JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

ד"ר עוזי רובין

ד"ר עוזי רובין

מומחה לאיום הטילים ולהגנה בפני טילים.

כלי הנשק ושיטות הלחימה שאנו רואים כיום בתימן ישמשו מחר נגד ישראל

מבוא

המלחמה הנמשכת מזה יותר מארבע שנים בין הקואליציה הסונית, בראשות ערב הסעודית, לבין שלוחיה החות'ים של איראן, שהשתלטו על צפון תימן, זוכה לתשומת לב מעטה בארץ, אך תוצאותיה תהיינה הרות גורל לעתיד המזרח התיכון ולאיומים הביטחוניים על ישראל. איראן מנצלת את זירת המלחמה הזו כמעבדת קרב על מנת לבחון תפיסות צבאיות, אמצעי לחימה וטקטיקות חדשות בשדה הקרב ובתנאי אמת. סביר להניח שכלי הנשק ושיטות הלחימה האירניים הנבחנים כעת בתימן ישמשו נגד ישראל בעתיד הקרוב. מאמר זה מתמקד באופן שבו האיראנים, באמצעות שלוחיהם החות'ים, מפעילים את הרקטות, הטילים וכלי הטיס הבלתי מאוישים שלהם נגד כוחות הקואליציה הסעודית, ובלקחים שישראל צריכה להפיק מכך.

המלחמה הנשכחת

"רחוק מהעין – רחוק מהלב". פתגם זה מתאים מאין כמוהו למלחמה המשתוללת מזה יותר מארבע שנים בדרום חצי האי ערב בין קואליציה של מדינות סוניות ,בראשות ערב הסעודית, לבין שלוחיה השיעים של הרפובליקה האסלאמית של איראן. זוהי מלחמה מקומית לפי מיטב המסורת של מלחמות כאלה בעידן שלאחר המלחמה הקרה, שבה מעורבים עשרות אלפי חיילים, כמה חילות אוויר וחילות ים, מיליציות שבטיות, קנאים אסלאמיים ושכירי חרב חיצוניים. על כף המאזניים מוטל לא רק גורלה של תימן, אלא עתידו של המזרח התיכון כולו. המנצח במלחמה זו ישלוט לא רק במשאביה הטבעיים, הצנועים למדי, של תימן, אלא גם, ובעיקר, במיצרי באב אל מאנדב, אחד משבעת עורקי התחבורה הימית הראשיים של כדור הארץ והמפתח לעורק התחבורה הימי הקריטי לא פחות ממנו של תעלת סואץ. למרות המשמעות האדירה של מלחמה זו היא איננה זוכה לתשומת לב עולמית מעבר לעניין של האו"ם ומוסדות הומניטריים בסבל האנושי שהיא גורמת. עבור רוב הקהילייה הבינלאומית, "תימן" כמו "טימבוקטו" היא מילה נרדפת למקום דמיוני המרוחק מכל יישוב אי שם בקצה היקום; המלחמה מסובכת מדי להבנתו של האדם הפשוט וקשה לזהות בה טובים ורעים, כמו בסרטי המערב הפרוע, ולמרות כל אלה, תוצאותיה של המלחמה הזו עשויות להיות גורליות עבור המזרח התיכון בכלל, ועבור ישראל בפרט.

תימן היא מדינה הררית ברובה היושבת לבדד והמבורכת בגשמי המונסון, אשר בזכותם היא מהווה נווה מדבר שופע ופורה בפינה הדרום-מזרחית של המדבר הערבי הגדול. הרומאים קראו לה "ערביה פליקס" – "ערב המאושרת" – אך לא הצליחו לכבוש אותה מעולם, למרות הניסיונות שנעשו בתקופת הקיסר אוגוסטוס להשתלט עליה בעזרת חיל משלוח רומאי ממצרים. בימי קדם היא הייתה ערש התרבות הסאביאנית (היא שבא המקראית), ומולדת בשמי המור והלבונה הנזכרים בתנ"ך. במשך מרבית ההיסטוריה נעזבה תימן לנפשה. האימפריה הביזנטינית מעולם לא הצליחה לכבוש אותה, ובתקופתה התחלקה השליטה בה בין ממלכות מקומיות של שבטים נוצריים ויהודיים. האימפריה הססנית של פרס הצליחה לספח אותה לזמן קצר באמצעות שלוחים מקומיים, ובימי הביניים המאוחרים היא נשלטה לזמן קצר על ידי מצרים. האימפריה העותומאנית הצליחה להשיג דריסת רגל בפינה המישורית של תימן ליד מיצרי באב אל מאנדב, אך היא נעקרה משם על ידי האימפריה הבריטית שהשתלטה על עיר הנמל עדן וסביבתה, ואלה הפכו למושבת כתר עד לאמצע המאה ה-20. כמו באפגניסטן, האזורים ההרריים של תימן מאוכלסים בשבטים המגינים בחירוף נפש על עצמאותם, ושלא ניתן לעוקרם ממקומם. בימים אלה נשלט מבצר טבעי זה על ידי ארגון אנסר-אללה, הידוע יותר בעולם בכינוי "התנועה החות'ית", או בפשטות "החות'ים".

התנועה החות'ית נקראת על שם מייסדה, חוסיין אל חות'י. כמו החמאס בעזה והחיזבאללה של לבנון, גם התנועה החות'ית מכילה זרוע אזרחית, העוסקת בפוליטיקה ובעזרה לעניים, ומיליציה צבאית חמושה. התנועה שמה לה למטרה להנהיג את השיעים המקומיים, המהווים כ-45% מאוכלוסיית תימן. בשנת 2004 הכריזה התנועה על מרד נגד ממשלת תימן של אז, ופתחה במלחמת אזרחים. מלחמת האזרחים החות'ית נטמעה לאחר מכן במלחמת האזרחים הרחבה יותר שפרצה בעקבות מה שמכונה בהומור שחור "האביב הערבי", ושבה הודח הנשיא המכהן עלי סאלח. בפברואר 2015 כבשו החות'ים את עיר הבירה צנעה והכריזו על עצמם כממשלה החוקית של תימן. מהלך זה גרר התערבות צבאית מצד ערב הסעודית יחד עם קואליציה של מדינות ערביות סוניות, בעיקר איחוד האמירויות, במטרה להחזיר את השלטון לממשלה הקודמת. המתקפה החות'ית ההתחלתית שטפה גם את האזור המישורי של הארץ והביאה להשתלטות על עיר הנמל עדן. כוחות הקואליציה, יחד עם מיליציות סוניות מקומיות, הצליחו לשחרר את עדן וסביבתה ולהדוף את הצבא החות'י חזרה למעוזיו ההרריים. לאחר מכן קפאו הקווים במקומם, וכיום השלטון בתימן מתחלק בין הממשלה החות'ית בצנעה לבין הממשלה החוקית (בראייה בינלאומית) היושבת בעדן – הד לחלוקה הקודמת יותר של המדינה בין תימן הצפונית לתימן הדרומית.

התנועה החות'ית מתאפיינת בשנאה עזה למערב ובאנטישמיות גלויה. דגל התנועה אינו נושא כל צלם או תמונה, כיאות לתנועה אסלאמית פונדמנטליסטית. במקום סמלים מתנוססות עליו כיתוביות באותיות ערביות ובצבעים עזים, בזו הלשון: "אללה אכבר, מוות לאמריקה, מוות לישראל, קללה על היהודים, ניצחון לאסלאם". כמאמר חז"ל "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב", ואכן המשטר האיראני הכיר מייד בממשלה החות'ית החדשה וזמן קצר לאחר הקמתה הוא החל להזרים לה נשק, יועצים צבאיים, מומחים טכניים וקווי ייצור של כלי נשק שונים. הזרמת הנשק והציוד התעשייתי חייבו את כוחות אל קודס של מיודענו הגנרל סוליימני – המופקד מטעם המשטר האיראני על ייצוא המהפכה – לפתוח במבצע לוגיסטי מורכב. הקואליציה הסעודית הטילה סגר על נמלי הים והאוויר שנמצאים בשליטת החות'ים, אך נראה שסגר זה רחוק מלהיות הרמטי ושסוליימני מצליח למדי לפרוץ אותו ולהבריח לשטח החות'י נשק, ציוד תעשייתי, לוחמים ומומחים מאיראן ומלבנון.

המלחמה בין הברית החות'ית-איראנית לבין הקואליציה הסעודית נושאת אופי של מלחמת פריפריה מהסוג הטיפוסי לתקופה שלאחר המלחמה הקרה, לאמור: מלחמה א-סימטרית בין צבאות מדינתיים הבנויים למלחמת תנועה, לבין מיליציות מקומיות הבנויות למלחמה היברידית-סטטית, המחופרות היטב ומצוידות בכוח אש רב. כמו במלחמות פריפריה אחרות באזור – המאבק בין ישראל לבין החמאס והחיזבאללה ומלחמות האזרחים בסוריה ובלוב – המלחמה בדרום ערב מתאפיינת בשימוש נרחב בנשק תלול מסלול (רקטות וטילים בליסטיים) ובכלי טיס לא מאוישים (כטב"ם). מלחמה זו, הנמשכת מזה ארבע שנים, טומנת בחובה לקחים חשובים לישראל. מאמר זה יתמקד באופן שבו החות'ים מפעילים את הטילים, הרקטות והכטב"מים שלהם נגד כוחות הקואליציה בכלל, ונגד העורף הסעודי בפרט, ובמה שישראל יכולה ללמוד מכך.

לוחמת טילים

כבר בשלבים המוקדמים של המלחמה פתחו החות'ים באש טילים ורקטות נגד כוחות הקואליציה, בתחילה בשטח תימן עצמה ולאחר מכן נגד ערי הגבול הסעודיות. הטילים והרקטות ששימשו לכך בתחילת המלחמה באו ממחסני צבא הממשלה המרכזית של תימן שהיו ממוקמים בקרבתה של צנעה הבירה. הטילים והרקטות הללו נרכשו עוד בימים שתימן הייתה מחולקת לשתי מדינות נפרדות ועוינות: תימן ההיסטורית, שהייתה מדינה עצמאית מאז 1911 ("תימן הצפונית"), והרפובליקה של תימן הדרומית, שהוכרזה ב-1967 לאחר שהבריטים עזבו את מושבת הכתר שלהם בעיר עדן וסביבתה ("תימן הדרומית"). שתי המדינות מיהרו להתחמש זו כנגד זו, ובמסגרת זו רכשו טילים בליסטיים ורקטות מברית המועצות. האיחוד שהוכרז ביניהן ב-1990 לא הביא למיזוג מצבורי הנשק שלהן, אך לאחר סבב נוסף של מלחמה בין שתי המדינות התימניות ב-1994 ואיחודן מחדש, אוחדו גם מצבורי הנשק והטילים ואוכסנו בבסיסים ליד צנעה. במרץ 2015, זמן קצר לאחר ההשתלטות של החות'ים על העיר, תקף חיל האוויר הסעודי את המצבורים הללו וטען שכל מלאי הטילים הושמד. אולם משפתחו החות'ים במתקפת טילים על כוחות הקואליציה הסעודית ועל שטח סעודיה עצמה התברר שהטילים שהם יורים הם אותם אלה שהושמדו כביכול. זהו אולי הלקח הראשון שיש ללמוד מהמלחמה בדרום ערב: תקיפת מנע על מקומות מסתור של טילים איננה מבטיחה מניעת ירי טילים לאחר מכן. לקח זה תואם את הניסיון המאכזב בעבר, החל מהניסיונות הלא מוצלחים לפגוע בטילים הנאציים לפני שיגורם במהלך מלחמת העולם השנייה ועד להצלחות החלקיות בלבד של תקיפות מקדימות למניעת ירי טילים במלחמות ישראל נגד החמאס והחיזבאללה.

מתקפת הטילים של החות'ים נמשכת כמעט ללא הפסק מאז תחילת המלחמה בינם לבין הקואליציה הסעודית. התקיפה הזו הגיעה לכותרות עוד ביוני 2015 כאשר ערב הסעודית הודיעה כי יירטה והפילה טיל "סקאד" שהיה מכוון לעיר חמיס מושאייט, הנמצאת במרחק של כ-100 ק"מ מגבולה עם תימן. החות'ים לא הסתפקו בתקיפת מטרות בשטח סעודיה, והשתמשו בטילי ה"טוצ'קה" (SS21) – גם הם מירושת מצבורי הנשק של ממשלת תימן – לתקיפת ריכוזי כוחות של הקואליציה הסעודית בשטח תימן עצמה. ההישג הגדול שלהם היה בספטמבר 2015, כאשר טיל "טוצ'קה" חות'י פגע במשאית תחמושת בבסיס של הקואליציה ליד העיר מאריב. מהפיצוץ שבא בעקבות הפגיעה נהרגו 60 מחייליה של הקואליציה, חלקם מאיחוד האמירויות. קצב תקיפות הטילים של החות'ים הלך וגבר בהדרגה, קרוב לוודאי בעקבות ההצלחה של גדודי "אל קודס" של הגנרל סוליימני להבריח לשטחם אספקה חדשה של רקטות, טילים ודלק לטילים. על פי הודעות עיתיות מטעם ממשלת סעודיה נרשמו 150 אירועי ירי טילים משטח תימן החות'ית החל מפתיחת המתקפה במרץ 2915 ועד לאפריל 2019. קצב האש המרבי היה בשנת 2018, שבמהלכה נרשמו 78 אירועי ירי. בחלקם של אירועים אלה נורו טילים בודדים, אך בחלקם נורו מטחי טילים. ניתן להעריך בזהירות את מספר הטילים הכולל שנורה במשך תקופה זו על מטרות הקואליציה בתוך תימן ועל העורף הסעודי בכ-200 לערך. מאידך גיסא, מקורות שונים טוענים שמספר הטילים שנורה היה יותר מ-300. מספרים אלה אינם כוללים את מטחי הרקטות הארטילריות ("קטיושות") הנורים שגרתית בלחימה בין הזרוע הצבאית של החות'ים לבין כוחות הקרקע של הקואליציה, או את ירי ההטרדה של רקטות ארטילריות על יישובים סעודיים בסמוך לגבול התימני, אזור שניתן לקרוא לו "עוטף תימן" על משקל "עוטף עזה" בישראל. קצב אש זה של עד כ-300 רקטות במשך 4 שנים הינו נמוך למדי אפילו ביחס לקצב הירי של טיליו של סאדאם חוסיין בתקופת "מלחמת הערים" של 1988. ניתן לשער שאחד הגורמים לקצב אש מתון זה הוא הקושי הלוגיסטי להבריח ציוד ואמל"ח מבעד לסגר על השטח החות'י שהוכרז על ידי הקואליציה הסעודית.

למרות דלילותה היחסית של אש הרקטות ניתן ללמוד ממנה את מדיניות בחירת המטרות של הברית החות'ית/איראנית. מגוון המטרות כולל מטרות כוח, מטרות ערך ומרכזי אוכלוסייה. בין מטרות הכוח ניתן למנות אזורי היערכות ובסיסים לוגיסטיים של צבאות הקואליציה בתוך שטח תימן, בסיסי חיל האוויר הסעודי שבתוך שטח הממלכה, מפקדים בכירים של הקואליציה ("חיסולים ממוקדים") וסוללות ה"פטריוט" המשמשות ליירוט הטילים התוקפים (עוד על כך בהמשך). מטרות הערך כוללות נמלי תעופה אזרחיים, נמלי ים, מתקני תשתית להפקת נפט, הובלתו וזיקוקו, וסמלי שלטון, כגון ארמון המלכות בריאד בירת סעודיה. ריכוזי האוכלוסייה שהותקפו כללו, מלבד ערי הספר של "עוטף תימן", גם את שתי הערים הגדולות ביותר של סעודיה – עיר הנמל ג'דה ועיר הבירה עצמה, ריאד. מן הראוי, למען השלמות, להוסיף לרשימה זו גם יעדים שהותקפו שלא באמצאות טילים אלא על ידי כטב"מים וטילי שיוט, ובכלל זה הכור הגרעיני של אבו דאבי, הנמצא בהקמה, וכן נמל התעופה הבינלאומי של מדינה זו, שדרכו עוברים מדי שנה כ-24 מיליון נוסעים. הלקח השני מהמלחמה הזו הוא אם כן בצפי לסוגי המטרות שתותקפנה בישראל בכל מלחמה עתידית עם איראן ו/או גרורותיה בלבנון ועזה. ניתן לצפות שכמו בתימן, האויב יכוון את אש הטילים והרקטות שלו לא רק לריכוזי אוכלוסייה כפי שהיה במלחמות העבר, אלא גם לריכוזים ומחנות צה"ל, בסיסי חיל האוויר ומתקני תשתית לאומיים כמו רשתות החשמל והמים. לא ניתן לשלול את האפשרות של תקיפות טילים על סמלי שלטון וניסיונות לחיסול ממוקד של קצינים ומדינאים בכירים בעזרת רקטות מדויקות וכטב"מים משוטטים.

כאמור, החות'ים השתמשו בתחילה בטילי ה"סקאד" וה"טוצ'קה" מהמצבורים של ממשלת תימן הקודמת, זו שהם הדיחו מצנעה. כאשר מצבורים אלה התרוקנו הוחלפו הטילים הישנים יותר בטילים ורקטות שהוברחו מאיראן. מכיוון שהחלטת מועצת הביטחון 2216, שהתקבלה באפריל 2015, אסרה על אספקת נשק לחות'ים, איראן עושה מאמצים ניכרים לבדל את עצמה מהטילים של החות'ים ולטשטש את הזיקה שבינה לבין הטילים והרקטות הנורים על הקואליציה הסעודית. הטילים מוצגים על ידי החות'ים כאילו הם תוכננו ויוצרו בתימן עצמה, מדינה שעד לאחרונה הייתה ידועה יותר בגידולי צמח ה"קאת" (שיח נרקוטי שעליו משמשים ללעיסה) מאשר במכוני המחקר ותעשיות הטילים שלה. האיראנים פחות מצליחים (או פחות מתאמצים) לטשטש את טביעת האצבעות של תעשיית הטילים שלהם שמוטבעת על הטילים החות'יים. אחד מהטילים "מפיתוח תימני", הנקרא בפי החות'ים בשם "אל קאהירה", נראה כתאום זהה של טיל איראני בשם "טונדר", שאיננו אלא טיל הקרקע-אוויר הסובייטי הוותיק SA2 שהוסב על ידי הסינים לטיל קרקע-קרקע. ההופעה הראשונה של טילים בליסטיים לטווחים ארוכים יותר בשירות החות'ים הייתה ב-2016 כשהם הציגו טילים בליסטיים "מפיתוח וייצור תימני" בשם "בורקן 1", שנראים כתאומים זהים של הטיל האיראני "שאהאב 2", שאיננו אלא העתק של הטיל הצפון-קוריאני "הואסונג 5", שגם הוא איננו אלא תעתיק של טיל ה"סקאד" הסובייטי המקורי. בשנה שלאחר מכן השיקו החות'ים טילים עוד יותר ארוכי טווח שנקראו בפיהם "בורקאן 2" – פרי פיתוח תימני, כמובן – שחרטומו דומה להפליא לטיל איראני בשם "קיאם", אך שחלקו האחורי נראה שונה וכולל סנפירי ייצוב כמו ה"שאהאב 2". טילים מסוג חדש זה, שטווחם כ-1,000 ק"מ, נורו לעבר הבירה הסעודית ריאד, ושבריהם הרבים שנפלו על אדמת סעודיה אפשרו לשחזרם ולעמוד על מקורם. התברר שהטילים הללו לא היו אלא טילי "קיאם" מתוצרת איראן שעל צבע החאקי המקורי שלהם רוסס צבע כחלחל בתוספת סיסמאות חות'יות. האיראנים אפילו לא טרחו למחוק את שמות מפעלי הייצור שלהם שהתנוססו על רכיבי הטילים הללו. מראית עין של "תוצרת תימן החות'ית" ואי-תלות כביכול באיראן הושגה בעזרת התקנה של דמיים של סנפירי ייצוב בחלק האחורי של הטילים הללו שאינם ב"קיאם" המקורי, כדי לטשטש את הקשר האיראני. דמיים אלה הוסרו לקראת הירי ולא נמצאו בין שברי הטילים שנחתו בסעודיה.

בבחינה של אותם שברי טילים ארוכי טווח שנמצאו בשטח סעודיה התגלה כיצד הוברחו טילים גדולי ממדים אלה לשטח החות'י. בבדיקת השברים התגלו ריתוכים גסים באיכות ירודה צד בצד עם הריתוכים האיכותיים של הטילים המקוריים. מכך ניתן להקיש שגדודי "אל קודס" חתכו את הטילים ל"פרוסות" קטנות דיין כדי להתאימן להובלה על גבי משאיות אזרחיות. משהגיעו ה"פרוסות" לשטח החות'י, הן רותכו יחדיו מחדש – אם כי באופן גס ובאיכות נמוכה – על ידי מכונאים מקומיים בבתי המלאכה של המעוז החות'י בעיר סאדא, הצפונית לצנעה. נתיב ההברחה של "פרוסות" הטילים איננו ברור, אך יש לגביו רמזים בדו"ח של ועדת האו"ם על המלחמה בתימן שהתפרסם בשנה שעברה. על פי דו"ח זה, נתיב ההברחה הסביר ביותר יוצא מאל גיידא, שהיא עיר הנמל המזרחית ביותר של תימן ואשר איננה נמצאת בשליטת הקואליציה הסעודית, משם לעיר הצפונית ת'אמוד – שגם היא איננה בשליטת הקואליציה – ומשם בדרכים הפתלתלות של תימן ההררית למעוז החות'ים בסאדא. ה"פרוסות" מגיעות כנראה לנקודת היציאה של נתיב ההברחה באל גיידא דרך הים במשלוח ישיר מאיראן, או בדרך היבשה משטח עומאן הסמוכה. הדעת נותנת שהנתיב הזה מנוצל היטב להברחת אמצעים נוספים, ובכלל זה מכונות לייצור דלקים לטילים. ואכן, אותו דו"ח או"ם חושף כי בעיר מאריב שנכבשה מידי החות'ים נמצאו מתקני ייצור הן לדלק נוזלי והן לדלק מוצק, ובכלל זה מערבל פלנטרי המשמש לערבוב וללישה של הודפים מוצקים מודרניים.

יצוין עם זאת כי תקיפת הטילים המשמעותית ביותר בוצעה בעזרת טיל שיוט ולא על ידי טיל בליסטי. בדצמבר 2017 הכריזו החות'ים כי הם שיגרו טיל לעבר פרויקט "באראקא", שהוא הכור הגרעיני של איחוד האמירויות הנמצא בשלבי הקמה, שמיקומו בסמוך למפרץ הפרסי נמצא כדי 1,200 ק"מ משטחם בתימן. יחד עם ההודעה פרסמו החות'ים סרטון וידאו שמראה את המראת הטיל לכיוון המטרה. הסרטון מראה בבירור שהטיל ששוגר לא היה טיל בליסטי אלא טיל שיוט, ועל פי צורתו הוא נראה כתאום סיאמי של טיל השיוט האיראני "סומאר" לתקיפת מטרות קרקע, ואשר פותח כגרסה האיראנית של טיל שיוט גרעיני סובייטי מתקופת המלחמה הקרה. מן הראוי לציין את הנחישות וחוסר הרתיעה של המשטר האיראני בהוצאה לפועל של תקיפה כה אסטרטגית. משמעות נוספת של התקיפה הזו היא כי תימן הפכה למעבדת הקרב של איראן ולמקום שבו ניתן לבחון את יעילותו של האמל"ח המפותח על ידי תעשיותיה. איחוד האמירויות הכחיש פגיעה של טיל בכור הגרעיני שלו, והדבר מתקבל על הדעת: סביר שטיל שיוט חדש כמו ה"סומר" יסבול מכל מחלות הילדות של מערכות נשק חדשות, וכי הטיל כשל בשלב כלשהו בדרך למטרה. עבור האיראנים זה יכול להיות כישלון מועיל של ניסוי בתנאי שדה קרב שניתן ללמוד ממנו אפילו יותר ממה שניתן ללמוד מהצלחה בשדה ניסוי, בתנאי שישכילו לגלות את גורמי הכשל.

מן הראוי לציין כי מאז התקיפה ההיא בדצמבר 2017 ועד קרוב למועד כתיבת מאמר זה לא נרשמו עוד אירועי תקיפה של טילי שיוט דומים במלחמה זו. ייתכן שהקשיים בשינוע טיל שיוט מורכב וגדול ממדים כמו ה"סומאר" דרך הסגר של הקואליציה הסעודית אל המחוזות הנידחים של תימן שבהם נמצאים מעוזי החות'ים מונעים מבצע חוזר. לחילופין, ייתכן שלמרות ההצהרה כי הטיל הזה היה "מפיתוח תימן", דמיונו המוחלט לטיל ה"סומאר" האיראני פגע במדיניות ההכחשה של איראן והעמיד אותה במצב לא נוח מבחינה דיפלומטית. מכל מקום, ההתקפות בעומק סעודיה מתבצעות כיום יותר על ידי כטב"מים מאשר על ידי טילים, ועל כך יפורט בהמשך. (הערה: בתאריך 14.9.2019 הותקפו מתקני נפט ראשיים של סעודיה ונגרם להם נזק רב. החות'ים לקחו אחריות לתקיפה זו והודיעו שהיא בוצעה בעזרת כטב"מים וטילי שיוט, אך בעת כתיבת מאמר זה עדיין אין פרטים מדויקים על אודות סוגי כלי הנשק שהשתתפו בתקיפה ועל אודות מיקומן הגאוגרפי של נקודות השיגור.)

בראייה כוללת, איראן הצליחה להתגבר על אמברגו הנשק שהוטל על ידי מועצת הביטחון והסגר שהוטל על ידי הקואליציה הסעודית, ולמרות כל מאמצי הסיכול היא הצליחה להקנות לחות'ים יכולת צבאית של ממש. זהו אולי הלקח השלישי עבור ישראל: כל סגר על העברות אמצעי לחימה וציוד תעשייתי הוא נקבובי, ואיראן נחושה דיה ומתוחכמת דיה כדי למצוא דרכים להעברת אמצעי לחימה וציוד אחר לגרורותיה באזור. אין פירוש הדבר כי סגר הינו חסר תועלת, אלא כי התועלת של סגר מוגבלת על ציר הזמן ונוטה "להתנדף". הלקח מהסגר על עזה, שלא הצליח למנוע הקמת תעשיות לייצור רקטות בעזרה איראנית, הוא שניתן להאט את קצב ההברחות של אמל"ח וציוד אך לא ניתן למנוע אותן כליל. באשר למאבק המתמשך של ישראל כנגד הקמת תעשיות טילים מדויקים על ידי החיזבאללה בלבנון, העתיד ידבר.

ערב הסעודית, וכמוה איחוד הנסיכויות, פרשו סוללות "פטריוט" להגנת כוחותיהם בתימן ובשטחי העורף שלהם. ממשלת סעודיה מכריזה לעיתים קרובות על הצלחות ביירוט טילים ורקטות חות'יים הנורים לשטחה, אך לא חשפה עד כה את אחוזי ההצלחה ביירוטים הללו. על פי אחד ממכוני המחקר המובילים בוושינגטון, הסעודים הכריזו עד כה על 135 מקרים של יירוט מוצלח. האמינות של הודעות אלה איננה ברורה. ב-4.11.2017 הודיעה סעודיה כי כוחות ההגנה האווירית שלה הצליחו ליירט טיל חות'י ארוך טווח שנורה מתימן לנמל התעופה הבינ"ל של ריאד הבירה. מומחים אמריקאים פקפקו בנכונות ההודעה הזו, ואכן בשנה שלאחר מכן חזרו בהם הסעודים והודו שהייתה פגיעת טיל בשטח נמל התעופה שלא גרמה לנזקים ואבדות. ועדת האו"ם שחקרה אירוע זה צילמה מכתש שנפער באדמה ושנגרם בבירור מפגיעת ראש של טיל בשטח פתוח ובמרחק של כמה מאות מטרים מבניין הטרמינל הראשי של נמל התעופה, מה שהוכיח בעליל כי באירוע המדובר חדר הטיל החות'י דרך מעטפת ההגנה של סוללות ה"פטריוט" המגינות על ריאד, וזאת בניגוד להודעה הראשונית על כך שהוא יורט.

הנחנו למעלה שעל סעודיה נורו עד כה כ-200 עד 300 טילים. בהינתן 135 הצלחות ביירוטים, כפי שניתן להבין מהצהרות ממשלת סעודיה, שיעור ההצלחה ביירוטים היה לכל היותר 68% – מספר נמוך לכל הדעות. מאידך גיסא הנתון הזה יכול להיות מטעה, מכיוון שאין לנו כל ידיעה אם כל היעדים שהותקפו בטילים חות'יים היו מוגנים על ידי סוללות "פטריוט". על פי מספר האזרחים בסעודיה שנהרגו עד כה מפגיעות טילים – כ-110 הרוגים – ניתן להסיק שחלק מהיעדים בסעודיה, אם לא מרביתם, לא היו בתוך מעטפת ההגנה של ה"פטריוט". הצילומים של שברי טילים חות'יים שהופצו בתקשורת אינם מלמדים כיצד הם נוצרו: אם מחמת יירוט ופיצוץ הטיל באוויר, או מחמת התנפצות הטיל על הקרקע בגמר מעופו. סרטוני וידאו של יירוטים הינם נדירים, ומקורם הוא בסמארטפונים של עוברי אורח מזדמנים ולא ממקורות רשמיים סעודיים. מסרטונים כאלה של עוברי אורח נושאי סמאטרפונים מתקבלת תמונה מעורבת. סרטונים שהופצו ברשתות מראים כשלים טכניים במיירטי ה"פטריוט" עצמם, כמו התפוצצות מיד לאחר היציאה מקנה השיגור או טיסות בלתי תקינות שמסתיימות בפגיעת המיירט בקרקע בסמוך למשגר. סרטונים אחרים מראים טיסות תקינות של המיירטים שמסתיימות בהתפוצצות גבוהה בשמיים, אך לא ברור אם התפוצצויות אלה מייצגות יירוטים או השמדות עצמיות (מיירטי ה"פטריוט" משמידים את עצמם אם לא הגיעו ליירוט, זאת כדי למנוע את נפילתם באזורים מאוכלסים). עם זאת, בסרטון אחד לפחות מ- 24.6.2018 נראה בצורה חד-משמעית יירוט של טיל חות'י שכוון כלפי ריאד. ישנן עדויות עקיפות לכך שסוללות ה"פטריוט" מספקות הגנה של ממש, לפחות לריאד הבירה. בריאד יש אוכלוסייה של קרוב ל-7 מיליון תושבים, ושטחה העירוני המאוכלס הוא כ-400 קילומטרים רבועים. עד כה הותקפה העיר לפחות 5 פעמים, וייתכן שאפילו 8 פעמים, כאשר בכמה מקרים נורה יותר מטיל אחד בכל התקפה. למרות זאת לא נרשם עד היום כל הרוג מפגיעת טיל בריאד, למעט במקרה אחד שבו פגע שבר של טיל חות'י בבית, חדר את תקרתו והרג שם אזרח מצרי (אירוע דומה היה בישראל בתקופת מלחמת המפרץ של 1991, שבה פגע שבר של טיל עיראקי בבית בפתח תקווה ופצע את אחד מיושביו). למרות כל ההתקפות הללו, לא תועדו עד כה בשטח הבנוי של ריאד נזקים שניתן ליחסם לפגיעת ראשי קרב של טילים, למעט אותה פגיעה שציינו למעלה בשטח נמל התעופה. בעידן המודרני, שבו כל עובר אורח מצויד בסמארטפון ומקושר לרשתות חברתיות, ממש בלתי אפשרי להסתיר את האפקטים של פגיעת טילים כמו מכתשים והרס בתים בתוך שטח עירוני בנוי. סביר אם כן לייחס את העדר ההרוגים וחוסר התיעוד של נזקים לכך שמערכות ה"פטריוט" הצליחו ליירט את הטילים שעמדו לפגוע בשטח הבנוי של העיר.

רמז נוסף לכך שמערכות ה"פטריוט" יעילות ניתן למצוא בכך שהברית החות'ית/איראנית החלה לנסות לשתק אותן. כדי להרחיב בנושא זה עלינו להתייחס תחילה למאפיין בולט נוסף של המלחמה בתימן, והוא השימוש הנרחב שהחות'ים עושים בכלי טיס לא מאוישים. הכטב"מים הם אחד מעמודי התווך של התפיסה הצבאית האיראנית. בין יתר משלוחי הנשק מהרפובליקה האסלאמית לבני בריתה החות'ים נכללים גם כטב"מים מסוגים שונים ובכללם מטוסי תצפית, כמו ה"שאהאד 129" (המקביל לערך ל"הרמס 450" של חברת אלביט) וכטב"מים מתאבדים מסוג "אבאביל" (מהסוג ששוגר על ידי החיזבאללה לתקיפת העורף הישראלי במלחמת לבנון השנייה), ואשר שמו שונה בתימן ל"קאסף 2" לצורכי הכחשת הקשר האיראני. מערך הכטב"ם החות'י כולל גם כטב"מים הנרכשים בדואר, כמו ה"סקייווקר" הסיני שניתן להזמינו באתר עלי באבא. יתרה מכך, האיראנים מספקים לחות'ים ידע, ציוד וסיוע מומחים לצורך הקמת קווי ייצור בעיר סאדא, שהיא כאמור המעוז הראשי של החות'ים בתימן. כיום כבר מיוצרים בשטח תימן החות'ית כטב"מים מסוגים שלא נצפו באיראן. בין השאר הציגו החות'ים לאחרונה כטב"מים ארוכי טווח, שאחד מהם מצויד במנוע סילון ושהוא קרוב לוודאי גרסה מוסווית היטב של ה"סומאר" האיראני. סביר להניח שהתכנון של כטב"מים אלה נעשה בתעשייה האווירית של איראן במיוחד לצורך ייצור מקומי בתימן. החות'ים החלו לאחרונה לתקוף סוללות "פטריוט" בעזרת כטב"מים מתאבדים, ועד כה נמסר על שלוש תקיפות כאלה: שתיים בשטח תימן עצמה – קרוב לוודאי שעל סוללות "פטריוט" של איחוד האמירויות הפרושות במוקה ובמאריב – ותקיפה אחת בעיר המחוז נז'ראן שבשטח ערב הסעודית, שהיא אחד היעדים המותקפים ביותר בטילים מאז תחילת המלחמה. עד כה לא ידוע מה היו התוצאות של תקיפות אלה.

לא פחות משמעותי הוא האופן שבו הברית האיראנית/חות'ית מנצלת את הקושי של מערכת ה"פטריוט" ליירט כלי טיס איטיים ומנמיכי טוס ולהשתמש בכטב"ם כתחליף לטילים. מערכת ה"פטריוט" תוכננה ליירט מטוסים וטילים בליסטיים, ודבר זה מאפשר לכטב"ם החות'י להתגנב מתחת למעטפת ההגנה שלה ולפגוע גם באזורים שהיא אמורה להגן עליהם. החסינות הזו בפני ה"פטריוט" הפכה את הכטב"ם לכלי התקיפה ארוך הטווח העיקרי של החות'ים, והם עושים בו שימוש יצירתי ונועז כדי לתקוף מטרות בעומק העורף הסעודי. אחת הדוגמאות לכך היא התקיפות החוזרות על נמל התעופה האזרחי של העיר אבח'א, המרוחקת כ-120 ק"מ מגבול תימן. נמל התעופה הותקף שלוש פעמים במהלך חודש יוני 2019 ובמהלך תקיפות אלה נפצעו 28 נוסעים ועובדים. באוגוסט 2019 ביצעו החות'ים תקיפת כטב"מים רחבת היקף על שדה הנפט שייבא שבעומק סעודיה, המרוחק כ-1,200 ק"מ ממעוזם בעיר סאדא שבתימן. בתקיפה זו השתתפו לדברי החות'ים לא פחות מ-10 כלי טייס שגרמו לנזק מוגבל (הצתת מיכלי גז). תקיפה מורכבת זו, שחייבה תכנון מדוקדק, מעידה על התחכום הגובר והולך של מפעילי הכטב"מים הללו. אף על פי שהתקיפה לא גרמה לנזקים כבדים (אולי בכוונה), היא משכה תשומת לב רבה בתקשורת העולמית, היוותה הישג תעמולתי לחות'ים והפגינה את עליונותם הגוברת והולכת בקרב על התודעה.

הלקח הרביעי לישראל הוא אפוא חשיבותם הגוברת והולכת של כטב"מים בתפיסת המלחמה של איראן וגרורותיה, ותפקידם בכל מערכה עתידית. השימוש הראשון בכטב"מים נגד ישראל נעשה על ידי החיזבאללה לצורך השגת מודיעין חזותי עוד לפני מלחמת לבנון השנייה. בסיפא של אותה מלחמה שיגר החיזבאללה ארבעה כלי טיס "מתאבדים" לעבר העורף הישראלי (שניים יורטו והופלו על ידי מטוסי חיל האוויר, שלישי נפל לא רחוק מהגבול עקב תקלה טכנית וגורלו של המטוס הרביעי אינו ידוע). במבצע "צוק איתן" שיגר החמאס מעזה כטב"מים אחדים לכיוון תל אביב (שניים ואולי שלושה הופלו על ידי סוללות "פטריוט" של חיל האוויר). תוצאות אלה אינן מצביעות בהכרח על מה שיקרה בעתיד. מהמלחמה בתימן ניתן להקיש כי בעתיד ייעשה שימוש נרחב בכטב"מים כדי לשחוק את יכולות ההגנה של ישראל וכדי לאתר, לאכן ולתקוף את סוללות ה"חץ", "קלע דוד" ו"כיפת ברזל". כטב"מים "מתאבדים", בתיאום עם טילי דיוק, ישמשו בידי האויב לפגיעה בתשתיות קריטיות. חיל האוויר יעשה נכון אם יפעל להקניית יכולת עצמית לסוללות ההגנה האווירית בפני כטב"מים שינסו להתגנב מתחת למעטפת הביצועים שלהן, וממשלת ישראל תיטיב לעשות עם תציב מערכות הגנה נקודתיות ליד התשתיות הקריטיות של המדינה.

סיכום

מלחמות האזרחים במזרח התיכון, ובמיוחד אלה שבסוריה, לוב ותימן, מזכירות במידה רבה את מלחמת האזרחים בספרד בשנות ה-30 של המאה הקודמת בכך שגם הן משמשות כשדות ניסוי לבחינת מערכות נשק ותורות לחימה חדשות בתנאי קרב. איראן עושה כיום בתימן את מה שגרמניה, איטליה וברית המועצות עשו בשעתן בספרד, לאמור תמיכה בבן ברית מחד גיסא תוך לימוד והפקת לקחים מאידך גיסא. צה"ל וכל גורמי הביטחון בישראל ייטיבו לעשות אם יעקבו בקפדנות אחרי אירועי המלחמה בדרום ערב, ובמיוחד אחר האופן שבו נעשה שם שימוש בטילים ובכטב"מים. מה שאנו רואים כיום בתימן יופעל מחר נגד מדינת ישראל.


תמונה: [Carport [CC BY-SA 3.0

One thought on “מלחמת הטילים בדרום ערב: לקחים לישראל

  • איראן השמידה מחצית מכושר ייצור הנפט של ערב הסעודית. למרות ניסיונה להסוות המתקפה כאילו הגיעה מהחותים הוכח שהיא הגיע מאזור בשליטתה. בכך פתחה איראן פתח לתביעות ענק. כפי שהוכרעה המאפייה בארה"ב ובאיטליה דרך הכיס. כך תוכרע גם איראן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *