אזהרתו של חסן נצראללה (19 ביוני 2024) כי ארגונו יפגע בקפריסין אם תעמיד את בסיסיה לרשות ישראל במקרה של עימות כולל, היא מהלך מחוצף ומופרך. מחוצף, משום שהוא שב וממחיש כי הארגון מתיימר לפעול ככוח ריבוני, תוך התעלמות מאינטרסים בסיסיים של לבנון כמדינה, מול חברה באיחוד האירופי שיחסיה עם לבנון היו דווקא טובים במרוצת השנים. מופרך, משום שהתרחיש שתיאר – של פעולות צה”ל נגד חיזבאללה מבסיסים בקפריסין – אין לו שחר (אלא אם הוא מתייחס לא רק לפעילות צבאית ישירה, אלא גם לשימוש בנמלי האוויר והים של קפריסין כעורף לוגיסטי עבור ישראל בעת חירום, וזו אכן אפשרות ריאלית). בכל מקרה, יש לראותו כעליית מדרגה בניסיונותיו של הארגון ליצור הרתעה אסטרטגית, בעיצומם של מאמצי ההסדרה האמריקניים, וכניסיון לקעקע את השותפות הרב-ממדית בין ישראל, קפריסין ויוון.
המענה הישראלי חייב להיות מחושב ושקול. באיומי גומלין אין טעם, שהרי ממילא הדברים אמורים במצב שבו ישראל תפעל בכל העוצמה לשבירת כוחו של חיזבאללה בלבנון. את הממד הפומבי של התגובה יש לתאם בקפידה עם נשיא קפריסין וממשלתו. בה בעת, יש לבחון דרכים דיסקרטיות להרחבת מעגל ההגנה האזורי נגד איום הטילים לסוגיו, במתכונת שבה פעל כנגד איראן (14 באפריל), גם לקפריסין; ולשוב ולהציף מול ארה”ב וגורמי מפתח באירופה את הצורך בפעולה תקיפה הרבה יותר כלפי איראן וכלל גרורותיה, החל בחיזבאללה וכלה בחות’ים, שכן יומרותיה של טהראן להגמוניה אזורית, והאיום הגלום בה ובשליחיה, כבר מזמן אינם בעייתה של ישראל בלבד.
חסן נצראללה עולה מדרגה: האיום על קפריסין ורקעו
בנאום משודר ממחבואו – לקהל משולהב של תומכיו, שהגיבו בתרועות תמיכה לביטויי ההתגרות שלו ולאיומיו, כולל התייחסות לאפשרות של “כיבוש הגליל” – השמיע חסן נצראללה (19 ביוני 2024) איום מפורש של חיזבאללה לפגוע בקפריסין אם תעמיד את בסיסי האוויר והים שלה לרשות צה”ל במקרה של עימות כולל בלבנון. זאת, כחלק ממערכת מסרים רחבה יותר שמטרתה הברורה היא להרתיע את ישראל, במישרין ובעקיפין (כולל לחץ אמריקני ואירופי) מלפעול בהיקף נרחב להביס את הארגון, ולפחות להרחיקו מגבולותיה.
מדובר במהלך יומרני ומחוצף, המעיד על כך שחיזבאללה כארגון רואה את עצמו ואת “מחנה ההתנגדות” ככוח אסטרטגי העומד בפני עצמו, שאינו חייב דין וחשבון למדינת לבנון. יחסיה של לבנון עם קפריסין היו דווקא טובים, במרוצת השנים, ונותרו כאלה גם כיום – עד לנאום, שהביא לסנקציות קפריסאיות כנגד אזרחי לבנון שעל אדמתה. תגובות של זעם ותסכול מצד רבים בלבנון לא איחרו לבוא, אך לא הביאו לשינוי במסר של חיזבאללה ובנימותיו העוינות. כגורם מרכזי הפועל בשליחותה של איראן, מעצמה אזורית עולה ושאפתנית, חיזבאללה אינו מהסס להרחיב את מעגל העימות ולאיים בריש גלי על מדינה חברה באיחוד האירופי. נראה שמתוקף התיאום שלו עם פעולות החות’ים נגד חופש השיט, נצראללה מתרשם כי אין נחישות של ממש מצד המערב לשים קץ להתגרויות של “מחנה ההתנגדות” בכללותו.
מדובר גם באמירה מופרכת. כפי שהבהירו נשיא קפריסין ודובריו, מִתאר מבצעי שבו צה”ל משתמש בבסיסי אוויר וים בקפריסין לתקיפת יעדי חיזבאללה אינו עומד על הפרק: קפריסין אינה צד לוחם, ולישראל אין בו צורך, אם כי נצראללה מבקש אולי לשרטט מצב שבו כל בסיסי חה”א וחה”י בשטח ישראל יוצאו מכלל פעולה – עוד עדות ליומרות הנלוות למסע ההרתעה וההפחדה שלו, שיש להודות כי הוא קונה לו אחיזה חלקית בשיח הציבורי הישראלי.
בה בעת, החלטתו של נצראללה לסמן את קפריסין כיעד לאיום משקפת מרכיבים אחרים שבהם היא אכן תורמת בשנים האחרונות – וגם במהלך המלחמה הנוכחית – לביטחונה הלאומי של ישראל, וספציפית ליכולותיה מול חיזבאללה:
- בשטח קפריסין (בנוף ההררי של רכס טרואודוס, הדומה להרי לבנון) מתקיימים באופן סדיר זה כמה שנים אימונים של מסגרות גדולות של הכוחות המיוחדים של צה”ל, שמאפייניהם וייעודם אף אינם מוסתרים, ובמשתמע, הממשל הקפריסאי מודע היטב לכך שמדובר בסיוע להכשרת הכוח לקראת מתארים של עימות נרחב עם חיזבאללה.
- נמלי האוויר והים של קפריסין (ושל יוון) מאפשרים לישראל שימוש כעורף לוגיסטי בעת חירום, ובמצבים שבהם רק חברות התעופה והספנות שבבעלות ישראלית (ויש בהן מעמד ייחודי לממשלה, המאפשר את הפעלתן למטרות לאומיות) תהיינה מוכנות לנחות בישראל ולהפליג אליה. אם אזהרתו של נצראללה מכוונת גם לכך, מדובר בתרחיש שאינו מופרך, והסכנה שחיזבאללה ינסה לממשו גבוהה בהרבה.
בראייה רחבה יותר, השותפות המשולשת של ישראל, קפריסין ויוון אכן קנתה לה משמעות אסטרטגית בעשור האחרון. לשלוש המדינות – ולא רק להן – אינטרס משותף מול שאפתנותו ועמדותיו האידאולוגיות של מנהיג תורכיה ארדואן. אומנם ארדואן מחזר כיום אחר מצרים, אך נותר מחויב לתמיכה באחים המוסלמים, ולכן גם בחמאס, לצד עוינותו ההיסטורית לקפריסין וליוון. כמו כן יש להן עניין במתווים של שיתוף פעולה בתחומי האנרגיה, הכלכלה וההתמודדות עם מצבי חירום, ולשלושתן זיקה בסיסית למערב ולערכיו אל מול איומים אסלאמיסטיים.
ראוי לציין, בתוך כך, שקפריסין ממלאת תפקיד – בתיאום מלא עם ישראל, כולל ביקור היועץ לביטחון לאומי הנגבי בסוף מאי 2024 – גם במאמצים להסדיר מסדרון הומניטרי לעזה בדרך הים. נשיא קפריסין בחר להבליט היבט זה בתגובתו לאיומי נצראללה. היה לה חלק בהתנעת המהלך להקמת הרציף הימי האמריקני, שהסתבר בינתיים כבעייתי ליישום, גם מטעמים טכניים. לא הדאגה לגורל הפלסטינים בעזה, אפוא, מניעה את חיזבאללה, גם בהקשר זה, אלא החתירה לבסס את מעמדו ומעמד איראן כגורם המעצב את סדר היום ואת מאזן הכוחות האזורי.
כיצד צריכה ישראל להגיב?
התגובה הישראלית היא עד כה מרוסנת ושקולה, וטוב שכך. האדרת דימויו של חיזבאללה ככוח אזורי רב-עוצמה אינה משרתת את האינטרס הישראלי, ודאי לא בעיצומם של ניסיונות ההסדרה וההרגעה בהובלתו של עמוס הוכשטיין (המייצרים, באורח פרדוקסלי לכאורה, דווקא הסלמה במסכת האיומים ההדדיים). יתרה מזאת, חשוב בכל עת להקפיד על תיאום קפדני של אמירות ותגובות עם קפריסין עצמה, כדי שלא לדחוק אותה למצב שבו תרגיש מחויבת ליצור ריחוק פומבי בינה לבין ישראל.
המענה המהותי צריך להיות דיסקרטי, ולהקיף שני צירי פעולה עיקריים. הראשון והמיידי מביניהם הוא להרחיב ככל הניתן את שיתוף הפעולה הביטחוני עם קפריסין בכל הנוגע לאמצעי ההגנה כנגד איום הטילים והכטמ”מ; להעמיד לרשותה אמצעי סיכול ויירוט, עד כמה שידה של ישראל מגעת בנסיבות המלחמה; ולערב בכך גורמים אזוריים ובינ”ל נוספים, ברוח אירועי 14 באפריל מול איראן. יוזכר כי בדרג המדיני, קיים – לפחות על הנייר – “פורום פאפוס”, המאגד את קפריסין, יוון, ישראל ואיחוד האמירויות, ומגלם זיהוי של אינטרסים (ואויבים) משותפים. קפריסין אומנם איננה חברה בנאט”ו, גם אם היא שייכת לתחום האחריות של “הפיקוד האירופי” של ארה”ב ולא של CENTCOM, אך אין לראות בכך מניעה ליצירת מסגרת דיסקרטית של תיאום מבצעי.
במקביל, איומי חיזבאללה מקנים חשיבות יתרה לדיאלוג האינטנסיבי של ישראל עם הממשל האמריקני, שחייב להימשך ולהעמיק למרות המתחים בין ראש הממשלה לנשיא, בשאלות הנוגעות לאיראן, האצת תוכניתה הגרעינית ופעילות ה”פרוקסי” שלה ברחבי האזור. הן האיום על קפריסין והן הפגיעה שלוחת הרסן והמתמשכת של החות’ים בחופש השיט – עילת מלחמה מובהקת בתולדות העמים, מ-1917 ועד 1967 – מעידים על כך שבהיעדר תגובה תקיפה ומרחיקת לכת תמשיך איראן להציב איום לא רק לישראל אלא למערכת האזורית והבינלאומית כולה. למערכה מדינית-תודעתית זו, אפשר ונחוץ לרתום את קהילות הפזורה היווניות, שהקשר בינן לישראל ולארגונים היהודיים התהדק בשנים האחרונות.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / ZUMA Press Wire / Marwan Naamani
