JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

מערך הכוחות, הנשען בין היתר על פורום הגז של מזרח הים התיכון, הולך ומשנה מרכיבי יסוד במאזנה האסטרטגי של ישראל, ומציאות חדשה זו צריכה לתפוס מקום גבוה מאוד בסדרי העדיפויות הלאומיים.

קבלתה של צרפת כחברה מלאה בפורום הגז של מזרח הים התיכון, ביקור נשיא המדינה בלוויית הרמטכ”ל בפאריס (וכן בברלין ובווינה), והתכנון לביקור ראש הממשלה נתניהו באבו-דאבי (הגם שנדחה) הם ציוני דרך בהתגבשותו של מערך אסטרטגי שישראל ממלאת בו תפקיד משמעותי.

מערך כוחות זה מקיף את האמירויות ובחריין (בגיבוים של הסעודים); את ישראל, את מצרים וגם את ירדן (למרות החיכוכים), את קפריסין, את יוון ואת צרפת. אומנם נקודת המפגש המכוננת היא דווקא האינטרס המשותף בבלימת שאיפות ההגמוניה הנאו-עות’מאניות של ארדואן, יחד עם זאת לישראל ולשותפותיה במפרץ חשובה בראש ובראשונה עמדתה (התקיפה, יחסית) של צרפת מול איראן, בייחוד בעידן ביידן.

תיאום עמדות רב-צדדי ורב-נושאי עם פאריס הוא מהלך בעל חשיבות אסטרטגית שעל ישראל לטפחו, גם במחיר “הפחתת חיכוך” בכל הנוגע למאפייני ניהול הסכסוך עם הפלסטינים. זאת במיוחד לאור התפקיד שהנשיא מאקרון עתיד למלא, לצד מנהיגי בריטניה וגרמניה, בדיאלוג הטראנס-אטלנטי שהממשל החדש בארה”ב רואה בו אבן פינה במדיניותו.

המערך האסטרטגי, מן האמירויות ועד צרפת

בכינוס שרי האנרגיה של ה-EMGF (פורום הגז של מזרח הים התיכון) בקהיר (9 במרץ 2021) התקבלה צרפת באופן רשמי, על דעת כל חברי הפורום, כחברה מלאה בפורום, וארה”ב צורפה כמשקיפה. מעבר לסוגיות האנרגיה הקונקרטיות העומדות על הפרק, בעיקר במשולש הישראלי-קפריסאי-מצרי, יש להתבססות הפורום, המוגדר כיום כארגון רב-לאומי אזורי, ולתפקידה של צרפת בו, גם משמעויות אסטרטגיות רחבות.

קבלתה של צרפת היא צעד נוסף בחיזוקו של מערך מדיני-אסטרטגי שישראל היא חלק חשוב ופעיל בשורותיו. גם את ביקורו המתוכנן של ראש הממשלה נתניהו באבו-דאבי, שבמהלכו היה אמור להיוועד עם מחמד בן זיד, אף שנדחה, יש לראות כנדבך בבנייתו של מערך זה המשתרע “מן המפרץ עד לאוקינוס האטלנטי” (אך לא במובן שהיה מקובל בימי חלום האחדות הערבית). לכך יש להוסיף את ביקור נשיא המדינה ראובן ריבלין בצרפת, וכן בגרמניה ובאוסטריה, כאשר באופן חריג נלווה אליו הרמטכ”ל אביב כוכבי אשר יציג בפני מארחיו את הסוגיות האסטרטגיות שעל הפרק, ובראשן האתגר האיראני.

מערך זה כולל כיום את איחוד האמירויות הערביות המאוחדות ואת בחריין, שכוננו יחסים עם ישראל וניכר כי הן פועלת בגיבוי מלא, אומנם לא גלוי, של מוחמד בן סלמאן בערב הסעודית; את ישראל ואת שותפות השלום הוותיקות שלה, מצרים וירדן, למרות החיכוך שהתגלע עם ירדן בסוגיית ביקורו של הנסיך חסיין בהר הבית, וכן את קפריסין, יוון וצרפת. גם הרשות הפלסטינית חברה ב-EMGF, אך התנהלותה, כולל הווטו על צירוף מאע”מ כמשקיפה, אינה מעידה על נכונות לשותפות. איטליה, החברה גם היא בפורום, נוקטת עדיין עמדה דו-משמעית בשאלה התורכית, ולא ברור אם ניתן לראות בה שותפה בהיבט המדיני-אסטרטגי בשלבי ההתגבשות של מדיניותה, בהנהגתו של מאריו דראגי.

הזווית התורכית

במידה רבה, נקודת המפגש המשמעותית עבור מרכיבי המערך, מעבר לסוגיות האנרגיה, נוגעת לחשש המשותף מפני שאיפותיו הנאו-עות’מאניות של ארדואן, ומפני הזיקה שנבנתה בעשור האחרון בין תורכיה לבין כוחם של “האחים המוסלמים” (האח”ס) וגורמים חתרניים נוספים ברחבי האזור. על הדרך שבה תורכיה מפעילה “גרורות” ושליחים עמדו בהרחבה חי איתן כהן ינארוצ’ק ויונתן ספייר בסקירתם באתר המכון, “המיליציות הפרטיות של ארדואן מערערות את יציבות המזרח התיכון”.

המתח ההיסטורי בין יוון וקפריסין לבין תורכיה החריף משמעותית במהלך 2020 סביב סוגיות התיחום של המים הכלכליים במזרח הים התיכון. אשר למצרים, משטרו של הנשיא עבד אל-פתאח אל-סיסי מסומן על ידי ארדואן, מאז הדחתו של מחמד מורסי, איש האחים המוסלמים, כ”חומס שלטון” בלתי לגיטימי. בלוב, מלחמת האזרחים לבשה מאז 2014 צביון של מאבק באמצעות שליח בין תורכיה (שתמכה בממשלת “ההסכמה הלאומית” בטריפולי) לבין מצרים (שסייעה לממשל “בית הנבחרים” בטוברוק ול”צבא הלאומי הלובי” של ח’ליפה חפתר). לכך התווספה בנובמבר 2019 שאלת התביעה התורכית למים כלכליים הגובלים על פי שיטתה, גם אם בקטע קצר, עם אלה של לוב (ובכך עלולה להיחסם דרכן של מצרים, ישראל וקפריסין להקים צינור גז או קו כוח לשוקי אירופה). מצרים ויוון שרטטו מפה נגדית שסוכמה באוגוסט 2020, וזכתה מייד לתמיכת האמירויות וישראל.

עמדת האמירויות בסוגיה זו, ובשאלות הרחבות יותר של תמיכה בשלטונו של סיסי וביציבותה של מצרים, מתורגמת בין היתר למעורבות בתרגילים אוויריים ביוון (יחד עם ישראל) וסיוע לכוחות האנטי-תורכיים בלוב. יסודה בעמדה אידאולוגית איתנה כנגד השלטון הנוכחי בתורכיה וכנגד האחים המוסלמים. מאע”מ מקדמת, בין היתר בערוצי התקשורת שבשליטתה, פרשנות דתית סובלנית ונאורה (ברוח ה”תנויר” באסלאם של ראשית המאה הקודמת) כהתרסה נגד האח”ס, דאע”ש ואיראן גם יחד. יש לכך זיקה גם למאבק המתמשך בין האמירויות וסעודיה לבין קטר, הפועלת כבעלת ברית אסטרטגית של תורכיה וכפטרון כלכלי של האח”ס, כולל חמאס, באזור כולו. מאמציו של ג’ארד קושנר בשלהי כהונתו של טראמפ לשים קץ למאבק זה הניבו רגיעה מסוימת, אך לא פתרון למחלוקות היסודיות.

אשר לצרפת – כזכור, בעקבות עריפת ראשו של המורה בפאריס התבטא מאקרון בחריפות על החולי שפשה באסלאם, ובתגובה הטיל ארדואן ספק בשפיות דעתו. אך עוד לפני חילופי הדברים הארסיים בין שני הנשיאים הלכה והסתמנה מתיחות בין צרפת לבין תורכיה על רקע שאיפותיה של האחרונה בים התיכון, והתערבותה הצבאית בלוב. מאקרון התייצב באורח חד משמעי לימינה של יוון, ומוכר לה מטוסי קרב מתקדמים; התחייב לסייע לקפריסין; תמך ב-LNA בלוב; ובדצמבר 2020 אירח את סיסי בפאריס לביקור ממלכתי והרעיף עליו כיבודים, למורת רוחם של אלו המוטרדים מידו הקשה של המשטר המצרי נגד מתנגדיו מבית. כמו כן, יחסיה של צרפת עם מאע”מ היו ונותרו הדוקים מאוד.

ארדואן מודאג במידה גוברת באשר למעמדה של תורכיה בעיני ארה”ב (ביידן עדיין לא התקשר), ובשבועות האחרונים ניכר כי הוא מזהה את כוחו של מערך הכוחות המתואר כאן ואף בחר, על פי דרכו, לנסות לחזר אחר מרכיביו ואולי לתקוע טריזים ביניהם. גם מהלכי הפיוס שהובילו לכינון ממשלת אחדות חדשה בלוב תורמים להרגעת האווירה. שר החוץ התורכי צ’אוושאולו צייץ כי ארצו מעוניינת לשאת ולתת עם מצרים בשאלות הגבול בין תחומי המים הכלכליים (ה-E.E.Z.) של שתי המדינות, וארדואן יזם שיחה ברוח מפויסת עם מאקרון. גם מסרים בדבר שינוי לטובה ביחסה של אנקרה כלפי סעודיה, על אף המשקעים שהותיר הרצח של העיתונאי חשוקג’י על אדמת תורכיה, נועדו לאותה מטרה. ומעל לכול, מסתמן מתח גובר ביחסיה של תורכיה עם איראן. יש גם איתותים רשמיים למחצה על הרצון בהידברות עם ישראל, כולל בנושא גבול ה-Z.E.E, וכנראה גם כוונה למנות שגריר תורכי חדש שיהיה מקובל על ישראל ויעסוק בבניית גשרים לחברה הישראלית.

לא יהיה זה נכון לדחות איתותים אלה על הסף. הודעות הסיכום של מפגשי ה-EMGF, כמו גם של מפגשי הפסגה הטרילטרליים (ישראל-יוון-קפריסין, מצרים-יוון-קפריסין) הבהירו באופן עקבי שאין אלו מועדונים “אקסקלוסיביים” ויש בהם מקום למדינות שהן בגדר Like Minded – איתות לתורכיה והזמנה לשנות את דרכה. שר האנרגיה שטייניץ אמר באחרונה דברים דומים. בה בעת, אם אכן המגעים יבשילו לכדי משא ומתן, על ישראל:

1. לשמור על אחדות השורה עם שותפותיה במערך, ולהדק את הדיאלוג עם כל אחת מהן.

2. לעמוד על דרישותיה בכל הקשור לפעילות חמאס משטח תורכיה, ולפעילות החתרנית התורכית בירושלים.

3. לתאם עם מצרים ויוון עמדה בשאלת מתווה הגבולות הימיים המותירה פתח לפשרה מעשית. זו יכולה אולי להיות בדמות שרטוט נקודת מפגש, פתוחה לשימושו של כל צד, בין גבולות המים הכלכליים של מצרים, יוון, תורכיה ולוב, אך לא כניעה לתכתיב תורכי המותיר את הנתיב לאירופה נתון לחסדיה של אנקרה.

הזווית האיראנית

חשיבותו של המערך עבור ישראל נובעת בראש ובראשונה מכך שגם אם שורשיו נעוצים בעימות עם ארדואן, יש לו גם משמעות אסטרטגית ראשונה במעלה במאבק למניעת פריצתה של איראן לנשק גרעיני. בסוגיה זו יש שותפות אינטרסים מלאה בין מדינות המפרץ לבין ישראל. עבור מצרים וירדן, יוון וקפריסין זו שאלה חשובה פחות, גם אם עמדתן הבסיסית כלפי איראן אינה שונה מזו של ישראל. בהיבט זה, שאלת המפתח נוגעת לעמדתה, התקיפה יחסית, של צרפת.

גם בתקופת המשא ומתן על “תוכנית הפעולה המשותפת” (JCPOA) בנושא הגרעין, שסוכמה ב-2015, הייתה צרפת הגורם התקיף ביותר מבין השש בכל הקשור לדרישות מאיראן, אם כי קצרה ידה מלעצור את שה”ח האמריקני קרי ואנשי צוותו שהיו נחושים להגיע לפשרות עם טהראן. ב-2018 ניסה מאקרון להגיע לסיכומים עם ממשל טראמפ, ואף השיג הבנות עם שר החוץ פומפאו לגבי מתווה להמרת ה-JCPOA בהסכם תובעני וארוך טווח יותר, אלא שהנשיא העדיף לבחור ביציאה מן ההסכם ובהשבת הסנקציות כמנוף לחץ.

לאחרונה הבהיר מאקרון כי ארצו דוגלת בכך שהשחקנים האזוריים העיקריים – ישראל וערב הסעודית – ישולבו גם הם במהלכים לחידוש המו”מ עם איראן (טהראן הגיבה על כך בחריפות). ברוח הדברים שנאמרו בנושא זה גם על ידי גורמים בממשל ביידן, צרפת מעוניינת להביא לשולחן המשא ומתן גם את תוכנית הטילים של איראן וגם את פעילותה החתרנית במערכת האזורית. ניכר כי אחת הסיבות לרגישותה של צרפת בנושא זה היא תפקיד המשטר האיראני, באמצעות שלוחתו חיזבאללה, בחורבן שבפניו ניצבת לבנון, “בת טיפוחיה” המסורתית של צרפת במזרח הים התיכון. עמדות אלה גם משקפות את הזיקה המסורתית שבין צרפת לבין האמירויות (וסעודיה), העולה כיום בקנה אחד עם האינטרס הישראלי.

כל זה מאפשר הידברות מעמיקה עם צרפת במהלכים משולבים עם שותפותיה של ישראל באזור, ובראשן האמירויות. זאת, לנוכח התפקיד המרכזי שממשל ביידן מקצה לדו-שיח הטרנס-אטלנטי במסגרת תפיסת הביטחון הלאומי שלו, המכוונת בין היתר לתקן את נזקיה של תקופת טראמפ בנושא זה. בשל הנסיבות הייחודיות באירופה – ה”ברקזיט” וחילופי ההנהגה בגרמניה – מה גם ששר החוץ האמריקני גדל בפאריס ומעורה בתרבות צרפת, יש להניח שיהיה למאקרון מעמד מרכזי במהלך זה, ומכאן חשיבותן האסטרטגית של תשומותיו.

היעד המיידי בדיאלוג עם צרפת צריך אפוא להיות תיאום עמדות, שנכון להשיגו במקביל גם עם בריטניה, בכל הנוגע לעמידה עיקשת מול ממשל ביידן, וכן מול “החוליה החלשה” ברביעייה המערבית, גרמניה, על כך שיש לשמר את מנופי הלחץ על איראן. אין להציע לה הקלות בסנקציות לפני שהיא תשוב לאחור במירוץ לצבירת חומר בקיע; הכרחי לכלול במו”מ גם את הטילים הבליסטיים, בייחוד לאור ההתפתחויות האחרונות שמחקרו של עוזי רובין באתר המכון מצביע עליהן; יש לחתור להסכם הדוק וארוך טווח שיחסום את דרכה של איראן לנשק גרעיני; יש לשמור על כל האופציות פתוחות; ובאשר לחתרנות האזורית, יש לחזק את ידי צרפת בדרישתה לשיתופן של ישראל וסעודיה בכל מהלך המשפיע על ביטחונן.

הזווית הפלסטינית

כל זה אין בו כדי ליישב את ניגודי העמדות בין ירושלים ופאריס בסוגיות הנוגעות ליחסי ישראל עם הפלסטינים. האתגר הוא אפוא לצמצם את רמת החיכוך ככל הניתן, כאשר ממילא הסיכויים להתקדמות לקראת הסדר מדיני קלושים וישראל צפויה לעסוק בטווח הנראה לעין בשאלות של “ניהול הסכסוך” והקהיית עוקצו, וכן בבעיות הומניטריות וכלכליות הנובעות ממשבר הקורונה.

בהיבטים אלה ניתן לאתר תחומים שבהם תוכל צרפת לתרום, מבלי להביא לידי החרפה את חילוקי הדעות. מצידה של ישראל, כפי שכבר נאמר ברמה העקרונית במחקרי המכון, מרכזיותו של האתגר האיראני מחייבת גמישות טקטית בטיפול בסוגיה הפלסטינית, והימנעות בשלב זה מצעדים שיחריפו את העימות, והדברים תקפים הן בהקשר האמריקני והן במסגרת הדיאלוג עם צרפת וכן עם מדינות המפרץ.

מציאות אסטרטגית חדשה

שותפות אסטרטגית עם מערך אזורי רחב; תרגילים צבאיים משותפים במזרח הים התיכון; פרויקטים בתחום האנרגיה; ומעל לכול, עמידה מול אויב משותף – איראן – ומול גורם שאפתני שיש לרסן את חתירתו להגמוניה – תורכיה בעידן ארדואן – כל אלה הם בגדר נדבכים של מציאות חדשה ההולכת ונבנית. יש בה כדי לשנות מרכיבי יסוד במאזנה האסטרטגי של ישראל, והיא צריכה לפיכך לתפוס מקום גבוה מאוד בסדרי העדיפויות הלאומיים, גם בעידן המגפה ובעיצומה של טלטלה פוליטית מתמשכת.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock / Flaticon