רחבה של אלימות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית על ידי חלקים גדולים של ציבור המתיישבים ביהודה ושומרון. נקדים כבר כאן ונאמר כי מחברי מאמר זה תומכים בכל ליבם בשלטון החוק ומתנגדים בתוקף לכל פעולה אלימה ובלתי חוקית נגד כל קבוצה, ובכלל זה נגד האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון. איננו מתכחשים לקיומם של מקרים של אלימות מצד יהודים כלפי פלסטינים, מקרים אלו ראויים לגינוי ולטיפול מצד רשויות החוק בכל החומרה. אולם, אנו מבקשים להציב מראה על נתוני האמת, להכניס את הנושא לפרופורציות הראויות ולהציע דרך פעולה המבוססת על עובדות ולא על נרטיבים תעמולתיים.

כאשר בוחנים את העובדות, מתגלה חוסר מתאם מובהק בין הנתונים לבין הזעקה התקשורתית הסוערת בארץ ובעולם. ככל שצוללים לעומקם של המספרים ומנסים לעקוב אחר התפתחות השיח הציבורי, ניכר כי מתנהלת כאן מערכה (קמפיין) שיטתית, ממומנת ומכוונת היטב. מערכה שמקורה בארגוני שמאל קיצוני כמו "יש דין", "בצלם", "שוברים שתיקה" ואחרים – ארגונים שממומנים בידי האיחוד האירופי, מדינות אירופה השונות וקרנות בינלאומיות. לצידם פועלים הרשות הפלסטינית ובעלות בריתה, מוסדות וארגוני האו"ם השונים, המשתמשים בנושא זה כמנוף לקידום סדר יום פוליטי אנטי-ישראלי.

רקע היסטורי

המושג "אלימות מתנחלים" לא נולד בחלל ריק, ואינו תוצאה ספונטנית של אירועים מקומיים. מדובר בנרטיב מתוכנן שהחל להתגבש לפני יותר משני עשורים, במקביל להתעצמות הטרור הפלסטיני והמאבק על השליטה בשטחי יהודה ושומרון. כבר בשנים 2004–2006, בשנים שאחרי מבצע "חומת מגן", כאשר צה"ל נאבק בטרור המתאבדים שהגיע לשיאו, החלו להופיע בשטח פעילים אנרכיסטים זרים וישראלים שהגיעו במיוחד למוקדי חיכוך. פעילים אלה לא באו כדי "לשמור על זכויות אדם" בלבד, אלא גם כדי לייצר פרובוקציות מצולמות: עימותים מתוזמרים עם חיילי צה"ל, התפרצויות לשטחים סגורים, והפגנות שתועדו בווידאו והופצו במהירות לעיתונות ולרשתות תקשורת בינלאומיות.

פעילים אלה, שרבים מהם היו מזוהים עם ארגונים אנרכיסטיים אירופאיים ואמריקניים, שיתפו פעולה עם "ועדות עממיות" פלסטיניות. הם יצרו תמונות דרמטיות של "כיבוש אלים" – חיילים מול מפגינים, שוטרים מול רועים, "מתנחלים" מול חקלאים. התיעוד היה חד-צדדי, ולעיתים אף מבוים. מטרתו הייתה ברורה: להפוך את הנוכחות היהודית ביהודה ושומרון לסמל של "אלימות שיטתית" ודיכוי זכויות מיעוט, ולא של מימוש זכות היסטורית או צורך ביטחוני. בשנים הללו, כשהטרור הפלסטיני גבה מאות קורבנות ישראלים, יוזמי המערכה בנו נרטיב הפוך – שבו היהודים הם התוקפנים והפלסטינים הם הקורבנות הנצחיים.

בשנות העשרה של המאה ה-21 תפסה המערכה תאוצה משמעותית. ארגונים כמו "יש דין", "בצלם" ו"שוברים שתיקה" החלו להפיק דוחות שנתיים וממוקדים שבהם כל אירוע – גם אם מדובר בעימות בין רועים, נזק לרכוש או אפילו טיול של ישראלים – סווג כ"אלימות מתנחלים". הדוחות הללו, שמומנו ברובם הגדול על ידי האיחוד האירופי, ממשלות אירופה (שוודיה, הולנד, דנמרק, גרמניה ועוד) וקרנות בינלאומיות, הופצו באופן שיטתי למוסדות בינלאומיים, לעיתונאים זרים ולדיפלומטים. משרד האו"ם לעניינים הומניטריים (OCHA) הפך לשותף מרכזי בהפצת הנתונים, תוך בניית מסד נתונים ייעודי שכותרתו "Settler-related violence".

שיא הגל הראשון היה בשנים 2016–2020, כאשר הנתונים של OCHA החלו להיות מוצגים כ"עובדות" בלתי מעורערות. בחינה מקיפה של "עובדות" אלה הראתה שחלקים רבים מהנתונים לוקים בחוסר אמינות שיטתי. הנתונים כללו אירועים בירושלים (שהינה חלק מ"שטחי הכיבוש" לפי ארגונים אלה), התעלמו מאלימות פלסטינית, וכללו טיולים, חפירות ארכאולוגיות ועליות להר הבית כ"תקיפות מתנחלים". מקורות הדיווח התבססו ברובם המוחלט על טענות פלסטיניות לא מאומתות.[1]

תאוצה משמעותית נוספת של המערכה הגיעה אחרי 2021, ובייחוד לאחר הקמת ממשלת בנט-לפיד. הנושא עלה בראש סדר היום בפגישת ראש הממשלה נפתלי בנט עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בבית הלבן. משם הדרך הייתה קצרה לסנקציות אמריקאיות על ארגונים ועל אנשים פרטיים – צעד דרקוני ששמור בדרך כלל לראשי ארגוני טרור. זה היה שיאה של מערכה מתוזמנת וממומנת, שהצליחה לייצר תודעה כוזבת של "תופעה רחבת היקף" של אלימות שיטתית מצד תושבי יהודה ושומרון.

הרשימה של OCHA לגבי התקופה שבין אפריל 2023 לינואר 2026 מבחינה בין 2,047 תקריות אלימות נגד ישראלים ל־6,285 תקריות אלימות נגד פלסטינים. בחינה של הרשימה מלמדת שרובה המוחלט אינו מתאר שום אלימות הקשורה למתנחלים, לבטח לא אלימות שיזמו מתנחלים כלפי פלסטינים. כך, מתוך כ־6,285 התקריות של אלימות כלפי פלסטינים שהתרחשו לכאורה בתקופה הזו, 1,704 לא התרחשו בהתנחלויות אלא בירושלים; עוד 1,361 תקריות הן אירועי עלייה של יהודים להר הבית או עימותים בהר הבית בין כוחות הביטחון למוסלמים שהתפרעו במקום. שום מתנחלים אינם קשורים לסיפור הזה, ולמרות זאת האו"ם סופר כל עלייה של יהודי להר הבית בקטגוריית "אלימות מתנחלים".[2]

מאחורי 1,613 דיווחים על תקריות אלימות לכאורה ביהודה ושומרון עומדת תלונה כללית כגון "כניסה לאדמות" במסגרת סיורים וטיולים, תלונות שאין בהן שום תקיפה או פגיעה ברכוש או באדם. עוד 96 מקרים קשורים לפעולות בקרקע שמבוצעות על ידי מדינת ישראל – סלילת דרכים, הנחת תשתיות וכדומה – שאין בהן אלימות ואין בהן מתנחלים. עוד 2,039 תלונות משקפות טענות לתקיפה או לנזק לרכוש ללא פגיעה בגוף.[3] נתוני משטרת ישראל מראים כי בין השנים 2014 ל-2024 הוגשו כ-1,356 תלונות על "אלימות יהודית" ביהודה ושומרון. רק ב-40% מהן (כ-537 תיקים) נמצאה עילה לפתיחת חקירה. חלק ניכר מהתלונות כלל עבירות רכוש, גנבות רכב, החזקת סמים ועוד אירועים שאינם קשורים לאלימות לאומנית.[4]

מאחר שבסיס הנתונים של הדיווח של משטרת ישראל שונה מזה של OCHA, ננרמל את הנתונים לממוצע שנתי. OCHA דיווח על 6,285 תלונות נגד יהודים במהלך שלוש השנים שבין 2023–2026, שהן כ-2,095 תלונות בשנה. לעומת זאת משטרת ישראל דיווחה על 537 תיקים בתקופה שבין 2014–2024 (עשר שנים), שהם 54 תיקים בשנה, כלומר תלונות אשר לגביהן נמצאה עילה לפתיחה בחקירה. כאמור, חלק ניכר מהתלונות האלה הן עבירות פליליות "רגילות". הינה כי כן היחס בין התלונות של OCHA לבין תלונות שהגיעו לכדי חקירת משטרה עומד על 2.6% בלבד.

מלחמת התקומה (אוקטובר 2023 ואילך) לא עצרה את המערכה – להפך, היא שימשה כ"חלון הזדמנויות". ארגוני השמאל טענו כי "בחסות המלחמה" גברה האלימות. OCHA דיווח על עלייה חדה; הניתוח המפורט להלן מראה כי מעל 98% מהמקרים אינם אלימות אזרחית יהודית כלל: הם כוללים עימותים ביטחוניים עם כוחות צה"ל, דיווחי שווא, אירועי הגנה עצמית, או אפילו נזקים שמקורם בפעילות פלסטינית. זאת לעומת נתונים של צה"ל שדיווחו דווקא על ירידה בהיקף האלימות מאז תחילת המלחמה.[5]

בשנת 2025 נרשמו על ידי OCHA מעל 1,800 אירועי "אלימות מתנחלים".[6] משטרת ישראל באמצעות מפקדה מיוחדת לנושא, שהוקמה במחוז ש"י להגברת האכיפה, חקרה באותה שנה 967 אירועים, מתוכם הוגשו 61 כתבי אישום.[7] היחס, אם כן, בין היקף התלונות של האו"ם לכתבי האישום עומד על כ-3.4%. ככל שמדובר בעבירות פשיעה לאומנית של יהודים ביו"ש, אחוז ההרשעות עומד על 31% בלבד,[8] מה שמביא את היחס בין תלונות האו"ם להרשעות ל-1%. נדמה שהמספרים האלה מדברים בעד עצמם.

בחודש אוקטובר 2025, לבדו, נרשמו לפי נתוני OCHA מעל 260 אירועים – שיא חודשי מאז 2006. אך גם כאן, הבדיקה העובדתית מראה תמונה שונה: רבים מהאירועים קשורים לעונת מסיק הזיתים, שבמהלכה מתרחשים עימותים סביב גישה לקרקעות שנויות במחלוקת; חלק ניכר מהדיווחים מגיע מארגונים כמו "יש דין" ו"בצלם", ששיטת הדיווח שלהם כבר נחשפה כבעייתית – כולל מקרים שבהם בתי משפט ישראליים קבעו כי אירועים שתוארו על ידם "לא התרחשו" כפי שתוארו.[9]

הדברים לא נשארו רק בדוחות. הם זכו למינוף בתקשורת הישראלית והבינלאומית דרך פרסומים ממומנים, תדרוכים לעיתונאים וסרטונים ויראליים. כל אירוע, גם אם התברר כתלונת שווא, זכה לכותרות ראשיות ולראיונות מזעזעים. כשהתבררה האמת – ההודעה פורסמה בצנעה, ללא תיקון בולט, והנרטיב השקרי המשיך להדהד. כאמור, הנתונים של משטרת ישראל מספרים סיפור שונה לגמרי: בין 2014 ל-2024 הוגשו כ-1,356 תלונות על "אלימות יהודית", רק 40% מהן (537) הובילו לפתיחת תיק חקירה.

לעומת זאת, על פי נתוני צה"ל, בשנים 2019–2022 לבדן, כלומר בפחות ממחצית התקופה שנמדדה אצל היהודים, נרשמו 24,808 אירועי יידוי אבנים ובקבוקי תבערה שבוצעו על ידי ערבים, כשהמספר הזה אינו כולל פיגועים קשים, אירועי ירי, הנחת מטענים וכיוצא באלה.[10] בכירים במשטרה העידו בוועדות הכנסת כי רוב התלונות מצד פלסטינים וארגוני שמאל מתבררות כתלונות שווא מכוונות.[11]

בין מציאות למניפולציה

כאמור, אחד המרכיבים המרכזיים והמטרידים ביותר במערכה של "אלימות מתנחלים" הוא מנגנון תלונות השווא וההטיה השיטתית בדיווחים. תלונות אלה, שמוגשות לעיתים קרובות על ידי פלסטינים בשיתוף פעולה עם ארגוני שמאל קיצוני ואנרכיסטים, זוכות להדהוד תקשורתי מיידי בישראל ובעולם, בעוד שהתבררותן כתלונות שווא מסוקרת בצנעה, אם בכלל. התוצאה היא יצירת רושם ציבורי של "אנרכיה" ושל "תופעה רחבת היקף", המשמש בסיס ללחץ בינלאומי, סנקציות ואפילו להסטת משאבים של מערכת הביטחון מלחימה בטרור למאבק ב"אלימות מתנחלים".

בדרום הר חברון, מתוך 191 תיקים שנפתחו מאז תחילת המלחמה – כ-90 (כמעט 50%) היו תלונות שווא. בבקעת הירדן – כ-50% מהתלונות התבררו כתלונות שווא. נציג המשטרה תיאר בכנסת תופעה שבה ארגוני שמאל קיצוני, שפעיליהם יושבים לעיתים בתל אביב, מתקשרים למשטרה ומודיעים על "אלימות מתנחלים" בזמן אמת, גם כשמדובר באירועים שלא התרחשו.[12] שיעור התלונות מצד ערבים ביהודה ושומרון גבוה בהרבה ממה שמתרחש בשאר חלקי הארץ. למרות זאת, מוגשים יותר כתבי אישום נגד יהודים באופן יחסי, ושיעור ההרשעות דומה בין יהודים לערבים. אין כאן אפליה לרעת יהודים – אלא להפך: מערכת של אכיפת יתר שפועלת תחת לחץ.

דוגמה לתלונת שווא שהפכה לכותרת ראשית היא פרשת שרפת דיר הכבשים (פברואר 2026). התקשורת דיווחה בהרחבה על "מתנחלים ששרפו דיר כבשים וגרמו למותן של עשרות כבשים", כותרות שלוּווּ בראיונות של פוליטיקאים עם האשמות חמורות נגד "המתנחלים האלימים" והדהוד בינלאומי. יממה לאחר מכן פרסמה משטרת ישראל את ממצאי החקירה: השרפה נגרמה מחיבור חשמלי פיראטי שביצע בעל הדיר עצמו.[13] הוא אף ניסה להסתיר את הממצאים ולטפול את האשמה על "מתנחלים".

המנגנון פועל כך: אירוע שולי, או אפילו בדוי, מקבל כיסוי תקשורתי רחב. הוא מועבר לאו"ם (OCHA), לארגונים בינלאומיים ולדיפלומטים זרים. משם הוא הופך ל"נתון" רשמי שמשמש לבניית דוחות, להטלת סנקציות אמריקאיות ואירופאיות, ולהחלטות באו"ם. כשהאמת מתבררת – אם בכלל – היא כבר אינה מעניינת איש. הרושם השלילי נשאר, והלחץ הבינלאומי ממשיך.

התופעה של תלונות שווא איננה רק תופעה טכנית. היא חלק ממאמץ מתמשך לשבש את פעולת מערכת הביטחון, להעסיק כוחות משטרה וצה"ל בחקירות מיותרות, וליצור תדמית של "אנרכיה" שמצדיקה התערבות בינלאומית. ארגוני שמאל כמו "יש דין" ו"בצלם" משמשים כ"ספקי תלונות" מרכזיים, וההדהוד התקשורתי עושה את השאר. תלונות השווא וההטיה בדיווחים אינן טעות תמימה – הן כלי חיוני במערכה רחבה יותר. הן יוצרות "עולם הפוך" שבו התוקפנים הפלסטינים הופכים לקורבנות, והמתיישבים היהודים – למאיימים.

מי מממן את המערכה ומדוע?

אחד ההיבטים החשובים והמטרידים ביותר בהבנת המערכה בנושא "אלימות מתנחלים" הוא הרשת הכספית והפוליטית המאפשרת את קיומה, הרחבתה והדהודה ברחבי העולם. מערכה זו מבוססת על מערכת שיטתית של מימון זר, שמזרים מימון לארגונים ישראליים ואחרים, במטרה ברורה: דה-לגיטימציה של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, יצירת לחץ בינלאומי על מדינת ישראל והכנת הקרקע להקמת מדינה פלסטינית.

הארגונים הישראליים המרכזיים שמניעים את הפעילות הינם "יש דין", "בצלם" ו"שוברים שתיקה". הארגונים הללו משמשים כ"ספקי תוכן" מרכזיים לדוחות של משרד האו"ם לעניינים הומניטריים (OCHA). אלה מקבלים תמיכה כספית ניכרת מהאיחוד האירופי, מממשלות אירופה (שוודיה, הולנד, דנמרק, גרמניה, נורבגיה ועוד), קרנות בינלאומיות כמו הקרן לישראל החדשה (New Israel Fund) וגופים נוספים. לפי נתוני NGO Monitor, היקף התרומות לשלושת הארגונים האלה בין השנים 2020–2025 עומד על קרוב ל-94 מיליון ₪.[14]

לדוגמה, ארגון "יש דין" מתמחה באיסוף "עדויות" מפלסטינים ומגיש אותן כבסיס לנתונים שמופיעים בדוחות הבינלאומיים; "בצלם" מפרסם דוחות שנתיים שבהם כל אירוע – גם אם מדובר בעימות שולי או בתלונת שווא – מוצג כחלק מ"מדיניות שיטתית" של "אלימות מתנחלים". "שוברים שתיקה" תורם את חלקו על ידי הפצת עדויות אנונימיות של חיילים, שמשמשות להכפשת צה"ל ולחיבור בין "אלימות מתנחלים" לבין "הכיבוש".

המימון הזר אינו רק כספי – הוא גם אסטרטגי. האיחוד האירופי והמדינות התורמות דורשות לעיתים קרובות "תוצרים" מוחשיים: דוחות, סרטונים, פניות לבג"ץ, פניות לארגונים בינלאומיים והפצה תקשורתית. כך נוצר מעגל היזון חוזר: הארגונים אוספים "נתונים" (לעיתים ללא אימות), מעבירים אותם לאו"ם, זה בתורו מפרסם אותם כ"עובדות רשמיות", והנתונים חוזרים לתקשורת הישראלית והבינלאומית כ"הוכחה" לתופעה. התוצאה היא ניפוח מלאכותי של המספרים. ללא הכסף האירופי והבינלאומי ותמיכת המוסדות, בדגש על האו"ם, קשה לראות כיצד היה ניתן לייצר תוצאה שכזו עם דוחות OCHA מנופחים, סרטונים ויראליים והדהוד תקשורתי כה רחב.

העמדה הפוליטית שמאחורי המימון ברורה. הארגונים אינם מסתירים את מטרתם: הם רואים בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון "סכנה לשלום". הם פועלים באופן שיטתי להביא להתערבות בינלאומית – סנקציות, החלטות או"ם, ביקורת על צה"ל והפעלת לחץ על ממשלות ישראל. ב-2024–2025 תרמו הפעולות האלה ישירות להטלת סנקציות אמריקאיות על מתנחלים באופן פרטני, ועל ארגונים ישראליים. המימון הזר הוא חלק ממאמץ פוליטי רחב יותר. מדינות אירופה משתמשות בארגונים אלה כשליחים (Proxy) להפעלת לחץ על ישראל מבלי להיחשף ישירות. הקרנות הבינלאומיות רואות במערכה זו דרך להחליש את לגיטימיות הנוכחות היהודית ביהודה ושומרון, שמבחינתן היא לב ליבו של הסכסוך.

אלימות במגזרים אחרים – הפרופורציות האמיתיות

כדי להבין את עומק העיוות והמניפולציה בתקשורת ובשיח הבינלאומי סביב "אלימות מתנחלים", חובה לבחון את התופעה בהשוואה רחבה ומאוזנת לבעיות אלימות ופשיעה אחרות בחברה הישראלית. כאשר עושים זאת, מתברר כי הנרטיב המרכזי סביב "אלימות מתנחלים" הוא לא רק מוגזם – הוא מעוות לחלוטין את סדר העדיפויות הלאומי. בעוד שתופעות פרטניות מקבלות הדהוד עצום, בעיות חמורות בהרבה – שגובות קורבנות רבים ומאיימות על ביטחון הציבור – זוכות לכיסוי תקשורתי מצומצם יותר או להסטה של האשמה לממשלה בלבד.

שנת 2025 הייתה השנה הקטלנית ביותר בתולדות החברה הערבית בישראל. במהלך השנה נרצחו 252 ערבים. זו עלייה נוספת משנת 2024, שבה נרצחו 230 ערבים. ב-2023 נרצחו 245 ערבים.[15]

האלימות אינה מוגבלת רק לרצח של גורמי פשע, היא מתאפיינת בתעוזה חסרת תקדים. רצח נשים וילדים, ירי טילים והשלכת רימוני רסס בלב ערים צפופות, פיצוץ מכוניות באור יום, הטלת חומרי נפץ מרחפני חבלה, הצתה של מסגרות חינוך, פגיעה בתשתיות לאומיות כמו בנייני עיריות, ירי לעבר שוטרים ופקחים, ואף הברחת כלי נשק כבדים לצורך פגיעה המונית.[16]

כאשר השיח התקשורתי עוסק באלימות זו, הוא מדגיש בעיקר את "אחריות הממשלה והמשטרה" ומתעלם לעיתים קרובות מהאחריות הפנימית של החברה, ההנהגה המקומית והתרבות שמאפשרת את התופעה. אין כאן קמפיין בינלאומי, סנקציות או דוחות או"ם שוטפים. התופעה מוצגת כ"בעיה חברתית" פנימית, ולא כסכנה ביטחונית לאומית – אף על פי שהיא פוגעת באזרחים ישראלים, משבשת את המשילות ומאיימת להתפשט. בהשוואה ישירה, נתוני "אלימות מתנחלים" זעירים לעומת הפשיעה בחברה הערבית. גם אם לוקחים את הנתונים של OCHA כמות שהם, בהתעלם מההטיות שפורטו לעיל, מדובר בפחות מעשרה מקרים רלוונטיים לחודש, רובם תלונות שווא, עימותים ביטחוניים או אירועים שגרתיים.[17]

באופן דומה ניתן לראות כיצד יש התייחסות לפשיעה של מהגרי עבודה (כולל מסתננים) בדרום תל אביב. ב-2025 נפתחו בדרום תל אביב 293 תיקי תקיפה, כ-200 תיקי גנבה והתפרצות לרכבים וכ-200 תיקים של אלימות חמורה. פשיעת הזרים מהווה כ-13% מסך התיקים במרחב.[18] האזור סובל מהשתלטות של עבריינות, בעיות רווחה עם אלפי קטינים חסרי מעמד, לידות רבות והעדר משילות. למרות זאת, התקשורת הממוסדת והרשויות נוטות להמעיט בחומרתה, מחשש להאשמות ב"גזענות". אין פעולה בינלאומית נגד "אלימות הזרים בדרום תל אביב".

ההתיישבות ביהודה ושומרון היא אחת האוכלוסיות התורמות והמשרתות ביותר בישראל: שיעור גבוה של שירות מילואים, תרומת איברים, התנדבות ועשייה ציונית. ציור כלל "המתנחלים" (למעלה מחצי מיליון מתיישבים) כ"אלימים שיטתיים" על בסיס כמה עשרות אירועים (חלקם שנויים במחלוקת) הוא הכפשה קולקטיבית פסולה.

הפרופורציות האמיתיות ברורות: אלימות פלסטינית נגד יהודים – עשרות אלפי אירועים בעשור האחרון; פשיעה בחברה הערבית – מאות רציחות בשנה; פשיעה בערים גדולות ובקרב אוכלוסיות אחרות – אלפי תיקים. לעומת זאת, התופעה שמותגה כ"אלימות מתנחלים" – כמות זניחה יחסית, שמוצגת באופן מוגזם ושיטתי לצרכים פוליטיים. התוצאה יצרה "עולם הפוך": התוקפנים והמחוללים של אלימות רחבת היקף הופכים לקורבנות, והקורבנות למאשימים. היא מסיטה משאבים, אנרגיה ותשומת לב ציבורית מבעיות אמיתיות שמאיימות על חיי אדם ועל המשילות, ומכוונת אותם כלפי אוכלוסייה ציונית תורמת. זה לא רק עיוות עובדתי – זה עיוות מוסרי.

המלצות לפעולה

המערכה לקיבוע התפיסה ש"אלימות מתנחלים" היא תופעה רחבת היקף ושיש לראות את כלל אוכלוסיית המתנחלים ואת ממשלת ישראל כאחראים לה, ולפיכך לפעול לדה-לגיטימציה של ישראל ושל מפעל ההתנחלות, אינה תופעה ספונטנית אלא כלי פוליטי שיטתי. כדי להתמודד איתו, מדינת ישראל חייבת לעבור ממצב של הגנה והיגררות אחר נרטיבים זרים – למצב של יוזמה, שקיפות ואכיפה מבוססת עובדות.

הקמת מסד נתונים אחוד – אחת הבעיות הינה העדר שקיפות כאשר האו"ם (OCHA) מסתמך על דיווחים פלסטיניים לא מאומתים, ארגוני שמאל מספקים "נתונים" סלקטיביים והרשויות הישראליות מפרסמות נתונים חלקיים תחת לחץ. מוצע להקים גוף ממלכתי משותף (משרד הביטחון, משטרת ישראל, שב"כ והמנהל האזרחי) שיתעד כל אירוע ביהודה ושומרון: מהות האירוע, זהות המעורבים, הנסיבות, התוצאות (נפגעים, נזק) והטיפול שניתן. יש לפרסם באופן יזום את הנתונים כולל מספר התלונות, אחוז תלונות השווא, כתבי אישום והרשעות, בהשוואה לאלימות פלסטינית. זה ימנע את יצירת מצג השווא של "עולם הפוך" שבו התוקפן הופך לקורבן.

טיפול אפקטיבי באירועי אלימות – אין להתעלם מהעובדה שקיימים אירועי אלימות של יהודים כלפי ערבים ביהודה ושומרון, לעיתים אלו אירועים קשים מאוד (גם אם לא בהיקף המתואר). רוב המקרים קשורים לצעירים, ולכן הטיפול חייב להיות כפול: אכיפה נחושה של המשטרה והצבא, בכלל אלה הגשת כתבי אישום מהירים, לצד טיפול שורשי בתופעה באמצעות שילוב צעירים בפעילות חינוך ערכי, תעסוקה, שירות וחיזוק חוסן קהילתי. פעילות זו צריכה להתבצע תוך שילוב ההתיישבות – המתיישבים הם שותפים מרכזיים. יש לערב מנהיגי יישובים, רבנים ומועצות אזוריות בתוכניות חינוך, במניעת קיצוניות ובדיווח מהיר על אירועים חריגים. רובם הגדול של תושבי יהודה ושומרון מגנים באופן קבוע וברור את תופעות האלימות ומבקשים שלטון חוק יעיל ואמיתי. בהקשר זה, טוב עשתה הממשלה שהקצתה בתקציב המדינה החדש למעלה מ-100 מיליון  ש"ח למאבק בפשיעה הלאומנית היהודית. חקיקה נגד מימון זר והתערבות זרה – ארגוני השמאל הקיצוני שמניעים את הפעולה ממומנים בהיקפים נרחבים על ידי מדינות זרות. יש להאיץ ולהרחיב את תיקון חקיקת חוק העמותות, כולל הטלת מס כבד (כ-80% כפי שהוצע בדיונים בוועדת החוקה) על תרומות מישויות מדיניות זרות, שלילת זכות עתירה לבג"ץ לעמותות שתקציבן מבוסס בעיקר על מימון זר, וחובת דיווח שקוף. בנוסף, יש להרחיק באופן שיטתי פעילים אנרכיסטים זרים וישראלים קיצוניים ממוקדי חיכוך (כמו דרום הר חברון ובקעת הירדן), ולמנוע מראש את כניסתם לישראל של חברים בארגונים כאלה.

מערכת הסברה יוזמת – מדינת ישראל חייבת להפסיק להיות "מגיבה" ולהפוך ל"יוזמת". במשולב עם בסיס המידע שיוקם, חובה להשלים את המלאכה באמצעות צוות הסברה בין-משרדי שיפרסם באנגלית, בערבית, בצרפתית ובשפות נוספות את נתוני האמת.

יישום ההמלצות הללו דורש מנהיגות נחושה, שקיפות ושינוי סדר עדיפויות. אין להתעלם מאלימות אמיתית – יש לטפל בה ביד קשה. אך אין להיגרר אחרי מצגי שווא המסיטים משאבים מהאיום האמיתי ביהודה ושומרון – איום הטרור הפלסטיני. רק עובדות, שקיפות ואכיפה אחידה יאפשרו לנו לשמור על שלטון חוק אמיתי, להגן על ההתיישבות ולהילחם בתעמולה שמנסה להפוך את ישראל לאשמה בכול.

סיכום

"אמת מארץ תצמח" – כדברי דוד המלך בתהלים. לאחר בחינה מעמיקה של ההיסטוריה, הנתונים העובדתיים, מנגנוני תלונות השווא, המימון הזר, ההשוואות לחברה הישראלית הרחבה, ההשפעות הבינלאומיות והאתגרים בהתמודדות – התמונה מתבהרת: המערכה בנושא "אלימות מתנחלים" היא עלילת דם מודרנית, מתוזמנת וממומנת היטב, שמטרתה העיקרית לפגוע בלגיטימיות של מדינת ישראל ושל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.

המערכה הזו, ששורשיה נעוצים כבר בשנות האלפיים עם פרובוקציות אנרכיסטיות מצולמות, תפסה תאוצה ניכרת בעשור האחרון באמצעות ארגונים כמו "יש דין", "בצלם" ו"שוברים שתיקה". ארגונים אלה, הממומנים על ידי האיחוד האירופי, ממשלות אירופה וקרנות בינלאומיות, מייצרים נתונים מסולפים, ואלה מועברים ל-OCHA של האו"ם.

הקמפיין הצליח להשיג השפעות בינלאומיות: סנקציות אמריקאיות על אנשים וגופים שהוטלו בתקופת ביידן על בסיס נתונים מסולפים. הסנקציות בוטלו במהירות עם כניסת הנשיא טראמפ בינואר 2025, אך הנזק התודעתי נשאר. נוצר "עולם הפוך": התוקפנים הפלסטינים והמחוללים של אלימות רחבת היקף הופכים לקורבנות, בעוד המתיישבים היהודים – אוכלוסייה תורמת ומשרתת ביותר (שיעור גבוה של מילואים, התנדבות ותרומת איברים) – מוצגים כ"איום שיטתי". מטרתו ברורה: דה-לגיטימציה של הנוכחות היהודית במולדתו ההיסטורית, הזמנת לחץ חיצוני, קידום נרטיב של "הפרדה" ומדינה פלסטינית, והסטת הקשב מהטרור הפלסטיני.

אין בכוונתנו להתכחש לקיומה של אלימות מצד יהודים. כל עבירה חייבת להיות מטופלת ביד קשה, על פי שלטון החוק. רבים מידידינו בעולם מודעים לכך שהנתונים המוצגים על ידי חורשי רעתנו הם מופרזים ולכך שהם גורמים נזק, גם בקרב התומכים של מדינת ישראל. התלונה באה בעיקר בשל הנחלת הדימוי שמערכת האכיפה אינה מטפלת בנחישות במקרים האמיתיים. לכן, גם הגברת האכיפה הינה מרכיב חיוני במענה.

יש לזכור שאין מדובר בתופעה כה רחבת היקף או שיטתית כפי שהיא מוצגת בעקבות הניפוח התקשורתי והבינלאומי. רבים מהאירועים הם מינוריים, חלקם תגובות להפרות סדר, ורבים אחרים – תלונות שווא מכוונות. המענה למערכת התודעה הוא כפי שפורט לעיל – בשליטה בנתונים, בפעולה נגד מחוללי ההטיה ודיווחי השווא ובהסברה נכונה, וזה בידנו.

[1] הותר לשיסוי, מכון רגבים, אפריל 2025.
[2] קלמן ליבסקינד, עלילת הדם על "אלימות המתנחלים" – הגיע הזמן לתת לעובדות לדבר, מעריב, 11.4.2025.
[3] שם.
[4] הנתונים הם מתוך מענה של המשטרה לשאילתה של תנועת רגבים.
[5] אריאל כהנא, בצה"ל מאשרים: ירידה דרסטית באירועי "אלימות מתנחלים" ביו"ש, ישראל היום, 26.12.2023.
[6] עדכון מצב הומניטרי מס' 352 | הגדה המערבית, OCHA, 7.1.2026.
[7] אלישע בן קימון, התגברות הפשיעה הלאומנית ונתוני המשטרה: האכיפה התחזקה, YNET, 24.12.2025.
[8] קלמן ליבסקינד, עלילת הדם על "אלימות המתנחלים" – הגיע הזמן לתת לעובדות לדבר, מעריב, 11.4.2025.
[9] מידע כוזב ומתודולוגיה לקויה: פסק דין שופך אור על התנהלותו של ארגון בצלם, NGO MONITOR, 9.8.2024.
[10] קלמן ליבסקינד, עלילת הדם על "אלימות המתנחלים" – הגיע הזמן לתת לעובדות לדבר, מעריב, 11.4.2025.
[11] נעה שפיגל, קצין משטרה בגדה: מחצית מתלונות הפלסטינים הן שווא, הוגשו בידי אנרכיסטים מת"א, הארץ, 12.3.2024.
[12] דבריו של נצ"מ אבישי מועלם (מפקד ימ"ר מחוז ש"י, משטרת ישראל) בדיון בוועדת המשנה לענייני איו"ש (יהודה ושומרון) בכנסת, שהתקיים ב-12 במרץ 2024.
[13] עינת חלבי, אלישע בן קימון, 75 כבשים נשרפו ליד חברון, המשטרה: "לא לאומני, כשל חשמלי", YNET, 17.2.2026.
[14] Quarterly Reports on Foreign Government Funding, NGO Monitor.
[15] קורבנות בנפש בחברה הערבית בנסיבות של אלימות ופשיעה, יוזמת אברהם, דוח מסכם לשנת 2025.
[16] גבי סיבוני וארז וינר, המאבק בפשיעה הערבית החמורה בישראל, JISS, 25.11.2025.
[17] הותר לשיסוי, מכון רגבים, אפריל 2025.
[18] מאיה כהן, כאוס בתל אביב: "אריתראים לא רוצים למכור ירקות, הם מצטרפים למשפחות פשע", 12.7.2025.