בימי הזוהר של התעמולה הסובייטית, כל כוח מקומי שהעז להתייצב כנגד שאיפותיה ההגמוניות של ברית המועצות – וכנגד הרטוריקה המהפכנית של "מחנה הקידמה" – זכה מיד לכינוי המצלצל "כלבי הדמים של האימפריאליזם המערבי". אולי הגיע העת להפקיע מידי ה"פראבדה" וה"איזבסטיה" את המונופול על שפת המושגים הציורית שאפיינה אותם ולדבר על כלבי הדמים של ההגמוניה האיראנית. מגוון של ארגוני טרור, תנועות חמושות ומיליציות מקומיות ברחבי האזור בחרו לשרת את האינטרס האיראני כשליחים – "פרוקסיס" – לשורה של דברי עבירה: החל מתקיפת יעדים אמריקניים וכלה בירי טילים ארוכי טווח על נמלי תעופה אזרחיים בסעודיה.
ביסוד הדברים ניצבת השאיפה האיראנית לקעקע את הסדר הקיים באזור – ובעולם. האיראנים פועלים על פי "קו האימאם" (ח'ומייני, ויורשו עלי חמינאי) בחתירה להרחבת המעגל המהפכני, הרואה במשטר האסלאמיסטי-שיעי בטהראן את המודל ומורה הדרך, ובתוך כך לבסס – בגלגול אידיאולוגי ודתי חדש של חלומות אימפריאליים מימי קדם – את ההגמוניה האיראנית באזור. בניגוד לרעיונות עוועים הנשמעים באקדמיה ובשיח התקשורתי, זו אינה הפחדה עצמית פרנואידית. זו גם אינה מניפולציה של חרדות הציבור לצרכים פוליטיים. זו נשמת אפו של הפרויקט המהפכני האסלאמיסטי באיראן, ובכך השקיע משאבים נרחבים גם בעתות מצוקה מבית.
כעת מחריפה המצוקה, עקב הידוק דרמטי של הסנקציות. על "כלבי הדמים" הוטל להחריף במכוון את המתיחות האזורית (בשירות האינטרס האיראני בהסלמה, ובלא כל קשר לצרכים הקונקרטיים של עמיהם וארצותיהם). זאת, כדי להוציא את המערב משלוות נפשו, ולגרור אותו למו"מ מחודש – כאשר איראן היא המחזיקה בקלפי העימות.
כך יתאפשר לאיראנים – לשיטתם – להביס את טראמפ במשחק הכוח שהוא עצמו פתח ב-2018 עם היציאה מעסקת הגרעין. טראמפ גם היה זה שהעלה את רמת הלחץ ביתר שאת במאי 2019, עם ביטול ההיתרים שניתנו למספר מדינות, שעד אז אפשרו להם להמשיך ולקנות נפט איראני.
השימוש בשליחים מוריד מרמת הסיכון עבור איראן (שגם אינה ששה לספוג אבדות בשדה הקרב, לאור הזיכרון הטראומטי של מלחמת איראן-עיראק בשנות ה-80'), אך עדיין מאפשר להעלות את רמת הלהבות בכל עת שתרצה. הישגיהם הצבאיים של המורדים החות'ים בתימן, אל מול התפוררות הקואליציה של סעודיה ואיחוד האמירויות, רק חיזקו נטייה זאת ביתר שאת.
ארגון הג'יהאד האסלאמי הפלשתיני הוא אחד מ"כלבי הדמים" ושליחי איראן המובהקים באזור. את ההחלטה על חיסולו של בהאא' אבו עטא בשג'עיה (על בסיס מודיעין פרטני לא רק לגבי מעשיו אלא גם לגבי כוונותיו ותכניותיו), יש להבין בהקשר זה: ישראל נוטלת על עצמה לסכל מבעוד מועד פעולות שממילא הייתה נדרשת להגיב עליהן בעוצמה אילו התממשו – ואיראן הייתה נחושה בדעתה להורות לאבו עטא לממשן. ישראל, אמנם, היא זו ש"ירתה את הירייה הראשונה" לכאורה, אבל הדרך שבה בחרה איראן להשתמש באבו עטא ודומיו, שוב ושוב, היא שהפכה את הסיכול להכרחי.
כעת, כלשון הביטוי הידוע, יושב הקוף על כתפו של יחיא סנואר. אנשי חמאס אמנם עובדים עם האיראנים, אבל לא "אצלם": להם אין עניין להמיט על עצמם אסון רק כדי לשרת את האינטרסים של המשטר בטהראן. אם יחליטו, למרות קריאות הנקם ברחוב, לתת למתווכים המצריים לעשות את עבודתם ו"לסגור" את הסבב – כך יקרה. מאותה סיבה עצמה – לא לשחק לידי האינטרס האיראני בהסלמה גוברת באזור כולו – נכון עושה ישראל כשהיא מותירה פתח לאפשרות כזו.
פורסם ב-ישראל היום 13.11.2019
סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: Anne Look [Public domain]
מקור: https://jiss.org.il/lerman-bloodhounds-of-iranian-imperialism/
