בתחילת שנות ה-2000 קיים הרמטכ”ל שאול מופז סדרת דיונים בנושאי צבא-חברה. תחת הכותרת המאתגרת “כל העם צבא?” התכנסו כלכלנים, סוציולוגים, אנשי צבא בסדיר ובמילואים, חוקרים ואנשי אקדמיה במטרה לדון בהשלכות של המגמות האסטרטגיות והחברתיות על מודל צבא העם במילואים. היו שכינו את המצב השורר במערך המילואים משבר, לעומת אלו שדיברו במונחים של אתגר או בעיה שנדרש למצוא לה מענה.
ברקע הדיונים עמדו התמורות שהתחוללו בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, שהשפיעו עמוקות על עולם המילואים בצה”ל. השינויים במפת האיומים ובמיוחד דעיכתו של האיום הקיומי, יחד עם שינויים דמוגרפיים וכלכליים, שהקטינו את הנחיצות כמו גם את הכדאיות בגיוס כלל האוכלוסייה, הובילו לראשונה למצב שבו חלק קטן מהחברה נושא בנטל הביטחוני. נטייה גדלה בחברה הישראלית לחומרנות ולאינדיבידואליזם העמידה במתח הולך וגובר את ערך השירות ואת מעמדם של המשרתים. היעדר הקונצנזוס והמחלוקות הפוליטיות סביב השירות בעזה ובאיו”ש הוביל להקטנת חלקן של יחידות המילואים בתעסוקה המבצעית, ואילו אילוצים כלכליים הובילו להתייעלות ולקיצוץ חד בניצול ימי המילואים.
את סדרת הדיונים סיכם הרמטכ”ל מופז באמירה “אסור לנו להתחמק מהמציאות. קיימת בעיה”.[1] את הבעיה תיאר תא”ל מיל’ אריאל היימן, מי שהיה הראשון ששימש כקצין מילואים ראשי, כאכזבת אנשי המילואים “על כך שהמערכת אינה עומדת בתנאי ה’חוזה הסמוי’ שקיים בין הצבא והחברה הישראלית לבין מערך המילואים”. התלונות, כך ציין, התמקדו “במחסור בציוד ובאימונים, תנאי שירות קשים, תגמול שאינו הוגן, תחושת זלזול של המערכת, פגיעה בלימודים ובמקומות העבודה”.[2]
מלחמת לבנון השנייה, שפרצה שנים מספר מאוחר יותר (יולי 2006), המחישה את עומקה של הבעיה. בסיכום הוועדה לבחינת אירועי המערכה בלבנון בראשות השופט אליהו וינוגרד נכתב כי “רמת כשירותם המבצעית הנמוכה של חלק מהמפקדים והחיילים בזרוע היבשה, כמו גם חוסר הביטחון של הלוחמים והמפקדים (בעיקר בכוחות המילואים), גרמו לרמה ירודה של כשירות מבצעית של פרטים ושל יחידות, שהביאה לעיתים לדחייה בביצוע ולאי-ביצוע משימות”.[3]
המחאה שפרצה לאחר המלחמה הניעה מהלכים מספר, בהם חקיקת חוק שירות המילואים, ארגון מחודש של הימ”חים וביצוע תוכנית אימונים אינטנסיבית להעלאת כשירותו של מערך המילואים. אלא שככל ששככו הדי הקרב ונשתכחו מראותיה של המחאה, חזרו העניינים לסורם.
שני עשורים חלפו, ונדמה שלא רק גורמים כלכליים עומדים מאחורי הירידה בכשירות מערך המילואים של צה”ל, אלא זרמי עומק חזקים ומשמעותיים הרבה יותר. גישת היסוד בתפיסת הביטחון שלפיה “הסדיר יבלום והמילואים יכריע, נזנחה עם השנים וכיום מרבית כוחות המילואים עוסקים בבט”ש ורמת כשירותם המבצעית אינה הולמת את אשר צפוי להם בזמן מלחמה”.[4]
מסקר שנערך על ידי מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון עלה שישנו קונצנזוס בין משרתי המילואים והציבור הרחב בכל הקשור לחשיבות מערך המילואים. משתתפי הסקרים נשאלו “האם צה”ל יוכל לנצח במלחמה רחבת היקף ללא מערך המילואים?”; בקרב הציבור הרחב ענו 80% בשלילה, ורק 6% סבורים שכן; בקרב המשרתים במילואים 87% סבורים שלא, ורק 5% מעריכים שכן. אנשי המילואים גם נשאלו עד כמה צה”ל ומערכת הביטחון רואים חשיבות במערך המילואים כחלק מהכוח הלוחם. 67% סבורים כי מערכת הביטחון רואה חשיבות רבה במערך המילואים, 29% סבורים כי היא רואה חשיבות בינונית ורק 4% סבורים כי החשיבות היא מעטה.[5] ראוי לכן לשאול איך למרות הדברים האלה נקלעה שיטת המילואים הישראלית, שעליה נאמר שאין לה “אח ורע בעולם, לא בהיקפה, לא ברמת הכוננות והמוכנות שלה למלחמה ולא בתפקיד החברתי שהיא מילאה בחברה הישראלית”[6] למשבר שבו היא מצויה כבר 3 עשורים?
מאמר זה מנתח את בעיות היסוד העומדות בלב המשבר שמערך המילואים (בעיקר ביבשה) ניצב בפניו, ואת חומרת השלכותיו האפשריות על הביטחון הלאומי. אלו, על רקע הגישה שקנתה לה אחיזה, לרבות בדרגים הבכירים בצה”ל, שלפיה למערך המילואים ביבשה תפקיד שולי מבעבר, ושנחיצותו הצטמצמה בעקבות מפת האיומים החדשה.
בשנים האחרונות התפתחה האמונה כי ניתן להרחיב את שולי הסיכון בניהול מערך המילואים ביבשה. הלכי רוח אלו הובילו להקטנת סד”כ המילואים ולביצוע שינויים במבנה ובארגון, תוך שחיקת כשירות היחידות ומוכנותן למלחמה. בהמשך ישיר, ניתן לזהות ירידה באיכות הפיקוד של יחידות צה”ל ביבשה בכלל, וביחידות המילואים בפרט, כמו גם שינוי מתמשך בהרכב האנושי ביחידות הלוחמות. תהליכים אלו הובילו לפגיעה בלכידות היחידות, שהיא אבן היסוד של המערך כולו.
המאמר בוחן את מקומו ותפקידו של מערך המילואים לנוכח האתגרים הביטחוניים המתפתחים, ומנתח בהמשך את כיווני הפעולה ואת הצעדים הנדרשים כדי לטפל במשבר המתמשך. במוקד המאמר עומדת הטענה כי הנסיבות הקיימות מחייבות את ישראל להחזיק כוח מילואים יבשתי גדול וכשיר אל מול איומי הייחוס על המדינה, וכי אסור לוותר על מודל צבא העם במילואים בעת הזו. יחד עם זאת נדרש לבצע רפורמה מקיפה במודל המילואים ולהתאימו לנסיבות הקיימות כדי להבטיח שמערך המילואים יהווה משענת יציבה לביטחון הלאומי, ולא פחות חשוב מכך, מקור של עוצמה לחברה הישראלית.
מערך המילואים הלוחם ביבשה – מה השתבש?
התמורות שהתחוללו בשנות השמונים והתשעים אתגרו את רעיונות היסוד שעמדו בבסיסו של מערך המילואים מאז הקמתו של צה”ל. כך, בניין הכוח המואץ שהתרחש לאחר מלחמת יום כיפור ותרם למשבר הכלכלי החמור של אמצע שנות השמונים; יציאתה של מצרים ממעגל העימות, שפתחה חלון הזדמנות לקיצוץ בסדר הכוחות; מלחמת לבנון הראשונה, שהעלתה בפעם הראשונה את סוגיית הפעלת המילואים במבצעים ובמערכות יזומות שמטרותיהן מצויות במחלוקת; השהייה בלבנון שבאה בעקבותיה, שסדקה את הקונצנזוס והובילה את צה”ל להדרתם של כוחות המילואים מזירות המבצעים המרכזיות, בתחילה מלבנון, ובהמשך מאיו”ש ומעזה. זו הייתה דרכו של צה”ל לצמצם את החשיפה לביקורת מבחוץ. אך יחד עם התועלת הגלומה בכך, גבתה נטייה זו מחירים כבדים: הניסיון המבצעי של יחידות מילואים הלך ופחת, ומאידך גיסא הלך וגדל העומס על היחידות הסדירות, שהכשרותיהן ואימוניהן נפגעו תדיר כתוצאה מהפעלות לפעילות ביטחון שוטף.
הרפורמה הכלכלית של אמצע שנות השמונים, שבעטייה הועברו לצה”ל סמכויות לניהול תקציב המילואים כדי לעודד חיסכון במשאב זה, הובילה לתהליך שהחל אומנם בהתייעלות, אך המשכו בקיצוץ חד בשימוש בימי המילואים (ימ”ם) עד כדי פגיעה של ממש בכשירות. מבלי משים נסדק המודל השוויוני שלפיו הנטל מושת על כולם. שירות המילואים הפך להיות עניינה של קבוצה הולכת וקטנה.[7]
תמונה לתהליכים הללו ניתן לראות בתרשים 1,[8] המתאר את הירידה החדה בניצול ימי המילואים במהלך 3 העשורים האחרונים. בין 1985 ל-2000 קיצץ צה”ל את צריכת ימי המילואים ב-60 אחוז כתוצאה מהסיבות הכלכליות והחברתיות שתוארו. אך מה שנדמה היה בכנס צבא-חברה בשנת 2000 כקו אדום, היה רק הבסיס לקיצוץ חד נוסף בשני העשורים האחרונים. קיצוץ זה כבר נבע רובו ככולו משינוי בתפיסת ההפעלה של צה”ל. הוא בוצע ללא כל בקרה ופיקוח אזרחיים, וללא הערכה מספקת של המשמעויות וההשלכות של צעדים אלו על מערך המילואים.
תרשים 1 – ניצול ימי מילואים במהלך השנים 1985–2018
תקציב אימוני אוגדות המילואים ביבשה היווה את אחד המקורות התקציביים הזמינים לצבא. הגמשת התקציב אפשרה לצה”ל, שנמצא במצוקה תקציבית מתמדת, לקצץ עוד ועוד בימי המילואים. את התקציב שהתפנה ניצל צה”ל לטובת רכישת טכנולוגיות מתקדמות במסגרת מימוש התפיסות החדשות. הרצון לבנות צבא “קטן וחכם” רווי טכנולוגיה, תוך הכנסה מואצת של אמל”ח מתקדם, הפך את סוגיית השמירה על הכשירות במילואים למורכבת עוד יותר.
באופן פרדוקסלי, “החיסכון” המגולם בירידה בצריכת ימי המילואים הופנה ברובו הגדול להתעצמות במערכות טכנולוגיות, שהגדילה עוד יותר את הפער בין הסדיר למילואים. עם מיעוט ימי מילואים לאימונים, ועם טכנולוגיה שדורשת זמן רב לצורך הטמעתה, הלכו והתרחבו הפערים בין כשירות המערך הסדיר לבין זו של מערך המילואים. אלא שמציאות זו פגעה לא רק בכשירות, אלא גם במעמדו ובחשיבותו של מערך המילואים. הקולות שעוד תמכו במערך המילואים הלכו ונחלשו לאורך השנים, ואילו המגמה שהמירה את כשירותן של יחידות המילואים ביכולות טכנולוגיות מתקדמות הלכה והתעצמה. בשלב מסוים הובילה מגמה זו לוויתור, גם אם לא במוצהר, על יחידות המילואים, שכונו “חלולות” ונדחקו לשוליה של המערכת המבצעית.
כך, וללא שהתקיימו תהליכי חשיבה מסודרים, כמתחייב משינויים יסודיים המשפיעים על הביטחון הלאומי, ומבלי שהדברים הובאו לדיון ולהחלטה בדרג המדיני, אירע שינוי יסודי במקומו ובתפקידו של מערך המילואים. במקום כוח ההכרעה העיקרי בתפיסת הביטחון הלאומי, הפך מערך המילואים בשנת 2022 לכוח שעיקר תפקידו לתמוך בסדיר. ככל שהעמיקה מגמה זו והתלכדה עם המגמות האחרות שתוארו, נלכד צה”ל במעגל קסמים שהעמיק את המשבר שבו היה מערך המילואים מצוי ממילא.
את הדינמיקה של התהליך הזה ניתן לתאר באופן הבא: כתוצאה מצמצום ההשתתפות בתעסוקה המבצעית בביטחון השוטף (מסיבות כלכליות, חברתיות ופוליטיות) הושת נטל רב יותר על הסדיר. נטל זה הוביל לפגיעה בכשירות הסדיר, שבאה לידי ביטוי בפגיעה בהכשרות ובאימונים (כמעט שני עשורים ללא אימונים). תקופות האימון הארוכות שהתקיימו עד שנת 2000 ואפשרו שמירה על כשירות גבוהה של המפקדים, הלוחמים והיחידה, התקצרו. למעט תקופה קצרה בעת שירותו של רא”ל גדי איזנקוט כרמטכ”ל, לא שבה היבשה למודל זה.
את רוב שירות החובה שלהם מעבירים חיילי יחידות היבשה בתקופות תעסוקה שוחקות בפעילות בט”ש, שהפכה לליבת השירות של כוחות היבשה הסדירים.[9] כך, תקופות האימונים שהתקצרו, יחד עם הפגיעה בהכשרות כתוצאה מהפעלות בעיתות משבר, פגעו וממשיכות לפגוע בכשירות המערך הסדיר. תופעה זו השפיעה בתורה על הכשירות ועל המוטיבציה של החיילים הסדירים המזינים את מערך המילואים.
חוק שירות המילואים,[10] שנועד להסדיר את חוזה ההוגנות בין משרת המילואים למדינה, הגביל מחד גיסא את מכסת ימי המילואים המותרת לצה”ל, והטיל מאידך גיסא את הפיקוח על הכשירות ועל היקף הסד”כ על הדרג המדיני. בפועל מנגנון הבקרה של הדרג המדיני לא יושם, מה שאפשר את המשך הקטנתו ושחיקת כשירותו של מערך המילואים.
מיעוט ימי המילואים הקשה עוד יותר לקלוט את אמצעי הלחימה המתקדמים שבהם הצטייד המערך הסדיר ולשמור על כשירות היחידות, דבר שהוביל בהכרח להגדלת פערי האיכות בין הסדיר למילואים.[11] בצבא שבו הטכנולוגיה ואמצעי הלחימה המתקדמים הפכו להיות הדגל, כבר לא היה מקום ליחידות מילואים “מיושנות”, ואלו הלכו ונדחקו מליבת הפעילות המבצעית.
הירידה באמון של הפיקוד הצה”לי במערך המילואים בא לידי ביטוי בחוסר נכונות להפעיל את יחידות המילואים במשימות הליבה, ומן העבר האחר, להתבססות הולכת וגוברת על היחידות הסדירות בתוכניות החירום, במערכות ובמבצעים המוגבלים.[12] המחשבה שהתפתחה בשנים האחרונות כי ניתן להתבסס על המערך הסדיר, ואילו המילואים עבר זמנם, הגדילה עוד יותר את הנכונות להמשיך ולשחוק את כשירותם. אלו הובילו בתורם לפגיעה בתחושת הנחיצות ובמוטיבציה של אנשי המילואים, ובהמשך לתופעה מתגברת של השתמטות אפורה.
הרצון להקל על המילואימניקים, או מן העבר השני, חוסר הרצון לאתגר את מערך המילואים במצבו זה, הובילו לצמצום התעסוקה המבצעית של גדודי המילואים כמעט לחלוטין.[13] וכך, המשענת האחרונה שעוד החזיקה את המסגרות ואפשרה להם להיפגש לזמן משמעותי ולהתגבש נפרצה. המעגל המשיך את סיבובו.
תרשים 2 – מעגל הקסמים שהוביל לשחיקת כשירות ומעמד המילואים
מכוח הכרעה עיקרי הפכו יחידות המילואים לכוח משני התומך את היחידות הסדירות בחירום ובמלחמה בלבד. הערכת החסר של תפקידן של יחידות המילואים הלוחמות חלחל למשרתי המילואים והעצים בתורו את חוסר האמון שלהם בנחיצות שירותם במילואים.
תהליכים אלו משפיעים ומושפעים מאתגר משמעותי נוסף שמערך המילואים מתמודד עימו – איכותה של שדרת הפיקוד. אין חולק כי אמון החיילים במפקדים הוא הגורם המשמעותי בלכידות המסגרת, ובהמשך בנכונותו של החייל להילחם. כאשר מדובר בחיילי מילואים לכידות זו משפיעה, עוד קודם לכן, על נכונותם של החיילים להשתייך למסגרת ועל השתתפותם הפעילה בתעסוקה המבצעית בביטחון השוטף ובאימונים.
איכות שדרת הפיקוד במילואים, וכפועל יוצא הלכידות של המסגרת, קשורה קשר ישיר למערכת התנאים המתקיימת במציאות הנוכחית. מכאן שהשאלה המתבקשת היא האם אכן מתקיימים התנאים ההכרחיים שיבטיחו את איכותה של שדרת הפיקוד במערך המילואים.
בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים שירת חלק ניכר מהאוכלוסייה הישראלית במילואים,[14] רוב הקצינים היו בעלי ניסיון מבצעי עשיר, ושירות המילואים לקצינים נמשך כ-40-30 ימים בכל שנה. במציאות בת ימינו, שירות המילואים הפעיל הוא נחלתו של חלק קטן מהעם. רוב קצונת המילואים היא בעלת ניסיון מבצעי רלוונטי דל, שאותו רכשה בעיקר במהלך פעילות הבט”ש בשירות הסדיר.
כיוון שחלק קטן מהשירות הסדיר מוקדש לאימונים, הקצינים מגיעים לשירות המילואים עם ניסיון מועט בתרגילי מסגרת (תרגילי גדוד וחטיבה), שהם הבסיס לפעילות המילואים במלחמה. כאשר, בנוסף, אימוני יחידות המילואים מתרחשים למשכים קצרים ולא באופן רציף, הם אינם מאפשרים לקציני המילואים לרכוש את המקצועיות הנדרשת לתפקידם בשדה הקרב המודרני. התוצאה המצרפית היא פגיעה באיכותה ובכשירותה של שדרת הפיקוד, באופן שמקרין בעוצמה רבה על אמון החיילים, ובהמשך על לכידות המסגרת.
כאמור, ברקע התהליכים שעיצבו את המציאות במערך המילואים, או אולי אף בזיקה ישירה אליהם, הלכה והתפתחה פרדיגמה חדשה ששינתה מן היסוד את התפיסה באשר לתפקידו של מערך המילואים. עלייתו של איום הגרעין האיראני הקצינה עוד יותר את סדר העדיפויות התקציבי של צה”ל. האסטרטגיה שבמרכזה האיום מ”המעגל השלישי” משכה עוד ועוד את השמיכה הקצרה לכיוון בניין יכולות אוויר, מודיעין ואש.
במהלך שני העשורים האחרונים, ככל שהתפתחו היכולות הטכנולוגיות והמודיעיניות, הלכה והתגבשה הגישה כי הניצחון “במלחמות החדשות” יושג על ידי “השמדה מנגד” של יכולות אויב, בקצב גבוה, באמצעות מגוון יכולות אש מדויקות ושימוש מסיבי באמצעים אוטונומיים התקפיים, דוגמת אמצעים המופעלים מרחוק ובעלי יכולות פעולה עצמאיות מסוימות.[15]
רעיונות אלו גובשו עם כניסתו של הרמטכ”ל רא”ל אביב כוכבי לתפקידו לכדי תפיסה סדורה ורשמית שקיבלה את השם “תפיסת הניצחון”. תפיסת זו התבססה על ההנחה “שתמרון יבשתי עמוק ומהיר הוא נחלתן של מלחמות העבר, ושהסבירות להפעלתו נמוכה. היא ממירה אותו, לפיכך, ביכולת ‘תמרון רב ממדי’ – יכולת ‘בוטיק’ המבוססת בעיקר על היכולות של הכוחות הסדירים, המיומנים בהפעלת האמל”ח המתקדם ומצויים בכשירות גבוהה (באופן יחסי) הנדרשת לצורך מימושה. הצד המשלים הוא צמצום ההישענות על מערך המילואים היבשתי והקטנת ההתבססות עליו ככוח המחץ המוביל”. [16]
אומנם באופן רשמי צה”ל ממשיך להצהיר על מרכזיותו של מערך המילואים – כךלדוגמה בהודעת דובר צה”ל לקראת ערב הוקרה למילואים (ספטמבר 2022): “מערך המילואים מהווה מרכיב משמעותי ביכולתו של צה”ל למלא את ייעודו ולהכריע את האויב במלחמה הבאה, אנשיו מהווים נכס משמעותי לצה”ל ולחברה הישראלית בפרט והינם חלק בלתי נפרד מעשיית הצבא”.
אולם, ההעדפה הנגלית בעשור וחצי האחרונים מספרת סיפור אחר. לפי פרסום בעיתון “הארץ” מדצמבר 2021: “מבקר מערכת הביטחון חיבר באחרונה דו”ח חמור, המותח ביקורת חריפה על מצב יחידות המילואים בזרוע היבשה בצה”ל ובפרט על רמות האימונים שלהן בשנים האחרונות… היקף האימונים ביחידות המילואים ואיכותם ירדו באופן משמעותי בשנים האחרונות ופגעו בכשירותן של חלק מהיחידות למלחמה”.[17] במבחן המעשה, יחידות המילואים של צה”ל אינן משתתפות במאמצים ההתקפיים במבצעים ובמערכות מאז מלחמת לבנון השנייה.
משבר המילואים, שהתחולל בסוף שנות התשעים, נסב בעיקר על “הפרת חוזה ההוגנות” שעה שנטל שירות המילואים הוטל על אוכלוסייה הולכת וקטנה, שלא זכתה לתגמול ראוי על שירותה. במשבר המתהווה מגולם לכן סיכון מסדר גודל אחר. חלחול ההבנה בקרב משרתי המילואים כי נחיצותו של מערך מילואים ביבשה מוטלת בספק, סודקת את המוטיבציה ומובילה בתורה לשחיקה במחויבותם של משרתי המילואים להגיע לשירות המילואים,[18] להתאמן ולשמור על כשירות לחימה. הפיכתו ההדרגתית של מערך המילואים להתנדבותי בפועל (גם אם לא בכוח) מבטיחה כי לאורך זמן תלך ותפחת השתתפותן של האוכלוסיות מקרב המעמדות הגבוהים, ואילו חלקו של מעמד הביניים יעלה. תהליכים אלה כבר מתרחשים, ומערערים את יסודות המבנה כולו.
התפתחות הכלכלה הטכנולוגית והיקפי השכר המשולמים בה גורמת לשכבות רחבות, בעיקר מקרב השכבות המבוססות, למצוא דרכים להימנע מלהתייצב לשירות מילואים. המערכת מצידה אינה לוחצת יתר על המידה, כדי להימנע מלהביא חיילים לקצה. כך נותרים בשירות אלו המקבלים משירות המילואים ערכים כלכליים[19] (שכבת הביניים) או אידאולוגיים (הציונות הדתית, ההתיישבות ביהודה ושומרון). תופעות דומות אפשר לראות בצבאות מערביים רבים המקיימים מודל מילואים התנדבותי. מעבר לפוטנציאל הירידה באיכותו של מערך המילואים הגלומה בתהליך שכזה, עשויות להיות לו גם השפעות מרחיקות לכת על יחסי הצבא והחברה הישראלית.
ניתן לזהות קו מחבר בין המשבר במערך המילואים לבין המשך מגמת ירידת אמון הציבור בצה”ל,[20] ולא בכדי. למערך המילואים במדינת ישראל יש, גם אם לא באופן רשמי, תפקיד כפול: הראשון נוגע למענה המבצעי ולסד”כ הנדרש בהתאם לתרחישי האיום; השני נוגע לתרומת אנשי המילואים (ומשפחותיהם) לסולידריות ולעוצמתה של החברה הישראלית. שירות המילואים, המפגיש בין כל חלקיה של החברה הישראלית, והמהווה גשר בינה לבין צה”ל, משמש כמרכיב קריטי בחוסנה הלאומי של ישראל בשגרה, וביתר שאת במצב חירום ובמלחמה.
אך טבעי הוא כי במציאות שבה שינויים סביבתיים רבים כל כך משפיעים על מודל המילואים, כל אחד יתפוס את השינויים הללו ואת משמעויותיהם באופן שונה. תחושת האיום הפוחתת, דמוגרפיה שמייצרת עודף כ”א, החברה שאינה מתלכדת שוב סביב הדגל, החומרנות, מגמת המעבר במדינות מערב לצבאות מתנדבים מקצועיים – כל אלו גורמים לרבים, גם מתוך הממסד הצבאי, לומר בקול רם, גם אם עדיין בחדרים סגורים, כי הגיע הזמן לשנות דיסקט. מספיק כבר עם הרומנטיקה של המילואים הם יאמרו, זמנה עבר. האוּמנם?
מילואים – הצורך מול אתגרי העתיד
יש הסבורים שלא תיתכנה עוד מלחמות גדולות, שהתמרון עבר זמנו, שהכרעה על ידי גיוס כוח מחץ אינה רלוונטית וכי ניתן להסתדר עם סדיר משוכלל והרבה מאוד אש. יהיו אחרים שרואים בעיניהם מלחמה המתחוללת בכמה זירות במקביל, כולל בשטחי הפנים. במציאות שכזו לא רק שסדר הכוחות אינו מספק, אלא שאף גיוסו וניודו בין הזירות עלול להיתקל בקשיים ניכרים. מכאן שהשאלה הראשונה העומדת לדיון היא אל מול אילו תרחישים אנחנו מתכוננים, מהם נדרש יהיה לגזור את צורכי המענה המבצעי הכולל.
ניתן לאפיין כמה תרחישים עיקריים שצה”ל יידרש לבנות את כוחו למולם, ואשר המענה להם יחייב כוח מילואים גדול ומאומן. ראשית, בתרחיש עימות רב-זירתי יידרש צה”ל לתקוף בשתי חזיתות במקביל ולהגן בשאר הזירות:[21] הפעלה של תמרון רחב היקף בזירה הצפונית במטרה לדכא את אש האויב על העורף האזרחי, זאת תוך כדי עימות רב-זירתי העלול לכלול גם צבא סורי משוקם ולהתפתח במקביל בזירה הדרומית, ביהודה ושומרון ואף בתוך ישראל. תמרון שכזה לא יוכל להתבסס רק על הכוח הסדיר והמענה הטכנולוגי אלא יחייב שימוש ביחידות המילואים, שתידרשנה להשתתף במתקפות בחזיתות בלבנון וסוריה, כמו גם להשתתף בהגנה בשאר הזירות.
צה”ל לא יוכל להתבסס רק על אש מערכתית מבוססת מודיעין מדויק. בתנאים שעלולים להתפתח, פעולה יבשתית מהירה לעומק השטח תהיה מרכיב חיוני במענה. זאת ועוד, הצורך במתן מענה לזירות נוספות, בכלל זה להתמודדות באיו”ש ובתוך שטחי המדינה, תחייב הקצאה של כוחות נוספים. ברור הוא שסדר כוחות הסדיר של צה”ל לא יוכל לאפשר מענה מלא, ונדרש יהיה לשלב את מערך המילואים במלחמה רחבת היקף שכזו. גם מבלי להיכנס לניתוח מסווג באשר להיקף סדר הכוחות, צה”ל במצבתו הנוכחית, ובייחוד לאחר הקיצוץ הנרחב של השנים האחרונות במערך כוחות המילואים, הינו קטן במידה משמעותית ביחס להיקף המשימות הנדרש. הצורך הזועק בכוחות מילואים כשירים, כחלק אינטגרלי מהמענה המבצעי, מחייב לכן שינוי כיוון מהמגמה שהתפתחה בשנים האחרונות.
מערך מילואים מאומן יידרש גם במקרה שהאחים המוסלמים ישתלטו שוב על מצרים. זהו תרחיש מסוכן, שסבירותו אינה נמוכה כלל וכלל. במקרה כזה, בניין הכוח הצבאי העצום של מצרים[22] עלול להיות מופנה כנגד ישראל. המחשבה שניתן יהיה לספק התרעה אסטרטגית לתרחיש זה, שתאפשר בניית יכולות מענה מספיקות, הינה מופרכת מיסודה. השתלטות האחים המוסלמים על מצרים בתחילת 2011 התרחשה בתוך חודשים ספורים וללא שהייתה לכך כל התרעה אסטרטגית.
זאת ועוד, מבצע “שומר החומות” המחיש על קצה המזלג עד כמה גדול איום הפנים, בכלל זה החשש ממרי של אזרחים ערביים. התרחיש עלול לכלול: שיבוש התנועה בצירים והפרעה לצבירה ולניוד הכוחות לזירות השונות וביניהן, ותקיפת יישובים ומחנות צה”ל. צה”ל ימצא את עצמו במצב שבו הוא ישווע לכוחות מילואים רבים שיוכלו לספק מענה לתרחישים אלה.
מלחמות ומערכות העבר התנהלו בחזית שאליה יצאו אנשי המילואים כדי להגן על העורף, ובכלל זה על משפחותיהם. הצורך הקיומי שהתקיים בחזית אל מול הביטחון היחסי של העורף מיתן במידה מסוימת את המתח שבו מצויים אנשי המילואים בין נאמנותם למשפחתם לבין נאמנותם למדינתם. אלא שהמלחמה הבאה עלולה להביא לשינוי רדיקלי. חיילי מילואים יעמדו במתח בין המשפחה שלהם, שתימצא בסבירות גבוהה תחת אש ואיומים מבפנים, לבין המחויבות ליחידה ולהגנת המדינה. בהנחה שהנאמנות למשפחה איננה דורשת הסבר כלשהו, תידרש רמה גבוהה של לכידות ואמונה שלמה בנחיצות ובמשמעות של הגיוס כדי להתנתק מכובד המשקל של המשפחה בעורף, ולנוע אל עבר הקוטב של הנאמנות השנייה שיימצא בחזית. הלכידות, שתמיד הייתה חשובה ליחידות לוחמות, תקבל משנה תוקף עוד בטרם תיכנסנה יחידות המילואים ללחימה.
אלא שהמציאות היא שונה כפי שמתאר זאת מג”ד במילואים: “בעבר היינו נפגשים המון. זה היה קשה אבל הלכידות נוצרה. היא הייתה הדבק. להתאמן יחד, להזיע יחד. עם כל הכבוד לאירועים החברתיים, הלכידות נבנית בזיעה”.[23] אין ספק שכדי להחזיק רמת לכידות שכזו, במציאות שבה מיעוט שבמיעוט משרת, נדרש יהיה לאמץ מודל שונה של כשירות, תגמול והוקרה. בפרק הבא נפרט כיצד להבנתנו יש לבנות, להכשיר ולטפח מערך מילואים ההולם את האתגרים שבפניהם הוא עלול לעמוד.
צה”ל חייב להניח כי האויב יפעל באופן המסוכן ביותר עבורנו, ומכאן שבניית הצבא והכנתו למלחמה אפשרית מחייבות לקחת בחשבון התמודדות עם התרחיש החמור האפשרי. אין ולא תהיה לנו היכולת לצפות מה תהיינה הנסיבות, מה יהיו התנאים שבהם תתפתח המלחמה הבאה, אילו חזיתות תהיינה פעילות בה ומהם התרחישים שיובילו אליה. אם ננקוט הערכת חסר אנו עלולים למצוא את עצמנו חשופים ברגע האמת, ללא מענה לחלק מהתרחישים, בעיקר אל מול הגרועים שבהם. ההיסטוריה גם מוכיחה את מגבלות הניתוח וההערכה המודיעינית לנוכח מציאות דינמית, גם של מערכת ביטחונית מצטיינת כמו זו שיש למדינת ישראל, לנוכח הקושי לצפות הפתעות אסטרטגיות במזרח התיכון. המסקנה המתבקשת היא שהקיצוץ החריף של מערך המילואים בעשורים האחרונים הינו מקח טעות, ונראה שהגיעה העת לסובב את הגלגל לאחור.
נחיצות, הוגנות, הערכה – עקרונות מנחים למודל מילואים אל מול צורכי הביטחון הלאומי
באופן פרדוקסלי, דווקא הרצון לצמצם את הנטל הוא זה שהוביל לפגיעה גדולה במערך המילואים. כיוון שצבר התהליכים שהתרחש הוביל למצב שבו רק חלק קטן מכלל האוכלוסייה עושה שירות מילואים פעיל, עומדות לכאורה בפני מערכת הביטחון שתי חלופות אפשריות: האחת ללכת למודל התנדבותי שבו אין חובת שירות במילואים, והאחרת היא לשמר את המצב הנוכחי שבו שירות המילואים הוא חובה, אך בפועל נוטל בו חלק פעיל רק מיעוט קטן.
לימוד מקרים דומים במדינות מערביות מראה כי חלופת ההתנדבות תוביל בהכרח למצב שבו האליטות ידירו את רגליהן ושירות המילואים יהפוך להיות מושתת על שכבות הביניים.[24] בנוסף, כיוון שעלותו של כל חייל במודל זה תהיה גבוהה יחסית, יהיה הסד”כ הכולל שניתן להחזיק במודל זה קטן באופן יחסי. גם מבלי שניכנס לעומקן של ההשלכות החברתיות של חלופה זו והשפעתן השלילית על הסולידריות החברתית, בעיקר בעיתות של מלחמה, ניכר כי מערך שכזה יהיה בהכרח איכותי פחות, וספק רב אם יהיה בכוחו לתת מענה מספק לאתגרים הביטחוניים שמולם ניצבת מדינת ישראל. החלופה השנייה היא השארת המצב הקיים על כנו, תוך הסתכנות בתהליך זוחל שבמהלכו תלך האיכות האנושית ותפחת, ורמת כשירותו של המערך תמשיך ותישחק. המשותף לשתי החלופות הוא כי בסוף התהליך נימצא עם מערך מילואים קטן יחסית ובאיכות נמוכה, שהקשר בינו לבין כלל שכבות העם רופף ומוכנותו לאתגרים הביטחוניים אינה מספקת.
אך יש גם חלופה שלישית. עיקרה הוא שימור מודל צבא עם, שבו שירות המילואים הוא חובה לכולם ויחד עם זאת אופן ההפעלה הוא דיפרנציאלי, בהתאם להיקפים ולרמות הכשירות הנדרשות.[25] כאן ראוי יהיה להדגיש כי “צבא עם” אין משמעו שכל העם משרת, אלא שהשירות בו הוא חובה, בהתאם לחוקים ולכללים הנקבעים על ידי הרשויות המוסמכות ובהתאם לצורכי הביטחון. כל העם עומד לרשות מערכת הביטחון, והיא בוחרת את אלו הנחוצים לה, על פי צרכיה. היכולת לקיים מודל שכזה מחייבת להשעינו על שלושה עקרונות: נחיצות, הוגנות, הערכה.
העיקרון הראשון שנדרש לאמץ הוא עקרון הנחיצות. הצבא צריך לעדכן את תפיסת האיום ולהפנים שתרחישי הייחוס שהובלטו לעיל מחייבים שימוש בכוח מילואים גדול, במידה ויתממשו. אנשי המילואים מצידם מבינים היטב את המשמעויות של הגישה הנוהגת, אשר מייחסת לכוחות המילואים חשיבות משנית. כאשר טיב האמל”ח אינו עומד בסטנדרטים הנדרשים, כאשר הימ”חים נמצאים בכשירות נמוכה וכך גם כמות האימונים ואיכותם, המסר הוא, כפי שאומר זאת מג”ד מילואים לשעבר, “שלא באמת צריך אתכם למלחמה… חיילים אומרים שכאשר אני לא מגיע ליותר מ-3 ימים בשנה זה לא רציני, אתה לא באמת מתכוון להשתמש בי, אז כנראה שזה לא ממש חשוב… אווירה שכזו גורמת להשתמטות. המפקדים מצידם אימצו התנהלות שנמנעת מלהביא חיילים לקצה”.[26]
מודל כזה, כאמור, בהכרח איננו שוויוני בצד הנטל. יהיו בהחלט יחידות ומערכי מילואים שיידרשו לעמוד ברמת כשירות גבוהה מאוד, בהתאם לתפקידיהם בתרחישים ובתוכניות השונות. ההכרח הוא לכן שמודל שכזה לא יהיה שוויוני גם בצד התמורה. גם בסדיר יש בידול בתמורה בין חיילים קרביים לבין אלו שאינם. זהו הבסיס לעקרון ההוגנות, שאותו נידרש לאמץ כערך יסוד. בניגוד למודל ההתנדבות שבו הגורם המכריע הוא רצונו של הפרט ומרכיב ההוגנות הוא אינהרנטי מעצם הסכמתו של הפרט להתנדב, במודל החובה הגורם המכריע הוא הצורך של המערכת. מכאן גם שנטל ההוגנות מוטל על כתפיה, במחויבותה לתמורה[27] הוגנת כלפי הפרט. המציאות שלפיה אין שוויון בצד החובות אבל לא מתקיימת העדפה בולטת למשרתים בצד הזכויות יוצרת אפליה מסוכנת של המיעוט שמשרת.
צה”ל יוכל להעמיד במודל זה גרעין של צבא מילואים במודל דיפרנציאלי כך שאיכותו, כשירותו, אמצעיו ושיטת גיוסו אינם נופלים מאלו של הכוח הסדיר, אולי אף עולים עליו. כדי להגיע לאיזון בין הנטל לבין התמורה תידרש סדרת צעדים שיפורטו בהמשך. לצד גרעין זה (מילואים בדרג א’) יידרשו היקפים גדולים יותר של כוחות מילואים, ברמת כשירות וכוננות נמוכות יותר (מילואים בדרג ב’ ו-ג’). גם במערכים אלו יידרש להתקיים יסוד ההוגנות, בין הנטל הנגזר מהמשימות השונות לבין התמורה, אלא שנקודת האיזון תהיה בהכרח במקום שונה, בהתאם לדרישות מחייל המילואים ולרמת הסיכון.
העיקרון השלישי הוא ההערכה. תמריצים חומריים יוכלו לסייע כדי לשמר את הנכונות לשרת, אך לצידם נדרש להתניע תהליך לאומי מקיף שיוביל שינוי באופן שבו החברה מתייחסת למשרתיה; בנייה מחודשת של תפיסה חברתית הנושאת את משרתי המילואים על כפיים ומנחילה תחושה שהשירות מקנה גאווה וכבוד, ומהווה מפתח לקידום חברתי וליוקרה אישית ומשפחתית למעגל הקרוב של המשרת. לא פראייר, אלא החלוץ שלפני המחנה.
המודל המוצע בתרשים 3 להלן מבטא רעיון שלם: בליבו מצויים עקרונות היסוד, או שמא נכון לומר ערכי היסוד, הנדרשים כדי לאפשר מודל מילואים בר קיימא. קיומם וחיזוקם המתמיד, יחד עם שמירת האיזונים המתקיימים ביניהם, חיוניים כדי לשמר את יציבותו של המודל. ברי שמודל זה אינו פועל בחלל הריק, והוא דורש התאמה מעת לעת לסביבה שממנה הוא מושפע. סביבה זו מורכבת מהסביבה האסטרטגית[28] ומהסביבה המבצעית,[29] המצויות בשינוי מתמיד. כל אלו מבטאים את המורכבות המתקיימת בשמירתה של מערכת איזונים בתוך סביבה דינמית המשתנה ללא הרף. שמירה על עקרונות קבועים בתוך סביבה דינמית מחייבת בהכרח את התאמתם של המרכיבים השונים למציאות המתפתחת. להלן תפורטנה המלצותינו לצעדים שנדרש יהיה לבצע כדי להתאים את מודל המילואים לעת הזו.
תרשים 3 – רעיון מסדר למודל מילואים
כשירות המילואים – נדרשת קביעה שכשירות המילואים הינה עניין של המדינה (ולא רק של צה”ל), המחייב גידור תקציב ייעודי. שימור כשירותו ומוכנותו של מערך המילואים הינו אינטרס לאומי שצריך להיות מנוהל על ידי הממשלה תוך בקרה הדוקה ופיקוח של הכנסת, באמצעות ועדת החוץ והביטחון. תפקידו של צה”ל יהיה לאמן ולהפעיל את המערך בהתאם לצרכים המבצעיים, כפי שאושרו. ח”כ האלוף (מיל.) יאיר גולן הציע מודל אפשרי בדיון בוועדת החוץ והביטחון בשנת 2020: “ועדת החוץ והביטחון צריכה לקבוע קטגורית שיש תקציב קבוע שמוקדש לכשירות מערך המילואים. התקציב הזה הוא תקציב שאי אפשר לגעת בו. הוא סגור… אפשר לדון בין הצבא לבין הכנסת על מה שצריך להיות בפנים, מהם הסטנדרטים, מהם מפתחות הכשירות לפי המערכים השונים”.
אימונים, תעסוקה מבצעית וציוד לחימה – מודל האימונים של יחידות המילואים והאמצעים העומדים לרשותם חייב להלום את הדרישות המבצעיות מהן בזמן חירום. התרחישים השונים מחייבים, כאמור, יצירתו של מערך מילואים בדרג א’ שכשירותו ואמצעיו אינם נופלים מאלו של הסדיר. כך גם שילובו בגרף התעסוקה המבצעית שיאפשר למערך הסדיר שגרת אימונים והכשרות יציבה ככל הניתן, ויסייע להגביר את הלכידות במערך. נדרש יהיה לתקן לשם כך את חוק המילואים ולקבוע עבור יחידות אלה מודל המאפשר יצירת ושמירת כשירות ולכידות ברמה הגבוהה ביותר. חשוב לזכור כי בתרחישים הקשים האפשריים תידרשנה יחידות אלה, באפשרות גבוהה, להיכנס ללחימה ישירות מהימ”חים, דבר שלא יאפשר השלמות ציוד או אימוני ריענון ומחייב רמת מוכנות עילאית.
תגמול, פיצוי והוקרה – רמת כשירות שכזו מאתגרת ללא ספק את השוויוניות. אלא ששוויוניות פועלת כאמור על שני הצדדים – על צד החובות וגם על צד הזכויות. כאן ראוי לאמץ מודל של הוגנות. מי שהחוק והכללים מחייבים שישרת יותר מאחרים חייב כאמור לקבל יותר, הרבה יותר, גם בצד הזכויות – בתגמול, ולא פחות חשוב – במעמד ובהוקרה. המשרתים יהיו חייבים להרגיש שמעמדם הוא כשל החלוץ שלפני המחנה ולא כפראיירים שעל כתפם נופל הנטל כולו. ניתן להציע כמה דוגמאות, רק לצורך ההמחשה: תשלום גמול חודשי קבוע למשרת המילואים המספק לו תמורה בגין המאמץ והקשב השוטפים שהוא משקיע במילואים, מתן נקודות זיכוי מס למשרתים, סיוע לרווחת משפחות המשרתים, מתן מענה מותאם לעצמאים. צעדים אלו יש בכוחם לא רק לתת תגמול ראוי על הנשיאה היתרה בנטל למען הכלל, אלא שהם נדרשים כדי להוביל לחיזוק המעמד והאתוס של משרתי המילואים בקרב החברה הישראלית.
סיכום
הצורך הקיצוני במיצוי משאבי האומה הדלים הוביל למציאות שבה במשך שנים רבות עמד היחס בין כלל האוכלוסייה לבין הכוח המשרת על כ-1:5, יחס חסר תקדים אך הכרחי. ניכר כי עם הדעיכה בתחושת האיום היסודי, שההתמודדות נגדו חייבה צבא גדול ומכאן גם כוח מילואים גדול, חל בשנים האחרונות שינוי ניכר במעמדם, במקומם ובתפקידם של כוחות המילואים, עד כדי משבר חמור. צה”ל צמצם באופן חד את גודל מערך המילואים – בעיניו הם כבר אינם כוח ההכרעה העיקרי, לפחות לא על פי אופן הפעלת כוחות המילואים במערכות האחרונות, ולכן השתנה גם אופן ציודם, גיוסם והפעלתם באופן ניכר. השחיקה הזוחלת הולכת ומתקרבת לנקודת האל-חזור. היא מחייבת בחינה מחודשת ומקיפה לרעיונות שהיוו את הבסיס לחלקו של מערך המילואים בתמרון, בעיקר לנוכח קולות שהולכים וקונים להם אחיזה בצה”ל כי עבר זמנו של מערך המילואים. קשה לכן להפריד בין תהליך דעיכתה של גישת התמרון בצה”ל לבין התהליכים שעבר מערך המילואים, שהיווה את ליבת הכוח המתמרן בכלל מלחמות ישראל. העובדה המדאיגה היא כי אנו עלולים להיווכח בנחיצותו של מערך מילואים גדול וכשיר רק בעת שתפרוץ מלחמה . אלא שאז זה עלול להיות מאוחר מדי.
חוק שירות המילואים קבע אומנם שהדרג המדיני יופקד על קביעת היקף מערך המילואים ויפקח באופן שוטף על עמידה ביעדי הכשירות, אך בפועל זה לא מומש. צה”ל השתמש בתקציב שיועד לכשירות המילואים כדי לפתח את הפרדיגמה החדשה, שבתוכה לא היה מקום למילואים. הוא החל לשמוט אותם לא רק מאימונים, אלא גם מתעסוקה מבצעית בביטחון השוטף. ללא מפגשים, עם הרבה פחות אימונים וללא חוויות משותפות, החל המרקם החברתי להשתנות והלכידות להיסדק. ולכידות במילואים היא הכול. היא מסייעת להתגבר על פערים אידאולוגיים, על קשיים כלכליים, על הקשיים בבית. ספק רב אם כוח המשיכה של הגדוד והפלוגה, שהיה בעבר מקור עוצמתן של יחידות המילואים, יעמוד להן בפני אתגרי העתיד, כשנדרש יהיה להשאיר את המשפחה מאחור בעורף המצוי תחת אש, ולצאת לחזית.
יש לזכור שלצד ממד המענה המבצעי יש למערך המילואים תרומה עצומה לחברה הישראלית כחוליה מקשרת בין החברה לצה”ל כצבא העם. הצמצום הדרמטי בהיקף משרתי המילואים והיקף ימי המילואים שצה”ל מקצה בעשורים האחרונים גורם לשחיקה מדאיגה בשני המרכיבים האלה. המילואים, כאנשים וכאתוס, הם אחד הגורמים ששומרים על המרקם העדין של החברה הישראלית. חשיבותם אף מתעצמת בתקופה שבה המתחים בחברה הישראלית נמצאים באחת מתקופות השיא.
ולמרות המשבר, יש עדיין נקודת אור. יש לצה”ל אנשים מצוינים במילואים. מג”דים, מ”פים, קצינים וחיילים, שמבטאים את כל מה שטוב ויפה בחברה הישראלית. אלו הם אנשים שנכונים לכל אתגר, גם לקשים בהם. אנחנו תקווה שהמערכת הביטחונית תוביל מהלך אמיץ לתיקון. אם אכן כך יקרה, מובטח לה שהיא תמצא באנשי המילואים שותפים מלאים ונאמנים גם לאתגר הזה.
[1] רא”ל (מיל.) שאול מופז, מתוך: ברוך נבו ויעל שור, כל העם צבא?, שירות המילואים בישראל, צה”ל והמכון הישראלי לדמוקרטיה, פרויקט צבא חברה, עמ’ 238. https://www.idi.org.il/books/5709
[2] תא”ל (מיל.) אריאל היימן, מערך המילואים – עבר הווה ועתיד: הרהורים בחלוף עשר שנים לחקיקת חוק המילואים, מזכר 183, המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, אוקטובר 2018.
[3] דו”ח הוועדה לבחינת אירועי המערכה בלבנון, עמ’ 389.
http://reut-institute.org/data/uploads/Articles%20and%20Reports%20from%20other%20organizations/Full%20Winograd%20Report.pdf
[4] דותן דרוק, ” ‘המילואים יבלום’ – השינוי בתפיסת הלחימה של צה”ל”, בין הקטבים, מאי 2021.
[5] סקר של מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, ינואר 2023. הסקר נערך לקראת כנס שכותרתו “משבר מערך המילואים” – האם אנו ערוכים למלחמה הבאה?
[6] כל העם צבא? שירות המילואים בישראל, דב תמרי, עמ’ 46.
[7] מתוך 425,000 חיילי מילואים שהיו רשומים בצה”ל בשנת 2000, רק כ-30,000 עשו שירות מילואים של מעל 26 ימים.
[8] הנתונים (מעוגלים) מבוססים על הדו”חות של המוסד לביטוח לאומי בשנים 2016, 2017, 2019. מתוך אופיר קבילו, כשירות מערך המילואים בצה”ל – הפרדיגמה ושברה, חברה, צבא וביטחון לאומי, גיליון 4, דצמבר 2022.
[9] עד פרוץ הלחימה בפלסטינים בספטמבר 2000 היו כלל היחידות הסדירות בשגרת שירות של 4 חודשי אימון ו-4 חודשי תעסוקה מבצעית.
[10] בחוק שירות המילואים תשס”ח-2008 נכתב כך: “היקף מערך המילואים הנדרש לצורך היערכות צבא הגנה לישראל למשימותיו… ייקבע בידי הממשלה… הממשלה תבחן, לפחות אחת לשנה… את הצורך בשינוי היקף מערך המילואים הנדרש”, ובנוסף: “אחת לשנה יציג השר [הביטחון] את רמת הכשירות, כפי שאושרה על ידו, לפני הממשלה ויביאה לידיעת הוועדה [חוץ וביטחון]”.
https://fs.knesset.gov.il//17/law/17_lsr_300745.pdf
[11] כך לדוגמה בסקר מג”דים במילואים שנערך בשנת 2013 ציינו 93 אחוזים מהמג”דים כי כמות האימונים אינה מספקת (רק 7 אחוז סברו שהיא מספקת), שביעות רצון נמוכה מתהליכי הטמעת אמל”ח חדש (26 אחוז בלבד ציינו כחיובי) ושביעות רצון נמוכה מנגישות לחומרים מקצועיים. בסיכום, התחושה של מג”די המילואים הייתה כי המערך הסדיר אינו מבין היטב את האתגרים הייחודיים של המילואים ואינו מספק להם מענה הולם. ראה דו”ח לשכת קמל”ר, רסן טלי לוי ותא”ל הושע פרידמן בן-שלום.
[12] מאז מלחמת לבנון השנייה לא הופעלו יחידות מילואים בפעילות התקפית במערכות ובמבצעים. תפקידיהם העיקריים הסתכמו בהחלפת היחידות הסדירות ושחרורן למשימות אלו.
[13] חריג לכך הוא גיוס יחידות מילואים לצורכי תעסוקה מבצעית באיו”ש, החל מסוף מרץ 2023, גיוס שנגרם בשל הצורך להחליף יחידות סדירות שנדרשו למבצע “שובר גלים” לסיכול פעילות טרור באיו”ש.
[14] ההערכה היא כי כ-15–20 אחוז מהאוכלוסייה הכללית בישראל שירתו במילואים.
[15] סיבוני, בזק, תפיסת הניצחון, הצורך בתפיסת לחימה מעודכנת, מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, 2022.
https://jiss.org.il/he/siboni-the-concept-of-victory
[16] יואב זיתון, YNET, 10 באפריל 2021, “כוכבי למעשה מאמין שתם עידן המדינה הקטנה והצבא הגדול, ושאין סיבה שאיש היי-טק יעזוב את משפחתו לחודש כדי לשמור בעמדה מול שכם. תפיסתו אף מרחיקה לכת, וגורסת שאפשר לשחרר אנשי מילואים כבר בגיל 30. כל זה מותנה בהרבה יותר אש, ציוד וחימוש לכל מחלקה סדירה”.
[17] אופיר קבילו, דצמבר 2022.
[18] כך אומר מג”ד מילואים לשעבר: “חיילים אומרים שכאשר אני לא מגיע ליותר מ-3 ימים בשנה זה לא רציני, אתם לא באמת מתכוונים להשתמש בי. אם כך, אז כנראה שזה לא כל כך חשוב”.
[19] כך מספר לנו מג”ד מילואים לשעבר: “ככל שמצבך הסוציואקונומי גבוה יותר, תעשה פחות מילואים. המענקים השנתיים מדברים אל מי שנמנה על מעמד הביניים, לא אל מי שנמצא בהייטק”.
[20] ראה בהקשר זה את גבי סיבוני, מגמת ירידת אמון הציבור בצה״ל, JISS, ינואר 2022.
https://jiss.org.il/he/siboni-the-trend-of-declining-public-confidence-in-the-idf
[21] מסמך אסטרטגיית צה”ל, אוגוסט 2015.
[22] יגיל הנקין, חידת התעצמות צבא מצרים, Israel Defense, דצמבר 2017.
https://www.israeldefense.co.il/node/32036
[23] מתוך ריאיון עם מג”ד מילואים בחטיבה צפונית.
[24] מודל התנדבותי עלול לערער את אתוס צבא העם ולהעמיק את היעדרותן של האליטות ממערך המילואים. המענקים השנתיים למשרתי המילואים מדברים אל שכבות הביניים, אבל לא אל מי שנמצא בהייטק.
[25] אלו נקבעים ומפוקחים על ידי הדרג המדיני בהתאם לחוק שירות המילואים.
[26] שיחה עם מפקד מילואים, דצמבר 2022.
[27] תמורה זו איננה רק התגמול הכספי אלא מילוי מכלול צורכי הפרט, המוחשיים, הרגשיים והאחרים, הנובעים מהנטל שמשיתה עליו המערכת.
[28] הסביבה האסטרטגית כוללת את החברה הישראלית, האתוס, הדמוגרפיה, הכלכלה, שוק התעסוקה וגורמים נוספים המקיימים יחסי גומלין עם צה”ל ומקרינים על משרתי ושירות המילואים; את הסביבה הבינלאומית המקרינה על הסכסוך, העימותים, מארג הבריתות ועוד; בנוסף משמשת פעמים רבות כנקודת ייחוס וכגורם משפיע לתפיסות החברתיות ולדוקטרינות הצבאיות הישראליות ההתפתחות הטכנולוגית והאופן שבו היא משפיעה על האיומים מחד גיסא, ועל שיטות הפעולה מאידך גיסא.
[29] הסביבה המבצעית כוללת את כלל המרכיבים המעצבים את שדה הקרב, לרבות מתארי הלחימה הצפויים, והאיומים שעימם נידרש להתמודד. אלו משפיעים על היכולות, על האמצעים ועל הכשירות הנדרשים מיחידות המילואים כדי שיוכלו למלא את תפקידיהן כהלכה, בהתאמה לתוכניות האופרטיביות ולמשימות הצפויות בחירום.
תמונה: IMAGO / Xinhua
- בניית אתרים