הנחיית הדרג המדיני ששיבת העקורים בצפון תצורף למטרות המלחמה של ישראל – ומה שמסתמן כמהלך רחב היקף לפגיעה בחזבאללה באמצעות הזימוניות של אלפים מאנשיו – מסמנת הכרעה מתקרבת באשר למערכה עם חיזבאללה. שנה חלפה מאז פתח הארגון בלחימה בעצימות בינונית עם ישראל, לכאורה כדי לתמוך בחמאס בעזה (מטרה שלא הושגה, בפועל) ובעיקר – כחלק מאסטרטגיית ההתשה הרב-זירתית של איראן. נוכח השינוי בדפוסי הלחימה בעזה – שהגיעה לשלב של פעולות סריקה וטיהור – ובעקבות הצלחתה המרשימה של מכת המנע המקדימה על מערכי חיזבאללה (25 באוגוסט 2024), ישראל ניצבת בפני ברירה בין ארבע חלופות בצפון:
- המשך המצב הקיים – מלחמת התשה מתמשכת, עם מעלות ומורדות בעצימות האש, חלופה שמשמעה הוא שעשרות אלפי ישראלים אינם יכולים לשוב לביתם.
- פתרון מדיני – הסדר בעייתי, אך אולי אפשרי, שיביא לנסיגת כוחות התקיפה של חיזבאללה אל מעבר לליטני, בתמורה למחוות ישראליות.
- מערכה כוללת נגד מדינת לבנון והרס תשתיותיה הלאומיות שתנוהל בעיקר מן האוויר, ותעלה מאוד את המחיר שישראל גובה על כל פגיעה במטרות אזרחיות בשטחה.
- מתקפה קרקעית שמטרתה להשמיד את עיקר כוחו של חיזבאללה – שמחירה גבוה, גם באבדות וגם בפגיעה בבלתי-מעורבים שייקלעו ללחימה, אך מטרתה המובהקת תהיה להנחית מכה אנושה על חיזבאללה, ולא להחריב את לבנון.
מבין הארבע, האחרונה היא זו שטמון בה, אולי, סיכוי למפנה עתידי במערכת היחסים עם לבנון “ביום שאחרי”, לצד השפעתה העמוקה על מאזן הכוחות האזורי מול איראן וגרורותיה.
מטרות מלחמת ההתשה של חיזבאללה
מדוע הורה מזכ”ל חיזבאללה לארגונו להצטרף ללחימה ולפתוח במערכה – אומנם בעצימות מוגבלת, יחסית ליכולותיו, אך עדיין כואבת – נגד ישראל, יום לאחר מתקפת חמאס, אף שנראה כי מועדה של זו, 7 באוקטובר, לא תואם איתו? רשמית, טענתו הייתה כי באמצעות פתיחת חזית נוספת, כשבהמשך הצטרפו גם החות’ים בתימן ושלוחות נוספות של איראן, יוכל לאלץ את ישראל להקל את הלחץ על חמאס. אלא שלא זה מה שאירע. גם אם העימות בצפון הוביל לעקירת עשרות אלפי ישראלים מבתיהם, הוא לא הפך לגורם מעכב של המאמץ הצה”לי בעזה. משעה שהושלם גיוס מילואים מלא, או אף מעבר לכך, על פי שיעורי ההתייצבות, יש לצה”ל יכולת ומשאבים מספיקים, אם יבחר בכך, לנהל מערכה בהיקפים גדולים גם בצפון, תוך כדי המשך הכתישה של חמאס והגא”פ ברצועה.
אולם מציאות זו לא מנעה מן הארגון להמשיך בלחימה, ואף להרחיבה במדורג מעת לעת. חבל ארץ משמעותי בישראל פונה מתושביו, וביישובים כמו קיבוץ רמים (מנרה) ומטולה נגרס הרס נרחב. כעשרים מחיילי צה”ל נהרגו, וכן מספר דומה של אזרחים, כולל 12 הילדים שנרצחו במג’דל שמס, 27 ביולי 2024. חיזבאללה שילם מחיר גבוה בהרבה: ראש הזרוע הצבאית שלו, פואד שוכר, חוסל בביירות, וכ-500 מלוחמי הארגון נהרגו בתקיפות תגמול ומנע של צה”ל ובתקריות אש. בתוך כך, לבנון כמדינה ניצבת על סף תהום כלכלית, חברתית ופוליטית, כשאת המשבר מחריפה בריחתם של למעלה ממאה אלף תושבים מערי הדרום וכפריו.
להנחייתו של נצראללה להמשיך במערכה, למרות המחיר, יש אפוא קשר רופף בלבד ללחימה בעזה, שעליה לא עלה בידיו להשפיע. היא משקפת, בפועל, מרכיבי יסוד של זהותו האידאולוגית, ואת הצורך של הארגון, בראש ובראשונה, להצדיק כלפי עצמו וכלפי החברה הלבנונית את אחיזת החנק ההרסנית שלו במדינה, האמורה לאפשר לו לממש את שליחותו ה”ג’יהאדית” נגד קיומה של ישראל. מעבר לכך, היא נענית להנחיה מטהרן להעמיק ולהרחיב את מלחמת ההתשה נגד ישראל, כחלק מן האסטרטגיה האיראנית של הפעלת ה”פרוקסי” כדי לשבור את רוח העמידה של הציבור בישראל, וכך ליצור בבוא העת את התנאים לחיסולו של מה שהמנהיג העליון מגדיר כ”המשטר הציוני המזויף” (על פי “מפת הדרכים” להשמדת ישראל ש”צייץ” בנובמבר 2014).
בה בעת, אירועי 25 באוגוסט 2024, כאשר צה”ל הקדים והנחית מכת מנע לסיכול ירי הנקמה של חיזבאללה על חיסולו של שוכר, שנועד לפגוע ביעדי ערך במרכז הארץ, ואילו נצראללה בחר להגיב באמצעות טענות שקריות בעליל על הישגיו, ואז “סגר את האירוע”, מעידים גם על כך שחיזבאללה נתון ללחץ כבד, בסביבתו המיידית, לא להרחיב את המלחמה ביוזמתו אל מעבר להיקפיה הנוכחיים. רוב ניכר של האוכלוסייה הלבנונית, מכל העדות, כולל קולות אמיצים המתבטאים בריש גלי באמצעי התקשורת, מסרבים להבין מדוע ארצם, שכבר הגיעה לסף קריסה, צריכה להיגרר למלחמה בשירותה של מעצמה זרה, איראן, שתמיט על לבנון חורבן גמור. בנסיבות אלה, גם לאיראן יש אינטרס בהמשך ההתשה והשחיקה המוראלית במאפייניה הנוכחיים.
חלופה ראשונה – המשך הדפוס הנוכחי
מול אילוצים אלה, ולאחר ששאלת “הנקמה על חיסול שוכר” ירדה מעל הפרק, יש יסוד להניח שראשי חיזבאללה (ושולחיהם) יבחרו להמשיך לנהל את הלחימה במאפייניה הנוכחיים, פחות או יותר. במקביל, איראן – שחזרה בה מן הכוונה לבצע שוב מתקפה ישירה – ממקדת את סגירת החשבון שלה על חיסול אסמאעיל הנייה בטהרן במאמץ להבעיר את יהודה ושומרון באמצעות בסיס חתרני בירדן, ונראה שאינה דוחקת בחיזבאללה להסלים מעבר לרמת פעילותו הנוכחית.
בפועל, ישראל מתמודדת זה שנה בקירוב עם דפוס קבוע של ירי נ”ט ושיגורי רקטות וכטב”מים, הן לעבר בסיסי צה”ל בצפון והן ליישובים, שבחלקם כאמור נגרם הרס מצטבר שלא היה כמותו זה עשרות שנים. יש ביכולתו של חיזבאללה להתמיד בכך עוד זמן רב. בשל פינוי האוכלוסין, גם המחיר בחיי אדם – שהיה עשוי לדחוף את ישראל לפעולה נרחבת – היה עד כה מוגבל, למרות כמה אירועים חמורים, כך שלכאורה זו חלופה שגם ישראל יכולה לבחור בה.
עם זאת, כפי שמעידה הנחיית הדרג המדיני, זו היא חלופה שאינה בת-קיימא לאורך זמן עבור ישראל, ברובד האסטרטגי ובמישור הפוליטי והערכי. טווח הפגיעה של הרקטות והכטב”מים של חיזבאללה, שלא כמו של נשק נ”ט הנורה בכינון ישיר לעבר יעדים בקרבת הגבול, משתרע הרבה מעבר לאזור שפונה מתושביו ומאיים על אוכלוסייה גדולה יותר, כולל ערים כמו צפת וקצרין. ברקע, גם הכנותיהם של “כוח רדואן” של הארגון, המקביל לעילית, “נוח’בה”, של חמאס, ושל גורמי מיליציה נוספים, גם בסוריה, לאפשרות של פלישה לישראל בנוסח 7 באוקטובר, גם אם לא בהכרח מדובר בכוונה קונקרטית למימוש מתאר זה בקרוב, מעוררות חשש אצל המפונים ותושבי האזורים הסמוכים שטרם פונו, וספק אם ניתן יהיה להשיב את החיים בצפון לסדרם ללא הרחקה של גורמים אלה מדרום לבנון.
מעל לכול, ברמה של עקרונות יסוד, השלמה עם המצב הקיים שבו חבל ארץ חשוב יישאר ריק מתושביו לאורך זמן, ואזור רחב עוד יותר יהיה נתון לאיום יומיומי מתמשך, נוגדת את האחריות הבסיסית של כל ממשלה באשר היא לכלל אזרחיה, וביתר שאת סותרת את ערכי היסוד של המפעל הציוני. מכך נובעת הנחיית ראש הממשלה לכלול את השבת העקורים בצפון לבתיהם בין מטרות המלחמה של ישראל, ושרשרת האמירות בדרגים המדיני והצבאי באשר לנחישותה של ממשלת ישראל לעמוד במחויבות זו (כשצריכה להתלוות לכך גם פעולת שיקום נרחבת עבור מי שבתיהם נהרסו).
חלופה שנייה – פתרון מדיני
לפחות להלכה, אחת הדרכים להשגת יעד זה של שיבת המפונים בבטחה היא ההגעה להסדרה מדינית שתושג בעקיפין, בשל הסירוב המוחלט של חיזבאללה, ושל המדינה הלבנונית המפוחדת, לשבת במישרין לשולחן המשא ומתן עם ישראל. במסגרת המתווה העומד על הפרק, תיושם – והפעם, בקפידה – החלטת מועצת הביטחון 1701 משנת 2006 שהביאה לסיום מלחמת לבנון השנייה, ותיאכפנה הוראותיה באשר להרחקת חיזבאללה מן הגבול והגבלת חימושו של הארגון. ההנחה היא שישראל, מצידה, תתבקש להציע מחווה סמלית בכל הנוגע להתוויית הגבול היבשתי, בהמשך להסדרה שהושגה לגבי גבול המים הכלכליים ב-2022. את כוחות חיזבאללה בדרום תחליף נוכחות יעילה יותר מבעבר של צבא לבנון, וכוחות יוניפי”ל יפעלו, שלא כפי שאירע עד כה, למנוע את שובם. במקביל להפסקת אש (ועסקת חטופים?) בעזה, יושב השקט לצפון, וישראל תוכל לשוב ולממש את זכויותיה הריבוניות ולאפשר לאזרחיה לחזור לבתיהם.
כל זה נראה מפתה דיו לדרבן את הממשל האמריקני הנוכחי, המיוצג על ידי שליחו המיוחד של הנשיא ביידן, עמוס הוכשטיין, שהיה זה שגיבש את ההסדרה השנויה במחלוקת לפני שנתיים, וגם את הצרפתים, הפועלים כרגיל בנפרד ועל פי דרכם, לנסות להגיע למימושה של עסקה כזו. נוכח חששותיהם – אולי ראוי לומר, חרדותיהם – של רוב הלבנונים, כמו גם העדפתה הבסיסית של ממשלת ישראל להימנע, אם אפשר, ממלחמה כוללת, יש לפחות סיכוי מסוים להצלחת המאמץ המדיני. בסופו של דבר, זמן קצר לאחר פרוץ הלחימה (11 באוקטובר 2023) היו אלה ראש הממשלה בנימין נתניהו והשותפים שהצטרפו באותו יום לממשלתו, הרמטכ”לים לשעבר בני גנץ וגדי אייזנקוט, שהדפו את ההצעות למהלומה נרחבת נגד חיזבאללה, ובחרו לקבל את עצתו של הנשיא ג’ו ביידן שלא להרחיב את מעגל הלחימה.
דא עקא, יש כמה סיבות שבעטיין סיכוי זה, גם אם אינו אפסי, לא יוכל להתממש:
- אין ישראלים רבים שישימו את מבטחם בכך שיוניפי”ל, או צבא לבנון, אכן יעמדו במצופה מהם. עד כה, יישום החלטה 1701 היה בגדר כישלון חרוץ, ובאשר לצבא לבנון, חלק מחטיבותיו נתונות לשליטה אפקטיבית של חמאס. גם ההסדרה, לפיכך, לא בהכרח תשכנע את המפונים לשוב.
- ברמה הפוליטית, מחירה של “עסקה עם חיזבאללה”, הדומה במובנים מסוימים להסדרה הימית שאותה הוקיע נתניהו במסע הבחירות שלו ב-2022 נגד ראש הממשלה דאז יאיר לפיד, עשוי להיות גבוה מדי.
- חיזבאללה, מצידו, עשוי להתפתות להציג דרישות נוספות, כחלק מן האסטרטגיה של דמורליזציה והתשה המשרתת את האינטרסים של איראן. לא ברור בשלב זה עד כמה הוא מייחס אמינות לאיומיה של ישראל שלפיהם אם לא תושג הסדרה לא יהיה מנוס מפעולה צבאית נרחבת.
- בכל מקרה, הסיכויים להסדרה נראים מותנים בהפסקת אש בעזה, ולפיכך לחמאס יש דווקא אינטרס מובהק שלא לקבל פשרה כלשהי, שכן במצב זה יחיא סינוואר הוא המחזיק במפתח להסלמה בלבנון (שהוא מעוניין בה מאוד).
- בסופו של דבר, גם אם תושג, ספק אם ההסדרה תחזיק מעמד לאורך זמן, בשל המצב הנפיץ ההולך ומתהווה בשל ההתקדמות בתוכנית הגרעין האיראנית, והוודאות הכמעט מוחלטת שבמקרה של פעולה ישראלית (או אמריקנית) באיראן נצראללה יהיה מחויב להגיב בכל כוחו נגד ישראל.
חלופה שלישית: מערכה כוללת נגד לבנון ותשתיותיה
בנסיבות אלה, יש ישראלים בני-סמכא לא מעטים הסבורים שעל צה”ל לשלוט במדרגות ההסלמה מול חיזבאללה באמצעות נכונות לפגוע בנכסיה העיקריים של מדינת לבנון, הנתונה ממילא ללפיתת חנק של חיזבאללה. לשיטתם, את המחיר על הפגיעה ביישובים בישראל יש להפוך לבלתי נסבל באמצעות הרס תשתיות לאומיות כמו תחנות כוח ונתיבי תחבורה. היקף הפגיעה יאלץ את המדינה הלבנונית לשנות כיוון ולפעול לריסון פעילות חיזבאללה משטחה.
יתרונה של חלופה זו ברור: מימושה יוטל, רובו ככולו, על חיל האוויר, הנהנה מעליונות מוחלטת במרחב הפעולה ויוכל להגיע לכל מטרה שתסומן ולגבות מחיר יקר ברמת סיכון נמוכה – ללא הקושי המשמעותי הנלווה לפעולה קרקעית (לאור הזיכרון הצורב של מערכות קודמות בלבנון).
החסרונות ברורים גם הם. לקחי העימותים עד כה, הן בלבנון והן בעזה, מצביעים על כך שלהרס תשתיות ופגיעה אגבית נרחבת יש השפעה מוגבלת בלבד על נכונותן של ישויות היברידיות – ארגוני טרור שהם גם השלטון – לקבל את תנאיה של ישראל. אין ערובה לכך שהרס הנמלים, הכבישים ותחנות הכוח של לבנון יוביל את חיזבאללה, הרואה בעצמו ארגון ג’יהאדי, לחדול מן הלחימה. את יכולתו לפגוע ביעדים עמוק בשטח ישראל לא ניתן להשבית כליל מן האוויר בלבד. התגובות הבינלאומיות עלולות להחריף, ולהביא לשלילת הלגיטימציה של פעולת צה”ל. יתרה מזאת, לישראל עצמה אין אינטרס להביא לקריסה מוחלטת של לבנון כמדינה כושלת (failed state) ולהתהוותה של מציאות כאוטית בגבול הצפוני, העלולה לגרור את ישראל למעורבות עמוקה יותר ואף לאחריות למהלכי השיקום.
חלופה רביעית: התמקדות בפגיעה בחיזבאללה
דרך אחרת, במהותה, לניהול מערכה כוללת בלבנון היא להתמקד, ברמות האסטרטגית והאופרטיבית, בהשמדת יכולותיו הצבאיות של חיזבאללה באורח מהיר ונרחב ככל האפשר. גם במתאר זה לא תהיה אפשרות להימנע מפגיעה ניכרת בבלתי-מעורבים, אך ניתן יהיה להמחיש כי היעד איננו לבנון עצמה, או אזרחיה, אלא חיזבאללה ככוח צבאי. הדרך שבה בחרה ישראל להגיב על הטבח במג’דל שמס, באמצעות חיסול ממוקד ונקודתי של המפקד הצבאי הבכיר ביותר של הארגון, מעידה על העדפה לדרך פעולה זו נגד חיזבאללה על פני פגיעה נרחבת בלבנון כמדינה.
אין מנוס מכך שחלופה זו תדרוש מאמץ צבאי אחר במהותו ותעלה במחיר דמים גבוה יותר. היא תחייב שילוב, שכבר בא לידי ביטוי בעזה, בין תמרון קרקעי נרחב ואגרסיבי, סיוע אש יעיל, מאמץ להגנת העורף הישראלי מפני מטחי טילים ושיגורי כטב”מים, ויכולות פרטניות של תמיכת מודיעין למבצעים, שאכן עמדו במבחן ראשון בהצלחה ב-25 באוגוסט. בה בעת תידרש ישראל להתמודד עם האתגר האסטרטגי של ניסיונות מצד גורמים נוספים להתערב בלחימה.
אף על פי כן, ולמרות הקושי המובהק הכרוך בתמרון היבשתי בלבנון, חלופה רביעית זו היא המועדפת על מערכת הביטחון, ואליה הכין צה”ל את עצמו זה למעלה מעשור. היא יכולה לסייע בגישור על פערי עמדות עם וושינגטון; לייצר עבור צה”ל את חלון הזמנים הנדרש למיצוי הפעולה; ואולי ליצור מציאות פוליטית חדשה בלבנון, בתום הלחימה, שבה חיזבאללה יהיה חלש מכדי למנוע צירוף של הכוחות (המגוונים) במדינה, הרואים בו ובאיראנים כובש זר, שיתייצבו נגדו ויהיו מוכנים ליצור יחסים אחרים עם ישראל. מבין החלופות – שכולן בעייתיות, כל אחת בדרכה – זו עשויה להיות דרך הפעולה המועדפת.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / Xinhua / Ayal Margolin
