המלחמה נגד החיזבאללה והחמאס אינה סכסוך אלים אזורי בלבד, אלא משקפת את האתגר העיקרי העומד בפני המערכת הבינלאומית בהנהגת ארצות הברית שמעמידות רביעיית המדינות סין, רוסה, איראן וצפון קוריאה. ישראל נלחמת בארגונים המשתמשים בנשק מתוצרת רוסיה, סין ואיראן; החיזבאללה וגם החמאס משתמשים במנהרות בסגנון צפון קוריאה. יחד עם התנגדותה הדתית למדינה היהודית, איראן יצרה רשת של שליחים על פי הדחפים האימפריאליים והאסלאמיים של המולות בטהרן. ישראל היא המוצב המערבי באזור המתנגד לרביעייה הזו.
במונחים ציוויליזציוניים, מזרח הים התיכון שימש היסטורית כקו הגבול בין המערב לבין ה”ברברים” שבאו מהמזרח. בעת העתיקה, הניסיון הפרסי להתפשט מערבה נבלם על ידיי היוונים; מאות שנים מאוחר יותר, הוונציאנים עצרו את ההתקדמות העות’מאנית. עם הזמן, קו הגבול הזה השתנה בהתאם למאזן הכוחות בין הכוחות השונים שנאבקו באזור הזה.
כיום, ישראל מונעת ממזרח הים התיכון להפוך ל”אגם אסלאמי”. ירושלים מנהלת מלחמה למגר את “חמאסטן”, ישות מוסלמית קיצונית על חופי הים התיכון. היא גם מונעת השתלטות החמאס על הרשות הפלסטינית. ישראל עוזרת למצרים, מדינה ים-תיכונית, להילחם במורדים המוסלמים בחצי האי סיני. האחים המוסלמים, ששלטו במצרים במשך שנה אחת, הם עדיין הכוח הפוליטי החזק ביותר במצרים, ובנסיבות מסוימות עלולים להשתלט שוב על המדינה. צפונית לישראל, לאורך חופי הים התיכון, נמצאת לבנון, שהשליטה האמיתית בה היא בידי חיזבאללה, ארגון שיעי בשליחות איראן, שישראל חייבת להכריע את הארגון הזה כדי להחזיר את אנשי הצפון המפונים לביתם. עוד צפונה נמצאת סוריה, שם ישראל נלחמת בנוכחות האיראנית.
מערך היחסים של ישראל עם יוון וקפריסין מאזן במידה מסוימת את שאפתנותה של טורקיה, שמונהגת מזה יותר משני עשורים על ידי ארדואן, אסלאמיסט המעודד את האסלאמיזציה של אירופה, אירח את דאעש ואת חמאס, ושעיניו נשואות לשלוט על אוצרות הגז במזרח הים התיכון. הוא גם מעוניין לשלוט בצירי השיט שהמהגרים מאפריקה עוברים בהם לאירופה, בעיקר מלוב, כמנוף על האיחוד האירופי.
לאיראן ולטורקיה יש עניין להחליש את הנוכחות המערבית במזרח הים התיכון כדי להקל על הגישה אל המוסלמים בארצות הבלקן ולחזק את השפעתן שם. ממערב למצרים, לחוף הים התיכון, נמצאת לוב, שם הפלג השולט בטריפולי במלחמת האזרחים חדור בקיצונים מוסלמים ומקבל סיוע מטורקיה. גם רוסיה מפלרטטת עם מוסלמים קיצוניים כמו חמאס, וחותרת לצמצום הנוכחות המערבית במזרח הים התיכון כדי לשלול מאירופה את משאבי האנרגיה הנמצאים שם.
המלחמה היא גם ביטוי לשאיפות של איראן להשתלט על אזור שהיה בעבר חלק מהאימפריה הפרסית. המולות באיראן שואפים לנהל מלחמת קודש בלתי פוסקת וחסרת מעצורים נגד הציוויליזציה המערבית ולשים את המזרח התיכון ומעבר לו תחת השפעתה. רבות מהמיליציות באזור אומנו, חומשו ונתמכו כספית על ידי איראן, ופועלות נגד ישראל ואינטרסים מערביים. איראן ושליחיה הם המאתגר המרכזי לסטטוס-קוו ומהווים איום פעיל על הביטחון הלאומי של מדינות ערב הפרו-מערביות. מדינות ערב חוששות מאיראן, והחמאס הוא סיוט עבור מנהיגיהן. החות’ים מפריעים לחופש השיט במצרי באב אל-מנדב, נקודת חנק ימית קריטית, שדרכה עובר חלק ניכר מהסחר העולמי. והמערב אינו ממהר לשים קץ לתוקפנות של החות’ים. לאחרונה הצטרפה קפריסין, אי במזרח הים התיכון וחברה באיחוד האירופי, לרשימת המדינות המאוימות על ידי חיזבאללה – הארגון האסלאמיסטי השולט בלבנון.
רתיעת המערב מהסלמה אינה מועילה להתמודדות עם “הרעים”.. במקומות רבים איפוק נתפס כחולשה, והוא עלול להזמין תוקפנות. בניגוד לגישות המערביות הרווחות הרואות בשימוש בכוח פעולה לא-תרבותית וארכאית, במזרח התיכון רואים בו חלופה לגיטימית בארגז הכלים של שחקנים הבינלאומיים. באזור הזה, במצבים רבים, הסלמה היא הדרך הטובה ביותר לשים קץ לאלימות. רק הסלמה יכולה לשים קץ למלחמת ההתשה שחיזבאללה מנהל נגד ישראל או לחסימת מצרי באב אל-מנדב על ידי החות’ים .
ישראל מבינה כי נכונות להסלמה ולנשיאה בעלויות הכרוכות בה משדרות נחישות להשגת מטרות הכרחיות. לכן, להיתפס כמי שמוכנה להסלמה עוזר בהרתעה. הפחד מתגובה מרתיע רבים בכל העולם. זהו ההיגיון מאחורי ההתנהגות של הבריון בשכונה קשוחה כמו המזרח התיכון. יש לשמור על ההרתעה לאורך זמן באמצעות שימוש בכוח צבאי מדי פעם. זה מה שמתחזק את ההרתעה – לא מילים.
אמנם, תמונות של הרס ושל בלתי מעורבים סובלים, שהן חלק בלתי נמנע גם ממלחמות הכרחיות וצודקות, מטשטשות במערב את שיקול הדעת ומנטרלות את המצפן המוסרי. כך הופכים פלסטינאים שהם קורבן ההתנהגות של חמאס מושא לחמלה ומקור לביקורת על ישראל הנלחמת בהקרבה רבה על נפשה. הסבל של הישראלים אינו מותיר רושם במערב המרחם על האכזרים.
לבסוף, המלחמה בעזה חשפה שוב את פרצופם האמיתי של הפלסטינים. הבעיה האמיתית שלהם אינה היכן יעבור הגבול בין מדינת פלסטין לבין מדינת ישראל, אלא עצם קיומו של גבול כזה, משום שרבים מאמינים שאין הצדקה לקיום מדינת לאום יהודית. למעשה, כל הסקרים מראים שהפלסטינים אינם מוותרים על חלומותיהם לראות את קיצה של ישראל ואינם מסוגלים להפוך לשכנים שלווים של המדינה היהודית. דוברי הרשות הפלסטינית סירבו לגנות את זוועות חמאס ב-7 באוקטובר, וטענו במקום זאת כי חמאס הוא חלק מהמערכת הפוליטית הפלסטינית.
בנוסף, הפלסטינים נכשלו בצורה מחפירה במבחן הבסיסי של קיום מדינה – שמירת המונופול על השימוש בכוח. הם הקימו שתי ישויות חלשות, מושחתות ומפוצלות. המסלול הפוליטי שהפלסטינים הולכים בו מוביל למלחמת אזרחים בין מיליציות שונות, בדומה למדינות ערביות אחרות, או לישות בשליטת החמאס. לחץ להקמת מדינה פלסטינית בשלב זה רק יגביר את הסיכויים למלחמה קשה בין ישראל לפלסטינים, שבה שני הצדדים יסבלו, אך הכאב הפלסטיני ללא ספק יהיה גדול יותר. הסטטוס-קוו – שאינו אידיאלי – הוא ככל הנראה החלופה הפחות הרסנית.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / Xinhua / Ayal Margolin
