כללי
משבר החטופים במלחמת עזה, שהחל ב-7 באוקטובר 2023, הפך לסוגיה מרכזית ומורכבת המשלבת ממדים אישיים, לאומיים ואסטרטגיים. מעבר לכאב הבלתי נתפס של החטופים ושל בני משפחותיהם, הסוגיה הפכה לזירת מאבק פוליטי, תקשורתי ודיפלומטי, המשפיעה על ניהול המלחמה ועל השגת מטרותיה הלאומיות של ישראל: השמדת חמאס ככוח צבאי ושלטוני, מניעת איום מעזה, והחזרת כל החטופים – חיים ומתים. מאמר זה מבקש לנתח את הדינמיקה של משבר החטופים תוך התמקדות במתח הערכי בין המחויבות כלפי החטופים ומשפחותיהם לבין האינטרס הלאומי של מדינת ישראל. נטען כי גישה עקבית ונחושה להשמדת חמאס, לצד ניהול משא ומתן ממוקד ומבוקר, היו יכולים להביא בעבר, ויביאו גם כעת, להחזרת החטופים במהירות רבה יותר, תוך שמירה על הישגים אסטרטגיים ארוכי טווח.
המאמר עוסק בשלושה היבטים מרכזיים: ראשית, הדינמיקה של המשא ומתן לעסקאות חטופים והתלות שלהן בלחץ צבאי מתמשך; שנית, ההשפעה של השיח הפנימי בישראל על עמדת המו"מ ועל תפיסת חמאס את נחישותה של ישראל; ושלישית, האתגרים העתידיים המקשים על השגת עסקה נוספת והצעדים הנדרשים להצלחתה. לסיכום נציג המלצות למדיניות שתוכל, להבנתנו, לאפשר מקסום של ההישגים, תוך התייחסות להקשרים אזוריים רחבים, כגון מעורבות איראן בציר ההתנגדות לישראל, ולהשלכות בינלאומיות של המדיניות הישראלית. המאמר מתייחס גם ללקחי עסקת שליט (2011) והמציאות המורכבת של אפריל 2025, שבה ישראל ממשיכה להתמודד עם אתגרים צבאיים, דיפלומטיים וחברתיים.
דינמיקה של משא ומתן: לחץ צבאי כמפתח לעסקת חטופים
לאחר המתקפה הקשה של חמאס ב-7 באוקטובר 2023 פתחה ישראל במערכה צבאית ברצועת עזה. השלב הראשון כלל תקיפות אוויריות כבדות, תמרון קרקעי בצפון הרצועה והטלת מצור הומניטרי, שמנע כניסת סיוע לרצועה. לחץ זה תרם, ככל הנראה, לעסקת החטופים הראשונה בנובמבר 2023, שבה שוחררו יותר ממאה חטופים, בעיקר נשים וילדים, בתמורה להפסקת אש זמנית ושחרור אסירים פלסטינים. העסקה הושגה בתנאים מיטביים עבור ישראל הודות ללחץ הצבאי הבלתי מתפשר, שהבהיר לחמאס כי המשך ההתנגדות יוביל להשמדתו. החזרה המהירה ללחימה לאחר הפרת הפסקת האש על ידי חמאס שמרה על הלחץ והדגישה את נחישותה של ישראל.
עם זאת, החל משלב זה החלו להתגלות כשלים בניהול הלחץ על חמאס. הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה, בעיקר תחת לחץ ממשל ביידן, התבצעה ללא שליטה מבצעית של צה"ל על חלוקתו. כתוצאה מכך הצליח חמאס לנצל את הסיוע – שכלל מזון, דלק, תרופות וציוד רפואי – לחיזוק מעמדו בקרב האוכלוסייה, לתשלום משכורות לפעיליו ולתומכיו ולשיקום יכולותיו הצבאיות. במקביל, צמצום סדר הכוחות ברצועה והפחתת עוצמת הלחימה, כחלק מתפיסת "הפשיטות" של הרמטכ"ל הקודם רא"ל הרצי הלוי, תרמו להפחתת הלחץ על הנהגת חמאס ולשיקום יכולותיו במרחבים שצה"ל פינה.
העסקה השנייה, שהושגה ב-2024, ממחישה מחדש את חשיבות הלחץ הצבאי. מבצע צבאי משמעותי בצפון הרצועה, שכלל כיבוש שטח, טיהורו והשגת שליטה מבצעית, בהמשך לכיבוש והשמדת מרחב רפיח וציר פילדלפי, לצד תמיכה מדינית מממשל טראמפ הנבחר, הביאו את חמאס להתפשר. עם זאת, העסקה התבססה על ויתורים גדולים יותר מצד ישראל, כולל הסכמה למתווה מחודש שהוכתב בחלקו על ידי ממשל ביידן לפני הכניסה לרפיח. הלקח המרכזי הוא שמשא ומתן מוצלח דורש שילוב של לחץ צבאי מתמשך, שליטה בשטח ותמיכה דיפלומטית בינלאומית. כל ויתור על אחד ממרכיבים אלו מחליש את עמדת ישראל ומאריך את משבר החטופים. בהקשר האזורי יש לציין כי חמאס, שנתמך על ידי הציר האיראני, נחלש כתוצאה מפרישת חיזבאללה מהמערכה בעקבות המכות שספג ומהיחלשות איראן בעקבות תקיפת התגובה הישראלית בסוף אוקטובר 2024.
השיח הפנימי בישראל: אתגר אסטרטגי
לדעתנו, אחד הגורמים המרכזיים לכישלון בהשגת עסקאות חטופים נוספות היה השיח הפנימי בישראל, שהפך לכלי אסטרטגי בידי חמאס. הפגנות המוניות, התבטאויות של בכירים לשעבר במערכת הביטחון, קריאות לעצירת המלחמה והדלפות מחדרי המשא ומתן חשפו בפני חמאס את הקרעים בחברה הישראלית. התקשורת הישראלית, ששידרה מסרים של חולשה, פילוג וייאוש, והקריאות להפסקת המלחמה "בכל מחיר", אותתו לחמאס כי התמדה בעמדותיו יכולה להביא לשבירת הצד הישראלי. תופעה דומה לזו נראתה במהלך המשא ומתן לעסקת שליט, שבה לחץ ציבורי ותקשורתי הוביל לוויתורים ניכרים מצד ישראל, כולל שחרור מחבלים בכירים כמו יחיא סינוואר, שלימים תכנן את מתקפת ה-7 באוקטובר.
גורמים פוליטיים ואזרחיים, לעיתים תוך גיוס חלק ממשפחות החטופים, האשימו את ממשלת ישראל בהפקרת החטופים, אף שחמאס דחה שוב ושוב הצעות לעסקאות, כפי שאישרו גם בכירים בממשל ביידן. השיח הציבורי-תקשורתי, שהתמקד בדרישות להחזרת החטופים "עכשיו" ללא התחשבות בהשלכות הערכיות והאסטרטגיות של מהלך כזה, הוביל לשחיקה בעמדת המו"מ של ישראל. חמאס, שקיבל גישה ישירה למידע על הלחצים הפנימיים בישראל דרך דיווחים תקשורתיים, התבצר בעמדתו, בהניחו שישראל תידרש להגמיש עמדתה נוכח הלחץ הפנימי אותו הוא מקפיד להזין באמצעות סרטונים של החטופים שבידיו ושישראל איננה מתכוונת להשתלט על הרצועה ולסלקו מהשלטון. לדוגמה, דרישות חמאס כללו שחרור מספר גדול יותר של אסירים בכירים, הפסקת הלחימה לצמיתות, ונסיגה מלאה של צה"ל מהרצועה – תנאים שישראל לא יכלה לקבל מבלי לפגוע בביטחונה הלאומי.
תופעה זו אינה חדשה. דפוסים דומים נראו בעבר, כגון במהלך יישום הסכמי אוסלו (1993–2000) או ההתנתקות מעזה (2005), שבהם שיח ציבורי הוביל להחלשת עמדות ישראל מול גורמים עוינים. במקרה הנוכחי, עצומות של טייסים, יוצאי 8200 וכדומה, הקוראות להפסקת המלחמה, חיזקו את תפיסת חמאס כי הוא יכול להמתין עד שישראל תיכנע ללחץ הפנימי. השיח הפנימי לא רק פוגע במו"מ, אלא גם מערער את המורל הלאומי ואת תמיכת הציבור במאמץ המלחמתי, מה שמקשה על הדרג המדיני לקבל החלטות קשות אך הכרחיות.
אחד הנושאים המובילים בשיח בעת הנוכחית, הוא הרעיון לעסקה כוללת של 'הכל תמורת כולם'. ניתן לחמאס את מבוקשו כולל עצירת המלחמה ונסיגה מכלל שטחי רצועת עזה, כולל מרחב 'פילדלפי' ו'מרחב החיץ' ותמורת זאת החמאס ישחרר את כלל החטופים שבידו. מגדילים לעשות אותם מציעים ומסבירים לנו שברגע שנשחרר את כלל החטופים נמצא את התירוץ ונחזור בהקדם למלחמה להשמדת החמאס.
טענה זו לוקה בכשל לוגי, שכן היא מניחה שחמאס יסכים לוותר על קלף המיקוח המרכזי שבידיו, ולמעשה להפקיר את עצמו להתקפה מחודשת כשהוא ללא נכס החטופים. נטען כי בכל מצב החמאס ישאיר בידיו מספר חטופים ככלי מיקוח והגנה. יש לזכור כי חמאס עצמו דורש ערובות בינלאומיות מפורשות שימנעו מצב שבו ישראל תשוב ללחימה לאחר השבת החטופים – דבר הממחיש את ההבנה שלו לגבי הסכנה הטמונה בוויתור חד-צדדי על נכסיו. יש להניח בסבירות גבוהה שהחמאס לא אוחז בכל החטופים החיים והמתים ולכן גם בסיומה של עסקת כניעה שכזו לא פתרנו את סוגיית החטופים. זאת לפני שהתייחסנו לעצם הנסיגה מכל שטחי הרצועה ובטח ממרחב פילדלפי ורפיח שיאפשרו למחבלי החמאס לאיים על ישובי העוטף ולחזור ולהתעצם מההברחות שיחזרו ממצרים. מעבר לקושי עד לחוסר היכולת לחזור ולהילחם, אם תהייה עצירה של המלחמה, הרי שיתחיל הלחץ לשיקום רצועת עזה וזאת כשחמאס הוא הריבון והשולט ברצועה. המשמעות היא כניסה של סיוע בכמויות אדירות וכניסה של תקציבי עתק שישמשו את החמאס לבניית יכולותיו ולתכנון מתקפת השבעה באוקטובר הבאה.
'הכל תמורת כולם', הינו משאלת לב וקריאה שמהודהדת על ידי מי שתמכו ב'שלום עכשיו' ובכל שלל הנסיגות שהביאו על מדינת ישראל ואזרחיה רק אסון וקורבנות רבים מספור. בהקשר רחב יותר, יש להתייחס להשפעה של השיח הפנימי על התפיסה הבינלאומית של ישראל. מדינות מערביות, שמלכתחילה הפעילו לחץ על ישראל להכניס סיוע הומניטרי ולהפחית את עוצמת הלחימה, ראו בשיח הפנימי הישראלי אות לחולשה, מה שהגביר את הלחץ הדיפלומטי על ממשלת נתניהו. לעומת זאת תמיכת ממשל טראמפ, שהדגישה את זכותה של ישראל להגן על עצמה, אפשרה לישראל לחזור ללחץ צבאי משמעותי ולהשיג את העסקה השנייה.
אתגרים עתידיים והצעדים הנדרשים לשחרור נוסף של חטופים
נכון לאפריל 2025, ישראל ניצבת בפני אתגר כפול: להמשיך את הלחץ הצבאי על חמאס כדי לכפות עסקה נוספת, תוך ניהול השיח הפנימי והבינלאומי בצורה שתמנע שחיקה נוספת בעמדתה. המבצעים הצבאיים האחרונים, שהתמקדו בכיבוש שטח, טיהורו והשגת שליטה מבצעית, הוכיחו כי חמאס מגיב ללחץ צבאי משמעותי, אך ספק אם לחץ זה יישא את הפרות המקווים ללא מהלך שמטרתו הכנעת חמא"ס. ההבנה כי חמאס עלול לשמור על חטופים אחדים כ"תעודת ביטוח" מחייבת גישה ארוכת טווח המשלבת פעולות צבאיות, מודיעיניות ודיפלומטיות.
האתגר המרכזי הוא שמירה על נחישות לאומית. קמפיינים פנימיים הקוראים להפסקת המלחמה או להחזרת החטופים "בכל מחיר" ממשיכים לערער את עמדת ישראל. לדוגמה, עצומות חדשות של קבוצות אזרחים ותיקים במערכת הביטחון, שקראו במרץ 2025 לעצור את הלחימה, חזרו על דפוסים בעיתיים מהעבר. ישראל חייבת לאמץ גישה תקשורתית ומדינית ברורה שתבהיר לציבור ולקהילייה הבינלאומית כי השגת החטופים תלויה בהשמדת חמאס ככוח צבאי ושלטוני.
המנוף המרכזי שיש לצה"ל ברצועה ללא השתלטות מלאה עליה הינו בידול בין האוכלוסייה לחמאס. אחד הכלים לביצוע הפרדה כזו הוא הקמה של מתחם הומניטרי חדש במרחב רפיח ושינוע של כל אוכלוסיית עזה אליו (דרך נקזים שימנעו חדירה של גורמים עוינים ככל האפשר). במרחב הזה יוטל ממשל צבאי חלקי וזמני, כשחלוקת הסיוע תוכל להתבצע על ידי חברות פרטיות או גורמים מקומיים באישור שב"כ. בידול זה יאפשר להגביר עוד יותר את הלחץ על חמאס, שייוותר חשוף לפגיעה קשה של צה"ל.
ראש הממשלה שב והבהיר לאחרונה לציבור את מטרות המלחמה ברמה האסטרטגית-לאומית: השמדת חמאס, מניעת איום מעזה, והחזרת כל החטופים. ככל שהציבור יתאחד סביב המטרות הלאומיות ויימנע מהדהוד מוגבר של קבוצות קטנות אך קולניות, שמטרותיהן עשויות להיות פוליטיות יותר מאשר לאומיות, כך יגבר הסיכוי להשיג מטרות אלו.
בהקשר האזורי, ככל שיגבר הלחץ על איראן ועל החות'ים כך ייחלש כוחו של חמאס ולהפך. גם מסיבה זו יש להמשיך את שיתוף הפעולה עם ארצות הברית ובריטניה, כדי להחליש את ציר ההתנגדות ולהגביר בדרך זו את הלחץ על חמאס.
סיכום והמלצות
משבר החטופים במלחמת עזה ממחיש את המתח הערכי המורכב בין הרצון והמחויבות להחזרת כל החטופים במהירות לבין האינטרס הלאומי להשיג ניצחון אסטרטגי. ניתוח הדינמיקה של עסקאות החטופים מראה כי לחץ צבאי עקבי, שליטה בשטח ותמיכה דיפלומטית הם המפתח להצלחה. עם זאת השיח הפנימי בישראל, שכולל הפגנות, הדלפות וקריאות חסרות אחריות להפסקת המלחמה, החליש ומחליש את עמדת המו"מ של ישראל ומאריך את סבל החטופים שנותרו בידי חמאס. בהקשר האזורי, מעורבות איראן כחלק מציר ההתנגדות מחייבת גישה רחבה יותר, שתכלול שיתוף פעולה בינלאומי להחלשתה.
כדי להתקדם, ישראל חייבת לאמץ את הצעדים הבאים: 1) הגברת הלחץ הצבאי – המשך מבצעים לכיבוש שטח, טיהורו והשגת שליטה מבצעית, תוך הכנה למערכה עצימה וממוקדת להשמדת חמאס. יש להתמקד בהרס תשתיות חמאס, כגון מנהרות ומחסני נשק, ובהחלשת הנהגתו הצבאית והפוליטית. 2) הפרדה בין אוכלוסייה לחמאס – הקמת מתחם הומניטרי במרחב רפיח ובהמשך במקומות נוספים ברצועה ככל שיהיה צורך והעברת כל אוכלוסיית עזה למתחמים אלו, שיהוו מחנות מעבר להגירת תושבי עזה לארצות העולם. 3) שליטה על סיוע הומניטרי – הקמת ממשל צבאי זמני ושימוש בחברות פרטיות או בגורמים מקומיים מאושרים לחלוקת סיוע, כדי למנוע מחמאס לנצלו. 4) ניהול השיח הפנימי – הצגת עמדה מדינית ברורה לציבור, שתדגיש את המחויבות להחזרת החטופים, אך גם להשמדת חמאס ולמניעת איום מעזה, ותצמצם את השפעתם של קמפיינים הרסניים. הדרג המדיני צריך לעבוד עם התקשורת הישראלית כדי להעביר מסר אחיד של נחישות. 5) היערכות לטווח ארוך – פיתוח תהליכי מודיעין וחיפוש להשבת חללים, תוך שמירה על מחויבות לאומית לכל חטוף. ולבסוף, 6) שיתוף פעולה בינלאומי – חיזוק הברית עם ארצות הברית ומדינות מערביות אחרות כדי להחליש את ציר ההתנגדות האיראני, תוך ניצול התמיכה של ממשל טראמפ להגברת הלחץ על חמאס.
הניצחון במלחמה, הכולל השמדת חמאס, מניעת איום מעזה והחזרת החטופים, הוא לא רק אפשרי אלא גם הכרחי. גישה נחושה, שמשלבת לחץ צבאי, שליטה אסטרטגית, ניהול שיח ציבורי אחראי ושיתוף פעולה בינלאומי, תבטיח את השגתן של מטרות אלה ותחזיר את החטופים – החיים והמתים – לבתיהם. השגת היעדים הלאומיים היא המפתח להבטחת ביטחונה של ישראל, והחזרת החטופים היא חלק בלתי נפרד ממטרה זו.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / Saeed Qaq
