בתוך ימים ספורים נרשמו תגובות אמריקניות קשות למהלכיה של ממשלת ישראל הנוכחית. אלו באו לידי ביטוי בגרסת הבית הלבן לגבי שיחת הנשיא ג’ו ביידן עם ראש הממשלה בנימין נתניהו (19 במרס 2023), שלשיטתם התמקדה ברפורמה במערכת המשפט, בזימונו של השגריר הרצוג לשיחת נזיפה ובתדרוך (21 במרס) של סגן דובר משרד החוץ, וודאנט פאטל, שבו תקף בחריפות את הצבעת הכנסת על ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון. התייחסויות ביקורתיות מאוד נשמעו גם כלפי דברי שר האוצר בנאומו בפריס. בתוך כך, בחוגים אוונגליסטיים נרשמה מורת רוח מיוזמת חקיקה לאיסור פעילות בעלת גוון מיסיונרי בישראל, והממשלה מיהרה להסירה מעל הפרק.
ההתערבות האמריקנית בסוגיות פנים מובהקות של ישראל היא בעייתית, אף שאינה חדשה. יתרה מזאת, גם הטענה שישראל מפרה את ההתחייבויות שנטלה על עצמה בחילופי המכתבים (14 באפריל 2004) בין רוה”מ דאז אריאל שרון לבין הנשיא דאז ג’ורג’ בוש מעוררת תהייה. היא מתעלמת מכך שדווקא ממשל אובמה, ולמעשה אנשי צוות המעבר שלו עוד טרם נכנס לכהונתו, הם שהודיעו לישראל כי הנשיא אינו מחויב למכתב קודמו בכל הנוגע לתמיכה עתידית בעמדת ישראל, במסגרת המו”מ על הסדר הקבע בבוא היום, בנושא גושי ההתיישבות. עם זאת, ממשלת ישראל תיטיב לעשות אם תנהג זהירות יתרה לעת הזאת בכל הנוגע לנקודות חיכוך עם ממשל ביידן, ותקפיד על עמידה בהתחייבויות שניתנו בעקבה ובשארם א-שייח’, שלהפרתן או “מריחתן” עלולות להיות תוצאות מרחיקות לכת. מעבר לכך, נדרש מיקוד מאמץ, ברמת הקבינט ובדרג המקצועי הבכיר, בכל הקשור ל”תחזוקת” היחסים המיוחדים, על כל מרכיביהם, ושימורם בראש סדר העדיפויות האסטרטגי.
ארה”ב “בוחשת בקדרה” במשבר הפנימי בישראל
ככל שהתעצם המשבר הפנימי בישראל סביב שאלת הרפורמה במערכת המשפט הלכה וגברה גם מעורבותו של ממשל ביידן בנושא. אומנם ללא התייחסות ספציפית בריש גלי לסוגיות קונקרטיות, שלא כבגרמניה, שם נשמעה תמיכה מפורשת במתווה הנשיא, אך תוך הבעת דאגה חמורה נוכח מה שנתפס כשחיקה אפשרית בזהותה הדמוקרטית של ישראל. הנושא עלה בביקוריהם של בכירים אמריקנים בישראל, כולל שר החוץ טוני בלינקן והיועץ לביטחון לאומי ג’ייק סאליבן, וביתר שאת בפנייה ישירה של הנשיא ג’ו ביידן לראש הממשלה בנימין נתניהו.
על פי גרסת הבית הלבן (מה שמכונה “”readout ) לגבי השיחה בין הנשיא לראש הממשלה (19 במרס), ביידן פתח בברכה על הסיכומים שהושגו במפגש שארם א-שייח’, וסיים בהבעת מחויבותו הבלתי מעורערת לביטחון ישראל, אך בתוך כך “הדגיש את אמונתו בכך שערכים דמוקרטיים תמיד היו, וחייבים להמשיך להיות, אות ההיכר של יחסי ארה”ב-ישראל, שחברות דמוקרטיות מחוזקות אם מתקיימים בהן איזונים ובלמים של אמת, וששינויים מעמיקים צריכים להתבצע על הבסיס הרחב ביותר האפשרי של תמיכה ציבורית. הנשיא גם הציע את עזרתו במאמצים המתנהלים בניסיון להגיע לפשרה על הרפורמות המשפטיות העומדות על הפרק, על בסיס עקרונות יסוד אלה”.
מדובר בהתערבות חריגה במאפייניה, אם כי התופעה עצמה אינה חדשה. ממשל בוש האב פעל להשפיע על תוצאות הבחירות בישראל ב-1992, וכך עשה (ללא הצלחה) גם ביל קלינטון ב-1996; מעברו השני של המתרס, הנשיא דונלד טראמפ לא הסתיר את ההקשר הפוליטי של חלק מן המחוות שנקט לטובת ישראל, כמו ההכרה בהחלת החוק הישראלי ברמת הגולן. בסוגיית הרפורמה המשפטית, נראה כי הממשל מוּנע משילוב של כמה שיקולים, המדרבנים אותו לפעולה:
- לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בדאגה אמיתית לעתיד הדמוקרטיה הישראלית לנוכח השסע הפנימי המתרחב. בעיני ממשל ביידן, בשונה מקודמו שהמעיט בחשיבות הממד הערכי, השותפות בין המדינות הדמוקרטיות היא מכשיר מדיני עיקרי לעמידה יעילה כנגד משטרים הנתפסים כעוינים לדמוקרטיה, דוגמת סין ורוסיה. תפיסה זו באה לידי ביטוי ב”פסגת הדמוקרטיות” (דצמבר 2021, בזום עקב הקורונה) שהמדינות היחידות באזור שהוזמנו אליה היו ישראל ועיראק. יש סימני שחיקה במרכיב יסודי זה של “היחסים המיוחדים”, ובהיבט זה הממשל קשוב למסרי האזהרה הנשמעים בשיח הציבורי הישראלי.
- לא בפעם הראשונה, לדאגה הגוברת בקהילה היהודית האמריקנית, ובשורות גורמי ההנהגה והארגונים המובילים המייצגים אותה, יש השפעה ישירה על הממשל, שבאמצעותה הם דוחקים אותו לפעול כדי “להציל את ישראל מעצמה”. הם רואים בחרדה גוברת הן את השחיקה בדימויה של ישראל והן את עליית כוחם הפוליטי של חוגים העוינים את הזרמים הלא-אורתודוקסיים. כך קרה גם כאשר ממשל רייגן, בשנת כהונתו האחרונה, נרתם לקדם מהלך מדיני על רקע הסיקור התקשורתי הקשה בארה”ב של אירועי האינתיפאדה (1987–1988) והמצוקה שאליה נקלעו אז יהודי אמריקה נוכח דימויה המידרדר של ישראל.
- מרכיב שלישי, המתחדד והולך, נוגע לחשש האמריקני שהרפורמה מכוונת לפלס דרך, בהיעדר בקרה שיפוטית, לצעדים שגורמים בישראל מבקשים לנקוט בתחום הבנייה בהתיישבות ובהיבטים של השימוש בכוח, שישבשו כל אפשרות להתקדמות עתידית לקראת הסדר מדיני עם הפלסטינים. בראיית הממשל הנוכחי – ולמעשה גם של קודמו – ניהול המשברים בזירה זו, והמאמץ להשאיר על כנה את האפשרות להגיע להסדרי קבע, הפכו למבחן העומד בפני עצמו למנהיגותה של ארה”ב בזירה הבינלאומית, כשנלווים לכך גם לחצים גוברים של האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית.
חידוד המסר בנושא הפלסטיני
התייחסותו של משרד החוץ האמריקני לכך שחוק ביטול ההתנתקות עבר ב-31 מול 18 חברי כנסת בלבד מרמזת על כך שבראייתו, ממשלת ישראל הנוכחית איננה עומדת כאיש אחד מאחורי מהלכים מסוג זה. ניתן לזהות, בראיית המערכת האמריקנית, קו מבחין – אם לא קו שבר פנימי – בין גורמים אידאולוגיים מובהקים בישראל, השואפים בגלוי לשינוי הסדר הקיים ופירוק הרש”פ, לבין אלו הקשובים לעמדות הממסד הביטחוני המקצועי ולצורך בשיתוף פעולה עם ארה”ב עצמה, עם גורמים אזוריים כמו מצרים וירדן, ואף עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים.
יש יסוד להניח כי המסרים האמריקניים מכוונים להטות את הכף במאזן פנימי זה, לחזק את עמדות גורמי המערכת הממסדית, להשפיע על עמדותיו והתנהלותו של ראש הממשלה, ולאותת כי צביונם של היחסים המיוחדים יושפע לרעה אם תתעצם המגמה האידאולוגית. הממשל מבין, ככל הנראה, כי אין סיכוי להסדר בטווח הנראה לעין, גם בשל עמדת הפלסטינים, אך אינו מוכן להיות זה שירפה מן הפרדיגמה של שתי מדינות, שיש לה גם פן טריטוריאלי.
הממשל עצמו נמנע אומנם מלעסוק, ולו ברמז, באפשרות של פגיעה בסיוע הביטחוני, אך בשורות המפלגה הדמוקרטית בקונגרס – ולא רק מצד ה”squad”, קבוצת המחוקקות הרדיקליות העוינת לישראל – עולים כיום רעיונות בדבר התניית עתיד הסיוע בכך שישראל תבהיר כי היא עדיין מחויבת לפתרון שתי המדינות. יש לראות זאת כנורת אזהרה לגבי המגמה המסתמנת, גם אם אין חשש שחקיקה מסוג זה תעבור בנסיבות הקיימות (ודאי לא בבית הנבחרים, שבו יש רוב רפובליקני, וכנראה גם לא בסנאט).
הממשל האמריקני מתמקד, בתוך כך, בקידום “תהליך עקבה”, בעקבות המפגש בשארם א-שייח’ ולקראת סבב דיונים שלישי. כאמור, הנשיא ביידן פתח בכך את שיחתו עם ראש הממשלה. לצד ניסוחים עמומים בדבר הכוונה להתוות “אופק מדיני”, מטרתו העיקרית של הדיון היא לשוב למציאות של ניהול הסכסוך ((conflict management, הרגעת השטח, ומניעת התלקחות שעלולה להשפיע על יציבות האזור כולו. נכונותה של ישראל להמשיך ולהשתתף, בדרג היועץ לביטחון לאומי, ואף להגיע להבנות מעשיות – למורת רוחם של חברים בקואליציה – היא הגורם המאזן העיקרי המונע בשלב זה סחף נוסף ביחסים.
שימור המחויבות האמריקנית כאינטרס לאומי עליון
ההבהרה מפי ראש הממשלה לגבי משמעות החוק, לצד הקביעה שלא יוקמו בפועל היישובים שנעקרו ב-2005 גם אם יש גורמים בקואליציה הגורסים אחרת, נועדה להרגיע במידת מה את השיח עם ארה”ב. גם ההחלטה להסיר מעל הפרק את יוזמת החקיקה לאיסור פעילות מיסיונרית, שהחלה לעורר תגובות בקרב הקהילות האוונגליסטיות (שממילא מסתמנת בשורותיהן, בעיקר בדור הצעיר, דעיכה של הלהט הדתי-רעיוני בכל הנוגע לתמיכה ללא סייג בישראל) מעידה על רגישות למגמות המסתמנות בזירה האמריקנית.
מדובר באינטרס לאומי חיוני שאין לו חלופה באופק, ושפגיעה בו תהווה איום קיומי על יכולתה של ישראל להגן על עצמה, צבאית ומדינית. ייתכן – אם כי אין כל ודאות בכך – שתוצאות הבחירות ב-2024 ישובו וישנו את הדינמיקה הפוליטית בארה”ב במגמות הנוחות לישראל ואף להרכבה הנוכחי של הממשלה, אולם בשנתיים (כמעט) שנותרו לכהונתו הנוכחית של הנשיא ביידן ישראל נדרשת להתנהלות נבונה וזהירה שתיתן משקל ראוי לחשיבותם העליונה של היחסים המיוחדים, קל וחומר לאור האתגר האיראני המחריף והולך הניצב לפתחנו.
על ישראל:
- להקפיד על קיום ההבנות וההסכמות שהושגו ושעוד תושגנה במסגרת תהליך עקבה, כולל בהיבטים הנוגעים להתיישבות באיו”ש. הרמיזות כאילו ניתן להתעלם מהן, “למרוח” ולהוליך שולל את הממשל, ויש לכך תקדימים, מתעלמות מכך שהסוגיה לפרטיה, “עד רמת הבית הבודד”, נתונה למעקב אמריקני פרטני, ומכך שפגיעה יסודית באמון ההדדי יכולה לחולל נזק בלתי הפיך.
- לטפח, במקביל, את מארג הקשרים עם הממסד הביטחוני והמודיעיני האמריקני, הקשוב יותר לתרומתה של ישראל, שהיא כיום המעצמה הצבאי הראשונה במעלה, לצד ארה”ב עצמה, בתחום האחריות של “פיקוד המרכז” האמריקני, CENTCOM. ראוי לציין כי גם הפיקוד, מתוקף תפקידו כמי שמופקד על היציבות האזורית, מתריע מפני ערעור הסדר הדמוקרטי בישראל, אם הוא אכן מערער את הלכידות בצבא כפי שגורסים ראשי המערכת הביטחונית.
- לכונן, ברמת הקבינט והמטה לביטחון לאומי, מסגרת ייעודית למעקב פרטני וקבלת החלטות מחייבות לגבי “תחזוקת” היחסים המיוחדים בכל היבטיהם, בזיהוי ומימוש של אינטרסים משותפים, בצמצום ככל שניתן של מוקדי מחלוקת, בקשר שוטף עם הזירה הפוליטית ובנוכחות מקצועית ראויה ברמת השטח. מינויים קונסולריים צריכים להיות מכוונים למאמץ אינטנסיבי להרחבת בסיס התמיכה בישראל גם לקהילות, ובראשן ההיספאנים, שבהן האחיזה עדיין רופפת אך הן פתוחות להשפעה, ואינן “נעולות”בצד אחד של המפה הפוליטית והרעיונית האמריקנית.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / MediaPunch / Chris Kleponis
- בניית אתרים