האירועים בסוריה, בדגש על תפקידן של מיליציות המורדים האסלאמיסטיות הנתמכות על ידי תורכיה, שבו וחיזקו את המחנה האזורי המזוהה עם תנועת האחים המוסלמים (האח"ס). מחנה זה (הכולל את חמאס, ונתמך גם על ידי קטר) איבד מכוחו ב-2013, כאשר הודח מוחמד מורסי מנשיאות מצרים ופעילות האח"ס במדינה דוכאה ביד ברזל, אך כעת השפעתו גוברת. תנועתו של אבו מוחמד אל-ג'ולאני, "היאת תחריר אל-שאם", אומנם איננה שלוחה ישירה של האח"ס, אך הגיבוי שהיא זוכה לו מצד תורכיה וקטר מחדד את המשמעות עבור האזור (ובייחוד מצרים, ירדן, ושותפותיה של ישראל להסכמי אברהם), ועבור המערב, של התעצמות האח'ואן ("אחים", הכינוי המקובל בערבית לתנועה). עמדה תקיפה של ארה"ב ואירופה, שתעוגן בחקיקה ותזהה את האח"ס כאיום שיש לו זיקה לטרור, וכגורם חתרני בקרב הקהילות המוסלמיות במערב, תוכל להביא לריסון השפעתה של התנועה. זה גם יהיה מסר אזהרה ברור לקטר ולתורכיה – כל עוד עמדתן הרעיונית מזוהה עם האח'ואן והשקפת עולמם – שלא להפריז ביומרותיהן באזור, וספציפית, יוכל להניא את תורכיה מלפלוש לצפון סוריה, ואת קטר – מלבחוש בענייני הפנים של מדינות ערביות מתונות, ולהסית (באמצעות אל-ג'זירה) נגד משטריהן.
האחים המוסלמים (אל-אח'ואן אל-מוסלמון): תנועה טוטליטרית
בקרב מדינות המערב, יש מי שנפלו קורבן לאשליה – המטופחת על ידי ארגונים דוגמת "המועצה ליחסים אמריקניים-אסלאמיים" (CAIR) בארה"ב, הפועלים כתועמלנים של האחים המוסלמים – כאילו תנועת האח"ס היא כיום כוח דמוקרטי ביסודו. עתונאים וחוקרים הושפעו מכך שבכמה מדינות, בשנים האחרונות, האח"ס ותנועות המזוהות איתם גילו נכונות ליטול חלק בבחירות אותנטיות, בגלוי או במסווה של מפלגות וארגוני "חזית רחבה" שבשליטתם. כך עלה בידי חמאס לזכות בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ב-2006, ותנועת האם במצרים ניצחה בבחירות לנשיאות ולפרלמנט ב-2012, כשלכאורה מדובר בכוחות פוליטיים לגיטימיים שנטלו חלק בהליך דמוקרטי תקין.
אלא שדמוקרטים הם לא. עבור האח"ס, השתתפות בחיים הפוליטיים הייתה ונותרה אמצעי, ולא מטרה או ערך. השקפת העולם של האח'ואן אומנם מעוגנת באורח מובהק בהיבטים של המורשת האסלאמית, אך היא עוצבה – ביודעין – גם בהשראת המשטרים והכוחות הטוטליטריים באירופה של המאה הקודמת. כך נוצר, בין היתר, התואר "אל-מורשד אל-עאם" – מדריך (מילולית: פיהרר…) כללי – שבו האח"ס משתמשים לתיאור מנהיגם.
נייר מדיניות זה לא נועד להציע גרסה מקוצרת של תולדות האח"ס, אל-אח'ואן אל-מוסלמון, או סקירת יסוד של האידאולוגיה שלהם. די בכך שיוזכר כי התנועה היא תוצר כלאיים היברידי של המשבר באסלאם, מחד גיסא – בעקבות ביטול מוסד הח'ליפות על ידי מצטפא כמאל אתאתורכ בשנת 1924 – ועליית הכוחות הטוטליטריים הגדולים באירופה מאידך גיסא: הבולשביקים בברית המועצות, הפאשיסטים באיטליה ובספרד והנאצים בגרמניה. מייסד התנועה, חסן אל-בנא, אימץ את החזון של חברה (במקרה זה, כלל ה"אומה" האסלאמית, ולא מעמד, עם או גזע) המתלכדת תחת הנהגה אחת ופועלת לחולל שינוי פוליטי מרחיק לכת. הסדקים המתרחבים במשטר המונרכיה הקונסטיטוציונית במצרים הזינו את תנופתה של התנועה. כאשר נרצח אל-בנא ב-1949 כבר הייתה תנועתו, ככל הנראה, הכוח הפוליטי החזק במצרים (אף שלא התארגנה אז כמפלגה).
במבחן המעשה, היו אלה מהלכי הכוח של הצבא המצרי – ההפיכה/מהפכה ב-1952 (ובעקבותיה, דיכוי האח"ס ב-1954), ושוב תפיסת השלטון ביולי 2013 (ובעקבותיה ההתקפה הקטלנית על מחנה המחאה של התנועה בכיכר ראבעה אל-עדוויה בקהיר) – ששברו את אחיזתה הפוליטית של התנועה במצרים. עם זאת, השפעתה התרחבה במרוצת השנים הרבה מעבר לגבולות מצרים, ברמה האזורית ואף הגלובלית. כיום, ענף ישיר של האח'ואן הוא הכוח הפוליטי העיקרי בממשלה השלטת במערב לוב (בעוד ח'ליפה חפתר ואנשיו שולטים במזרח המדינה המשוסעת); ותנועת חמאס, שעל פי הגדרתה העצמית באמנתה היא זרוע פלסטינית של האחים המוסלמים, מקיימת סוג של ממשל ברצועת עזה, אף שכוחה הצבאי נשחק במידה רבה מאז אוקטובר 2023. המצב בסוריה מורכב עוד יותר: גורמי האח"ס שמילאו תפקיד משמעותי בשלביה הראשונים של ההתקוממות שהחלה במרס 2011 נדחקו זה מכבר לשוליים על ידי כוחות קיצוניים יותר שהיו מזוהים עם אל-קאעידה ודאע"ש. עם זאת, הם עדיין חלק מן הקואליציה המנצחת בדמשק. הם גם עדיין נתמכים, בדומה ל-GNA בלוב ולחמאס, על ידי ממשלת ה-AKP של רג'פ טייפ ארדואן בתורכיה ועל ידי המשפחה השלטת בקטר, שפועלות יחד מזה שנים כפטרוניות של האח"ס ושל הגורמים שהסתעפו מהם ברחבי האזור.
באורח ראוי לציון, על המשמעויות הנלוות לכך, גורמים בעלי זיקה לאח"ס ממלאים תפקיד בולט בקרב הארגונים הייצוגיים של הקהילות המוסלמיות במערב, כולל, כאמור, CAIR בארה"ב. משנתו של יוסוף אל-קרדאווי, חכם ההלכה האסלאמיסטי ששורשיו בתנועת האח'ואן במצרים ומצא מחסה בקטר (שם מת ב-2022, בגיל 96), כוללת הנחיות מפורטות באשר לאורח החיים האסלאמי בקרב קהילות הפזורה המהוות מיעוט במדינות המערב (פקה אל-אקליאת) שהייתה להן השפעה לא מבוטלת, כולל בהיבט הפוליטי, על מוסלמים באירופה ובצפון אמריקה.
נדרשת עמדה מערבית תקיפה
בשנותיו הראשונות של מה שכונה, מתוך תקוות שאינן במקומן, "האביב הערבי" – בפועל, טלטלה הרת-אסון שניתצה את היציבות האזורית והובילה לאלימות נרחבת בכמה מדינות – היו רבים במערב שנטו להתייחס באהדה מסוימת לאחים המוסלמים ולעליית כוחם (אם כי חרגו מכך שכנותיה ההלניות של ישראל, יוון וקפריסין, שהיו להן סיבות לחשוד בכל כוח הנתמך על ידי תורכיה…). ממשל אובמה ראה באח"ס, במידת מה, משקל נגד מועיל לכוחות קיצוניים כמו דאע"ש, וחתר לבנות קשרי שיתוף פעולה עם ממשלו של מוחמד מורסי במצרים, כמו גם עם ארדואן. כמה גורמי מפתח באירופה נקטו עמדות דומות והגיבו במורת רוח על הדחתו של מורסי ביולי 2013. יתרה מזאת, התפקיד שממלאים האח"ס, או פעילים המזוהים עם התנועה ועם רעיונותיה, בארגונים הטוענים לייצג את הקהילות המוסלמיות בארה"ב ובאירופה, לא מנע מארגונים אלה לזכות בהכרה רשמית כבני-שיח לגיטימיים.
כל זה חייב להשתנות, גם כדי שמדינות פרו-מערביות באזור, ובראש ובראשונה מצרים וירדן, יחושו מידה של ביטחון לגבי יציבותן בטווח הארוך מול מציאות אסטרטגית סוערת. צירוף הנסיבות באזור ובמערב, ובייחוד הדאגה לנוכח הצביון הרעיוני של המשטר החדש בדמשק; תגובת הנגד להשתוללות של גורמים אסלאמיסטיים ופרו-חמאסיים ברחובות ובקמפוסים בארה"ב ובאירופה, והשינויים הפוליטיים (בוושינגטון, וכפי שמסתמן גם בברלין) – יוצר חלון הזדמנויות לשים קץ לסובלנות כלפי האחים המוסלמים והרעיונות שביסוד משנתם.
שינוי זה צריך לבוא לידי ביטוי במתן גיבוי לאותם כוחות באזור, ובקרב קהילות מוסלמיות בפזורה, המחזיקים בפרשנות ליברלית לאמיתה (או לפחות כזו שאינה נגועה בטוטליטריות) של דת האסלאם. עמדותיהן ופעילויותיהן של קבוצות המזוהות עם האח"ס צריכות להיות נתונות לחקירה ומעקב, ויש צורך בחסמים המעוגנים בחקיקה שימנעו לגיטימציה של קבוצות אלה או הכרה בהן כמייצגות את קהילותיהן. במידת הצורך, כפי שכבר נעשה בגרמניה ובמדינות נוספות באירופה, יש מקום לצעדים משפטיים נגד מי שמטיפים לשנאה, כולל, בחלק מן המקרים, גירושם. יתרה מזאת, יש לעודד השקפות חלופיות לגבי הזהות האסלאמית, בתיאום הדוק עם משטרים סובלניים באזור דוגמת איחוד האמירויות.
המסר לתורכיה ולקטר
לצד התועלת הישירה הגלומה בצעדים אלה, הם יכולים לשמש גם כאות אזהרה הן לתורכיה והן לקטר (שסייעה, אומנם, במגעים על עסקת החטופים, אך עמדת היסוד שלה היא תמיכה בחמאס ובאח"ס באשר הם). ישראל ניצבת בפני אתגר מורכב, שאיתו מתמודדים גם אחרים באזור הרואים בדאגה את עלייתם של כוחות הנתמכים על ידי ארדואן ומשפחת אל-ת'אני. תורכיה תמשיך להיות גורם מרכזי במאזן הכוחות, ולא ניתן לשים קץ להשפעתה האזורית בדרך שבה נגדעו חלק משלוחותיה של איראן. היא מחזיקה בצבא השני בגודלו בנאט"ו, כלכלתה היא הגדולה ביותר באזור, והיא ממוקמת בצומת אסטרטגית חיונית; בעתיד הנראה לעין היא תמשיך להיות שחקן אזורי רב-עוצמה. אשר לקטר, מעבר לכך שהשכילה להתמקם כ"מוציאה ומביאה" במהלכים המדיניים, ניתן לומר כי קנתה לעצמה (פשוטו כמשמעו) מעמד אסטרטגי: היא מארחת, ומסבסדת, את הבסיס המרכזי של חיל האוויר האמריקני במפרץ, ורכשה בתרומותיה גם השפעה תרבותית ואינטלקטואלית – "כוח רך", בכסף קשה – בקמפוסים אקדמיים בארה"ב ומחוצה לה. יכולתה של ישראל לפעול במישרין מול כל אחת משתיהן מוגבלת מלכתחילה.
עם זאת, יש דרכים עקיפות להשפיע על שיקול דעתן. ניתן לרסן את ציפיותיהן ויכולתן של תורכיה וקטר לנצל את הנסיבות החדשות כדי לעצב את המזה"ת כראות עיניהן. פעולה צבאית נרחבת של התורכים נגד הכורדים ("הכוחות הדמוקרטיים הסוריים", SDF) בצפון-מזרח סוריה, הנתמכים על ידי ארה"ב, תהיה בגדר אות מסוכן לבאות. כך גם יהיה המשך ההסתה הקטרית ברחבי האזור באמצעות השידורים בערבית של ערוץ אל-ג'זירה – שבשונה מן הגרסה האנגלית המרוככת תוקפים באופן שיטתי את המשטרים הפרו-מערביים. על שתי המדינות להבין שהמשך שיתוף הפעולה עם המערב – בדגש על ממשלו של טראמפ, שתגובותיו אינן ניתנות לחיזוי… – מותנה בהתאמה של עמדותיהן הרעיוניות ושל פעילותן האזורית לערכי היסוד המערביים.
בהקשר זה, יש חשיבות מכרעת לעמדה שאינה משתמעת לשתי פנים כנגד האחים המוסלמים ושלוחותיהם. הדבר מחייב, בין היתר, מאמץ מתואם של ישראל, קבוצה רב-לאומית בהובלת ארה"ב ושחקנים אזוריים רלוונטיים שיביא להחלפת שלטון חמאס בעזה על ידי ממשל יעיל (היינו, לא הרש"פ…) לתקופת מעבר, ובכך להרגיע את החששות במצרים, בירדן ובמדינות המפרץ מפני הגמוניה של הכוחות הנתמכים על ידי ארדואן. כך גם ניתן יהיה להבהיר לתורכיה ולקטר כי אם ברצונן לשמר את שיתוף הפעולה והרצון הטוב מצד ארה"ב ואירופה – שבחשבון אחרון, כלכלתן ולכן גם יציבותן הפוליטית תלויה בהן – עליהן לבחון מחדש את דרכן, להתאים את תפיסותיהן הרעיוניות, ולהנמיך את רף השאיפות שלהן להגמוניה ולהשפעה אידאולוגית באזור כולו.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: Shutterstock