JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

ד"ר עוזי רובין

ד"ר עוזי רובין

מומחה לאיום הטילים ולהגנה בפני טילים.

הכטב”מים של איראן: מרעש רקע לאיום מרכזי

ביצועיהם של הכטב”מים האיראניים והמיומנות המרשימה של מפעיליהם הופכים אותם לאיום אסטרטגי ממדרגה ראשונה על ישראל, איום שאינו נופל בחומרתו מאיום הטילים והרקטות של איראן ושלוחיה.

איראן מפתחת ומפעילה מזה שנים רבות כלי טיס בלתי מאוישים (כטב”מים) בעלי יכולות מגוונות: מכטב”מים גדולי ממדים וארוכי טווח לתצפית ולתקיפת קרקע ועד כטב”מים “מתאבדים”, שהם פשוטים וקטנים יחסית. עד לאחרונה נתפס איום הכטב”מים של איראן כמרכיב חשוב אך לא מכריע בבניין הכוח של טהרן, כאשר האיום הצבאי העיקרי היה ונשאר איום הטילים והרקטות מצד איראן עצמה ומצד שלוחיה בעיראק, תימן, סוריה, לבנון ועזה. נראה שתפיסה זו השתנתה לאחרונה, שינוי שקיבל ביטוי הן בתקשורת הישראלית, הן בהתבטאויותיהם של בכירי השלטון בישראל והן בתקשורת העולמית. “איראן מצאה במל”טים (=כטב”מים)[1] מענה חלקי ליתרון האווירי של ישראל”, קבע כתבו הצבאי של “הארץ” עמוס הראל במאמר שהתפרסם ביולי השנה, והוסיף כי “בצה”ל מוטרדים מכך שהיכולת הזו הגיעה לעוד ועוד שלוחות של האיראנים”.[2]

חודשים מספר לאחר מכן מצאה דאגה זו ביטוי בדברי דרגים מדיניים בכירים בישראל. בנאום שנשא ב-12.9.2021 בכנס המכון למדיניות נגד טרור של אוניברסיטת רייכמן קבע שר הביטחון, בני גנץ, כי “אחד הכלים המשמעותיים שפיתחה איראן הוא מערך כלי הטיס הבלתי מאוישים”. לדברי השר, מדובר ב”מערך של נשק קטלני, מדויק, שכמו טיל בליסטי או מטוס מסוגל לחצות אלפי קילומטרים. האיראנים מייצרים ומייצאים את כלי הטיס האלה לשלוחים ואלה פועלים בתיאום איתם ובהובלת חיל האוויר של משמרות המהפכה וכוח קודס”.[3] בכך העמיד השר את האיום הזה בשורה אחת עם האיומים האחרים מצד איראן, וביניהם האיום הגרעיני.

הגדיל לעשות ראש הממשלה, נפתלי בנט, בנאומו בעצרת האו”ם ב-27.9.2021. “רק השנה איראן החלה להפעיל יחידת טרור קטלנית חדשה… נחילים של כטב”מים חמושים בנשקים קטלניים שיכולים לתקוף בכל מקום ובכל זמן”. ראש הממשלה הוסיף ופירט: “איראן כבר השתמשה בכטב”מים קטלניים אלה, המכונים ‘שאהד 136’, כדי לתקוף את ערב הסעודית, מטרות אמריקאיות בעיראק וספינות אזרחיות בים”. ראש הממשלה התריע כי “איראן מתכוונת לחמש את שלוחיה בתימן, עיראק, סוריה ולבנון במאות, ולאחר מכן באלפים, של כטב”מים מסוג זה”.[4] יצוין שראש הממשלה לא הזכיר בנאומו את איום הטילים האיראניים. מדבריו ומדברי שר הביטחון שצוטטו למעלה ניתן ללמוד על דאגה גוברת והולכת מאיום הכטב”מים של איראן, איום שאינו חדש אך שמשקלו הגיע כנראה לאחרונה ל”מסה קריטית” שוות ערך לאיום הגרעיני והמאפיל, לפחות לעת הזו, על איום הטילים ההולך וגובר מצד איראן ושלוחיה באזור.

נראה שמערך הכטב”מים של איראן זוכה לאחרונה לתשומת לב מוגברת גם בחוגי הממשל האמריקאי. במאמר שהתפרסם לאחרונה ושכותרתו היא “טהראן משתמשת ברכיבים מהמדף לייצור כטב”מים חמושים המאתגרים את ארה”ב ובנות בריתה באזור” מצוטטים מקורות בארה”ב, באירופה ובישראל הקובעים כי יכולותיה הצומחות במהירות של איראן לבנות ולפרוש כטב”מים “משנות את המאזן הצבאי באזור”.[5] יתרה מכך, לאחר שב-21.10.2021 תקפו כטב”מים מתוצרת איראן את הכוחות האמריקאים בבסיס אל טאנף (El Tanf) שבסוריה, הטיל הממשל עיצומים על אישים ומוסדות הקשורים בתעשיית הכטב”מים האיראניים.[6] נראה על כן שבין ישראל וארה”ב קיימת תמימות דעים לגבי חומרת האיום.

התפתחות האיום

עצם העובדה שהאיראנים מפתחים, מפעילים בעצמם ומספקים כטב”מים לשלוחיהם באזור אינה חדשה. כטב”מים מתוצרת איראן שהופעלו על ידי החיזבאללה חדרו לשמי ישראל לפני כ-16 שנים, עוד לפני מלחמת לבנון השנייה. בחודש יולי 2006, בעיצומה של המלחמה ההיא, שיגר החיזבאללה שלושה או ארבעה כטב”מים חמושים בראשי נפץ לכיוון מרכז הארץ. אחד מהם כשל טכנית ונפל בסמוך לגבול, ושניים אחרים יורטו והופלו על ידי מטוסי F16 של חיל האוויר. בשנים שלאחר מכן היו עוד כמה ניסיונות חדירה של כטב”מי חיזבאללה לשטח ישראל, ואלה הסתיימו בהפלתם. האיראנים עצמם ניסו להחדיר לישראל כטב”מים שהמריאו מבסיסיהם בסוריה, לפחות בשני מקרים. האחד, בחודש פברואר 2018, הופל על ידי מסוק קרב של חיל האוויר; האחר, שהמריא מעיראק במהלך מבצע “שומר החומות” במאי השנה, הופל גם הוא (אם כי לא נמסר מה האמצעי שהפיל אותו).

שלוחיהם של האיראנים בעזה מפעילים מזה זמן רב כטב”מים מייצור עצמי על פי תכנון איראני. עוד במבצע “עמוד ענן” בשנת 2012 השמיד צה”ל כטב”מ של החמאס שעמד להמריא ממסלול ברצועת עזה. במהלך מבצע “צוק איתן” בשנת 2014 שוגרו כטב”מים אחדים של החמאס לכיוון מרכז הארץ, ושניים או שלושה מהם הופלו בעזרת טילי “פטריוט”. במבצע “שומר החומות” במאי 2021 שוגרו חמישה או שישה כטב”מים פלשתיניים מסוג חדש שלא נראה עד כה בעזה (אך נראה קודם לכן בתימן ובלבנון) למטרות בשטח ישראל, כנראה בעוטף עזה. רובם ככולם הופלו על ידי מערכת “כיפת ברזל”, שהוקנה לה לאחרונה כושר יירוט כטב”מים בנוסף ליירוט רקטות. החמאס טען, עם זאת, שאחד מהכטב”מים שלו פרץ דרך מערכות ההגנה הישראליות ופגע ב”מפעל כימי” בישראל. סרטון ששוחרר על ידי החמאס מראה כטב”מ פוגע בסביבות מפעל “נירלט” שבקיבוץ ניר עוז, כשלושה קילומטרים מגבול הרצועה.

מזה שנים רבות שיכולתם של הכטב”מים האיראניים ומיומנותם של מפעיליהם מופגנים היטב בשמי ערב הסעודית, במרחבי מפרץ הפרסי, בעיראק ובסוריה. בשנים האחרונות הופעלו כטב”מיה של איראן באופן נרחב במבצעים רבים, בהם התקפות תגמול על ריכוזי דאע”ש בסוריה, בסיוע לכוחותיו של שליט סוריה אסאד במלחמתו נגד המורדים, בתקיפת ערים – ובכללן עיר הבירה ריאד – ומתקני נפט בערב הסעודית, ובחיסול ממוקד של מפקדים בצבא הרשמי של תימן שנלחם במורדים החות’ים. בעוד שהקרבות בתימן והשימוש שעשו שלוחיה החות’ים של איראן בכטב”מים שגדודי “אל קודס” הבריחו אליהם לא משכו תשומת לב רבה בארץ או בעולם הרחב, הרי שהמצב השתנה לחלוטין בעקבות תקיפת מתקני הנפט של חברת “אראמקו” בספטמבר 2019. במבצע שתוכנן היטב והוסתר בהצלחה מכל זרועות המודיעין בעולם (ובכלל זה גם מהמודיעין של ישראל) גרמו פחות מ-30 כטב”מים איראניים לנזקים אדירים בשניים ממתקני הנפט הראשיים של ערב הסעודית, וקיצצו בחצי את יכולת הפקת הנפט של הממלכה למשך כמה חודשים. במבצע מבריק זה, שהיה מעין “פרל הרבור” בזעיר אנפין, כיכבו בעיקר כטב”מים מסוג “שאהד 136”, אותו סוג שהזכיר ראש הממשלה בנט בנאומו באו”ם. נחילי הכטב”מים האיראניים הגיעו ליעדיהם בעומק שטחה של ערב הסעודית בהפתעה גמורה, מבלי שיתגלו בעוד מועד על ידי מערכות ההגנה האווירית הסעודיות שהגנו על מתקני הנפט הללו, ומבלי שנעשה כל ניסיון ליירט אותם. הפגיעות שלהם במתקנים ספציפיים בתוך אתרי הנפט הפליאו בדיוקיהם.[7]

מתקפת הכטב”מים האיראניים על הספינה “מרסר סטריט”

כמעט שנתיים לאחר מכן, ביולי 2021, שבו הכטב”מים האיראניים לראש הכותרות העולמיות במבצע ראשון מסוגו: פגיעה במטרה ימית תוך כדי תנועתה על ידי כטב”מ “מתאבד”. מיכלית הנפט “מרסר סטריט” (Mercer Street), ששטה בדרכה מנמל דר-א-סלאם שבטנזניה לנמל פוג’אירה שבאיחוד האמירויות, הותקפה ב-29.7.2021 על ידי כטב”מים שלא נשאו סימני זיהוי לאומי. על פי דיווחים ממקורות ישראליים, הספינה הותקפה לפחות פעמיים וייתכן ששלוש פעמים. התקיפות הראשונות נכשלו והכטב”מים התוקפים החטיאו את הספינה, אך שעות אחדות לאחר מכן, בתקיפה השנייה (או השלישית), פגע הכטב”מ התוקף במדויק בגג של גשר הפיקוד של הספינה. מהפגיעה הזו נהרגו הקברניט הבריטי של הספינה ואזרח רומני שהיה בצוות האבטחה שלה. הספינה הפגועה המשיכה בדרכה לפוג’יארה בליווי של ספינות מלחמה אמריקאיות. לאחר הגעתה ליעדה, ערך פיקוד המרכז האמריקאי (CENTCOM) תחקיר מקיף וחלק ממצאיו הוצג לתקשורת. שברי הכטב”מ שנאספו מהספינה הפגועה נמצאו זהים לחלוטין לשברי כטב”מי ה”שאהד 136″ שכיכבו בהתקפה על מתקני הנפט הסעודיים בספטמבר 2019. בכך הוכח הקשר האיראני לתקיפה זו, וארה”ב, בריטניה, רומניה וישראל הטילו רשמית את האחריות לתקיפה על איראן.

הספינה “מרסר סטריט”, שהינה בבעלות יפנית, נושאת דגל ליברי ומופעלת על ידי חברת “מריטים זודיאק” שמקום מושבה אומנם בלונדון, אך היא בבעלות איל העסקים הישראלי אייל עופר. הקשר הישראלי לספינה המותקפת העלה את ההשערה שהייתה זו פעולה איראנית נגד ישראל, כחלק מהמלחמה הסמויה המתנהלת מזה זמן בין שתי המדינות. מקורות תקשורתיים באיראן מסרו כי תקיפת הספינה נעשתה כתגמול על פגיעות ישראליות במטרות איראניות בסוריה, אך ממשלת איראן הכחישה כל קשר לתקיפה הזו שהוגדרה על ידי חלק מהתקשורת הבינלאומית כפעולת טרור. כמו במקרה של תקיפת מתקני הנפט שנתיים לפני כן, גם הפעם לא נמצא “אקדח מעשן” שהיה יכול להעיד כי התקיפה הייתה מבצע צבאי איראני, מכיוון שלא ניתן להוכיח בגלוי מאיפה יצאו הכטב”מים התוקפים.

בשעת התקיפה שייטה הספינה במקביל לחוף של עומאן, ובמרחק של כ-480 ק”מ מהחוף האיראני הקרוב ביותר. מרחקה מבסיס חיל האוויר האיראני עומידייה, שממנו יצאו הכטב”מים שתקפו את מתקני הנפט הסעודיים, היה קרוב ל-1,500 ק”מ – כפול מהמרחק שהכטב”מים האיראניים חצו בדרכם לתקוף את סעודיה לפני כשנתיים. מקור תקשורתי מערבי העלה השערה כי התקיפה יצאה מהאזור שבשליטת החות’ים בתימן, אך המרחק מתימן החות’ית לנקודת התקיפה מול חופי עומן הוא יותר מ-1,700 ק”מ. סביר שאילו הייתה התקיפה יוצאת מתימן הייתה הספינה מותקפת בנקודה הקרובה ביותר של נתיב הספינה, בדרכה מדאר–א–סלאם למפרץ הפרסי, נקודה שהייתה מעט מזרחית מהאי סקוטורה ובמרחק של כ-1,300 ק”מ “בלבד” מצנעא. על כן הגיוני יותר להניח שהתקיפה יצאה משטח איראן, אולי מבסיס חיל האוויר האיראני שבבאנדאר עבאס, מרחק של כ-770 ק”מ מנקודת התקיפה. מרחק זה דומה למדי למרחק שהכטב”מים האיראניים חצו בדרכם לתקיפת מתקני הנפט בסעודיה. ניתן אם כן להציע שתי השערות: האחת, כי הטווח של ה”שאהד 136″ לא השתנה מאז תקיפת מתקני הנפט ונשאר כתחום של 700 עד 1,000 ק”מ והתקיפה יצאה מבסיס איראני כלשהו שנמצא במרחק מתאים. ההשערה השנייה היא שטווחו של ה”שאהד 136″ הוכפל מאז התקיפה בסעודיה ועומד כיום על כ-1,500 ק”מ, וכי הכפלת הטווח אפשרה לשגר את התקיפה מבסיס עומידייה שבחוזיסטאן במעלה המפרץ הפרסי. האפשרות השנייה משמעותית ביותר לישראל, מכיוון שאם אומנם הוקנה ל”שאהד 136″ טווח כזה הרי שניתן לתקוף בעזרתו מטרות בישראל משטח איראן עצמה (הנקודה הקרובה ביותר של הגבול האיראני לישראל היא במרחק של 1,200 ק”מ). אולי לכך התכוון שר הביטחון גנץ כשהתייחס לכטב”מים האיראניים כ”נשק קטלני… שמסוגל לחצות אלפי קילומטרים”.

אף שמספר הכטב”מים שהשתתפו בתקיפת ה”מרסר סטריט” – שניים או שלושה בלבד – היה קטן בהרבה ממספרם בתקיפת מתקני הנפט הסעודיים, המבצע האיראני היה הפעם לא פחות מרשים מבחינה מבצעית וטכנית. לאיראנים לא היה קושי לזהות את הספינה מבין שאר הספינות שבנתיב השיט בואכה המפרץ הפרסי מכיוון שאוניות סוחר משדרות בכל עת את מיקומן. עם זאת, היכולת ליירט אותה ולגרום לכטב”מ לפגוע בה במדויק כשהיא בתנועה מהווה הישג מרשים. מאידך גיסא, הדבר חייב יכולת להתביית עליה תוך כדי תנועה, ייתכן שבאמצעות חיישנים אופטיים עצמיים של הכטב”מ התוקף או בהכוונה מכטב”מ אחר ששייט מעל אזור האירוע. בשונה מהתקיפה על מתקני הנפט, תקיפת ה”מרסר סטריט” בוצעה באור יום מלא. ניתן לשער שהסיבה לכך הייתה הצורך בזיהוי ודאי של הספינה כדי למנוע תקיפה של ספינה בלתי מעורבת. אם השערה זו נכונה, הרי שהדבר מעיד על תקשורת ובקרה בזמן אמת של המפעילים האיראניים. יכולת כזו במרחק של מאות קילומטרים לפחות מנקודת היציאה של התקיפה מרשימה כשלעצמה.

יתרה מכך, ייתכן שתקיפת ה”מרסר סטריט” הייתה חלק מתוכנית התקפית רחבה יותר שלא יצאה בסופו של דבר לפועל. חמישה ימים לאחר ההתקפה על ה”מרסר סטריט” השתלטה קבוצת חמושים על ספינה אחרת שאין לה כל קשר לישראל, ה”אספלט פרינצס” (Asphalt Princess), שהייתה גם היא בדרכה לנמל פוגא’ירה שבאיחוד האמירויות וכ-90 ק”מ מזרחית לו. החמושים, שדיברו ביניהם בפרסית, הורו לספינה לשוט לכיוון איראן. כשעה לאחר מכן עזבו החמושים את הספינה ללא כל הסברים. לשתי הספינות – ה”מרסר סטריט” וה”אספלט פרינצס” – יש דמיון חיצוני כללי. הממשל האיראני הכחיש כל קשר לאירוע הזה אך הודיע שהוא מוכן לשלוח כוחות כדי “לסייע” לספינה. בד בבד דיווחו ספינות אחדות באזור על הפרעות קשר. האם הייתה כוונה איראנית לחטוף את ה”מרסר סטריט”? אין מידע שיכול להעיד על כך, אך ניתן להעלות השערה כי מבצע רחב יותר שתוכנן על ידי האיראנים בוטל, אולי עקב הריגתם של אזרחים בלתי מעורבים על סיפונה של ה”מרסר סטריט”.

האירוע ביולי השנה לא היה תקדימי: האיראנים תקפו שש מכליות נפט ליד נמל פוג’אירה לפחות בשני מקרים קודמים, במאי וביוני 2019. בכל המקרים הללו בוצעה התקיפה ככל הנראה על ידי הקומנדו הימי של משמרות המהפכה, תוך הקפדה על גרימת פגיעות קלות יחסית ומניעת אובדן חיי אדם בקרב צוותי הספינות המותקפות. ייתכן שהריגתם של אזרחי מדינות שמקיימות יחסים דיפלומטיים עם איראן על סיפונה של ה”מרסר סטריט” הניאה את הממשל האיראני לעצור מבצע רחב יותר שהיה יכול לגרום לסיבוכים דיפלומטיים עם מדינות שאין לממשל זה עניין לריב איתן.

תקיפת ה”מרסר סטריט” לא הייתה התקיפה האיראנית הראשונה על ספינות שיש להן קשר לישראל. ב-26 בפברואר השנה הותקפה הספינה “הליוס ריי” (Helios Ray), ספינה להובלת רכבים בבעלות ישראלית שהייתה בדרכה מדובאי לנמל פוג’אירה. הנזק שנגרם לספינה אילץ אותה לחזור לדובאי לצורך תיקונים. פחות מחודש לאחר מכן, ב-25 במרץ, הותקפה הספינה “לורי” (Lory), ספינת מכולות בבעלות חברה ישראלית, בשעה ששטה בים הערבי בדרכה לנמל גוז’אראט בהודו. לא היו נפגעים, הנזק היה קל והספינה המשיכה בדרכה. כשלושה שבועות לאחר מכן, ב-13 לאפריל, הותקפה הספינה “היפריון ריי” (Hyperion Ray), גם היא ספינה להובלת רכבים בבעלות ישראלית, כששייטה במפרץ עומאן בדרכה לנמל פוג’אירה. לפי הודעת בעלי הספינה, לא היו אבדות או נזקים מתקיפה זו.

התקיפה הראשונה בשרשרת זו על ה”הליוס ריי” בוצעה על ידי הצמדת מוקשים קטנים מעל קו המים, טכניקה שהאיראנים התמחו בה עוד בתקיפותיהם על מכליות הנפט בשנת 2019. מאידך גיסא, התקיפות המאוחרות יותר נעשו בשיטה אחרת. הדיווח הראשוני היה שהספינות נפגעו מטילים, אך לאחרונה התפרסם בתקשורת שהתקיפה על ה”היפריון ריי” – השלישית בסדרת התקיפות על ספינות הקשורות בישראל ושלא צלחה – הייתה על ידי כטב”מ איראני. נראה שהייתה פה “עקומת לימוד” מהירה למדי, שבה הושגה ההצלחה הראשונה בניסיון השלישי של פגיעת כטב”מ “מתאבד” על מטרה ימית נעה.

מאפייני איום הכטב”מים והקושי להגן מפניהם

מעבר למבצעים היבשתיים והימיים המרשימים הללו, פעלו ופועלים הכטב”מים של איראן כמעט מדי יום ביומו בתקיפות על מטרות סעודיות בדרום ובמרכז הממלכה, בתקיפת כוחות אמריקאים בעיראק ובסוריה (7 פעמים לפחות בשנה הנוכחית) ובחדירות מעת לעת לשטח ישראל. ביצועיהם של הכטב”מים האיראניים והמיומנות המרשימה של מפעיליהם הולכים והופכים אותם לאיום אסטרטגי ממדרגה ראשונה על ישראל, איום שאינו נופל בחומרתו מאיום הטילים והרקטות של איראן ושלוחיה. בנאומו בעצרת האו”ם בספטמבר השנה התייחס ראש הממשלה בנט מפורשות לתקיפת ה”מרסר סטריט” כהוכחה למרכזיות איום הכטב”מים האיראניים, ופירט לגבי מאפייני האיום: המדובר הוא ב”נחילים” של “מאות או אלפי כטב”מים” שיסופקו לשלוחיה של איראן בתימן, עיראק, סוריה ולבנון לצורך תקיפת ישראל. כדי לעמוד על משמעותו של איום זה יש לבחון את המרכזיות הגוברת של נשק הכטב”מ בתורת המלחמה של איראן, אך לשם כך יש להגדיר “מיהו כטב”מ” לענייננו.

כמו שמטוסים מאוישים באים במגוון עצום של ממדים, ביצועים ואמצעי הנעה – מה”ססנה” החד-מושבי המצויד במנוע בוכנה ומדחף ועד ל”בואינג” הנושא מאות נוסעים מעבר לאוקיינוסים, עבור למפציץ סילוני ביניבשתי כמו ה-B52 האמריקאי – כך גם בעולם הכטב”מים: המגוון הוא כמעט אינסופי. להלכה כל כלי טיס שמסוגל לבצע טיסה יציבה למרחק כלשהו בלי טייס הוא כטב”מ, החל מטיסני חובבים המונעים במנועי בוכנה זעירים, עבור להליקופטרים זעירים – “רחפנים” – שניתן לרוכשם בחנויות הצעצועים, ועד למטוסי ענק המונהגים מרחוק, כמו ה”גלובל הוק” (Global Hawk) האמריקאי שהופל על ידי טיל איראני ביוני 2019 מעל מְצָרֵי הורמוז. המונח “כטב”מ” מתעמעם עוד יותר עקב החפיפה עם המונח “טיל שיוט”, שגם הוא כלי טיס בלתי מאויש אך שמצויד במנוע סילון. לאיראן יש לפחות שני דגמים של כטב”מים המונעים במנועי סילון קטנים, והתקשורת נוהגת לכנות אותם “טילי שיוט” ולא “כטב”מים”. במאמר זה לא נעסוק בטיסנים וברחפנים, ונתייחס לכל כלי הטיס הבלתי מאוישים של איראן ככטב”מים, בין אם הם מונעים במדחפים ובין אם במנועי סילון.

בדומה לישראל ולארה”ב, הדורות הראשונים של הכטב”מים האיראניים נועדו לסיור ולתצפית, ונשאו מערכת מצלמות וידאו ששידרו תמונות נעות של השטח שמעליו סיירו. מאוחר יותר הותקנו על כנפי הכטב”מים הללו מנשאים שנשאו חימושים אופטיים מדויקים שאפשרו לתקוף מטרות שאותרו בעזרת מצלמות הווידאו הללו. בשלב מאוחר עוד יותר, כאשר טכנולוגיות הניווט הלוויני (GPS ומקביליו ברוסיה, סין ואירופה) הפכו לנגישות וזולות יותר, הסבו האיראנים חלק מכטב”מי הסיור שלהם מהדגמים הפשוטים יותר לכטב”מים “מתאבדים”, דהיינו כטב”מים שאינם משגרים חימוש מדויק לעבר מטרותיהם אלא הם עצמם צוללים ומתפוצצים עליהן. הכטב”מים ה”מתאבדים” חביבים במיוחד על האיראנים, מכיוון שהדגמים הפשוטים יותר ניתנים לייצור בבתי מלאכה מקומיים של שלוחיה של איראן ברחבי המזרח התיכון, ביניהם החמאס והג’יהאד האסלאמי בעזה. המאמר שכבר צוטט למעלה חושף כי האיראנים רוכשים רכיבים וחומרים מסחריים מהמדף שאינם ניתנים לפיקוח בינלאומי עבור הייצור של הכטב”מים אצלם ואצל שלוחיהם. מנועיהם, לדוגמה, נמכרים ברשת “עלי באבא” במחיר של 500 דולר ליחידה ונרכשים באופן שוטף על ידי חובבים שבונים ומטיסים מודלים מוקטנים של מטוסים היסטוריים בארה”ב ובמערב. מנועי הסרבו המשמשים להיגוי הכטב”מים הללו מוצאם בתעשיית הצעצועים בדרום קוריאה. אחד מהרכיבים הקריטיים שנמצאו בשרידי כטב”מי ה”שאהד 136″ שתקפו את מתקני הנפט הסעודיים היה מתוצרת שוודיה, ומשמש בתעשיית המזון. תוכנת ניווט ובקרת טיס לכלים בלתי מאוישים שנבנתה ושמתוחזקת באופן שוטף על ידי חובבים ניתנת להורדה בחינם מאתר ArduPilot.[8]

ייצור כטב”מים כאלה עשוי להיות זול ופשוט יותר מאשר ייצור רקטות מדויקות, ולכן השימוש בהם באזורי לחימה הולך וגדל. החות’ים בתימן השתמשו בתחילה בעיקר ברקטות על מנת לפגוע בעריה הדרומיות של ערב הסעודית, אך בשנים האחרונות הם מרבים יותר להשתמש לאותו צורך בכטב”מים, לא רק מפני שיש למערכות ההגנה הסעודיות קושי גדול יותר ליירט אותם, אלא כנראה גם מפני שקל ופשוט יותר לייצר אותם בכמויות. לאחר המלחמה בנגורנו קארבאך באוקטובר 2020, שבה הכריעו הכטב”מים הטורקיים והישראליים של אזארביז’אן את הצבא הארמני, ערכו האיראנים תצוגת ענק של כטב”מים מכל שלוש המשפחות – תצפית, תקיפה ו”התאבדות” – כדי להפגין את הדגש הגובר על סוג נשק זה בבניין הכוח של הרפובליקה האסלאמית. כפי שאמר בכיר איראני שצוטט ב”וול סטריט ג’ורנל”, פיתוח נשק גרעיני נמשך שנים ואילו פיתוח כטב”מים נמשך רק חודשים מספר. הכטב”מים משנים את המאזן הצבאי במזרח התיכון.

החיסרון העיקרי של הכטב”מ התוקף או המתאבד לעומת טילים ורקטות הוא בכושר נשיאת המטען הקטן יותר. רקטות כבדות כמו ה”זלזל” האיראני, או המהדורה המדויקת שלו, ה”פתח 110″ לדורותיו, נושאות ראש קרבי של חצי טון ומעלה; לעומת זאת כטב”מי ה”שאהד 136″ שפגעו במתקני הנפט באיראן ובספינה “מרסר סטריט” נשאו ראשי קרב של כ-20 ק”ג בלבד. מאידך גיסא, כל הכטב”מים המתאבדים האיראניים הם נשקי דיוק המסוגלים לפגוע במטרות מרוחקות בדיוקים של מטר או שניים, והנזק המצטבר מראשי הקרב הקטנים שלהם יכול להגיע לממדים קריטיים, כפי שהוכח בסעודיה. לכטב”מים יש יתרון נוסף בכך שלא ניתן לנבא מראש מאיזה כיוון הם יגיעו. בכל הנוגע לרקטות של החמאס והחיזבאללה, ברור שכיוון הטיסה שלהם יהיה משטחי השיגור אל שטח ישראל; דבר זה מקל על ההגנה מפניהם, כי ניתן להסתפק בהגנה גזרתית שמתמקדת באיום מדרום או מצפון. בעולם הכטב”מים אין הדבר כך. כטב”מים, כמו מטוסים, יכולים לנוע בכל מסלול שמפעיליהם בוחרים להם. כטב”מ עזתי שיתקוף את תל אביב, למשל, יכול להגיע מצפון אם יש לו טווח מספיק כדי “לעקוף” את העיר ולהגיע אליה מהכיוון ההפוך לזה שממנו המריא. כשמדובר בכטב”מים נדרשת הגנה היקפית ולא גזרתית, והדבר מקשה על איתורם ויירוטם. יתרה מכך, לכטב”מים כמו ה”שאהד 136″ יש מאפיינים של חמקנות שמקשים עוד יותר על הגילוי והיירוט: המדובר הוא בכלי טיס קטנים למדי שחתימת המכ”מ שלהם נמוכה. כלי טיס אלה מונעים במנועי בוכנה קטנים עם מדחפים ואינם פולטים חום רב שניתן לחוש בו ממרחק באמצעים אופטיים. הם טסים באיטיות רבה ובגובה נמוך מאוד. מערכות הגנה אווירית שמכוונות לגלות מטוסי תקיפה גדולים יחסית שטסים מהר וגבוה מתקשות לגלות אותם, כפי שקרה כנראה בסעודיה ובנגורנו קאראבאך.

כטב”מים אינם נורים ב”צרורות” כמו רקטות ולכן הם טסים לכיוון המטרה באופן עצמאי, דבר שמאפשר ליירט אותם אחד אחד ביתר קלות. כדי להתגבר על חיסרון זה פותחו שיטות להטסת הכטב”מים ב”נחילים” – לאמור בלהקות שבהן כל כטב”מ מסונכרן עם הכטב”מים העמיתים שב”נחיל”. “הנחיל” כולו מגיע למטרה בבת אחת ומרווה בכך את יכולת היירוט של ההגנה. טקטיקה זו של שיגור כטב”מים ב”נחילים” כבר הופגנה על ידי האיראנים בתקיפת מתקני הנפט בסעודיה, שבמהלכה פגעו כל הכטב”מים המתאבדים במטרותיהם תוך דקות ספורות. האיראנים הפגינו יכולת זו בפומבי בתרגיל צבאי נרחב (תרגיל “הנביא הגדול 15”) שהתקיים בינואר השנה, ובו כיכב “נחיל” של ארבעה כטב”מים מסוג “שאהד 136″ שטס במבנה צפוף ו”התאבד” בבת אחת, כאשר כל כטב”מ פוגע ומתנפץ על מטרת שריון או רכב תוך הפגנת דיוק מרשים. שני המאפיינים העיקריים של איום הכטב”מים האיראניים על ישראל הינם אם כן: שיגור של מאות ואלפי כטב”מים הפועלים ב”נחילים” מסונכרנים – כפי שנאמר בנאומו של ראש הממשלה באו”ם.

שינוי במאזן הכוחות במזרח התיכון?

אם נגזור מההצלחות של הכטב”מים האיראניים בסעודיה ואלה של אזארביז’אן במלחמת נגורנו קאראבאך, הרי שבשעת מלחמה יהיו לשלוחיה של איראן כטב”מים מהסוגים התוקפים והמתאבדים שיוכלו לפגוע במטרות נקודה קריטיות בישראל, כמו מחסני חירום וריכוזי שריון. תהיה להם גם יכולת לפגוע בכוחות צה”ל תוך כדי תנועה ולשבש בכך תמרונים קרקעיים. בנוסף, תהיה להם יכולת לנסות לפגוע במערכות ההגנה האווירית של צה”ל. סביר להניח שפוטנציאל הנזק ליכולת הלחימה של ישראל מנחילים של מאות ואלפי כטב”מים מדויקים עלול להיות שווה ערך לזה של מטחי רקטות וטילים.

נראה שעל המשמעות האסטרטגית של השתכללות איום הכטב”מים האיראני קיימים חילוקי דעות בצמרת המדינית-ביטחונית. לדברי מקור צבאי בישראל שצוטט במאמר של עמוס הראל ב”הארץ” ביולי האחרון “אין כאן שובר שוויון, כטב”מים נועדו להטרדה, איסוף והרתעה, לא לניצחון”. לא בטוח שהארמנים, שנוצחו לאחר שסוללות ההגנה האווירית והטנקים שלהם הושמדו כמעט לחלוטין על ידי כטב”מים במלחמת נגורנו קאראבאך, היו מסכימים עם קביעה זו. בשעתו קבע צה”ל קביעות דומות לגבי איום הטילים והרקטות והתנגד לפתח מערכות הגנה אקטיבית נגדם. נראה שהדרגים המדיניים אינם שותפים להערכה המקילה שהושמעה על ידי אותו מקור צבאי, ועל כן הם מצאו לנכון להביע את דאגתם בפורומים רבי תהודה. העובדה שראש הממשלה בנט בנאומו באו”ם הקדיש לאיום הכטב”מים האיראניים כמעט אותה תשומת לב ומשך זמן כמו שהקדיש לאיום הגרעיני, יכולה לרמז שהוא רואה בהם יותר מ”הטרדה, איסוף והרתעה” אלא איום אסטרטגי של ממש. ייתכן שגם בצה”ל כבר הייתה חשיבה חוזרת בנושא. בדיווח באתר YNET על התרגיל האווירי הבינלאומי שהתקיים בחודש אוקטובר 2021 בישראל צוין כי “בחיל האוויר עוקבים אחרי שתי מגמות מדאיגות שהכניסו האיראנים למזרח התיכון: סוללות נ”מ מתוצרת איראן ושימוש גובר בכטב”מים”.[9] בחודש אוקטובר 2021 נמסר כי ישראל פעלה בחודשים האחרונים כדי לגייס את הקהילה הבינלאומית למאבק במערך הכטב”מים האיראני, והציבה אותו לצד האיום הגרעיני האיראני בראש סדר העדיפויות במאבק בהתבססותה של איראן במזרח התיכון.[10] אם לשפוט על פי דיווח זה, נראה שהדרג המדיני אכן רואה את מערך הכטב”מים האיראני כנשק “שובר שוויון”.

בהכללה גסה למדי, איום הכטב”מים מתחלק לשתי קטגוריות: בקטגוריה הראשונה נמצאים כטב”מים שטסים בגבהים בינוניים וגבוהים ומשמשים לתצפית ולתקיפת מטרות קרקע בעזרת חימושים מדויקים. כטב”מים כאלה פועלים בדרך כלל בנפרד ולא ב”נחילים” ומיועדים לחזור לבסיסם, לנחות לאחר המשימה ולהמריא לאחר מכן למשימה חדשה – לאמור, כטב”מים רב-פעמיים לשימוש חוזר. מבחינת ההגנה האווירית, איום הכטב”מים מהקטגוריה הראשונה דומה למדי לאיום של מטוסים מאוישים, למעט המהירויות הנמוכות יותר. בקטגוריה השנייה נמצאים הכטב”מים המתאבדים, הטסים בגבהים נמוכים עד נמוכים מאוד, יכולים לפעול ב”נחילים” ואינם מיועדים לחזור לבסיסם – כט”במים חד-פעמיים. מבחינת ההגנה האווירית, איום הכטב”מים מהקטגוריה השנייה דומה יותר במאפייניו לאיום של רקטות מדויקות.

הכטב”מים העוינים ששוגרו עד כה לעבר ישראל על ידי החיזבאללה, החמאס והאיראנים היו בעיקר מהקטגוריה הראשונה והם יורטו רובם ככולם על ידי חיל האוויר, בתחילה באמצעות מטוסי ומסוקי קרב ולאחרונה – במבצעים “צוק איתן” ו”שומר החומות” – באמצעות מערכות קרקעיות של פיקוד ההגנה האווירית, “פטריוט” ו”כיפת ברזל”. כטב”מים מהקטגוריה השנייה הופיעו לראשונה במבצע “שומר החומות” במאי 2021. כטב”מים משתי הקטגוריות אינם חסינים מפני פגיעה, וההפך הוא הנכון: קל יחסית לפגוע בהם, בתנאי שמגלים אותם בעוד מועד ובתנאי שיש למגינים מערכות יירוט אוויריות וקרקעיות יעילות מול מטרות כה קטנות וחמקניות. מאידך גיסא, הכטב”מים מהקטגוריה השנייה שעימה נמנים גם כטב”מי ה”שאהד 136″, כמו אלה שפגעו במתקני הנפט בסעודיה ובספינה “מרסר סטריט”, יכולים להרוות את ההגנה על ידי פעולה ב”נחילים”. יתרה מכך, כטב”מים כאלה הם כיום נשק דיוק, ועל כן אין די ביירוט אחדים מהם; הצורך המבצעי הוא ליירט את רובם ככולם, או בהשאלה מעולם ההגנה מפני טילים – להשיג אחוזי זליגה נמוכים עד אפסיים של כטב”מים דרך מערך ההגנה. ההגנה מפני נחילים מסונכרנים של עשרות ויותר כטב”מים מהקטגוריה השנייה המגיעים בבת אחת ובטיסה לוחכת קרקע בגובה צמרות העצים מהווה אתגר לא מבוטל למערכות ההגנה האווירית, אתגר המחייב ככל הנראה פיתוח אמצעים ייעודיים ותפיסה מבצעית ייעודית.

הכטב”מים במלחמות אחרות באזור

“מלחמות כטב”מים” שבהן התמודדו מערכות הגנה אווירית עם תקיפות כטב”מים אירעו בשנים האחרונות בצפון סוריה, בלוב, בקווקז ובסעודיה. במלחמת נגורנו קארבאבאך, שהסתיימה בנובמבר 2020, הפעילו האזארים כטב”מים משתי הקטגוריות נגד מערכות ההגנה האווירית של ארמניה והשמידו אותן כמעט לחלוטין. אובדן היכולת להגן על השמיים סלל את הדרך לניצחון צבאי מוחץ של אזארביז’אן. במלחמת האזרחים בלוב הופעלו כטב”מים טורקיים מהקטגוריה הראשונה לצד כוחות ממשלת טריפולי, השמידו את מרביתו של מערך ההגנה של ממשלת בנגזי וסללו בכך את הדרך להסרת המצור על טריפולי ולכיבוש מחדש של שטחים נרחבים של לוב שהיו בידי ממשלת בנגזי. גם במהלך מבצע “מגן אביב” של הצבא הטורקי נגד כוחותיו של חאפז אסאד בצפון סוריה השמידו הכטב”מים הטורקיים מערכות הגנה מתקדמות של הסורים ופגעו קשות במפקדות, בשריון ובחי”ר סורי.[11]

המצב בסעודיה מורכב יותר. מאז 2017 מנהלים המורדים החות’ים מלחמת התשה נגד ערב הסעודית שבה הם תוקפים ברקטות, בטילים בליסטיים ובכטב”מים מקטגוריה 2 מגוון של מטרות בדרום הממלכה ובעורפה: בדרום הממלכה מתבצעות תקיפות על ערים הסמוכות לגבול התימני, בעיקר על נמלי תעופה, בסיסים צבאיים ותשתיות. בעורף העמוק של המדינה החות’ים תוקפים סמלי שלטון (דוגמת ארמונות מלוכה בריאד הבירה) ומתקני נפט. פטרוניהם האיראניים של החות’ים משתתפים מעל לעת בקרב ומשגרים כטב”מי תקיפה מהטריטוריה שלהם, והסעודים מפעילים נגדם מערכות הגנה קרקעיות (פטריוט) ואוויריות (מטוסי התראה ומטוסי קרב מאוישים). התקיפות נעשות על ידי כטב”מים מהקטגוריה השנייה (“קמיקאזה”). הפרסומים בתקשורת מאפשרים לקבל לא יותר מתמונה מעורפלת של התפתחות המערכה, עקב השימוש הנמרץ ששני הצדדים עושים בה לתעמולה ולהטעיה. עם זאת, ניתן להסיק כמה מסקנות כלליות מכל הידוע עד כה.

הראשונה – כי בעורף הממלכה יש להגנה האווירית הסעודית קושי רב בהתמודדות עם נחילים של כטב”מים מקטגוריה 2, בייחוד כאשר הם מגיעים מכיוונים בלתי צפויים. הדוגמה הבולטת לכך היא ההתקפות של נחילי כטב”מים מקטגוריה 2 שהגיעו מאיראן על מתקני הנפט הסעודיים בספטמבר 2019, אך יש גם דוגמאות נוספות כמו התקיפה של כטב”מים איראניים “מתאבדים” ששוגרו מעיראק ופגעו בארמון המלוכה בריאד בפברואר השנה. בשני המקרים לא הצליחה ההגנה האווירית לאכן את הכטב”מים התוקפים, ועל כן לא ניסתה ליירט אותם.

השנייה – כי בדרום הממלכה יש להגנה האווירית הסעודית הישגים מסוימים (לדברי הסעודים – הישגים מצוינים) מול כטב”מי קטגוריה 2 המשוגרים מתימן. נראה שהסעודים עושים שימוש הן במערכות ה”פטריוט” והן במטוסי קרב. הגילוי נעשה על ידי מטוסי התראה מוקדמת מתוצרת שוודית מסוג סאאב 2000, והיירוט נעשה על ידי טילי אוויר-אוויר המשוגרים ממטוסי F15. הסעודים מדווחים מעת לעת על הפלת עשרות כטב”מים ביום אחד, ומפרסמים סרטונים משכנעים למדי של יירוטים אוויריים מוצלחים. מאידך גיסא, אין ספק שחלק מהכטב”מים החות’יים חודרים דרך מערכות ההגנה, כפי שניתן ללמוד מכך שבסדרת תקיפות במהלך חודשי הקיץ והסתיו של שנה זו על נמל התעופה בעיר אבהה (Abha), הסמוכה לגבול עם תימן, נרשמו פגיעות בנוסעים ובמטוסים אזרחיים (הסעודים טוענים שהכטב”מים יורטו וכי שבריהם הם אלה שפגעו ברכוש ובנפש). הדבר מדגיש את הצורך להשיג שיעור זליגה נמוך של כטב”מים מקטגוריה 2, מכיוון שהנזק שנגרם מאלה שחדרו דרך ההגנה מאפיל על הנזק הנחסך מאלה שיורטו.[12]

לערב הסעודית, מדינת ענק ששטחה קרוב לשטח מערב אירופה כולה, אין מערכת גילוי והתראה כלל-ארצית וגבולותיה פרוצים למעשה לחדירת כטב”מים. מערכות היירוט הקרקעיות שברשותה – “פטריוט 2″ מהדור הקודם ו”פטריוט 3” מהדור החדש – מתאימות יותר ליירוט טילים בליסטיים מאשר ליירוט כטב”מים. הסיכוי שהממלכה תרצה או תורשה לרכוש מערכות “כיפת ברזל” (שגם הן לא תוכננו מלכתחילה ליירוט כטב”מים, אך יש להן כיום יכולות לכך), נמוך ביותר. בשוק הנשק הגלובלי אין עדיין בנמצא מערכות יירוט ייעודיות נגד כטב”מים. בשנת 2020 הודיעה התעשייה הצבאית של ערב הסעודית על פיתוח מערכת הגנה ייעודית נגד כלי טיס לא מאוישים, אך מלשון ההודעה נראה שמדובר במערכות מקומיות שנועדו בעיקר להתמודד עם איום הרחפנים, ולא בהכרח עם כטב”מים משתי הקטגוריות.[13] נראה שלסעודיה אין כל אופציה צבאית לסגור את שמיה מפני חדירות של כטב”מים מתימן, איראן ועיראק, וייתכן שמצב זה דחף את הממלכה לחפש פתרון דיפלומטי ולפתוח בשיחות עם האיראנים. לא בלתי סביר להסיק שנשק הכטב”מ הפשוט והזול של איראן הצליח לגבור על חיל האוויר רב העוצמה של סעודיה ולהניב לרפובליקה האסלאמית הישג אסטרטגי של ממש. נראה שהבכיר האיראני שאמר כי “הכטב”מים משנים את המאזן הצבאי במזרח התיכון” לא טעה יותר מדי.

לבסוף, “מלחמת הכטב”מים” בין המורדים בסוריה לבין כוחותיה של רוסיה שהתפרסו במדינה להגנת משטרו של חאפז אסאד. משנענו הרוסים לבקשת משטר אסאד לסיוע נגד המורדים, העמיד המשטר לרשותו את בסיס האוויר חמיימים (Khmeimim) ואת הנמל הצבאי בטרטוס (Tartus) שבצפון-מערב סוריה. מאז תחילת ההתערבות הרוסית במלחמת האזרחים היוו שני בסיסים אלה – בעיקר הבסיס האווירי – מטרות לתקיפות של המורדים. ב-31.12.2017 נפגע בסיס חמיימים מתקיפה עזה של המורדים. יש מחלוקת בתקשורת על מהות ההתקפה הזו: מקורות אחדים טוענים שזו הייתה מתקפה של מרגמות, אך מקורות אחרים קובעים כי הייתה זו התקפה של כטב”מים. מכל מקום, מהתקפה זו נהרגו שני חיילים רוסיים וניזוקו מטוסים מספר, אם כי מספרם אינו ברור: רשמית נפגעו שני מטוסים, אך מקור רוסי לא רשמי טען כי נפגעו שמונה מטוסים, ורק שניים מהם תוקנו וחזרו לשירות. כשבוע לאחר מכן, בלילה שבין ה-5 ל-6 בינואר 2018, תקפו 13 כטב”מים של המורדים את שני הבסיסים הרוסיים (10 שוגרו לחמיימים ו-3 לטרטוס). נראה שהפעם היו הרוסים מוכנים יותר. לדבריהם, שבעה כטב”מים הופלו על ידי ההגנה האווירית של הבסיסים ועל ששת הנותרים בוצעה השתלטות אלקטרונית וזו הנחיתה אותם לקרקע. בתמונות שהרוסים שחררו לתקשורת נראים שני סוגים של כלי טיס: כטב”מים מסוג “סקייווקר” (Skywalker) מתוצרת סינית, המוצעים למכירה באופן חופשי באתר עלי באבא, וכלי טיס פרימיטיביים ביותר מעץ שנבנו כנראה על ידי המורדים עצמם. מאז ועד לאחרונה לא פסקו התקפות הכטב”מים על בסיס חמיימים, אך לא נמסר על כל נפגעים או נזקים. הרוסים טוענים להצלחה של 100% ביירוט הכטב”מים של המורדים. לדוגמה, ביולי השנה הודיעו הרוסים כי הפילו 13 כטב”מים עוינים ובחודש אוגוסט הופלו לדבריהם 45 כאלה.

הרוסים ממעטים למסור פרטים על התפיסה והמערכות שמגינות על בסיסיהם מפני כטב”מים, אך מתוך המעט שפורסם בתקשורת נראה שהם נקטו שלושה צעדים עיקריים: הראשון – התאמה של המכ”מים שלהם להבחנה בכלי טיס זעירים, איטיים ומנמיכי טוס; השני – הקמת חגורה של שבשים נגד לווייני ניווט, כולל מערכת ה-GPS האמריקאית וה-GLONASS של הרוסים עצמם; השלישי – שיבוש התקשורת של הכטב”מים העוינים בעזרת מערכות ל”א מתקדמות. ייתכן שהיה פה גם צעד נוסף – לוחמת מחשבים (CYBER) שאפשרה להשתלט על כטב”מים עוינים. יצוין שההגנה האקטיביות של הבסיסים מפני כטב”מים מתבססת על מערכת ה-SA22 (“פנציר”) שמצוידת בזוג תותחי נ”מ בקוטר 35 מ”מ – טכנולוגיה מימי מלה”ע השנייה – ובשמונה טילי קרקע אוויר קצרי טווח. לאחרונה הוכרעו מערכות “פנציר” בצפון סוריה ובלוב על ידי כטב”מי תקיפה טורקיים מודרניים, אך נראה שהן היו ונשארו יעילות למדי נגד הכטב”מים הלא-מתוחכמים של המורדים שעדיין נלחמים במשטר אסאד. הרוסים הוסיפו גם שכבה של הגנה פסיבית ובנו מחסות בטון למטוסיהם המעניקים הגנה מפני ראשי הקרב הקטנים של כטב”מי המורדים.

מהשוואת הקשיים של חיל האוויר הסעודי להגן על שמי הממלכה מפני כטב”מים עוינים להצלחה המלאה – לדברי רוסיה – של ההגנה על בסיס האוויר חמיימים, ניתן לעמוד על ארבעה גורמים שהביאו לכך: גודל השטח המוגן, תאימות מערכות ההגנה למשימה, לוחמה אלקטרונית (וייתכן שגם לוחמת סייבר) ורמת התחכום של התוקף. הגורם הדומיננטי הוא גודל השטח המוגן. שטחה הענק של סעודיה מקשה מאוד על הקמת גדר התראה כלל-ארצית ומאפשר חדירה חופשית של כטב”מים דרך מרבית גבולותיה. בסיס האוויר חמיימים, לעומתו, הוא תא שטח קטן שניתן בקלות לפרוס גדרות התראה מכ”מיות סביבו. מבחינת מערכות יירוט, סעודיה עושה שימוש במטוסי קרב מאוישים על חשבון משימות אחרות, ובמערכות “פטריוט” שנועדו מלכתחילה ליירט מטוסים מהירים וגבוהים והוסבו למערכות ליירוט טילים בליסטיים זירתיים. ניתן להשתמש בהם ליירוט כטב”מים, אך שימוש במיירטי ה”פטריוט” הגדולים והיקרים נגד כטב”מים מעץ ופלסטיק שמיוצרים במוסכים של צנעא משול לציד זבובים בעזרת פטיש כבד – אפשרי אך לא יעיל. הרוסים, לעומתם, משתמשים במערכות הגנה קרקעיות שנועדו בדיוק לכך: ליירט כלי טיס מנמיכי טוס באמצעות אמל”ח פשוט ולא יקר – תותחי נ.מ. וטילי קרקע-אוויר קצרי טווח. לעומת השימוש שהרוסים עושים במערכות שיבוש לווייני ניווט ובמערכות לוחמה אלקטרונית (וייתכן שגם בלוחמת סייבר) לא ידוע על כל שימוש דומה של הסעודים במערכות כאלה בהגנת הממלכה. לבסוף, גם רמת התחכום של התוקף ממלאת פה תפקיד. האיראנים הפגינו כישרון רב בהחדרת נחילים של כטב”מים לוחכי קרקע לעורף הממלכה תוך כדי עקיפת מכשולים טבעיים ומערכות הגנה; למורדים באידליב שמשגרים את הכטב”מים הפשוטים שלהם לבסיס הרוסי אין כנראה יכולות כאלה, וסביר שהם טסים בנתיבים ישרים שניתנים לחיזוי ולגילוי.

מאפייני הפתרונות ההגנתיים מפני הכטב”מים האיראניים

איום הכטב”מים גורם כיום לדאגה לא רק בישראל אלא גם בארה”ב, והתעשיות הביטחוניות בעולם הוגות רעיונות למערכות נשק ייעודיות חדשות, חלקן ריאלי למדי וחלקן גובל במדע בדיוני. אמצעי הלחימה העתידי הקרוב ביותר להבשלה הוא נשק הלייזר של מצב מוצק, שבו נרשמה התקדמות רבה הן בישראל והן בחו”ל. לאחרונה הותנע בארה”ב פרויקט של לייזר קרקעי נייד בעוצמה של 300 קילוואט. עוצמת קרן הלייזר קובעת את קצב האש שלו, ובעוצמה שמדובר בה יהיה כנראה ניתן להתמודד גם עם נחילים של כטב”מים. אמצעי לחימה אחר שעומד על הפרק הוא קרן אלקטרומגנטית המשבשת את פעולת המערכות האלקטרוניות של הכטב”מ. חברה אמריקאית אחת מציעה מיירטים לשימוש חוזר: היירוט נעשה ללא שימוש בראש קרבי ובעזרת ניגוח פיזי של הכטב”מ שלאחריו נפתח מצנח המאפשר למיירט לנחות ברכות לצורך שיפוץ ושימוש חוזר. הצעות אחרות הן לכטב”מי הגנה, שיירטו את הכטב”מים התוקפים אם באמצעות טילי אוויר-אוויר קטנים ואם על ידי התנגשות פיזית.

גודלם של הכטב”מים מקטגוריה 1, המשמשים כאמור לתצפית ולשיגור חימושים נגד מטרות קרקעיות, מחייב מסלולים תקניים או מאולתרים להמראה ולנחיתה. סביר שניתן לאתר ולהוציא מכלל פעולה את המסלולים האלה על ידי תקיפות מנע. מאידך גיסא, כטב”מים מתאבדים מקטגוריה 2 משוגרים בדרך כלל ממעוֺטים (קטפולטות) ומואצים למהירות המראה על ידי רקטות קטנות או אוויר דחוס. מעוטים אלה, כפי שהוצגו על ידי החמאס במבצע “שומר החומות”, הינם פשוטים למדי. ניתן להרכיב אותם בשטח לפני שיגור הכטב”מ ולפרק אותם מייד לאחר מכן. על כן, משגרים אלה הם בבחינות מטרות נעלמות וקצרות חיים, והסיכוי לאתרם ולפגוע בהם לפני השיגור נמוך למדי. המענה לאיום הכטב”מים יהיה כנראה בעיקר הגנתי. הנטל העיקרי ייפול קרוב לוודאי על כתפי פיקוד ההגנה האווירית של חיל האוויר. שלא כמו במקרה של סעודיה, ממדיה הקטנים של ישראל מאפשרים לבנות גדרות התראה סביב גבולות המדינה. יכולת הגילוי של כטב”מים קטני ממדים ומנמיכי טוס היא אבן הפינה של המענה לאיום שלהם, ובלעדיה לא ניתן יהיה ליירט ולנטרל אותם, כפי שאנו רואים בסעודיה. מערכת הביטחון ופיקוד ההגנה האווירית כבר צעדו כברת דרך בבניית יכולת הגנתית על ידי הקניית יכולת גילוי ויירוט כטב”מים קטני ממדים ל”כיפת ברזל”, יכולת שרשמה הצלחות במבצע “שומר החומות”.

איום הכטב”מים איננו בא במקום אלא בנוסף לאיום הטילים והרקטות. מכיוון שהעומס על המערכת עלול להגיע לממדים של הרוויה, יהיה צורך להגדיל כמותית את ההצטיידות הן בסוללות והן במיירטים – וגם אז לא ודאי שהמערכת תוכל להתמודד בהצלחה עם נחילים גדולים של כטב”מים הפועלים בצורה מסונכרנת ותוקפים בבת אחת. לכן מן ראוי לבחון הוספת אמצעי יירוט ובהם מערכות לייזר מצב מוצק (שכבר נמצאות בפיתוח בישראל) ומערכות שיבוש אלקטרומגנטיות. מן הראוי לשים דגש על מערכות לוחמה אלקטרונית (ל”א) שחוסמות יכולת ניווט ותקשורת, מכיוון שהן מסוגלות לטפל במספר רב של כטב”מים בו בזמן. צה”ל כבר הפעיל מערכות ל”א במבצע “שומר החומות”, אך נראה שאלו היו מערכות מקומיות מסוג “Drone dome” של רפא”ל שנועדו לפעול נגד רחפנים. שיבוש של כטב”מים במרחק רב יותר מהמטרה עשוי לחייב מערכות ל”א גדולות יותר, כדוגמת המערכות שהרוסים מפעילים בהגנת בסיסיהם בסוריה.[14] לבסוף, מן הראוי להפעיל דמיון פורה במציאת פתרונות “מחוץ לקופסה”, כפי שעושים יזמים וחברות בחו”ל.

סיכום: הכטב”מים האיראניים עלולים להיות “שוברי שוויון”

לא ניתן עוד לראות את הכטב”מים של איראן כאמצעים משניים ל”הטרדה, איסוף והרתעה” אלא כאמצעי שכאשר הוא מופעל נכון עלול להיות “שובר שוויון”, שווה ערך לרקטות ולטילים המדויקים של הרפובליקה האסלאמית – אם לא למעלה מכך. הדאגה שהובעה על ידי שר הביטחון וראש הממשלה מוצדקת, ויש לקוות שמערכת הביטחון וצה”ל ישכילו ללמוד מניסיונם של אחרים ולהציב במועד את המענים ההתקפיים וההגנתיים לאיום זה.


[1] מל”ט: ראשי תיבות של מטוס ללא טייס. מונח זה איננו מדויק, מכיוון שכטב”מים רבים מוטסים על ידי טייסים בשלט רחוק מהקרקע. המונח המדויק יותר הוא כטב”מ, ראשי תיבות של כלי טיס בלתי מאויש, והמאמר הנוכחי עושה שימוש במונח זה.

[2] הראל, ע’, איראן מצאה במל”טים מענה חלקי ליתרון האווירי של ישראל, הארץ16.7.2021,

https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium.HIGHLIGHT-1.10004417

[3] זייתון, י’ ופוקס, נ’, “גנץ חשף זהו הבסיס שבו איראן מכשירה פעילי טרור בהטסת כטב”מים”, YENT 12.9.2021,

https://www.ynet.co.il/news/article/hyqqqfjgf

[4] איראן, קורונה ו”הסכמי אברהם”: הנאום המלא של רה”מ בנט בעצרת האו”ם, https://www.youtube.com/watch?v=FuTvx6QFWUo

[5] Fouson. B. and Nissenbaum, D., “Iran Armed Drone Prowess Reshapes Security in Middle East” Wall Street Journal October 7 2021,

https://www.wsj.com/articles/irans-armed-drone-prowess-reshapes-security-in-middle-east-11633530266

[6] בתקיפה זו לא היו נפגעים, אך נגרם נזק. המיליצות הפרו-איראניות בעיראק שביצעו תקיפה זו התכוונו לפגוע בחיילים אמריקאים, כפי שניתן ללמוד מהמבנים ששימשו יעד לתקיפה – מבנים שבהם שוהים בדרך כלל חיילי ארה”ב. לאמריקאים היה מידע מודיעי מוקדם על אודות התקיפה, והם פינו את חייליהם בעוד מועד. ראה

https://www.al-monitor.com/originals/2021/10/us-base-syria-hit-suspected-drone-attack

[7] לתיאור וניתוח מפורט יותר של תקיפת מתקני הנפט הסעודיים בספטמבר 2019 ראה “ספטמבר השחור של סעודיה” מאת המחבר הנוכחי באתר מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון,

https://jiss.org.il/he/rubin-saudi-arabias-black-september

[8] ראה https://ardupilot.org

[9] זייתון, י’, “F35 ויורופייטר מול סוללות נ”מ רוסיות: תיעוד מהתרגיל הבינלאומי בישראל”, YNET 25.10.2021, https://www.ynet.co.il/news/article/ryugnr7iy

[10] ליס, י’, לפני הסנקציות: ישראל העבירה לארה”ב מידע על הכטב”מים האיראנים, הארץ 30.10.2021.

[11] לתיאור מפורט יותר של מלחמות הכטב”מים בלוב ובצפון סוריה ראה רובין, ע’, כטב”מים בשמי אגן הים התיכון, מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, אוקטובר 2020,

https://jiss.org.il/he/rubin-unmanned-aerial-vehicle-in-the-mideastt

[12] לקח דומה ניתן ללמוד ממתקפת “הפצצות המעופפות” מסוג V1 של גרמניה על לונדון שהחלה בקיץ 1944. הבריטים שידעו בעוד מועד על ההתקפה הממשמשת ובאה הכינו מערכת הגנה רב-שכבתית המורכבת מחגורות תותחי נ”מ וממטוסי קרב (וביניהם מטוסי הקרב הסילוניים הראשונים של בריטניה). מערכת ההגנה הוכיחה יעילות גוברת והולכת במהלך המערכה, והגיע בעיצומה לשיעור הצלחה של 90%. למרות זאת, הכטב”מים המעטים שחדרו דרך מערכות ההגנה גרמו להרס נרחב בלונדון ואילצו את בעלות הברית להפנות משאבים וכוחות מהקרב היבשתי באירופה לטובת ניסיונות לפגוע במשגרים ולכבוש את שטחי השיגור.

[13] Helu, A., Saudi Arabia to Develop a New Counter Drone System, Defense News 8.1.2020,

https://www.defensenews.com/unmanned/2020/01/08/saudi-arabia-is-developing-a-new-counter-drone-system/

[14] לאחרונה חשפה מערכת הביטחון מערכת ל”א רבת עוצמה שנועדה לשבש בין השאר גם כטב”מים. המערכת שנקראת “סקורפיוס” נמכרה כבר לשלוש מדינות, אך נראה שצה”ל לא החליט עדיין אם להצטייד בה. ראה זייטון, י’, תיעוד: המערכת הישראלית שתיירט איומים אוויריים – בלי לשגר טיל אחד, YNET 11.11.2021,

https://www.ynet.co.il/news/article/sj55j8cvf


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך