ישראל צריכה לעמוד על שלה בנושא הקונסוליה האמריקנית בירושלים

בדיאלוג עם הממשל ובמסרים לקונגרס, על ממשלת ישראל החדשה להבהיר שגם היא, כקודמתה, לא תסכים להפעלתה מחדש של קונסוליה נפרדת בירושלים, שתכליתה העיקרית תהיה לייצג את ארה”ב מול הפלסטינים. יש דרכים אחרות שבהן ממשל ביידן יכול לנהל את קשריו השוטפים עם הרשות הפלסטינית.

בביקורו ברמאללה בחודש מאי הביע שר החוץ האמריקני טוני בלינקן כוונה לחדש את פעילותה העצמאית של הקונסוליה האמריקנית בירושלים, שבשנת 2019 הוכפפה על ידי ממשל טראמפ לסמכותה של שגרירות ארה”ב בעיר. יוזכר כי עד אז שימשה הקונסוליה בפועל, בדומה לקונסוליות של בריטניה, צרפת, איטליה, ספרד, בלגיה ומדינות נוספות, כמעין נציגות דיפלומטית מול הרשות הפלסטינית (והפעילות הפוליטית של האוכלוסייה הערבית בעיר עצמה). זאת, לצד תפקידה השגרתי כנותנת שירותים קונסולריים לכלל תושבי העיר, יהודים וערבים. מצב זה שיקף במשך שנים רבות את העדר ההכרה בריבונותה של ישראל בירושלים.

ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, מיהר להבהיר שישראל לא תיתן את ההסכמה (הנדרשת) למהלך זה. על ממשלת ישראל החדשה להבהיר כעת, במסגרת הדיאלוג הדיסקרטי עם ממשל ביידן, ובמידת הצורך גם בגיבוי של חקיקת קונגרס, כי זו תהיה גם עמדתה. יש לכך שלוש סיבות יסוד:

1. ברמת העיקרון, צעד זה יגלם בפועל נסיגה מן ההכרה האמריקנית בריבונות ישראל בעיר. יש השלכות משפטיות מרחיקות לכת לקיומה של סמכות דיפלומטית נפרדת שאינה כפופה לסמכותו של השגריר. סביר להניח שבעיני הפלסטינים, ולא רק בעיניהם, חידוש הפעלתה של הקונסוליה כנציגות מול הרש”פ יתפרש כהכרה בלגיטימיות של תביעתם למדינה “שבירתה ירושלים”.

2. במישור המעשי, נציג דיפלומטי אמריקני עצמאי בירושלים צפוי לאמץ, בלחץ עמיתים ממדינות המערב או בגלל תפיסת התפקיד שלו, את הדפוס של אהדה לעמדות היסוד הפלסטיניות והתנהלות שוטפת המיועדת להצר את רגלי ישראל בעיר. זו גם ציפייתם של החברים הנוכחיים ב”מועדון הקונסולים”, שפעילותם תורמת לעיתים קרובות להחרפת המתחים במוקדי החיכוך. ניתן אומנם להצביע גם על מקרים יוצאים מן הכלל, כמו מולי וויליאמסון, הקונסולית הכללית בשנים 1991–1993, שניכרה באהדתה היחסית לישראל, אולם לא כדאי לסמוך על הנס.

3. מבחינת העיתוי, כל צעד שיש בו פגיעה במעמדה של ישראל בירושלים, כאשר הוא בא בעקבות אירועי מאי 2021 (“שומר החומות” , ולשיטתם “חרב ירושלים”) ובהשפעתם, חזקה עליו שיתפרש כניצחון לחמא”ס. לכאורה הוא יחזק דווקא את הרשות, שעימה הקונסוליה אמורה לעמוד בקשר, אבל בציבור הפלסטיני, ובתודעת העולם הערבי, מי שיזקוף לזכותו את האשראי המדיני להישג כזה יהיה ככל הנראה הגורם ש”טלטל”, לכאורה, את המערכת האזורית והבינלאומית, קרי חמאס.

כל זה אין פירושו שישראל צריכה להתנגד באופן גורף לכל קשר מסודר בין השלטון ברמאללה לאמריקנים. יש תועלת בקיומו של אפיק כזה. צריך אומנם להמשיך ולהשמיע בוושינגטון מסרים ברורים לגבי התנהלותה של ההנהגה הפלסטינית בנושאי האלימות והטרור, ולעמוד על כך שהתמיכה האמריקנית ברש”פ תותנה, כנדרש בחקיקת קונגרס (“חוק טיילור פורס”), בטיפול נאות בסוגיות הכספים למשפחות המחבלים, בהפסקת ההסתה, בטיפול בספרי הלימוד וסממנים נוספים של עוינות מושרשת, כמו גם ברפורמות בנושאי השחיתות והמשילות. אך חשוב גם לקיים מנוף השפעה אפקטיבי במסגרת הדיאלוג השוטף בין ממשל ביידן לבין ההנהגה ברמאללה. 

אין צורך להתעקש על כך שהקשר ינוהל על ידי יחידת המשנה (המכונהPalestinian Affairs Unit ) במסגרת השגרירות בישראל. ייתכן שמתכונת של משרד קישור או נציגות כלכלית ברמאללה עצמה, בדגם שארה”ב מיישמת בטאיפיי, מבלי להכיר באופן פורמלי בריבונות טאיוואנית נפרדת, עדיפה עבור ישראל על פני מעמד דיפלומטי לפלסטינים בירושלים. השגריר ארדן כבר התבטא בפומבי ברוח זו. לצד פתיחתה הצפויה (מחדש) של נציגות הרש”פ בוושינגטון, מהלך מעין זה יוכל לחזק את אבו מאזן במידה ניכרת במאבקו מול חמאס, מבלי לכרסם בריבונות ישראל בירושלים. ביכולתה של ישראל לנווט את המהלכים בכיוון זה, תוך הסתמכות על ידידיה בקונגרס (משני עברי המתרס המפלגתי).

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר