מבוא
התעשיות הביטחוניות של ישראל, שתחילתן כבתי מלאכה חשאיים בתקופת קום המדינה, הן כיום אחד מעמודי התווך של הביטחון הלאומי, אך לא פחות מכך הן גם אחד ממנועי הצמיחה המשמעותיים במשק הלאומי ומקור להכנסות מיצוא בהיקף של מיליארדי דולרים. תעשיות אלה הן למעשה המגזר הביטחוני של תעשיית ההיי טק בישראל, והן מעסיקות עשרות אלפי עובדים מיומנים וקולטות בוגרים ממערכת החינוך הטכנולוגית בישראל במגוון עצום של מקצועות. לתוצרתה של התעשייה הביטחונית הישראלית יש מוניטין רב, והשם “כיפת ברזל” שגור היום בפיהם של רבים ברחבי העולם. אם בשנים הראשונות לקיומה של ישראל הייתה לתווית “תוצרת הארץ” תדמית של נחיתות ואיכות ירודה, הרי שכיום התווית Made in Israel המתנוססת על מוצריה של התעשייה הביטחונית בעולם נתפסת כעדות למצוינות טכנולוגית ולאיכות מעולה. מעבר לכך, התעשיות הביטחוניות של ישראל הן מקור לגאווה לאומית – ובצדק.
סיפור ההצלחה של התעשיות הביטחוניות הוא חלק בלתי נפרד מסיפור ההצלחה של מדינת ישראל ושל המפעל הציוני כולו, וכמוהם הוא ראה עליות ומורדות במהלך הדרך. אפשר להבחין בארבעה שלבים בהיסטוריה של הסיפור הזה:
- תקופת טרום המדינה: הקמת תעשיות הנשק המחתרתיות של היישוב היהודי בזמן שלטון המנדט הבריטי.
- תקופת הגיבוש: מהקמת המדינה ב-1948 ועד מלחמת ששת הימים ב-1967.
- תקופת “העצמאות החימושית”, ממלחמת ששת הימים ב-1967 ועד הפסקת פרויקט ה”לביא” בקיץ 1987.
- התקופה הנוכחית, שנמשכת מאז 1987.
זהו סיפור מופלא שבו ההכרח, שהוא אבי ההמצאה, חבר עם ממציאים מופלאים שהמציאו את מה שהיה הכרחי, ואף מעבר לכך. הסיפור במלואו יכול למלא כרכים רבים. אנו נספר אותו להלן על קצה המזלג, תוך בקשת סליחה מראש מכל אלה שלא יכולנו להעלות על נס בחיבור קצר זה את פועלם.
תקופת טרום המדינה (1933-1948)
האצת העלייה היהודית לארץ לאחר הכיבוש הבריטי והצהרת בלפור ב-1917 עוררה התנגדות בקרב האוכלוסייה הערבית המקומית. הפגנות אלימות כנגד הצהרת בלפור והעלייה היהודית התרחשו לעיתים מזומנות וגרמו לאובדן חיים ורכוש. ארגון ה”הגנה”, שהוקם לצורך הגנה עצמית של היישוב היהודי, הצטייד בתחילה בכלי נשק קלים שנרכשו ברכישה מקומית או שהוברחו מחו”ל. האלימות הגוברת חייבה את ה”הגנה” להתרחב ולהתחמש ביתר שאת. כדי לענות על הצורך הזה הקימה ה”הגנה” בשנת 1933 את בתי המלאכה המחתרתיים הראשונים שייצרו חומרי נפץ ורימוני יד. בתי מלאכה אלה התרחבו במהירות והחלו לייצר תת-מקלעים, מרגמות קלות ותחמושת.
בתקופת המאבק נגד הבריטים, שהגיע לשיאו לאחר תום מלחה”ע השנייה, ובמיוחד כאשר הלך והתברר כי לאחר סיום המנדט הבריטי צפויה התערבות צבאית מצד מדינות ערב השכנות, גבר הייצור במפעלי ה”הגנה” והם התחילו לספק מוקשים, מרגמות בינוניות ואפילו מערכות טורפדו פשוטות. המאבקים הפוליטיים בתוך היישוב היהודי בין שמאל לימין (שהיו קשים, ולעיתים קרובות גם אלימים) הביאו בסוף שנות ה-30 לפיצול בשורות ה”הגנה”, כאשר חלק מחבריה פרשו והקימו ארגון משלהם בשם “הארגון הצבאי הלאומי (אצ”ל)”. גם ארגון זה התפצל לאחר מכן, ופורשיו הקימו את ארגון “לוחמי חירות ישראל (לח”י)”. שני הארגונים החדשים הקימו תעשיות נשק קל משלהן, שהגיעו כמעט לאותה רמה של מפעלי הנשק של ההגנה, הוותיקים יותר. בראש מערך ייצור הנשק של האצ”ל עמד התעשיין משה רובין, אשר ארגן והפעיל בבתי המלאכה המכניים של דרום תל אביב מערך ייצור של תת-מקלעים מסוג “סטן” ורימוני יד מסוג “מיילס”, שהיו העתק של מוצרים בריטיים. עם הקמת המדינה, במאי 1948, התמזג חלק מתעשיות הנשק של האצ”ל והלח”י עם תעשיות הנשק של ה”הגנה”, וחלקו האחר נסגר.
הנשק שיוצר בתעשיות המחתרתיות שימש בתחילה להגנה מפני האוכלוסייה הערבית בפלשתינה-א”י, לאחר מכן למאבק חמוש נגד השלטון הבריטי, ולבסוף למלחמת השחרור נגד צבאות ערב שפלשו לשטח מדינת ישראל. עם סיומה של מלחמת השחרור הסתיים עידן טרום המדינה של התעשייה הביטחונית הצעירה.
תקופת הצמיחה וההתבססות (1948-1967)
האתגר הראשון שעמד בפני מדינת ישראל שזה עתה הוקמה היה בניין העם ושילוב של היישוב היהודי של תקופת המנדט עם זרם העולים שהגיע לארץ מאירופה ומארצות ערב. זרם העולים הצריך פתרונות דחופים לשיכון ולתעסוקה. ממשלות ישראל של אותם ימים, שדגלו בכלכלה ריכוזית, הקימו שורת תעשיות ממשלתיות שיעדן העיקרי היה לייצר מקומות עבודה יותר מאשר רווחים כספיים. כחלק ממדיניות זו אוחדו כל תעשיות הנשק הנפרדות מתקופת המחתרות לארגון תעשייתי מרכזי שקיבל את השם “התעשייה הצבאית לישראל” (תע”ש). הארגון החדש פעל כאגף של משרד הביטחון, ונתפס יותר כיצרן מקומות עבודה מאשר כיוזמה תעשייתית של ממש. למרות זאת, תע”ש הרחיבה מאוד את מגוון מוצריה ועברה מייצור גרידא לפיתוח כלי נשק משל עצמה. המוצר הראשון מפיתוח עצמי שנכנס לשימוש בצה”ל היה תת-המקלע “עוזי”, שזכה לשם עולמי ונמצא עד היום בשימוש בעולם הרחב. ה”עוזי” הפך ללהיט יצוא ונכנס לשירותם של כוחות צבאיים ושירותי אבטחה זרים בלא פחות מ-75 מדינות. ייצור מצומצם של דגמים מתקדמים של ה”עוזי” נמשך עד עצם היום הזה.
בתקופת מלחמת השחרור קיבלה ישראל עזרה חיונית מיהדות ארה”ב בכסף ובנשק. אחד מיהודי ארה”ב שסייעו לישראל היה מהנדס הטיס אל שווימר, שהבריח לארץ מטוסי תובלה ומפציצים מעודפי מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה הקים שווימר מפעל לשיפוץ מטוסים בפלורידה. דוד בן גוריון, שראה בחזונו גם את פיתוח התעופה בישראל, שכנע את שווימר להעביר את מפעלו לארץ. בעקבות זאת הוקם בלוד “המכון הממשלתי לבדק מטוסים” שנועד הן לשפץ מטוסים אזרחיים וצבאיים והן לספק תעסוקה לעולים החדשים שאכלסו את היישובים הסמוכים – רמלה, לוד ויהוד. המפעל הצליח בשתי המשימות שלו וקלט אלפי עובדים מהמעברות שבסביבתו. שווימר שאף להרחיב את תחום העיסוק של המפעל משיפוץ לייצור מטוסים, והקים קו ייצור ברישיון של מטוס האימון הצרפתי “פוגה מגיסטר”. המטוסים הראשונים נמסרו לחיל האוויר בשנת 1960, ושירתו בו עד שנת 2010.
גם “בדק מטוסים” תפקד בתחילת הדרך כיחידת משנה של משרד הביטחון, אך ב-1963 הוא אורגן מחדש כחברה בשם “התעשייה האווירית לישראל בע”מ” בבעלות מלאה של ממשלת ישראל, אך במבנה תאגידי של חברה תעשייתית הנדרשת להיות רווחית. החברה החדשה ניגשה לפיתוח המטוס הראשון שלה, ה”ערבה” – מטוס תובלה קל, שהמריא לראשונה ב-1969. מטוסי “ערבה” שירתו בחיל האוויר הישראלי ובכמה חילות אוויר זרים.
החזון של אל שווימר היה להפוך את התעשייה האווירית ל”בית מערכות”, כלומר לחברה שעוסקת לא רק במטוסים אלא בכל המוצרים האחרים של תעשייה תעופתית עתירת טכנולוגיה. במסגרת מדיניות זו אוחדו כל בתי המלאכה לשיפוץ מכשירים אלקטרוניים של התעשייה האווירית למפעל חדש בשם “אלקטרוניקה תעשייה אווירית” (אלת”א), שיעדו היה לפתח מוצרי אלקטרוניקה תעופתית משלו. כחלק מהמשך המדיניות הממשלתית להעסקת עולים חדשים עברה אלת”א בשנת 1967 ממשכנה המקורי בשטח התעשייה האווירית שבלוד למפעל שהוקם בעיירת העולים אשדוד – באותה תקופה לא הרבה יותר ממעברה גדולה. יוזמה זו הוכחה כאחת מההצלחות הגדולות של התעשייה הביטחונית בכללותה, ואלת”א הפכה למובילה עולמית בשטח המכ”מ ובנושאים אחרים. מוצריה, שהמפורסם ביניהם הוא מכ”מ “אורן ירוק” של מערכת הנשק ליירוט טילים “חץ”, יוצאו ומיוצאים לעשרות מדינות בעולם.
עם הקמת צה”ל ב-1948 הוקם במסגרתו “חיל מדע”, כזרוע הטכנולוגית של הצבא. ב-1958 הופרדה מסגרת זו מצה”ל ואורגנה מחדש כיחידת סמך של משרד הביטחון, בשם “הרשות לפיתוח אמצעי לחימה” (“רפא”ל”), שהתמחתה בפיתוח טילים טקטיים. אחד המוצרים הראשונים שלה היה טיל קרקע-קרקע קצר טווח בשם “לוז”, שהוסב בשנות ה-60 של המאה העשרים לטיל ים-ים והתפרסם בשמו “גבריאל”. טיל זה שולב מאוחר יותר במערכת הנשק הימית החדשה שפותחה ביוזמת חיל הים על בסיס ספינות טילים שנרכשו בצרפת (“ספינות שרבורג”, ראה להלן). מערכת הנשק “גבריאל” שהותקנה על ספינות “סער” הביסה במלחמת יום כיפור את ציי מצרים וסוריה, והבטיחה את העליונות הימית של ישראל במהלך המלחמה ולאחריה.
בשעה שהתעשיות הביטחוניות צמחו והתבססו המשיך צה”ל להצטייד כמעט בלעדית במערכות נשק עיקריות ובהן מטוסים, טנקים וכלי ארטילריה מרכש זר, בדרך כלל בקשיים רבים עקב המאבק של מדינות ערב כנגד חימושה של ישראל. מטוסי הקרב של חיל האוויר, שהיו בתחילת הדרך מתוצרת הגוש הסובייטי, הוחלפו במטוסי קרב מערביים מעודפי מלחמת העולם השנייה שהוצאו משימוש בחילות אוויר אירופיים עקב התיישנות. בדומה, חיל השריון הצטייד בטנקים מיושנים שנקנו ממגרשי גרוטאות, וחיל הים שיפץ ספינות מעפילים ורכש ספינות טורפדו שיצאו משימוש בחילות ים זרים. מצב זה השתנה כאשר בעקבות “הסכם וולדורף אסטוריה” בין בן גוריון לקונרד אדנאואר (1960) הסכימה גרמניה המערבית לספק לישראל טנקים אמריקאים מודרניים יותר מעודפי צבאה, וכן ספינות וצוללות מודרניות מתוצרתה. במקביל הפכה צרפת – בהסכמה שקטה של ארה”ב – להיות ספקית הנשק העיקרית של ישראל, וחיל האוויר רכש את מטוסי הקרב והתובלה המודרניים ביותר של מפעלי התעשייה התעופתית הצרפתית. אספקת הנשק המתקדם מגרמניה ומצרפת אפשרה לישראל לעמוד במירוץ החימוש נגד מדינות ערב – בעיקר מצרים וסוריה – שהחל ב-1955 עם עסקת הנשק המצרית-צ’כית, שבעקבותיה הפכה ברית המועצות לספקית הנשק העיקרית שלהן.
התלות הגוברת והולכת של ישראל באספקת נשק מחו”ל עוררה דאגה מסוימת במערכת הביטחון. במהלך שנות ה-60 של המאה הקודמת הציע משרד הביטחון להקים בתעשיות הביטחוניות מרכזי פיתוח ומפעלי ייצור למטוסי קרב, טנקים וספינות מלחמה מתכנון ישראלי. צה”ל התנגד לכך מכיוון שהתהליך של בניית יכולת הפיתוח והייצור בארץ היה צפוי מטבע הדברים להיות ממושך, וצה”ל היה זקוק למערכות נשק מודרניות ולרענונן התדיר כדי לעמוד במירוץ החימוש כנגד צבאות ערב.
מדיניות ההסתמכות הבלעדית על רכש של מערכות נשק ראשיות מחו”ל ספגה מכה אנושה ערב מלחמת ששת הימים. בעוד ישראל מתכוננת להגן על עצם קיומה, הטיל הנשיא הצרפתי שארל דה גול אמברגו נשק על ישראל, ובכך ניתק את צה”ל באבחה אחת ממקור הרכש העיקרי שלו בחו”ל. ההלם של האמברגו הצרפתי גרם לחשבון נפש במערכת הביטחון. לאחר הניצחון המכריע במלחמת ששת הימים – שהושג בין השאר בעזרת הנשק המתקדם שנקנה מגרמניה ומצרפת – בוצעה “הערכה מחדש” והוחלט על מדיניות חדשה של “עצמאות חימושית”, שעיקרה היה הסתמכות על מערכות נשק ראשיות מייצור ישראלי. מדיניות חדשה זו בישרה את תחילתו של העידן הבא בהיסטוריה של התעשיות הביטחוניות.
תקופת העצמאות החימושית (1967-1987)
כאמור, ההלם של אמברגו הנשק הצרפתי של הנשיא דה גול גרם לחשיבה מחדש בצה”ל ולהטלת ספק בחוכמה של הסתמכות בלעדית על נשק זר. בהתאם, הותוותה מדיניות חדשה שלפיה ישראל תבנה כושר פיתוח וייצור עצמי של מטוסי קרב, ספינות מלחמה וטנקי מערכה מודרניים מהקו הראשון. ההצלחה הראשונה של מדיניות חדשה זו הייתה בשטח החימוש הימי, ונבעה ישירות מהאמברגו הצרפתי. חיל הים, שהיה מצויד בתקופת מלחמת ששת הימים במספר קטן של משחתות בריטיות מיושנות, נזקק למודרניזציה דחופה עקב האיום הגדל והולך מצד ציי מצרים וסוריה, שהצטיידו בקצב מהיר במשחתות סובייטיות מודרניות ובכלי ימי חדש ופורץ דרך לאותה תקופה – ספינות טילים. גרמניה, שהסכימה בתחילה לספק לישראל ספינות מודרניות במסגרת הסכם “וולדורף אסטוריה”, חזרה בה בעקבות חשיפת ההסכם ולחץ מצד הליגה הערבית. כפיצוי הסכימה גרמניה לממן בנייה של ספינות מקבילות במספנות שרבורג שבצרפת. חיל הים החליט לנצל את ההסכמה הזו כדי לקדם קפיצת מדרגה ביכולותיו הקרביות ולהחליף את צי המשחתות שלו, שנסמכו על תותחים כחימוש ראשי, בצי של ספינות טילים מייצור צרפתי שמסתמכות על טילי ים-ים מפיתוח ישראלי (טיל ה”גבריאל” של רפא”ל ומכ”מ ימי מודרני של אלת”א). חיל הים שאף להצטייד ב-12 ספינות כאלה, אך אמברגו הנשק הצרפתי איים לקטוע את התוכנית באיבה. כשהוטל האמברגו היו רק שש ספינות כאלה בשלבים שונים של ייצור במספנות שרבורג. אף על פי שהייצור נמשך לא אישרו השלטונות הצרפתיים להשיטן לישראל. הספינות הללו, שהתפרסמו כ”ספינות שרבורג”, הוברחו בסופו של דבר לישראל בדרכים שונות, וצוידו במערכות הטילים החדשות. הספינות הנוספות שהיו דרושות יוצרו כבר בארץ, במספנות ישראל. שייטת ספינות הטילים של ישראל הביסה את ציי מצרים וסוריה בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור, והבטיחה את חופש השיט לישראל וממנה במלחמה זו ולאחריה.
גם ההצלחה הראשונה של מדיניות העצמאות החימושית ביבשה נבעה מאמברגו נשק, והפעם אמברגו בריטי. בשנים שלפני מלחמת ששת הימים נוצר שיתוף פעולה בין חילות השריון של ישראל ובריטניה. צה”ל היה מעוניין בטנק מודרני שיחליף את טנקי ה”צנטוריון” שנקנו כגרוטאות וששופצו בבתי המלאכה של חיל השריון. חיל השריון הבריטי היה מעוניין ליישם את הלקחים של ישראל מקרבות השריון של מלחמת סיני, וההבנה הייתה שהן בריטניה והן ישראל ירכשו את הטנק החדש (ה”צ’יפטיין”). כשהסתיים הפיתוח חזרה בה בריטניה מההסכם, ובכך קטעה את מקור האספקה היחיד באותה תקופה של שריון מודרני. ביוזמתו ובניצוחו של אלוף ישראל טל (“טליק”) הוחל בפיתוח עצמי של טנק מערכה מודרני. הטנק הזה, שקיבל את השם “מרכבה”, הוצג לראשונה לציבור ב-1974 ונכנס לשירות בחיל השיריון ב-1979. הדגם המודרני ביותר של טנק זה – “מרכבה סימן 4″ – מהווה כיום את עמוד השדרה של כוח השריון הישראלי ונחשב לאחד מטנקי המערכה המובילים בעולם.
אך היה זה החימוש האווירי – ולא הקרקעי או הימי – שהציב את האתגר העיקרי בפני מדיניות העצמאות החימושית, ושהביא בסופו של דבר לסיומה. כפי שסיפרנו לעיל, התעשייה האווירית, שבתחילה לא הייתה אלא מכון לשיפוץ מטוסים, הפכה במהרה ליצרנית מטוסים ברישיון, ולאחר מכן למפתחת עצמאית של כלי טיס. מהנדסי התעשייה האוירית צברו ניסיון בפיתוח מטוס ה”ערבה” ובפיתוח דגם מתקדם של מטוס מנהלים סילוני, ה”ווסטווינד 1124″, שזכה להצלחה בשוקי היצוא. בתחום הצבאי החלו מהנדסי התעשייה האווירית לצבור ניסיון בשדרוג יכולות של מטוסי קרב. מטוס הקרב הצרפתי “סופרמיסטר 2B”, ששימש כמטוס לתקיפת מטרות קרקע, סבל ממגבלות עקב המנוע הצרפתי שלו. ביוזמת התעשייה האווירית הוחלף מנוע זה במנוע אמריקאי שהביא לשיפור משמעותי בביצועים. בעקבות ההצלחה יזמה התעשייה האווירית פרויקט שאפתני יותר – החלפת המנוע המקורי של ה”מיראג’ 3″ הצרפתי במנוע אמריקאי מודרני. לאור תוצאותיו המרשימות של הניסיון הזה הוחלט לפתח מטוס קרב חדש שישלב גוף מתוכנן מחדש על בסיס המיראז’ עם המנוע האמריקאי. למטוס החדש ניתן השם “כפיר”. ה”כפיר”, על מנועו ומערכותיו האלקטרוניות שיוצרו גם הן בישראל, החל להיכנס לשירות בחיל האוויר בשנת 1974, ומילא בהצלחה את הפער שנוצר בין הפסקת אספקת מטוסי הקרב מצרפת ובין התחלת אספקת מטוסי קרב אמריקאים מודרניים מסוג F16 בסוף שנות ה-70. מטוסי ה”כפיר” היו בחוד החנית של חיל האוויר הישראלי ויוצאו למספר חילות אוויר זרים. חלקם של חילות האוויר הללו משתמשים ב”כפיר” עד עצם היום הזה. בשנת 2017 הושלם שדרוגו של צי מטוסי ה”כפיר” של קולומביה לרמה שמעניקה להם יכולות קו ראשון ברמה של מטוסי הקרב המודרניים של אירופה.
בשעה שהנשיא דה גול הטיל את אמברגו הנשק על ישראל הייתה בידי מפעל “דאסו” הצרפתית הזמנה ישראלית לאספקת כמה עשרות מטוסי קרב מדגם “מיראז’ 5”. האמברגו לא אִפשר את אספקתם של מטוסים אלה, אך הן “דאסו” והן יצרן המנוע הסילוני שלו הסכימו שישראל תייצר את המטוסים הללו על מנועיהם בעצמה. לשם כך הורחב מפעל ייצור המטוסים בתעשייה האווירית והוקם בו פס ייצור למטוס הזה, שקיבל בארץ את הכינוי “נשר”. בסך הכול סופקו לחיל האוויר 61 מטוסי נשר, שיחד עם מטוסי ה”מיראז’ 3″ הצרפתיים הביסו במלחמת יום כיפור את חילות האוויר של מצרים וסוריה. לאחר הוצאתם משירות חיל האוויר נמכרו מטוסים אלה לחילות אוויר זרים ושירתו בהם בהצלחה מרובה. בסך הכול ייצרה התעשייה האווירית יותר מ-270 מטוסי קרב מתקדמים לזמנם – הישג מרשים שברבות הימים נשכח ונמחק מהתודעה הציבורית.
ההצלחה של מדיניות העצמאות החימושית בתחום האווירי היוותה זרז לפרויקט שאפתני עוד יותר – פרויקט ה”לביא”. עם השלמתו של פרויקט ה”כפיר” החלו מהנדסי התעשייה האווירית לתכנן את המטוס הבא, שבתחילה היה אמור להיות מטוס תקיפה בלבד לצד מטוסי העליונות האווירית האמריקאים שסופקו לחיל האוויר באותה תקופה. בחלוף הזמן הלך התכנון ונעשה שאפתני יותר, וביוזמת חיל האוויר הוא קפץ מדרגה והפך לפרויקט של מטוס קרב-תקיפה מתקדם ברמה אחת עם מטוסי ה-F16 האמריקאים. כתוצאה מכך תפחו הערכות המחיר לפיתוחו ולייצורו, והדבר עורר ספקות בקרב בכירי צה”ל באשר ליכולת לעמוד בהוצאות מבלי לפגוע בשאר מרכיבי ההתעצמות.
הפיתוח מומן בתחילה כולו מכספי סיוע אמריקאי שהוקצה על ידי הקונגרס. משרד ההגנה האמריקאי, ששקד על שמירת עליונותן של תעשיות הביטחון של ארה”ב, היה מודע להצלחה השיווקית של ה”כפיר” וחשש שהמטוס הישראלי החדש יתחרה במטוסים האמריקאים ברחבי העולם. באותה תקופה הותנעו פרויקטים אחדים של פיתוח מטוסי קרב חדשים גם באירופה וביפן, ומשרד ההגנה האמריקאי פעל לסיכול כל הפרויקטים הללו, כולל ה”לביא”. האסטרטגיה שנבחרה הייתה שלא להתעמת עם הקונגרס, שתמך ב”לביא”, אלא לשכנע את ממשלת ישראל עצמה לבטל את התוכנית. המשימה הוטלה על פקיד בכיר במשרד ההגנה האמריקאי, הכלכלן דב זקהיים, שפעל בכישרון רב כדי לשכנע את ממשלת ישראל שעלויותיו של פרויקט ה”לביא” תהיינה מעבר להישג ידה של המדינה. באותה תקופה – המחצית הראשונה של שנות ה-80 – הייתה כלכלתה של ישראל מצויה במשבר עמוק שהביא לאינפלציה של מאות אחוזים ולפשיטת רגל של כל הבנקים הגדולים. הצלת הכלכלה חייבה קיצוץ חד בתקציב המדינה, ובעיקר בתקציבי הביטחון, ועל כן נפל מסע השכנוע האמריקאי על קרקע פורייה. אף על פי שרוב הפיתוח הושלם ומטוס האב-טיפוס הראשון של ה”לביא” ביצע את טיסת הבכורה שלו בסוף 1987, החליטה ממשלת ישראל בקיץ 1987 לבטל את הפרויקט.
ביטול הפרויקט בישר למעשה את נטישתה של מדיניות העצמאות החימושית. אומנם פרויקט טנק ה”מרכבה” לא בוטל (אולי מפני שרבין נרתע מעימות עם האלוף ישראל טל), אף שהוטחה כנגדו ביקורת דומה, אך בשטח החימוש הימי פנתה ישראל שוב לרכש מחו”ל ומפעל “מספנות ישראל” הלך ודעך, עד שנמכר ליזמים פרטיים. התעשייה האווירית נכנסה למשבר עמוק ונאלצה לקצץ כ-30% מכוח העבודה של עצמה ושל ספקי המשנה שלה. סיום מדיניות העצמאות החימושית בישר כי התעשייה הביטחונית הישראלית לא תוכל לסמוך עוד על השוק המקומי, וכי כדי להתרחב ולהתקדם היא תצטרך להסתמך על ייצוא נשק לחו”ל. הדבר חייב הן שינויי מבנה של התעשיות והן שינויים ארגוניים במשרד הביטחון.
התעשייה הצבאית סבלה באותה תקופה ממשבר מכירות משלה עקב תחרות עזה בשוק התחמושת, הן בארץ והן בחו”ל, ומחוסר היצע של מוצרים מתוחכמים יותר מפיתוחה היא. עקב המשבר שונה מעמדה של החברה מיחידת סמך לחברה מסחרית בבעלות ממשלתית מלאה, דוגמת התעשייה האווירית, תוך הקטנה דרסטית של מצבת העובדים. שינוי מבני זה כלל פגמים רבים שהביאו את תע”ש למשבר רב-שנים ממושך, משבר שנראה שהוא מגיע לסיומו רק בימים אלה. משרד הביטחון מצידו שדרג את המחלקות העוסקות בקידום יצוא ביטחוני ואיחד אותן לאגף ייעודי חדש. הגידול ביצוא הביטחוני שבא בעקבות המדיניות החדשה יצר התנגשות עם ממשל ארה”ב, ובעקבותיו הוקם אגף נוסף – אגף הפיקוח על היצוא – לצורך שיטור, פיקוח ושמירת האינטרסים הכלכליים והביטחוניים של ישראל.
העידן הנוכחי (1987 ואילך)
יצחק רבין, שכשר ביטחון יזם את ביטול פרויקט ה”לביא”, התנגד לא רק לפרויקט זה אלא לעצם התפיסה של עצמאות חימושית. רבין ראה במדיניות זו אשליה עצמית, מכיוון שהפיתוח בארץ לא חסך את התלות ברכש זר. כל שלושת סוגי המערכות שפותחו ויוצרו בישראל – ספינות המלחמה, מטוסי הקרב וטנקי המערכה – נסמכו על רכש של רכיבים קריטיים וחומרים מארה”ב או מאירופה, שעליהם היה ניתן להטיל אמברגו לא פחות יעיל מהאמברגו על המוצרים הסופיים עצמם. רבין תמך מאוד ביכולת תעשייתית ביטחונית בישראל, אך לצרכים הייחודיים של צה”ל. במקום מדיניות העצמאות החימושית קבע רבין מדיניות חדשה של עצמאות ייחודית. לפי מדיניות זו, צה”ל ירכוש מחו”ל כל מה שניתן לרכוש בחו”ל, והתעשיות הביטחוניות תספקנה לו את כל מה שלא ניתן לרכוש מחו”ל, אם כתוצאה ממגבלות מדיניות או מודיעיניות ואם מכיוון שאין בשוק העולמי מערכות באפיון הייחודי שצה”ל דורש. מדיניות זו, שכונתה מאוחר יותר על ידי אחד המנכ”לים של משרד הביטחון בשם “מדיניות תעשיות הבוטיק”, הוכיחה בסופו של דבר את עצמה והזניקה את תשלובת התעשייה הביטחונית הישראלית למעמד של ענק בינלאומי ולעמוד תווך בכלכלה ובביטחון של מדינת ישראל.
אחת הדוגמאות הבולטות לתפיסת העצמאות הייחודית הייתה המענה שחיל האוויר פיתח כנגד מערכי ההגנה האווירית הסוביטיים של מצרים וסוריה, שגרמו לאבדות כבדות בשורותיו במלחמת יום כיפור. עוד בתקופת מלחמות ההתשה של סוף שנות ה-60 לאורך תעלת סואץ ובעמק הירדן נוכח אגף המודיעין בקושי של קבלת מודיעין טקטי על הנעשה בעורף האויב מסוֹכנים אנושיים, וקציניו אלתרו מערכת צילום אווירי המבוססת על טיסנים. הצלחתם של טיסנים אלה המריצה את פיתוח הכתב”ם (כלי טיס בלתי מאויש) הראשון של ישראל, ה”מסטיף”, שסופק לאגף המודיעין על ידי “תדיראן”, חברה שעסקה עד אז בעיקר במוצרי חשמל אזרחיים. בד בבד, הופעת מערכי ההגנה האווירית הסוביטיים במצרים ובסוריה המריצה את חיל האוויר לפנות אף הוא לכיוון הכתב”ם, אם כי בהתחלה היו אלה כלי טיס שנרכשו מארה”ב. התעשייה האווירית, שחזתה את פוטנציאל השוק של הכתב”ם, התניעה פיתוח כלי טיס משלה בשם “זהבן”, שהיה מתקדם יותר מה”מסטיף” של תדיראן. חיל האוויר, בתחרות עם אמ”ן, החליט לרכוש ולהצטייד בכלי של התעשייה האווירית.
באותה תקופה פיתחה רפא”ל שורה של חימושים מוטלים מהאוויר עם יכולת ניהוג ופגיעה נקודתית (חמ”מ – חימוש מונחה מדויק). השילוב של כתב”ם וחמ”מ נתן בידי חיל האוויר את הכלים “לפצח” את מערכי ההגנה האווירית הסוביטיים. ואכן, במבצע “ערצב 19” שבפתיחת מלחמת לבנון הראשונה ב-1982 השמיד חיל האוויר את מרביתו של מערך ההגנה האווירית הסורי – וללא אבדות בקרב מטוסיו. להצלחה המרשימה הזו הייתה גם תוצאה כלכלית, מכיוון שהיא עוררה עניין עולמי במערכות הישראליות והביאה לזרם של הזמנות יצוא שהעשיר את קופותיהן של התעשיות הביטחוניות, ודרכן את אוצר המדינה.
בשנת 2002 אורגנה רפא”ל מחדש כחברה בשם “רפאל מערכות לחימה מתקדמות בע”מ”, בבעלות ממשלתית מלאה. במהלך השנים סיפקה רפא”ל לחיל האוויר טילי אוויר-אוויר ברמת תחכום שווה למוצרים דומים של המעצמות הגדולות, שמשרתים בהצלחה בחיל האוויר הישראלי ובהרבה חילות אוויר זרים.
השוק הביטחוני המתפתח וההזדמנויות העסקיות שנלוו לו הולידו ענק תעשייתי ביטחוני נוסף – אלביט מערכות. “אלביט” הוקמה עוד בשנות ה-60 כשותפות בין משרד הביטחון לבין יזם פרטי, אך מאוחר יותר יצא משרד הביטחון מהשותפות והחברה הפרטית שנותרה פנתה לשוק הציוד הרפואי המתוחכם. עקב הגידול המתמיד בעסקיה פוצלה החברה בשנת 1996 לשתי חברות נפרדות, שאחת מהן המשיכה לעסוק במוצרים אזרחיים והשנייה – אלביט מערכות – פנתה לשוק הביטחוני. אלביט בחרה באסטרטגיה עסקית של הרחבה וגידול על ידי רכישת מפעלים ביטחוניים קטנים יותר. כיום אלביט מפתחת, מייצרת ומייצאת כתב”ם מתקדם, מערכות לוחמה אלקטרונית, מערכות רכב וארטילריה קלה. הכתב”ם של אלביט מופעלים כיום על ידי מספר רב של חילות אוויר בעולם. מוצר ייחודי נוסף – כוונת קסדה למטוסי קרב – משמש כיום כקסדה התקנית המיועדת של מטוס הקרב האמריקאי המתקדם F35 על כל משתמשיו ברחבי העולם. בימים אלה מסיימת אלביט את רכישת מרביתה של תע”ש, שתוסיף לפורטפוליו המוצרים שלה גם טילי קרקע-קרקע בעלי יכולת פגיעה נקודתית.
הצורך במידע חזותי מעומק שטחיהן של מדינות עוינות, והסיכון הגובר של גיחות צילום ארוכות טווח בעזרת מטוסים מאוישים, הניעו את מערכת הביטחון לפתח יכולת תצפית לוויינית. הלוויין הישראלי הראשון שפותח בתעשייה האווירית שוגר למסלול סביב כדור הארץ ב-1988 משדה השיגור “פלמחים” בעזרת משגר לוויינים שהיה אף הוא מתוצרת התעשייה האווירית. תוכנית החלל של ישראל צנועה בממדיה, אך מתקדמת מאוד בביצועיה. ישראל מחזיקה כיום בחלל מערכת לווייני תצפית טלסקופיים ומכ”מיים. צילומי הלוויינים הישראליים עולים מדי פעם לכותרות העולמיות, כמו במקרה של פריסת מטוסי קרב רוסיים בסוריה, שנחשפה לראשונה לציבור העולמי על ידי תצלום לוויין ישראלי.
טילים ורקטות למיניהם החלו להופיע במפת האיומים על ישראל עוד בשנות ה-60 של המאה הקודמת. איום הטילים הבליסטיים על ישראל החל להיות משמעותי לפני מלחמת ששת הימים, כששליט מצרים גמאל עבדול נאצר הזמין מדענים גרמניים לפתח עבורו שורה של טילים בליסטיים בעלי טווח מספיק כדי לפגוע בכל נקודה בשטח ישראל. איום הטילים הבליסטיים הלך וגבר: ב-1968 החלו התקפות רקטות על יישובי הספר של ישראל במזרח ובצפון, וב-1991 הותקף מרכז הארץ בטילים בליסטיים עיראקיים. בסוף שנות ה-90 החלה איראן להצטייד בטילים בליסטיים בעלי טווח מספיק לפגוע בכל נקודה בישראל. במענה לכך הוקם מיזם משותף של ישראל וארה”ב לפיתוח מערכות יירוט כנגד טילים ורקטות. התעשייה האווירית התמקדה בפיתוח מערכות יירוט של טילים בליסטיים ארוכי טווח, ואילו רפא”ל התמחתה ביירוט טילים ורקטות הנורים מטווחים קצרים יותר. בשנת 2007 החלה רפא”ל בפיתוח מערכת ליירוט רקטות וטילים קצרי טווח בשם “כיפת ברזל”, שביצועיה כנגד רקטות שנורו על ישראל מדרום ומצפון הדהימו את העולם. כיום “כיפת ברזל” היא מה שהיה פעם ה”עוזי” – סמל של היכולת והכישרון הישראלי לפתח מערכות נשק מתקדמות בזמן קצר ובתחכום רב. מכלול הפרויקטים של הגנה בפני טילים ורקטות מהווה כיום את הפרויקט הביטחוני הישראלי הגדול ביותר מאז ה”לביא”.
האבדות הניכרות של חיל השריון במלחמת לבנון השנייה ב-2006 המריצו את התעשיות הביטחוניות להיכנס לפיתוח מערכות הגנה אקטיביות נקודתיות ליירוט והשמדת טילים וקליעים אנטי-טנקיים טרם פגיעה. מערכת “מעיל רוח” של רפא”ל, שהותקנה על טנקי “מרכבה 4”, העניקה להם חסינות מלאה בקרבות של מבצע “צוק איתן” בקיץ 2014. מערכת דומה מפיתוח ותוצרת התעשייה הצבאית, “חץ דרבן”, נמכרה למספר חילות שריון זרים.
ישראל הייתה המדינה הראשונה בעולם שאיבדה ספינת מלחמה עקב פגיעת טיל ים-ים – הטבעת המשחתת “אילת” על ידי טיל ה”סטיקס” הסובייטי באוקטובר 1967. הצורך במערכת שתוכל להגן בפני טילי ים-ים על ידי יירוטם הוכר עוד טרם הטבעת ה”אילת”, אך הבשיל לאחר מכן. במהלך שנות ה-80 פיתחה רפא”ל את אחת ממערכות ההגנה הראשונות של ספינות בפני טילי ים- ים, היא מערכת “ברק 1” שמגנה כיום על ספינות חיל הים, וכן על ספינותיהם של מספר ציים זרים.
אחת האסטרטגיות של התעשייה הביטחונית להגברת מכירותיה היא פיתוח משותף עם לקוחות זרים. פרויקט הגנת הספינות הבא של תעשיות הביטחון שימש כדוגמה מצוינת לכך: מערכת “ברק 8” המחליפה את “ברק 1” פותחה בשיתוף עם ממשלת הודו. המערכת פותחה כדי לענות לצרכים המבצעיים של שני הציים, ומיוצרת במשותף בתעשיות הביטחוניות של שתי המדינות. מערכת “ברק 8” הוכרזה לא מכבר כמבצעית, והיא נמצאת בשלבי התקנה בספינות חיל הים ובספינות הצי ההודי.
איומי הטרור על ישראל ימיהם כימי המדינה, והתעשיות הביטחוניות נענו לאתגר בשורה של מערכות מתוחכמות ועתירות דמיון, שגם הן זוכות להישגים בשוק היצוא הביטחוני. התעשיות הביטחוניות מספקות כיום לצה”ל מערכות נשק מהשורה הראשונה בעולם, החל בטנקים ונושאי גייסות משוריינים, המשך בכתב”ם מתקדמים, טילי אוויר-אוויר וטילי קרקע-קרקע בעלי דיוק נקודתי, וכלה בספינות סיור, מערכות הגנה על ספינות ולווייני תצפית אופטיים ומכ”מיים – ותקצר היריעה.
התעשיות הביטחוניות, שהיו בתחילת הדרך נטל כלכלי, הפכו במהלך השנים מנטל לנכס: בשנת 2016 הציגו כל החברות הביטחוניות מאזן חיובי, כולל תע”ש שעד אז רשמה הפסדים. מכירותיהן של תעשיות הביטחון לשוק הצבאי הסתכמו בשנת 2016 בקרוב ל-9 מיליארד דולר, מהם כ-75% ליצוא. משמעות נתונים אלה היא כי הביטחון שהתעשיות הללו מוסיפות למדינה איננו עולה לאזרח הישראלי כמעט מאומה, ואיננו בא על חשבון צרכים אחרים בתחומים הכלכליים והחברתיים.
מבט לעתיד
לאור הצלחתה של מדיניות “העצמאות הייחודית” שנהגתה על ידי יצחק רבין, סביר שהתעשייה הביטחונית הישראלית תמשיך גם בעתיד להימנע מפיתוח מערכות נשק ראשיות כמו מטוסי קרב או ספינות מלחמה גדולות, ותתמקד בייחודיות “בוטיקית” על פי צורכי הביטחון ודרישות השוק. המיקוד יהיה על מכפילי כוח בלתי מאוישים בקרקע, באוויר, בים ובלוחמה נגד טרור. הרובוטיזציה הגוברת של שדה הקרב בעקבות הקטלניות הגבוהה של החמ”מ תתבטא בדרישה לכלים בלתי מאוישים גם על הקרקע וגם בים, אתגר שהתעשייה הביטחונית – שהיא למעשה המגזר הצבאי של תעשיית ההיי טק הישראלית – כבר מתמודדת עמו בהצלחה.
עם הגברת התלות במחשוב הולך והופך הסייבר לאחד משדות הקרב העיקריים בכל מלחמה עתידית, והתעשיות הביטחוניות כבר עוסקות בכך בצורה אינטנסיבית. לוחמת הסייבר היא אתגר משותף לתעשיות ההי טק האזרחיות והצבאיות כאחת, ומכירות מוצרי הסייבר מישראל – הן מהמגזר האזרחי והן מהמגזר הצבאי – הולכות וגוברות מדי שנה.
בממד העסקי, העתיד של התעשיות הביטחוניות טמון בהפרטה, שתעניק להן את אותן דרגות חופש שרק “אלביט” ועוד כמה תעשיות ביטחוניות פרטיות קטנות נהנות ממנו. הפרטה של חברות ממשלתיות מהווה אתגר כלכלי ופוליטי בכל מדינה דמוקרטית עקב הרגישות לאובדן מקומות עבודה לצורך התייעלות, וההתנגדות של ארגוני העובדים במפעלים הללו. דברים אלה נכונים באירופה ועוד יותר מכך בישראל, אך קשה לראות כיצד התעשיות הביטחוניות של ישראל תוכלנה להבטיח את המשך התחרותיות שלהן בשוקי העולם ללא הפרטה, עם כל הכאב והצער שבכך. התהליך רב השנים ועתיר המהמורות של הפרטת התע”ש, שמסתיים בימים אלה, מהווה דוגמה מצוינת לקושי שבדבר, אך גם לחיוניותו.
תמונה: Tal Inbar [Attribution], via Wikimedia Commons