הטלטלה הפוקדת את הזירה הפוליטית בארה”ב לקראת בחירות 2024 זורה אור גם על התמורות המסתמנות במפה הרעיונית האמריקנית. במידה רבה, ניתן להצביע על “נוף” אידאולוגי שיש בו לא שתי נקודות מבט סיעתיות אלא ארבע: קווי השבר עוברים בתוך המפלגות – הדמוקרטית והרפובליקנית – שצביונן הולך ומשתנה לנגד עינינו. בקרב הרפובליקנים ניצב הזרם המסורתי, התומך במעורבות בזירה הבינלאומית, בפני התחזקותה של מגמה בדלנית (המזוהה הן עם סיסמתו של טראמפ, “נשיב את אמריקה לגדולתה”, והן עם מונח בדלני משנות השלושים של המאה שעברה, America First). גם אם מנהיגיה הנוכחיים מפגינים ברובם אהדה עמוקה לישראל, גישתם הבסיסית דורשת מבעלות בריתה של ארה”ב להוכיח את נכונותן לשאת בנטל, והיא עלולה בעתיד להיות מתורגמת ליחס “עסקי” יותר לגבי עתיד הסיוע האמריקני לישראל. אשר לדמוקרטים, אל מול המחנה המרכזי, המחויב לישראל ודוגל גם הוא במעורבות אמריקנית עמוקה בזירה הבינ”ל (בדגש על הסיוע לאוקראינה), ניצבת סיעה – לא גדולה, אך קולנית ומשפיעה – המתנגדת הן לסיוע לישראל והן למדיניות תקיפה נגד איראן, רוסיה וכוחות עוינים אחרים. על ישראל למקד מאמץ בהידוק קשריה עם אלה בשתי המפלגות הדוגלים בסיוע ובמעורבות עמוקה באזור ובזירה העולמית, ובמקביל להניח יסודות – בראייה ארוכת טווח – להמרת הסיוע למיזמים של מחקר וייצור משותף.
רייגן כבר לא כאן: התמורות במפלגה הרפובליקנית
משך תקופה ארוכה – ובייחוד משנות השמונים והלאה – הייתה המפלגה הרפובליקנית מזוהה באופן מובהק עם קו תקיף במדיניות החוץ. היא הובילה מהלכים להתעצמות נגד ברית המועצות, שזירזו את התפוררותה; הנשיאים בוש האב (שחרור כוויית) והבן (הפלת משטר סדאם) עיצבו מחדש את פני המזרח התיכון; ולפחות בחלק ממהלכיו – תקיפה בסוריה, חיסול סולימאני, ההכרה בריבונות ישראל בירושלים ובגולן, והדחיפה ל”הסכמי אברהם” – הפגין גם דונלד טראמפ נכונות להטיל את כובד משקלה הצבאי והמדיני של ארה”ב לפגיעה באויביה ובחיזוק ידידיה.
גם כיום יש בין מנהיגיה הבולטים של המפלגה בקונגרס (דוגמת הסנאטור לינדזי גראהם) מי שממשיכים לדגול בהעצמת תפקידה העולמי והאזורי של ארה”ב, מתנגדים לנסיגה מעמדות מפתח (כמו הנוכחות בסוריה) וקושרים בין תמיכתם בישראל לבין אסטרטגיית-על רחבה יותר של מנהיגות אמריקנית בזירה הבינלאומית. גם חלק מ”יוצאי” ממשל טראמפ, כמו שה”ח (וראש ה-CIA) לשעבר מייק פומפאו, משרטטים מתווה למדיניות של מעורבות עולמית – כולל המשך הסיוע לאוקראינה – אם ישובו הרפובליקנים לבית הלבן בינואר 2025.
עם זאת, לא ניתן להתעלם מגישתם של אנשי מחנהו המובהק של טראמפ, ובכלל זה מועמדו לסגנות הנשיא הסנאטור מאוהיו ג’יי די ואנס, שהיטיב לתאר לפני כעשור (בספרו Hillbilly Elegy) את המצוקה בקרב האוכלוסייה הלבנה הענייה בפריפריה, בהרי האפלאצ’ים. בסיס התמיכה של מחנה זה נעוץ עמוק בשכבות חברתיות באמריקה הסולדות מן הגלובליזציה, מתעבות את ההגירה, מתנגדות להשקעת משאבים בסיוע חוץ, ומזכירות בעמדות היסוד שלהן את הרוח הבדלנית של שנות ה-20 של המאה הקודמת. זו גלומה בסיסמה מימי צ’רלס לינדברג (הפרו-נאצי) ותנועתו, America First – שטראמפ חזר להשתמש בה.
פרשנותם לקריאה (MAGA) –Make America Great Again , השיבו את אמריקה לגדולתה – היא שיש להתמקד בצורכי הפנים של החברה האמריקנית ולצמצם את מחויבויותיה הגלובליות של ארה”ב. ביקורתם ממוקדת בראש ובראשונה במחויבותו של ממשל ביידן לאוקראינה ובמשאבים הנרחבים שהושקעו בכך. טראמפ כבר הבהיר לא פעם כי אם ייבחר יוכל להביא לסיום המלחמה בהקדם (כשפירוש הדברים הוא שינסה לכפות פשרה, לא בהכרח על בסיס דרישות היסוד של אוקראינה).
מרכיב מרכזי נוסף – שבהמשך ישפיע גם על האקלים הפוליטי של הדיון על היקף הסיוע לישראל – נוגע לדרישה של טראמפ ואנשיו ממדינות נאט”ו להעלות את תקציבי הביטחון שלהן לכדי 2 ואולי אף 3 אחוז מהתל”ג השנתי: השתקפות של סגנון מיקוח נוקשה ושל גישה “עסקית” – Transactional (ולאו דווקא של שותפות ערכית) מול בעלות הברית במערב, בעיקר אלו ממדינות אירופה, וגרמניה בראשן, הממשיכות להצטייר כ”אוכלות חינם” בעוד ארה”ב ממשיכה להוציא על תקציבי הביטחון שלה יותר מכל עשר האומות הבאות ברשימה גם יחד.
מטבע הדברים ישראל איננה עונה לתיאור זה, והעידה על כך האווירה האוהדת ששררה בוועידת המפלגה הרפובליקנית במילווקי (15–19 ביולי 2024), כמעט מקיר לקיר (יש בפאתי מחנה ה-MAGA גם אנטישמים מובהקים, כמו חברת הקונגרס מרג’ורי טיילור גרין מהמחוז ה-14 של ג’ורג’יה, אך רישומם היה שולי). עם זאת, התבססותה של גישה תובענית כלפי בעלות הברית, תוך דרישה להוכיח כי הסיוע מתורגם לקידום אינטרסים אמריקניים קונקרטיים, עלולה במוקדם או במאוחר לקנות אחיזה גם ביחס להיקף הסיוע לישראל ולמאפייניו, לקראת המשא ומתן על חידוש חבילת הסיוע העשר-שנתית שתוקפה יפוג ב-2026.
השסע הרעיוני במפלגה הדמוקרטית
סממני הקיטוב הפוליטי החריף, שהפכו לאות היכר כרוני של החיים הפוליטיים בארה”ב (ולא רק בה) בעידן הנוכחי – לא במעט בשל השפעתו המרדדת והמקצינה של השיח ברשתות החברתיות – אינם פוסחים על המפלגה הדמוקרטית. זו שסועה כיום מבית בין הזרם המרכזי והמתון, שרובו ככולו עדיין מחויב למנהיגות אמריקנית בזירה הבינלאומית ולמדיניות חוץ וביטחון שתשקף זאת, לבין מחנה “פרוגרסיבי” גדול המעדיף השקעת משאבים בתוכניות רווחה ותמיכה בשכבות החלשות, ממוקד בסוגיות כמו הפלות וזהות מגדרית, נוטה לחשדנות לגבי מניעיה של מדיניות הביטחון האמריקנית, וקורא להתכנס כלפי פנים.
הזרם המרכזי, שביידן עדיין מזוהה עימו במובהק, מחויב – רובו ככולו – לתמיכה בישראל ובזכותה להגן על עצמה, גם אם נלווית לכך לא אחת (עוד לפני פרוץ המלחמה) ביקורת, לעיתים נוקבת, על מדיניותה של ממשלת ישראל הנוכחית. עמדה זו באה לידי ביטוי שוב ושוב הן בהעברתה של חבילת הסיוע הנרחבת והן בהצבעות בשני בתי הקונגרס על גילויי תמיכה בישראל, והשתקפה גם בתגובותיהם של חברי קונגרס משתי המפלגות לנאומו של ראש הממשלה (24 ביולי 2024). חלק מן הפרוגרסיבים מחויבים גם הם לישראל – ותעיד תגובתו של חבר הקונגרס ריצ’י טורס מניו יורק לטבח במג’דל שמס – אך בקרב מחנה זה יש גרעין קשה של עוינות מוחלטת לישראל (ובראשו חברות הקונגרס רשידה טלאיב, אילהאן עומר ואלכסנדריה אוקאסיו-קורטס) ושוליים רחבים יותר המותחים ביקורת חריפה על מדיניותה במלחמה ושותפים לקריאה להביא לסיומה.
מחנה שולי זה ספג מהלומה (שנדונה בנייר קודם של המכון) עם תבוסתו של חבר הקונגרס ג’מאל באומן בבחירות המוקדמת, תוצאה שיוחסה לכוחה של “ועדת הפעולה הפוליטית” שהקימה שדולת AIPAC כדי לבלום מועמדים עוינים לישראל. עם זאת, עדיין יש לאל ידו להשפיע על סדר היום לקראת דיוני הוועידה הדמוקרטית באוגוסט, ואף כי מצע המפלגה כבר גובש (ואינו חורג מעמדותיה המוכרות עד כה כלפי ישראל) הוא עלול להבליט את ההזדהות עם סבל האוכלוסייה הפלסטינית ואת התמיכה המקובעת ב”פתרון שתי המדינות”, ובכך גם לעצב מרכיבים במסע הבחירות של קמאלה האריס.
עד כמה קרובה האריס בגישתה הבסיסית לישראל לעמדותיו של מחנה זה? העדרה מנאום ראש הממשלה, ואמירותיה עד כה, מותירות רושם דו-משמעי (כולל דבריה בעקבות הפגישה עם ראש הממשלה נתניהו): מחויבות לישראל, לצד הדגשת מצוקתה של האוכלוסייה האזרחית בעזה. עם זאת, אין כנראה יסוד לטענה של הפעילה הפרו-פלסטינית הארסית לינדה סרסור כי הכוחות האנטי-ישראליים במפלגה הם שהביאו לכך שלא נכחה בנאום (ולשיטתה, מילאו תפקיד גם בהחלטתו של ביידן לפרוש מן המירוץ…).
סדר היום של האריס במערכה נגד טראמפ צפוי להיות ממוקד בנושאים אחרים, ובראשם מתקפה אישית עליו כאיום על הדמוקרטיה והצבעה על בעיותיו המשפטיות וערכיו המוסריים; הדגשת נושא ההפלות והצורך (שביידן הציף במפורש כסוגיה פוליטית) ברפורמות בבית המשפט העליון, על רקע פסיקותיו השמרניות; ושאלות של צדק חלוקתי. בה בעת, היא תידרש לאזן בין הצורך, מחד גיסא, “להתמרכז” מול הציבור שאינו מזוהה מפלגתית, ונוטה לעמדות הזרם המתון גם בנושאי מדיניות חוץ, לבין הפנייה, מאידך גיסא, ל”בסיס” המפלגתי ולקבוצות ספציפיות בתוכו כדי לוודא את התגייסותם ביום הבחירות עצמו. כל זה פירושו שהאיתותים הדו-משמעיים יימשכו, וככל הנראה גם מדיניותה, אם תיבחר, תשקף עמדה דו-ערכית.
יסודות למדיניות ישראל מול נוף פוליטי משתנה
מול מציאות זו נדרשת מדיניות שקולה, זהירה, מחושבת ומרוסנת, המחייבת את הדרג המדיני בישראל (כולל שרי הממשלה לגווניהם הפוליטיים) להימנע מלשרבב את ישראל שלא לצורך לשיח המפלגתי המקוטב בארה”ב. בה בעת, יש לשלב בין שלושה צירי פעולה עיקריים:
- הידוק הקשר השוטף עם הכוחות בשתי המפלגות הממשיכים לדגול במדיניות ביטחון וחוץ תקיפה (כשבמוקד, בהכרח, שאלות האתגר הגרעיני האיראני, והגיבוי לישראל במלחמתה) – רפובליקנים ודמוקרטים כאחד. אמירות על כך שהמפלגה הדמוקרטית “אבודה” והמחנה האנטי-ישראלי השתלט על סדר יומה לא רק שאינן מדויקות אלא אף עלולות לפעול כנבואה המגשימה את עצמה. בה בעת, לאור סגנונו הבוטה של טראמפ כמועמד, מתחייבת גם התנהלות זהירה שלא תספק לו עילות להטיח האשמות בישראל או בתומכיה; זו משימה מורכבת המצריכה תיאום הדוק בין כלל גורמי המערכת הישראלית המלווים את תקופת הבחירות הסוערת שלפנינו.
- התבססות גוברת – כמרכיב יסוד לטווח הבינוני והארוך – על מערכת היחסים שדווקא התהדקה בעת האחרונה (והומחשה היטב באירועי 14 באפריל 2024) עם מערכת הביטחון והדרג הצבאי האמריקני, הנתונה פחות לגחמות הדרג המדיני ומזהה באופן עקבי את היתרונות הגלומים במערכת היחסים עם ישראל.
- בזיקה לכך, ובראייה לשנים קדימה, עבודת מטה בדרג המקצועי לקראת הכרעות עתידיות על שינוי בתבנית הסיוע. המגמה שצריכה להיבחן היא המרה הדרגתית של ההישענות הנוכחית על רכש ממומן של מערכות נשק בארה”ב, להסתמכות על יכולות מו”פ וייצור משותפות שיעתיקו את המרכיב התקציבי מחבילת סיוע החוץ לתקציבי ההגנה (ברוח מה שכבר נעשה במיזם החץ, לדוגמה) – כך שגם חסידי ה-MAGA במחנה הרפובליקני, וגם ספקנים מעברו השני של המתרס המפלגתי, יעמדו בפני מציאות של אינטרס משולב ומשותף שבמסגרתו ההתעצמות של ישראל תתבלט כגורם התורם גם לבניין הכוח האמריקני.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: Shutterstock
