השטף המבלבל (ויש לומר, לעיתים גם מבולבל) של הצהרות וציוצים מצידו של הנשיא דונלד טראמפ מקשה לעיתים על הערכת המצב לאשורו, הן לגבי אפשרות ההסדר עם איראן והן לגבי תוצאות הפסגה בבייג'ינג. באופן ממוקד יותר, מנהיג סין, ש'י ג'ינפינג, הגדיר את ייעודה במושגים של אסטרטגיית-על – היחלצות מ"מלכודת תוקידידס": היינו, מן הסכנה שהעימות בין ארה"ב (כמעצמה הגמונית כיום) לבין סין (כמעצמה שברור כי כוחה, היחסי והמוחלט, הולך ועולה בהתמדה) יוביל לכדי מלחמה. מנגד, נראה כי הנשיא דונלד טראמפ ביקש, בדרכו האופיינית, להשיג עבור ארה"ב יתרונות חומריים קונקרטיים, במחיר נמוך ככל האפשר של ויתורים אמריקניים בסוגיות מהות.
בטווח המיידי, נראה כי שניהם יכולים לטעון להצלחת גישתם. הפסגה הסתיימה באווירה מופגנת של ידידות, מבלי שהתגלעה מחלוקת (גלויה) בסוגיות עקרוניות בין שתי מעצמות-העל: נחתמו הסכמים כלכליים – אם כי לא בהיקף שטראמפ קיווה לסכם – ולגרסת הצד האמריקני, סין הבטיחה שלא לסייע צבאית לאיראן. יש סימנים לכך שהתבטאויותיו של טראמפ לגבי עיכוב עסקת הנשק עם טאיוואן משקפות מחוות גומלין מצידו, והאווירה החיובית משרתת את החתירה הסינית לרגיעה, כשעל הפרק – פסגת גומלין בארה"ב.
דא עקא, שבעיות היסוד של מבנה המערכת הגלובלית רחוקות מפתרונן. הדרך שבה היריבות עם סין נתפסת בוושינגטון ממשיכה להשתקף בדרישות התקציביות מרחיקות הלכת של משרד המלחמה האמריקני. ביקורו בסין של ולדימיר פוטין, מייד לאחר הפסגה עם טראמפ, מצביע על כך שזיקות הגומלין בין מדינות גוש ה-CRINK (סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה) עדיין פעילות, בעוד שהיבטים במדיניותו (ובהתבטאויותיו) של טראמפ, החל במכסי המגן וכלה בשאלות איראן, קנדה וגרינלנד, מרחיקות מעל ארה"ב את בעלות בריתה הדמוקרטיות ומציבות בפני סין הזדמנויות לביסוס השפעתה.
מעבר לכך, לא השתנתה העמדה הבסיסית של בייג'ינג השוללת את המדיניות האמריקנית במלחמה (וגם לא ברור אם ההבטחה בנושא הנשק חלה גם על תמיכה מודיעינית, שכנראה מילאה תפקיד ביכולתה של איראן לפגוע במטרות אמריקניות). מאחורי הקלעים, נראה כי סין ואינטרסיה משפיעים על המעורבות הפקיסטאנית במאמצי התיווך, שעיכבו שוב ושוב את המשך הלחימה. אשר לשאלת טאיוואן, שהוזכרה על ידי ש'י בנימת אזהרה חריפה, יש אומנם יסוד להעריך כי טראמפ לא "הקריב" את טאיוואן כדי להשיג את יעדיו מול איראן, אך לא ברור אם התנהלות הממשל במערכה, במבט כולל, תורמת למשוואת ההרתעה מול ש'י בסוגיה הרגישה מכולן.
סדר היום של פסגת טראמפ-ש'י
מה נועדה להשיג הפסגה בביג'ינג, בראייתם של שני משתתפיה, ומה אירע (או לא אירע) בפועל? בסבך ההתבטאויות, הציוצים והסמלים הגרפיים שמפיקה מקלדתו של הנשיא דונלד טראמפ – עשרות מדי יום – קשה לעמוד על כוונותיו והישגיו לאשורם. כדרכו, הוא חגג את הממד החזותי שהמערכת הסינית מיטיבה להפיק, וההיבט האישי זוכה להבלטה יתרה; סוגיות המהות – הן בהיבטים הכלכליים והן במישור האסטרטגי והגאופוליטי – ברורות פחות.
מנגד, שליט סין, ש'י ג'ינפינג, מתוך מודעות לשיח שהתפתח בשנים האחרונות בסוגיה זו בארה"ב ובמדינות המערב, הגדיר את היעד העיקרי בעיניו בשפת מושגים ברמת אסטרטגיית-העל הלקוחה מספרו של גראהם אליסון משנת 2018, Destined for War: Can America and China Escape Thucydides' Trap. "מלכודת תוקידידס", הנקראת כך בשל ההסבר הבסיסי שנתן ההיסטוריון בן הזמן לפרוץ המלחמה בין ספרטה לאתונה, מתייחסת לסכנת העימות ואף המלחמה המסתמנת כאשר מעצמה הגמונית מבוססת (ספרטה אז; בריטניה בראשית המאה ה-20; ארה"ב כיום) ניצבת בפני אתגר מחריף והולך מצד מעצמה עולה הצוברת עוצמה (אתונה של פריקלס; גרמניה בימי הקייזר וילהלם השני, וכעת סין, שמגמת הצמיחה שלה מציבה אותה קרוב לארה"ב בהיקף התוצר הלאומי).[1]
מבחינתו של ש'י, אפוא, עצם המפגש – והקשר ברמה האישית, האפוף לכאורה גינונים של ידידות וכבוד הדדי – נועדו לפרק את "המלכודת" ולהרחיק את סכנת המשבר. כך יתאפשר לסין, שצמיחתה הכלכלית תלויה בשוקי הייצוא הפתוחים בפניה, להתמיד במגמת ההתעצמות המתמשכת והעקבית שלה, תעשייתית, צבאית ומדינית, מבלי שארה"ב תחוש מחויבת להתייצב נגדה.
טראמפ לא התייחס במישרין להיבט זה, וניתן לאפיין את גישתו – בדרך האופיינית לו ולאנשי ממשלו – במושגים "עסקתיים" (transactional) הרבה יותר. הרכב משלחתו, כולל אלון מאסק ומנכ"ל Nvidia ג'נסן הואנג, המחיש את השאיפה להגיע להסדרה עם סין בשאלות הנוגעות לרישיונות לייצור שבבים מתקדמים, אספקה מסין של עפרות נדירות החיוניות לתעשייה האמריקנית, כמו גם שיווק מטוסי בואינג (ארה"ב קיוותה למכור 500, סין הסכימה רק ל-200). טראמפ פעל גם לקדם – בהמשך למיקוח, שאליו נכנס לאחר שסין הגיבה בחריפות למכסי המגן שהטיל עליה – את פתיחת השוק הסיני למוצרים חקלאיים אמריקניים, כשברקע, משקלו של המגזר החקלאי, קטן אך רב השפעה, במאזן הפוליטי הפנימי בארה"ב לקראת בחירות האמצע לקונגרס בנובמבר 2026.
הרובד האסטרטגי: איראן תמורת טאיוואן? כנראה שלא, אבל…
אשר לסוגיות האסטרטגיות והגאו-פוליטיות העיקריות שעל סדר היום, ראה ש'י לנכון לשזור בפומבי – לצד המסרים בדבר הצורך ביציבות, אינטרסים משותפים בהמשך הצמיחה, והרצון בהסדרת קשרי הסחר – אזהרה בוטה למדי לארה"ב לבל תתערב במדיניותה של סין כלפי טאיוואן; ובתוך כך, הדף ניסיון של טראמפ לחלץ מחווה כלפי פעיל למען הדמוקרטיה שנעצר בהונג קונג. במילים אחרות, הרצון הסיני ברגיעה ובאווירה ידידותית אינו מתורגם למחוות ולגמישות בנושאים שסין רואה בהם מרכיבי יסוד של ריבונותה, זהותה ושיטתה הפוליטית.
טראמפ נמנע מתגובה ישירה, ונזהר (שלא כדרכו) מאמירה מפורשת, שהייתה עלולה להתפרש כפגיעה במחויבות האמריקנית לביטחון טאיוואן. עם זאת, בעקבות הביקור בחר להתבטא בנימה של היסוס, ובמגמה של דחיית ההחלטה – למורת רוחם של רפובליקנים בולטים בסנאט – לגבי מימוש עסקת הנשק הגדולה (כ-13 מיליארד דולר) עם טאיוואן. יהיה זה אולי מרחיק לכת מדי להעריך שטראמפ הציע לש'י ויתורים מכריעים בשאלת טאיוואן (קרי, יד חופשית למהלכי כוח סיניים) בתמורה לסיוע סיני בהיחלצות מן המבוי הסתום מול איראן; אך ייתכן שהושגה הסכמה הדדית לגבי הגבלה באספקת נשק.
מכל מקום, יש יסוד להעריך כי סין מעורבת מאחורי הקלעים במהלכי המו"מ האחרונים – לא כמחווה לארה"ב, אלא בשל האינטרס המובהק שלה בהשגת רגיעה ובפתיחת מצר הורמוז, שדרכו מגיעה לסין אספקת נפט וגז וכן דשנים חיוניים לחקלאות. לפקיסטאן, שנטלה את ההובלה כמתווכת, יש קשרים רבי-שנים עם סין (שאף סייעה במימוש תוכנית הגרעין הפקיסטאנית), ויש להניח שהיא פועלת על דעתה של ההנהגה בבייג'ינג ואף בתיאום איתה. מעבר לכך, כמי שעדיין רחוקה מהשלמת מהלך ההתעצמות ההיסטורי שלה, היא אינה מעוניינת בשלב זה בהתלקחויות שעלולות לגרור אותה לעימות בזירה הגלובלית, כאשר כזכור, "מלכודת תוקידידס" ננעלה בעבר דווקא בשל תקריות מקומיות שנראו במקורן כבעלות השפעה מוגבלת (המאבק על אפידאמנוס ב-431 לפני הספירה, הרצח בסראייבו ב-1914), לקח שלא נעלם מעיני הסינים.
האומנם היחלצות מן "המלכודת"?
בטווח המיידי, אין ספק שהפסגה הסתיימה ללא סממני משבר, גינוני הידידות נשמרו, ושני הצדדים מימשו את יעדיהם המיידיים. טראמפ השיג היענות סינית (חלקית) בתחום הכלכלי והמסחרי שהוא יכול להצביע עליה כהישג ("רב רושם") בפני הציבור האמריקני. הסינים, מצידם, רואים בהמשך הרגיעה ביחסים, ובהידוק הקשרים הכלכליים עם ארה"ב, מרחב להמשך מהלכי ההתעצמות שלהם בזירה העולמית – מה גם שנראה כי התנהלותו של ממשל טראמפ כלפי חלק מבעלות בריתה של ארה"ב ושותפותיה הדמוקרטיות, ובכלל זה אירופה, קנדה והודו, דוחקת אותן לזרועותיה של בייג'ינג.
עם זאת, לא נפתרו בעיות היסוד של מבנה המערכת הגלובלית, וגם לא שאלות איראן וטאיוואן. "המלכודת" עדיין דרוכה. גם אם המעורבות הסינית העקיפה (היינו, הפעלתנות הפקיסטאנית הישירה) אכן הניבה הגמשה טקטית מסוימת בעמדת איראן, ואפשרה לטראמפ להזדרז ולטעון להתקדמות משמעותית, להשעות את חידוש הלחימה, ואף לנסות לכרוך בין ההסדר לבין הרחבת הסכמי אברהם, הרי שלא ברור אם מי ששולטים באיראן בפועל, אנשי משמרות המהפכה המדברים בשמו של מג'תבא ח'מנהאי, אכן מוכנים לוויתורים מהותיים בשאלות היסוד, ובראשן הוצאת האורניום המועשר. האפשרות של שיבה לעימות "קינטי" עדיין קיימת, על מלוא משמעויותיה בזירה הגלובלית.
יתרה מזאת, לא ברור בשלב זה כיצד משפיעה ההתנהלות האמריקנית במשבר האיראני, הלוקה בהיסוסים ובחוסר עקביות, על הדרך שבה ארה"ב נתפסת בעיני סין, ובייחוד על מידת יכולתה להרתיע את בייג'ינג ממהלכי כוח (הן מול טאיוואן והן מול ים סין הדרומי ונתיבי השיט, לנוכח לקחי מהלך הכוח האיראני בהורמוז). ביקורו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בסין, מייד לאחר צאתו של טראמפ, משמש תזכורת לכך שגוש CRINK (סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה) עדיין שומר על מידה של תיאום בשורותיו, גם אם קצרה ידן של השותפות האחרות לסייע באופן פעיל לאיראן מול ארה"ב וישראל.
המאבק על המעמד הדומיננטי עודנו נטוש. על רקע זה פועלת יפן – בהנהגתה של ראשת הממשלה סאנאה טאקאיצ'י – להדק את הקשרים הביטחוניים בין המדינות השותפות למעגל ההכלה מול סין, ונוקטת עמדה תקיפה נגד ההגמוניזם של בייג'ינג. אשר לארה"ב עצמה, בד בבד עם נימות הפיוס ממשיך משרד המלחמה לתכנן תנופה חסרת תקדים בתקציבי ההגנה – עד לכ-1,600 מיליארד דולר! – בשנים הקרובות. זאת, בדגש על העמידה מול סין בנושאים טכנולוגיים, על כל המשתמע מכך עבור ישראל במרחב האפשרי של שיתוף פעולה עם ארה"ב (סין, גם אם יש לישראל קשרי סחר והשקעות איתה, איננה יכולה להיות "חלופה" אסטרטגית, ואף נקטה קו בעייתי מאז 7 באוקטובר 2023). סין נשארת "איום הייחוס" של צבא ארה"ב, וההפך, ומצג של ילדים מנופפים בדגלים לא ישנה זאת.
[1] בדומה ל"מברק הארוך" של ג'ורג' פ' קנאן ב-1946 (שהפך למאמר ב-Foreign Affairs על "מקורות ההתנהגות הסובייטית"), שגיבש את תפיסת ההכלה; ולמאמרו ואח"כ ספרו של סמואל הנטינגטון, "התנגשות הציוויליזציות" משנת 1993, גם אם יש חולקים על הנחות היסוד שלו, ניתן לאפיין את Destined for War כמקרה מובהק שבו דיון שמקורו אקדמי או מקצועי-מחקרי מעצב את התפיסה האסטרטגית בדרגי הנהגה, באמצעות נוסחה קצרה וקלה לקליטה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
