היחסים המיוחדים בין ישראל לארצות הברית שיקפו תמיד את הערכים המשותפים (שתי דמוקרטיות, המחויבות לשוויון בפני החוק, ובעלות תפיסות מוסריות דומות) והתאמה עמוקה ומתמשכת בין אינטרסים אסטרטגיים חיוניים – מגמה שהחלה להתגבש כבר לאחר 1967, כאשר ישראל הוכיחה את ערכה האסטרטגי בעיני וושינגטון. המערכה הנוכחית הביאה את הממד האסטרטגי של היחסים בין ארה"ב לישראל לשיא חדש.
ישראל התייצבה כשותפה אסטרטגית של ארצות הברית. זו איננה רק ידידות בין מדינות, וגם לא בין "בעלות ברית" כמו חברות נאט"ו, ששוב אכזבו את וושינגטון באופן המחדד את הערך האסטרטגי של ישראל. זו כבר שותפות אסטרטגית מלאה, של שתי מדינות ושני מנהיגים שרואים עין בעין את האיום לשלום העולם, וביחד פועלים לנטרל את האיום. יש מדינות רבות, למשל המפרציות, שיש להן כוונות טובות – אבל הן חסרות יכולות, ויש מדינות רבות – בעיקר באירופה – שיש להן יכולות מסוימות, אך חסרות נכונות לעשות בהן שימוש. כך, בעוד מדינות אירופה מהססות, מתלבטות, ובנקודות מבחן קריטיות נמנעות מלהעמיד משאבים וכוח להגנת האינטרסים שעליהם נשען ביטחונן של שותפותיהן, ואף שלהן עצמן, ישראל – הקטנה במידותיה באופן משמעותי משאר שותפותיה "האסטרטגיות" והטבעיות של ארה"ב בעולם – יוזמת ללא הרף ומספקת תוצאות מבצעיות מוכחות בשדה הקרב. בכך, ישראל הפכה להיות שותפה אסטרטגית ייחודית עבור ארצות הברית שמספקת גם יכולות וגם מוכנות לקחת סיכון כדי להסיר את האיום.
הפער בין היחס האמריקאי החיובי לישראל לבין התסכול הגובר כלפי חברות נאט"ו אינו רק רטורי מצד הנשיא טראמפ, הוא מבטא שינוי מבני בתפיסת הביטחון האמריקאית, שבתורו יכול להשפיע על תפיסת מדינות האזור כלפי ישראל.
הדרישה האמריקאית ממדינות מרכזיות בעולם – יפן, סין, דרום קוריאה, בריטניה וצרפת, לצד מדינות המפרץ – להצטרף למאמץ הבינלאומי לשמירה על חופש השיט במצר הורמוז נובעת מהבנה פשוטה: היציבות האנרגטית של העולם תלויה באזור זה.
רבות מהן מבינות היטב שאיראן גרעינית, שברשותה טילים ארוכי טווח, מערך של שלוחים אזוריים ויכולות להפעיל טרור ברחבי העולם מסכנת גם אותן. אך ברגע המבחן, תרומתן נותרה מוגבלת וחלקן אף ניסו לפגוע במאמץ האמריקני.
ישראל, לעומתן, פועלת גם בממד המודיעיני, גם בממד הטכנולוגי וגם בממד המבצעי נגד מוקדי הכוח שמייצרים את האיום עצמו. ההבדל איננו רק בין היקפי כוח שונים, אלא בין שתי תפיסות אסטרטגיות: האחת מבקשת לנהל את הסיכון, והאחרת מבקשת להסיר אותו.
ישראל מציעה מודל אחר: בעלת ברית שמסוגלת לפעול באופן עצמאי, לאסוף מודיעין איכותי, לקבל החלטות תחת סיכון ולהפיק תוצאות מבצעיות. ישראל מקטינה את העומס הישיר מעל ארצות הברית, משפרת את תמונת המודיעין, ומשרטטת לעיני הנהגות העולם את קו השבר החדש במדיניות חוץ בין מי שמספק ערך לבין מי שמסתפק בהצהרות – שותפות של אחריות ונשיאה בנטל מול שותפות של נוחות. כאשר דוברת הבית הלבן, קרוליין לוויט, מתארת את עומק השותפות וטוענת: "המודיעין האמריקאי, בשילוב עם המודיעין הישראלי – השותפים הנהדרים שלנו – הם הטובים בעולם" – לא מדובר רק במחמאה דיפלומטית אלא בהכרה בכך שישראל הינה מכפיל כוח ביטחוני עבור ארצות הברית. ובכך, כאמור, היא איננה רק בעלת ברית, אלא נכס אסטרטגי שמייצר תוצאות בשטח עבור האינטרסים של ארה"ב.
ליכולת ולנכונות של ישראל להילחם כתף אל כתף לצידה של ארה"ב יש השלכה ממשית על יחסי ישראל עם מדינות האזור, שצופות בשיתוף הפעולה האסטרטגי הזה ומבינות שישראל היא בעלת ברית אמינה – מצרך נדיר בעולם בכלל, ובמזרח התיכון בפרט (די להזכיר שאך לפני רגע הסכימו סעודיה ואיראן על חידוש היחסים הדיפלומטיים ועל הפעלת הסכם ביטחון, זאת לצד הסכם ברית הגנה של סעודיה עם פקיסטן). זהו שינוי עומק בעל משמעות אסטרטגית רחבה: תפיסת מושג הבריתות במזרח התיכון משתנה. את ההשלכות להבנה זו ניתן למצוא בדבריו של ד"ר אנוואר גרגש, היועץ המדיני הבכיר לנשיא איחוד האמירויות, שקובע: "תפקידה של ישראל במפרץ הפרסי צפוי לגדול. מדינות האזור, המבקשות לחזק את יכולות ההגנה והטכנולוגיה שלהן, מבינות כי ישראל היא שותפה טבעית. לא מתוך אהדה אידאולוגית, אלא מתוך צורך קיומי".
מכאן ניתן להסיק על המגמה העתידית: העמקת הברית מול ארה"ב גם כשלא יעמוד בראשה נשיא אוהד לישראל כטראמפ. ככל שהמערכת הבינלאומית הופכת יותר לא יציבה מול סין, רוסיה ואיראן, כך עולה חשיבותה של שותפות אמינות. ישראל מוכיחה שוב ושוב שהיא כזו בעולם שבו אמינות בין-מדינתית הפכה למשאב נדיר.
הלקח האסטרטגי עבור ישראל ברור: לשמר ולהעמיק את הערך האסטרטגי ואת האינטרסים המשותפים. לא להסתמך רק על "ערכים משותפים", אלא להמשיך להיות שחקן שמייצר תוצאות אסטרטגיות עבור ארצות הברית והמערכת הבינלאומית.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
