הצורך בכיבוש כל רצועת עזה ומלחמת ההתשה המתנהלת נגד תושבי ישראל בצפון הסיטו את תשומת הלב הישראלית מהאתגר הביטחוני הגדול ביותר שלה – עליית כוחה של איראן במרחב המזרח-תיכוני, המלווה בתוכנית לייצור נשק גרעיני המתקרבת לסיום מוצלח. אסור לישראל להרפות מהתמודדות עם איראן.
איראן הייתה תמיד מדינה חשובה במזרח התיכון. זו מדינה גדולה בעלת אוכלוסייה של כ-90 מיליון. במזרח התיכון רק למצרים ולטורקיה יש אוכלוסייה בסדר גודל זה. לאיראן משאבים, בעיקר אנרגיה. כמו כן, יש לה יכולות טכנולוגיות לא מבוטלות. איראן, הנקראת גם פרס, הקימה בעבר אימפריה אשר שלטה על המזרח התיכון לאורך מאות שנים. המורשת האימפריאלית מדריכה את צעדי ההנהגה הפוליטית של המדינה הזו עד ימינו.
המהפכה האסלאמית השיעית ב-1979 הפכה את איראן ממדינה פרו-מערבית למדינה אסלאמית קיצונית הפועלת להגשים את החזון הדתי בכל המזרח התיכון. הם שואפים להגמוניה במזרח התיכון, ויש סימנים שאף מעבר לאזור זה. איראן הפכה לגורם אנטי-אמריקני פעיל. כמו כן, במשנה הדתית של טהראן היהודים נועדו להיות אזרחים מדרג ב’ במרחב המוסלמי, וודאי שאין בה מקום לקיום מדינה יהודית. יש לקחת ברצינות את הדחף הדתי להשמיד את הישות הריבונית היהודית.
המסע נגד ישראל נובע גם מסיבה אסטרטגית. במזרח התיכון של היום, כאשר ארה”ב מנסה להתנתק מאזור זה כדי להתרכז באתגר הסיני, ישראל היא המדינה היחידה שיש לה יכולות לעמוד מול השאיפות ההגמוניות של איראן. אין אף מדינה ערבית שמסוגלת להתנגד לעליית כוחה של איראן. מדינות ערב סובלות מבעיות פנים קשות ונעדרות יכולת צבאית ופוליטית לעמוד נגד איראן המהפכנית. זוהי כמובן הסיבה העיקרית להתקרבות לישראל ולחתימה על הסכמי אברהם. למעשה, ישראל היא אויב אסטרטגי ולא רק ישות פוליטית בלתי נסבלת מבחינה תאולוגית.
גם טורקיה, שהיא מדינה חזקה המתמודדת על הבכורה באזור ובעולם המוסלמי, מהססת בינתיים מלנקוט עמדה ברורה נגד איראן. זאת בעיקר בגלל הזהירות שאפיינה בעבר את היחסים שבין שתי האימפריות, והזהות האסלאמית של מנהיגות טורקיה בת זמננו.
הכוונות של איראן בנוגע לישראל ברורות. גם האסטרטגיה להשמדת המדינה ברורה מאוד. בטהרן מבינים שאינם יכולים להכריע את ישראל במלחמה קונבנציונלית. האיראנים הסיקו שנקודת התורפה של ישראל היא החברה הישראלית. נאום “קורי העכביש” של חסאן נסראללה, מנהיג החיזבאללה (מאי 2000), הדהד את החשיבה האיראנית. בנאום זה השווה נסראללה בין עוצמתה של מדינת ישראל ובין עוצמתם של קורי עכביש. ישראל נראית חזקה מבחוץ, בעלת עוצמה צבאית גדולה, עליונות טכנולוגית ונשק גרעיני, אך קלה להרס ולהכנעה, כמו קורי עכביש. זאת משום שהחברה הישראלית לא תעמוד בעוד מתקפות טרור, פיגועים וקטיושות. על פי דעה זאת, החברה הישראלית עייפה ממלחמות ואין לה החוסן לעמוד במאבק דמים ולספוג נפגעים, וחלקים ממנה יעזבו את המדינה תחת לחץ. לכן, האסטרטגיה של איראן ושליחיה באזור מכוונת נגד האוכלוסייה הישראלית.
איראן הצליחה מאוד בהקמת ארגונים תת-מדינתיים חמושים אשר משמשים את מטרות מדיניות החוץ שלה בכמה מדינות במזה”ת. איראן השכילה להקים “טבעת אש” מסביב לישראל, כלומר בסיסים לשיגור טילים לשטחה של ישראל. איראן פיתחה יכולת לייצר טילים מכל הסוגים והיא מספקת את הטילים, את הטכנולוגיה לייצורם ואימון לשליחיה. מצב זה גם מאפשר מרחב הכחשה, כדי להימנע מעימות צבאי ישיר עם ישראל ו/או עם ארה”ב.
המיליציות הפרו-איראניות נמצאות בלבנון (שם החיזבאללה שולט למעשה במדינה), בסוריה, בעיראק, בתימן ובעזה. הנוכחות האיראנית גם חוזרת לסודאן, הנמצאת במלחמת אזרחים. באמצעותן איראן חותרת להגמוניה במזה”ת ולקמילת ישראל. מערך הטילים שבידי שליחי איראן מכוון מכמה זירות לאוכלוסייה הישראלית שהיא, לדעתם, נקודת התורפה הישראלית.
במידה מסוימת הם צודקים. אסור לנו לשכוח שיכולת הטילים שבידי חיזבאללה ושבידי חמאס הרתיעה את ישראל. אי לכך, ישראל אימצה מדיניות הכלה בזירה הלבנונית והעזתית. מדיניות זו, שתמציתה “שקט תמורת שקט”, משמעותה גם נתינת זמן ליריב לבנות את כוחו הצבאי, וכרסום בהרתעה. מדיניות ההכלה גם איששה את ההנחה האיראנית שישראל רגישה מאוד בנושא האיומים על שגרת העורף. אכן, תקיפת חמאס ב-7 באוקטובר היא עדות ברורה לכרסום בהרתעה הישראלית. כשל ההרתעה חל גם בזירה הלבנונית כאשר חיזבאללה הצטרף למלחמה – אומנם ברמה נמוכה.
המניע המרכזי למיזם הגרעיני האיראני אינו ישראל, אבל בחשיבה האיראנית הוא משליך על ישראל. מתוך ראייתם את החברה הישראלית כחלשה, איום גרעיני יכול להיות זרז להגירה מישראל. “חיים בצל הפטריה” עלול לערער את הביטחון של אזרחי ישראל ביכולת המדינה להגן עליהם. אומנם אזרחי אירופה וארה”ב חשו איום גרעיני, בייחוד בתקופות המתח שבעת המלחמה הקרה, ולא ראינו בעקבות האיום תנועת הגירה, אך האיראנים עלולים לחשוב שבמזה”ת זה יכול להיות אחרת.
תוכנית הגרעין של איראן נובעת בעיקר מסיבות הגנתיות. המיזם הגרעיני נועד למנוע פלישה אמריקאית לאיראן. צריך לזכור שהאמריקאים פלשו לשכנותיה של איראן: לאפגניסטן במזרחה של איראן ולעיראק במערבה. נשק גרעיני עשוי להרתיע. צפון קוריאה אינה חוששת כל כך מפלישה דרום-קוריאנית או אמריקאית מכיוון שיש לה נשק גרעיני. צריך לזכור שארצות הברית לא פלשה ללוב רק אחרי שהיא ויתרה על התוכנית הגרעינית.
המיזם הגרעיני מהווה גם הרתעה נגד מיטוט המשטר. יש רתיעה גדולה יותר למוטט משטר שיש בבעלותו נשק גרעיני, כיוון שלא יודעים בידי מי תיפול האפשרות ללחוץ על הכפתור. בזמן מסע הצלב של הנשיא בוש למען דמוקרטיה לא זכתה פקיסטן לטיפול, ככל הנראה מכיוון שהיה בידה נשק גרעיני. הסיכוי שנשק זה ייפול בידי גורמים אסלאמיים לא היה קטן. אוקראינה עשתה ככל הנראה טעות כשוויתרה בסיום המלחמה הקרה על הנשק הגרעיני, שאולי היה יכול למנוע את פלישת רוסיה.
המיזם הגרעיני הוא גם גיבוי טוב לאותה טבעת אש שהאיראנים מייצרים מסביב לישראל באמצעות השליחים. כלומר, שליחי איראן יכולים לאמץ מדיניות תקיפה יותר כאשר יש מעליהם מטרייה גרעינית איראנית, וגם קל להם יותר לעמוד מול החשש ממהלומה ישראלית חריפה. יכולת גרעינית איראנית עשויה להרתיע את ישראל מפני הסלמה ונקיטת צעדים צבאיים קשים.
המיזם הגרעיני מועיל כמובן גם לשאיפה להגמוניה אזורית. שכנותיה של איראן תיעתרנה יותר לבקשות של האיראנים החמושים בנשק גרעיני, כאשר באמתחתם אין נשק להשמדה המונית.
כל הניסיונות, בעיקר של האמריקאים, לעצור את התוכנית הגרעינית נכשלו. עיצומים כלכליים אינם יעילים. זוהי ברירה של מדינאים שאינם רוצים לעשות משהו רציני. אכן, זה לא עזר נגד סדאם חוסיין, נגד קסטרו וגם לא במקרה של פוטין. מדינה הנחושה להמשיך בשלה מוכנה לשלם מחירים גדולים. יתר על כן, לדיקטטורה כמו משטר האייתולות לא אכפת שאזרחי המדינה יהיו רעבים. אנשי השלטון אוכלים טוב גם כשיש סנקציות. בכל מדינה שמוטלות עליה סנקציות – המנהיגות אינה רעבה.
היו גם ניסיונות דיפלומטיים בצל הסנקציות, ובשנת 2015 נחתם הסכם (ה-JCPOA) אשר נועד להגביל את ההתקדמות הגרעינית האיראנית. הסכם פגום זה נתן לגיטימציה לתוכנית העשרת האורניום האיראנית שנועדה להשיג חומר בקיע לפצצת אטום, ועל פיו פג תוקפן של המגבלות לאחר שנים מספר. ממשל ביידן ניסה להשיג הסכם טוב יותר, אבל נכשל.
אין ספק שפעילות חשאית, בעיקר של ישראל, עיכבה את השלמת המיזם הגרעיני, אבל לא עצרה אותו. מתברר יותר ויותר שרק לפעולה קינטית יש סיכוי לעצור את ההתקדמות אל הפצצה. זו החלופה היעילה היחידה שנשארה אחרי מאמצים של רבע מאה בכמה מישורים.
יתר על כן, אין לסמוך על ארצות הברית שתפעל צבאית כדי למנוע מאיראן להגיע אל הפצצה, ואין זה משנה איזה נשיא יושב בבית הלבן. ממשל ביידן עושה הכול, כולל מניעת ניצחון מבעלת בריתה של ארה”ב במלחמה נגד חמאס, כדי לא להתעמת עם איראן. גם אם טראמפ יהיה שוב נשיא ארה”ב אין לצפות ממנו מעשה נחרץ בנושא האיראני. טראמפ הוא במידה רבה בדלן אשר משקף את מצב הרוח בארצות הברית ואת הרתיעה מפני הרפתקאות צבאיות מעבר לים.
במצב זה השאלה המתבקשת היא האם ישראל יכולה להרתיע את איראן מלהשתמש בנשק הגרעיני שעלול להיות ברשותה כנגד מדינת היהודים. אם לשתי המדינות יהיה נשק גרעיני יהיה קשה מאוד לקיים מאזן הרתעה יציב, זאת בניגוד למה שכותבים אקדמאים חסרי אחריות. באופן כללי, קשה לחקות את היחסים שהיו בין שתי המעצמות הגרעיניות, ברית המועצות וארצות הברית. יצירת ״מאזן אימה״ יציב הוא בעייתי מאוד במזרח התיכון. צריך לזכור שהמציאות שלשני צדדים יש נשק גרעיני דומה לשני אקדוחנים הניצבים זה מול זה. השולף המהיר הוא המנצח. “מאזן אימה” אולי עובד כאשר לשני הצדדים יש מה שקרוי “כוח מכה שנייה”, כלומר היכולת לגרום נזק בלתי נסבל לצד השני למרות הפגיעה הגרעינית שספג. אז כוח המכה שנייה מרתיע מליזום מלחמה גרעינית. בניית כוח מכה שנייה הוא עניין מורכב שיש בו חוסר ודאות. יתר על כן, הוא תלוי ברגישות לכאב. במזה”ת המהפכנים האיראנים מוכנים לשלם מחיר גבוה. מה זה נזק בלתי נסבל מבחינתם? הם מוכנים לספוג כאב רב, והם אמרו שהם מוכנים לשלם במיליוני איראנים כדי להרוס את המדינה היהודית.
כמו כן, בניגוד לטענות שנשמעות בספרות המקצועית, קיום נשק גרעיני בידי שתי יריבות אינו מקפיא סכסוכים ואינו מונע מלחמות. לדוגמה, בעלות על נשק גרעיני של הודו ופקיסטן לא מנעה מלחמה ביניהן ב-1999. יתר על כן, אפשר להעלות על הדעת תרחיש לשימוש בנשק גרעיני כאשר תתרחש הפיכה משטרית באיראן. במקרה זה, תומכי המשטר הנוכחי מבינים שהם ייזרקו לרחובות ויטפלו בהם כמו שהם טיפלו ביריבים הפוליטיים שלהם. אזי אולי מישהו יתפתה לפעול על פי החזון להשמדת ישראל, והוא ילחץ על הכפתור כי הוא יודע שדינו נגזר למוות, בבחינת “תמות נפשי עם פלשתים”. כידוע לנו, יש מתאבדים בעולם המוסלמי.
להמשך המיזם הגרעיני יש סיבוך נוסף. יכול להיות שמדינות המפרץ ומדינות ערבית אחרות, בראותן את העוצמה האיראנית, תבחרנה ללכת לצד האיראני. התנהגות זאת נקראת בלשון היחסים הבינלאומיים Bandwagoning. ההסכם בין איראן לבין ערב הסעודית בחסות סין הוא אולי התחלה של צעד כזה. האפשרות של ביטול הסכמי אברהם, המבוססים על ברית בין ישראל למדינות המפרץ נגד איראן, קיימת. גם לא ברור מה תעשינה ירדן או מצרים אם איראן תשיג נשק גרעיני. סיבוך נוסף, שהוא בעייתי מאוד, הוא הופעת מזרח תיכון גרעיני רב-קוטבי. קשה להניח שטורקיה, מצרים וערב הסעודית לא תנסנה לרכוש יכולות גרעיניות בעקבות איראן. מזרח תיכון גרעיני רב-קוטבי הוא חלום בלהות אסטרטגי עבור ישראל, וצריך למנוע אותו.
יש דחיפות לפעולה צבאית נגד המיזם הגרעיני. אחרי ההפתעה ב-7 באוקטובר קשה לסמוך על המודיעין הישראלי שיוכל לספק לנו מידע שיש עוד זמן לפעול. לכן צריך לבצע זאת כמה שיותר מהר. האיראנים משיגים אורניום מועשר בדרגה מתאימה לנשק גרעיני. אנו יודעים שבמקביל הם גם עובדים על האספקטים הטכניים של בניית הפצצה ועל התאמתה לראש נפץ הנישא על הטילים שברשותה. לא ברור מתי תהליכים אלו יושלמו, אך נראה שהזמן לפעולה צבאית אוזל.
הדינמיקה האזורית והדחפים הקיומיים של ישראל חייבים להוביל למכה מונעת באיראן. ישראל עשתה זאת ב-1981 וב-2007. ב-2019 הקים הרמטכ”ל אביב כוכבי את פיקוד המעגל השלישי לטיפול באיום האיראני. יש להעמיד לרשות פיקוד זה את כל המשאבים הדרושים. כמו כן, צה”ל צריך להתאמן למילוי המשימה החשובה ביותר שעומדת בפני מדינת ישראל מאז הקמתה. יש לקוות שישראל תפעל להציל אותנו מהסכנות שבגרעוּנה של איראן.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: Shutterstock