השלום עם מצרים – "קר" ככל שיהיה – הנתפס בקהיר כ"בחירה אסטרטגית", הוא מרכיב חיוני לביטחון הלאומי של מדינת ישראל, ויש לשמור עליו מכל משמר. חשיבותו העליונה נשכחת לעיתים מלב, לאחר כמעט חמישה עשורים שבהם עמד בהצלחה במבחנים חמורים, ובכלל זה מאורעות (ומוראות) המלחמה הנוכחית, אך אסור לנהוג בו כבדבר המובן מאליו. להידרדרות לעימות מחודש עם מדינה של 110 מיליון תושבים, שלה צבא יבשה מצויד היטב, צי חזק וחיל אוויר מתקדם, עלולות להיות השלכות הרות-אסון. מכאן הצורך לנהל בזהירות יתרה את מערכת היחסים, לשמור על אפיקי מגע בדרג הבכיר, להכיר במעמדה האזורי הבכיר של מצרים, ולהימנע ממהלכים ואף מהכרזות העלולים להתפרש כאיום על ריבונותה, אינטרסיה הבסיסיים, וכבודה. כל זאת מתוך הבנה כי ניסיון העבר מוכיח שאין להפקיד בידי מצרים את האחריות לטיפול בהברחות האמל"ח לרצועה, ולא כל שכן למניעת טרור ממנה. לפיכך, אין תוחלת לרעיונות שהועלו על ידי גורמים בכירים באופוזיציה בישראל בדבר העברתה של רצועת עזה לשלטון מצרי, או חיבור ריבוני בין עזה לסיני. אך בה בעת, ההנהגה המצרית חייבת להיות שותפה לכל מתווה באשר לעתיד עזה לאחר שימוגר שם שלטון חמאס. יש לישראל גם אינטרס ארוך-טווח בשימור ואף בשיפור מערכת היחסים בין מצרים לארה"ב.

כל זה אינו סותר את הצורך, שאליו התייחס הרמטכ"ל היוצא של צה"ל, לעקוב אחר מגמת ההתעצמות של צבא מצרים, ואחר המשמעות המצטברת של החריגות מן המותר בהסכם השלום לגבי הנוכחות הצבאית בסיני. גם אם מדובר ב"סיכון" ולא ב"איום" הייחוס, יש לכלול את השלכותיה של היכולת הצבאית המצרית על כל מרכיביה (יבשה, ים, אוויר והגנ"א) במסגרת הגדרת היעדים לבניין הכוח של צה"ל ומתן מענה טכנולוגי לאתגרים ספציפיים, תוך הבנה עם ארה"ב על שימור היתרון האיכותי של צה"ל ועל חשיבות תפקידה בהבטחת מחויבותה האסטרטגית והמעשית של מצרים לשלום. צבא שיכין את עצמו מול אתגר בסדר גודל זה חזקה עליו שיהיה ערוך להתמודד עם כל איום בסביבתה האסטרטגית של ישראל.

קר, אבל חיוני – השלום עם מצרים כעמוד תווך של הביטחון הלאומי

דווקא בשל יציבותו המרשימה מאז נחתם ב-1979, קל לשכוח עד כמה הסכם השלום – שלא קרס למרות המלחמות בלבנון, העימותים האלימים החוזרים ונשנים עם הפלסטינים, המראות הקשים מעזה, והלך הרוח האנטי-ישראלי (ואף האנטישמי) המקובע בחוגים רחבים בחברה המצרית – הוא אכן מיסודות הביטחון הלאומי של ישראל. ההתמודדות עם הסוגיה הפלסטינית, על כל מרכיביה וקשייה; ההיערכות מול האיום האיראני; האתגרים בזירה הצפונית; כמו גם מערכת היחסים עם ארה"ב, ושאלות של החוסן מבית – כל אלה ניצבים באופן פעיל בראש סדר העדיפויות, בעוד שיחסי הגומלין עם מצרים, הדיפלומטיים, הביטחוניים והכלכליים (היינו, האנרגטיים) נתפסים כמובנים מאליהם.

בפועל, בשלושים השנים הראשונות לקיומה השקיעה ישראל את עיקר מאמציה הביטחוניים והמדיניים בהתמודדות עם מצרים, בחמש מלחמות ובתקופות של מתיחות ביטחונית, מצור מדיני וכלכלי, חסימה של נתיבי השיט, ותעמולה עוינת רבת עוצמה ברחבי העולם הערבי. להסרתם של מרכיבים אלה – רובם, גם אם לא כולם – הייתה השלכה מרחיקת לכת באשר ליכולתה של ישראל להתבסס בסביבתה האזורית ובמערכת הגלובלית.

כיום, לאפשרות – שיש המתייחסים אליה בקלות ראש – של הידרדרות מחודשת ביחסים עלולות להיות השלכות חמורות עוד יותר, נוכח הגידול העצום באוכלוסיית מצרים (כיום כ-110 מיליון). גם העוצמה הצבאית, המבוססת בין היתר על נשק אמריקני מתקדם, וכן היכולת לאיים על כל נתיבי השיט של ישראל, צריכות להילקח בחשבון. במציאות של מאבק רב-זירתי, קריסת הסכם השלום עם מצרים תציב את ישראל בפני דילמות מסוכנות.

הממד המדיני: מה נדרש כדי לבלום הידרדרות?

בראש ובראשונה, יש לנהוג זהירות יתרה בכל התבטאות – קל וחומר, בכל מהלך (כמו דחיקת האוכלוסייה העזתית אל מעבר לגבול) – שיש בהם משום פגיעה בביטחונה הלאומי של מצרים, בערכי היסוד שלה ובכבודה (ובכלל זה יומרתה, אף שיש לה פחות ופחות כיסוי, למנהיגות העולם הערבי). מעל לכול, יש להביא בחשבון שכוחות אופוזיציוניים מובהקים – ובראשם האחים המוסלמים – אורבים לכל מעידה משמעותית של הנשיא סיסי ומשטרו, כדי לקעקע את הלגיטימיות שלו. הם גם אויבים מרים של ישראל. אין תימה שסיסי סירב להתייצב בוושינגטון למפגש שעלול להסתיים בהשפלה, וישראל תיטיב לעשות אם תקפיד על הצבת סייג להתלהבות הבוקעת בחוגים מסוימים נוכח "חזון טראמפ".

הרעיונות שהועלו על ידי אישים בכירים באופוזיציה – בין אם מדובר בשלטון מצרי ברצועת עזה, בין אם ביצירת רצף בינה לבין סיני שיאפשר לתושביה לעקור לחצי האי – הם חסרי תוחלת, וככל הנראה תורמים להעמקת החשד בקהיר לגבי כוונות ישראל, אף שאינם משקפים את עמדות הממשלה. חשוב לבסס בנסיבות אלה אפיק מגעים בכיר, שמעבר לעיסוק בסוגיית החטופים ולניהול השוטף באמצעות השגרירויות, ובציר שבין האגף הביטחוני-מדיני במשהב"ט לבין משרד ההגנה והמודכ"ל במצרים, יעסוק בהרגעת החששות, כדי למנוע מיסקלקולציות ולהעמיק שיתופי פעולה.

באפיק זה חשוב גם לבסס קביעה שלפיה מצרים אומנם לא תתבקש לשלוט ברצועה, אבל בכל מתווה עתידי תהיה לה נוכחות, לצד גורמים בינ"ל ואזוריים נוספים – ובלבד שהתנאי המקדים לכך יהיה מיגור שלטון חמאס והכרעת כוחו הצבאי בעזה.

הזווית הצבאית: חלק מ"סיכון הייחוס"?

למרות הגידול הניכר בהיקף הכוחות המצריים בסיני, מאפייניהם ואופן פריסתם והפעלתם (לא במסגרות דיוויזיוניות עם מערכי התמך שלהן) מעידים – לפחות בשלב זה – שאין יסוד לחשש שהם מכוונים להסוות מתקפת פתע על ישראל. אין מדובר במשטר שלוח רסן המבקש לממש חזון אידאולוגי.

עם זאת, בראייה ארוכת הטווח, וברוח דברי הרמטכ"ל הרצי הלוי ערב פרישתו, ראוי לכלול את מרכיבי העוצמה הצבאית המצרית בתחשיבי הייחוס של צה"ל – אמנם כ"סיכון" (פוטנציאל הידרדרות) אך לא כ"איום" (כוונת זדון פעילה). יש לכלול את השלכותיה של היכולת הצבאית המצרית על כל מרכיביה (יבשה, ים, אוויר והגנ"א) במסגרת הגדרת היעדים לבניין הכוח של צה"ל, ולתת מענה טכנולוגי לאתגרים ספציפיים תוך הבנה עם ארה"ב על שימור היתרון האיכותי של צה"ל ועל חשיבות תפקידה בהבטחת מחויבותה האסטרטגית והמעשית של מצרים לשלום. צבא שיכין את עצמו מול אתגר בסדר גודל זה חזקה עליו שיהיה ערוך להתמודד עם כל איום בסביבתה האסטרטגית של ישראל.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: Shutterstock