מבוא

פרסום תפיסת הביטחון של מדינת ישראל על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא אירוע מכונן, לא משום שכל אחד מעקרונותיה חדש לחלוטין, אלא משום שהמסמך מבקש להפוך את לקחי מלחמת התקומה מתגובה מבצעית לתורה מדינית וביטחונית מחייבת. המסמך מזקק מרחב שלם של עשייה ושינוי במצבה האסטרטגי של מדינת ישראל בשנים האחרונות, ומהווה ראשית צירים למיסוד השינוי במעשה לתוך המערכות הקיימות.

במשך עשרות שנים נשענה ישראל על תורה שבעל פה שיוחסה לדוד בן גוריון ושבמרכזה הרתעה, התרעה והכרעה. במרוצת השנים נוסף רכיב ההגנה, אך לא גובש מנגנון שלם שמחבר בין הגדרת האינטרסים הלאומיים, דירוג האיומים, בחירת החלופות, הקצאת המשאבים ובקרה על ביצוע. בתהליך התפתחות תפיסת הביטחון הישראלית עסקנו במאמר אחר תחת הכותרת "מקיר הברזל לשלום מתוך עוצמה".[1] מבקר המדינה הגדיר את המצב הזה ככשל מתמשך. לדבריו, העדר תפיסה רשמית פגע ביכולת הדרג המדיני להכווין את צה״ל ואת יתר גופי הביטחון, לאתגר אותם ולפקח על בניין הכוח ועל סדרי העדיפויות.[2]

הביטחון הלאומי חורג מעבר לתחום הצבאי וכולל מכיבים ביטחוניים, מדיניים, כלכליים, חברתיים, דמוגרפיים ואחרים, המהווים את המסד שעליו מושתת ביטחון המדינה. תפיסת הביטחון הלאומי מכוונת את מימוש, תיאום, שילוב והכוונת כלל המשאבים והאמצעים העומדים לרשות המדינה. תפיסת הביטחון הלאומי והמדיניות הנגזרת ממנה אמורים להבטיח את התיאום והסנכרון בין כלל הארגונים ומשרדי הממשלה.

מערך מסמכי היסוד הביטחוניים המתואר להלן מספק את התשתית התאורטית להכוונת כלל המאמצים.

יש להבחין בין שלושה סוגי מסמכים: 1. תורת ביטחון לאומי הכוללת עקרונות מתודולוגיים וכללים בסיסיים הנובעים מתנאי היסוד שבהם נתונה המדינה ומצרכיה הבסיסיים. 2. תפיסת הביטחון הלאומי שהינה תפיסת העולם הביטחונית של הממשלה המכהנת בראייה ארוכת טווח. 3. מדיניות הביטחון הלאומי המגדירה את אופן היישום של תפיסת הביטחון. מדיניות הביטחון הלאומי קובעת את סדרי העדיפויות ואת סדר היום המדיני-בטחוני, ליישום הנגזרות המעשיות של התפיסה. מכל אלה נגזרות תפיסות הפעולה של ארגוני הביטחון ומשרדי הממשלה.

מתקפת השבעה באוקטובר ומלחמת התקומה שבאה בעקבותיה המחישו את מחיר הפער בין המציאות המשתנה לבין המושגים שבאמצעותם הממשלה ומערכת הביטחון מפרשות אותה. אויבינו אינם מקבלים את עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי ומנצלים את הנטייה של ישראל להעדיף שקט זמני, הכלה, הסדרה והרתעה דמיונית, על פני סיכול שיטתי של בניין כוחו של האויב. מכאן נובעת חשיבות המסמך. הוא מבקש לקבוע שמניעה, יוזמה והתקפה אינן רק אפשרויות בארגז הכלים, אלא עקרונות מובילים של מדיניות הביטחון.

בפרסום הרשמי לציבור הודגשו עשרה עקרונות, ואלה הם: מניעת נשק גרעיני מאויבי ישראל; עצמאות פעולה והיכולת להגן על המדינה בכוחות עצמה; הרתעה המבוססת על יכולת פגיעה ממשית; התרעה מודיעינית רצופה לצד חשיבה ביקורתית ותחבולה; יוזמה והתקפה, לרבות מכת מנע; הגנה רב-שכבתית על העורף; כינון בריתות אזוריות ובין-לאומיות; עצמאות בחימוש ובטכנולוגיות מתקדמות; מאבק על התודעה והלגיטימציה; והגדרת ניצחון הנשענת גם על לכידות לאומית, התיישבות, מורשת והקשר עם יהדות התפוצות. עשרת העקרונות מחברים בין הפעלת כוח, בניין כוח, יחסי חוץ והבסיס החברתי שעליו נשען הביטחון הלאומי.

מטרת המאמר היא לבחון את עשרת העקרונות של תפיסת הביטחון החדשה, לעמוד על יחסי הגומלין ביניהם ולנתח את מידת התאמתם ללקחי מלחמת התקומה. לאחר הצגת הרקע והצורך במסגרת מדינית מחייבת, אנחנו עוברים עיקרון אחר עיקרון, ממניעת איום גרעיני ועצמאות הפעולה דרך הרתעה, התרעה, יוזמה והגנת העורף ועד לבריתות, עצמאות תעשייתית וטכנולוגית, המערכה על התודעה והגדרת הניצחון. לאחר מכן נבחנת זירת הפנים, ובכללה הנשק הבלתי חוקי, כאתגר ליישום התפיסה. המאמר נחתם בתנאים המוסדיים, התקציביים והחברתיים הנדרשים כדי להפוך את עשרת העקרונות למדיניות בת-ביצוע.

ממסמך מנחה לתהליך מחייב

חוק אסטרטגיית הביטחון הלאומי, שנכנס לתוקף ביוני 2025, מעניק לתפיסה מסגרת מוסדית. החוק מחייב את המטה לביטחון לאומי לגבש עם כינון ממשלה חדשה הצעת אסטרטגיה מדינית וביטחונית, לפרט את היעדים, למפות את האיומים ואת ההזדמנויות, לדרג אותם, להציג חלופות ולהביא את האסטרטגיה לאישור בתוך חמישה חודשים. החוק גם מחייב הצגה לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת.[3]

משמעות הדבר היא שהתפיסה שפורסמה צריכה לשמש נקודת מוצא לתהליך מחייב ולא מסמך סופי. ממנה צריכות להיגזר מדיניות הביטחון של הממשלה, תפיסות ההפעלה של צה״ל, של ארגוני הביטחון ושל משרדי הממשלה הרלוונטיים, תוכניות העבודה הרב-שנתיות, מדיניות המלאים, בסיס הייצור הביטחוני, הכנת העורף והמדיניות הדיפלומטית. מבחנה האמיתי של התפיסה יהיה ביכולת לתרגם הצהרות לסדרי עדיפויות, לתקציב, למדדים וללוחות זמנים.

עשרת עקרונות התפיסה במבחן מלחמת התקומה

הניתוח שלהלן מבחין בין עשרת העקרונות, אך גם בוחן אותם כמערכת אחת. ניתנת התייחסות גם לרכיבים אחדים המובלעים בעקרונות, שגם להם יש להתייחס. מלחמת התקומה לימדה אותנו שכשל ברכיב יחיד עלול לנטרל הישגים ברכיבים אחרים. מודיעין ללא מוכנות אינו מספיק, הגנה ללא התקפה נשחקת, טכנולוגיה ללא חוסן חברתי אינה מבטיחה עמידה במערכה ארוכה, וביטחון מול איומים חיצוניים ללא משילות וטיפול בנשק הבלתי חוקי אינו רלוונטי.

להלן ניתוח עקרונות התפיסה.

מניעת נשק גרעיני מאויבי ישראל

מניעת יכולת גרעינית צבאית בידי אויב המבקש את חיסולה של ישראל היא עיקרון קיומי. תפיסת בגין, שגובשה הגם שלא נוסחה, נקבעה לאחר השמדת הכור העיראקי אוסיראק במבצע אופרה ביוני 1981 (ערב בחירות). התפיסה קובעת כי ישראל לא תשלים עם השגת נשק להשמדה המונית, ובראשו נשק גרעיני, בידי משטר אויב המאיים על קיומה, ובכלל בידי משטרים עוינים במזרח התיכון.

בליבת התפיסה עומדים חמישה יסודות. הראשון הוא מניעה, ולא הסתפקות בהרתעה לאחר שהאויב כבר השיג נשק גרעיני. השני הוא פעולה בעוד חלון ההזדמנויות פתוח, לפני שהמתקן נעשה מבצעי, ממוגן או פעיל באופן שתקיפתו עלולה להפיץ חומר רדיואקטיבי. השלישי הוא מיצוי מודיעין, דיפלומטיה וכלים חשאיים, אך שמירת האפשרות להפעיל כוח כאשר דרכים אלה אינן מסירות את האיום. הרביעי הוא נכונות לפעול באופן עצמאי גם נוכח התנגדות בין-לאומית ומחיר מדיני כבד. החמישי הוא תכנון מדויק המצמצם ככל האפשר פגיעה באזרחים ובמומחים זרים.

במהלך מלחמת התקומה פעלה ממשלת ישראל לאור תפיסה זו כדי לסכל את יכולות הגרעין של איראן. האחרונה, בהתבסס על לקחי התקיפה הישראלית את הכור בעיראק, לא נשענה על כור יחיד אלא על מערך מבוזר, ממוגן ותת-קרקעי הכולל מתקני העשרה, יכולות המרה, מכלולי ניסויים וייצור לצורך הפיכת החומר המועשר לנשק, ידע מדעי, שרשרת אספקה, מעטפת של טילים בליסטיים והגנה אווירית. הפעולה הישראלית בשתי המערכות – עם כלביא ושאגת הארי – נועדה לפגוע בו בזמן ברכיבים המאפשרים פריצה לנשק גרעיני וביכולת האיראנית להגן עליהם ולשקמם. משרד החוץ תיאר את מטרת המבצע כנטרול האיום שנוצר מהאצה משולבת של תוכנית הנשק הגרעיני ושל מערך הטילים, והדגיש כי ננקטו אמצעי זהירות לצמצום הפגיעה באזרחים ולמניעת השפעות רדיולוגיות.[4] בכך יישמה ישראל את עקרונות תפיסת בגין אולם המלאכה מול איראן טרם הושלמה. השמדת יכולות הגרעין האיראני תתרחש ככל הנראה רק עם הפלת המשטר הקיים ועלייתו של משטר שיוותר על השאיפות הגרעיניות. במובן זה תפיסת בגין איננה אירוע חד-פעמי, אלא התחייבות רצופה למנוע מאויב בעל כוונות להשמדת ישראל להגיע למעמד של מדינת סף גרעינית.

הרתעה המבוססת על יכולת ונכונות להפעלת כוח

לקחי מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר מלמדים עד כמה ההרתעה של מדינת ישראל את אויביה הייתה חלולה. הרתעה אינה נמדדת רק בהיקף בניין הכוח, אלא במוכנות להפעיל את הכוח. לפני מתקפת חמאס עשתה ישראל כל שלאל ידה להימנע מעימותים ולהכיל אותם. מלחמת התקומה מראה שהרתעה אמינה נוצרת באמצעות עוצמה מוכחת, נכונות להפעילה, הכרעה ואכיפה מתמשכת המונעת את שיקום יכולות האויב. כך פועלת ישראל כיום בכל הזירות.

עלינו לזכור תמיד שהאויב, ורק הוא, קובע אם הורתע, ולכן יש לבחון את בניין הכוח שלו ואת יכולותיו ולא להסתמך על פרשנות כוונותיו. חמאס וחיזבאללה ניצלו את תקופת השקט להתעצמות ולהכנת מלחמה; במלחמת התקומה שוקמה ההרתעה בחלק מהזירות באמצעות פגיעה מתמשכת באויב. תפיסת הביטחון החדשה רואה בהרתעה רכיב מתכלה שיש לתחזק באמצעות פעולות אכיפה המגובות ביכולת הכרעה. או במילים אחרות: אין עוד המתנה לרקטות שיחלידו על גבי המשגרים, במקומה צריכה לבוא תקיפה מקדימה של המשגרים ושל מערכי הייצור שלהם.

התרעה, מודיעין וגישה ביקורתית

מצבה הביטחוני והמדיני של ישראל מחייב השגת יכולת להשיג את המודיעין הנדרש לכל תחומי העשייה. למרות זאת, מלחמת התקומה נפתחה בכשל התרעה חריף למרות קיומו של מודיעין רב. הבעיה כמובן הייתה בפרשנות שניתנה למודיעין הזה על ידי גורמי המודיעין, המפקדים ומקבלי ההחלטות. המלחמה הראתה את הקשר שבין אחידות מחשבתית, קונפורמיות מוסדית וכשל ההתרעה. מערכת שבה דעות דומות משכפלות את עצמן מתקשה לערער על הנחות יסוד כדוגמת הקביעה שחמאס חלש ומורתע.

לכן, היכולת המודיעינית אינה יכולה להימדד רק בכמות המודיעין, ביכולות האיסוף ובמבצעי העומק הנועזים. היא תלויה מעל הכול ביכולת להציג פרשנויות מתחרות, להגן על עמדות מיעוט ולאתגר את הקונספציה השלטת. כשל ההתרעה במלחמת יום כיפור הוביל להקמת מחלקת בקרה באגף המודיעין ("איפכא מסתברא"), שתפקידה היה לאתגר את תפיסות המודיעין. אף על פי שגישה זו קרסה, הוחלט באמ"ן להשאיר את המתכונת הקיימת ורק להגדיל את היחידה ולהעמיד בראשה קצין בדרגת תא"ל. יש צורך בשינוי תרבותי ומבני כדי לצמצם את הסיכון של טעות נוספת ולהתמקד בהערכת היכולות ובסיכולן.

תפיסת הביטחון של ישראל חייבת לייצר פלורליזם במחקר המודיעיני ולכן יש להקים לצד מערכת המודיעין הצבאית יכולת הערכה לאומית עצמאית, שתפעל מחוץ לצה״ל ותהיה כפופה לדרג המדיני. גוף שכזה נכון וראוי שיוקם במסגרת המטה לביטחון לאומי. גוף זה לא יחליף את גופי המודיעין הקיימים אלא יתבסס על תוצריהם, יאתגר את הערכותיהם ויציג לקבינט פרשנויות חליפיות. מטרתו לייצר פלורליזם מחקרי אמיתי, להגן על עמדות מיעוט ולמנוע מצב שבו קונספציה אחת של אמ״ן הופכת, ללא כל ביקורת, לתפיסת המציאות של המדינה.

הגנה

המרכיב הראשון בכל תפיסת הגנה הוא ההתקפה. הגנה אינה יכולה להתבסס רק על גדרות, התרעה, מיגון ויירוט. עליה להתחיל בשלילת יכולתו של האויב להפעיל את כוחו, באמצעות סיכול התעצמותו, פגיעה בתשתיותיו, יצירת מרחבי חיץ והעברת הלחימה לשטחו. המערכים ההגנתיים נועדו לצמצם את הנזק השיורי ולהבטיח רציפות תפקודית, אך אין בכוחם לבדם להסיר את האיום.

התפיסה החדשה שמה דגש על אזורי החיץ; לאלה חשיבות מכרעת בתפיסת ההגנה של ישראל, משום שלא ניתן להגן על המדינה מקו הגבול עצמו. הגדר היא מכשול ולא עומק ביטחוני, ולא נאפשר חזרה למציאות שבה גדר היישוב היא גבול המדינה ובסמוך לה ישנם רוצחים תאבי דם. לקח השבעה באוקטובר הוא שאסור להפקיד את ביטחון היישובים בידי התרעה, מכשול טכנולוגי וכוחות מקומיים בלבד. אזור החיץ נדרש כחלק ממערך המשלב שליטה בשטח, מודיעין, מכשול, כוחות זמינים ופעולה התקפית רצופה מעבר לגבול.

באשר להגנת הגבולות ויישובי הספר, הרי שזו מחייבת תפיסה רב-שכבתית שבמרכזה פעולה התקפית לסיכול האיום, יצירת עומק ואזורי חיץ, מכשול רציף, שליטה במרחב, מודיעין, כוחות תגובה מהירים והתיישבות חזקה לאורך הגבול. היישובים אינם יכולים להיות תלויים רק בהגעת כוחות הצבא. בכל יישוב נדרש כוח הגנה מקומי, מאומן, מצויד וזמין המסוגל לבלום חדירה ולהגן על התושבים עד להגעת כוחות התגבור. עם זאת, מערך ההגנה היישובי אינו מיליציה עצמאית ואינו תחליף לצה״ל ולמשטרה. עליו להיות חלק ממערכת מדינתית ומרחבית, בעלת אחריות ברורה, פיקוד ושליטה משותפים, תוכניות הגנה מתורגלות ומענה גם לצירים, לשטחים החקלאיים ולמרחב שבין היישובים. בהקשר זה, הקמת משמר לאומי בהיקף נרחב הינו חלק מובנה בתפיסת הביטחון.[5]

באשר לאיום הרחפנים, זהו אתגר לאומי החורג מגבולות האחריות של גוף יחיד. הרחפן מחבר בין הברחות בגבולות, פשיעה וטרור בתוך המדינה, איסוף מודיעיני ואיום על בסיסים ותשתיות חיוניות. נגזרת מהחשיבות שתפיסת הביטחון החדשה נותנת לנושא היא שנדרשת תפיסה רב-שכבתית המשלבת מודיעין, שליטה במרחב האווירי הנמוך, אכיפה, הגנת מתקנים, רגולציה ושיתוף פעולה בין כלל הגופים הרלוונטיים. התנאי למימושה הוא הגדרת אחריות וסמכויות ברורות, תוך הבחנה בין פעילות אזרחית לגיטימית לבין שימוש עוין.

לבסוף, לא ניתן להתייחס להגנה מבלי להתייחס לכמויות הנשק ואמצעי הלחימה הבלתי חוקיים שנמצאים בידי החברה הערבית בכלל, ובידי גורמי פשיעה בקרבה בפרט. יש לזכור שמה שאנחנו רואים בימים אלה בצרפת יכול להתרחש גם בישראל. אולם בשונה מצרפת, כאן הפרעות עלולות להיות עם ירי בהיקף נרחב. יישום תפיסת הביטחון מחייב פעולה אגרסיבית לעצירת ההברחות וגנבות האמל"ח מצה"ל ולפירוק החברה הערבית וגורמי הפשיעה מנשק ואמצעי לחימה.

בריתות ומעמד של מעצמה אזורית

ביסוס ישראל כמעצמה אזורית הוא יעד מדיני, כמו גם יעד מבצעי. עוצמה אזורית נמדדת ביכולת להגן על האינטרסים הלאומיים במעגלים קרובים ורחוקים, להשפיע על חלוקת הכוח ולבנות קואליציות. הישגי המלחמה מול ובעת האש האיראנית המחישו את חשיבות העומק המודיעיני, טווח הפעולה והקשר עם ארצות הברית ועם שותפים אזוריים אחרים במרחב. כך גם היכולת לבנות בריתות במזרח הים התיכון עם יוון וקפריסין, באופן שירסן את שאיפות ההתפשטות הטורקית.

אף מעצמה אינה פועלת לבדה. מדינת ישראל, שהראתה נכסיות רבה במהלך המלחמה, נהנית ממעמד של מעצמה אזורית המאפשר לה להכתיב סדר יום במזרח התיכון ולא רק להגיב לו. כך לדוגמה חשיבות הקשר עם הודו ומדינות אחרות במזרח. הבריתות החדשות שעליהן הצביע ראש הממשלה צריכות להתבסס על אינטרסים מעשיים: הגנה אווירית, התרעה, נתיבי סחר, אנרגיה, סייבר והתמודדות עם התעצמות איראן ועם איומים מצד גורמים סוניים רדיקליים. שיתוף פעולה שכזה מחזק את עצמאותה של מדינת ישראל, מפני שהוא מרחיב אפשרויות ואינו מחליף יכולת ישראלית.

תפיסת הביטחון שמה דגש על הנושא ומראה שהבריתות ושיתופי הפעולה הינם רכיב מובנה בביטחון הלאומי. ערכם אינו נמדד רק בהצהרות ידידות או בהסכמים רשמיים, אלא בתרומתם המעשית ליציבות, לחופש הפעולה, לבסיס התעשייתי וליצירת אינטרסים הדדיים. זאת, כמובן, לצד חשיבותה של השותפות עם ארצות הברית.

טכנולוגיה ועצמאות בבניין כוח

המערכה הארוכה חשפה את מגבלות ההסתמכות על שרשראות אספקה מחוץ לישראל. עצמאות מרבית אינה אוטרקיה ואינה ויתור על הסיוע האמריקני. משמעותה היא לזהות את החימוש הנדרש, החלפים והחומרים שבלעדיהם נפגע חופש הפעולה, ולבנות עבורם יכולת ייצור, מלאי ותחליפים.

יש להבחין בין רכיבים קריטיים שיש לייצר בישראל לבין תחומים שבהם נכון לפזר ספקים ולחתום על הסכמי קדימות. בסיס תעשייתי רחב עולה כסף בשגרה, אך הוא מקטין את הסיכון שאמברגו, משבר פוליטי או שיבוש ימי יעצרו מערכה באמצעה. ישראל זקוקה לכושר ייצור עצמאי ולהעמקת היתרון היחסי, הממחישים את הקשר בין עוצמה צבאית לכלכלה ולתעשייה.

היתרון הטכנולוגי הוא מכפיל כוח אך אינו תחליף למסה, לכשירות ולתורת לחימה. בינה מלאכותית יכולה לקצר מעגלי מודיעין ותקיפה, חלל יכול להרחיב את סל היכולות המודיעיניות ויכולות התקיפה, חישוב קוונטי עשוי לשנות הצפנה וחישה, ורובוטיקה יכולה להפחית סיכון לכוחות. אלא שמערכת טכנולוגית תלויה בנתונים, בתקשורת ובאנשים שמבינים את מגבלותיה. מלחמת התקומה לימדה אותנו שהאויב מסתגל במהירות, משבש ומתחבא בסביבה אזרחית. לכן מיצוי הטכנולוגיה נוצר בחיבור בין תפיסה, אדם, ארגון וטכנולוגיה.

תפיסת הביטחון נדרשת לחבר בין כמה מאמצים: הרחבת הייצור העצמי של חימוש ומערכות חיוניות, פיזור הרכש בין כמה מדינות ושיתוף פעולה עם מדינות נוספות לפיתוח אמצעי לחימה קריטיים, לצד הקטנת התלות בארצות הברית. עצמאות חימושית צריכה להיבנות באמצעות שילוב של ייצור ישראלי, גיוון מקורות הרכש ושיתופי פעולה לפיתוח ולייצור עם שותפות נוספות, ובהן הודו. שותפות שכזו נועדה להרחיב את בסיס הייצור ואת אפשרויות האספקה, ובכך לחזק את חופש הפעולה של ישראל.

המאבק על התודעה והלגיטימציה

העצמת המאבק באנטישמיות ובדה-לגיטימציה היא רכיב ביטחוני משמעותי, מפני שהיא משפיעה על חופש הפעולה, על אספקת נשק, על יחסי החוץ ועל ביטחון היהודים בעולם. אולם יש להבחין בין אנטישמיות, שלילת זכותה של ישראל להתקיים וקמפיינים ממומנים בידי מדינות יריבות, לבין ביקורת לגיטימית על מדיניות הממשלה. ערבוב מושגים עלול להחליש את המאבק.

תודעה ולגיטימציה הינם משאבים חיוניים המשפיעים על יכולתה של ישראל לקבל החלטות, להפעיל כוח ולשמר קשרים עם שותפותיה. הסברה נחוצה, אך היא איננה מספיקה כאשר מולה פועלת מערכת מקיפה המשלבת מידע, מימון, משפט, ארגון וטכנולוגיה. המענה הנדרש הוא מעבר מתגובה הסברתית למשברים לניהול מבצעי ממלכתי רציף של הזירה. יש להכיר במלחמה הרכה כזירת לחימה בביטחון הלאומי, זירה שתנוהל על ידי גוף מבצעי בכפיפות לראש הממשלה. הסברה אינה יכולה לתקן פער בין מסר לבין מעשה. מלחמת התקומה הוכיחה שישנה מערכה נגד ישראל בזירה הבין-לאומית, ואנו משלמים עליה מחיר כבד. עלינו לעבור ליוזמה התקפית ולנצח גם בזירה זו.

הכרעה וניצחון

שילוב מושג הניצחון בתפיסת הביטחון הלאומי הינו בעל חשיבות רבה. ראשית, למושג ניצחון יש ערך ציבורי חשוב ויש לו תפקיד של חיזוק רוח הציבור במהלך המלחמה. הוא גם מאפשר לרתום קהלים שונים במדינה למטרה המשותפת. יש לו ערך גם מול קהלי יעד אחרים: אוכלוסיית האויב, מנהיגיו, כמו גם בקרב מדינות ומנהיגים זרים. לצד זאת, יש למושג הניצחון ערך גם בבניית השפה המשותפת במסגרת תפיסת הביטחון הלאומי.

"הכרעה" היא הישג צבאי המנטרל את התנגדותו האפקטיבית של האויב ומאפשר להשיג את המשימה; "ניצחון" הוא הישג רחב יותר, המתבטא בהשגת מטרות המלחמה ובשיפור מתמשך בביטחון הלאומי. לכן, אין די בהצלחה בשדה הקרב. נדרש לחבר אותה למדיניות שתשמר את ההישגים ותעצב מציאות טובה יותר.

מלחמת התקומה הראתה עד כמה ההבחנה הזו חשובה. הניצחון בא בהמשך להכרעה הצבאית באמצעות כלים מתחום הביטחון הלאומי. המבחן הוא שיפור מצבה הביטחוני והמדיני של ישראל לשנים, ולא עצם הפסקת הלחימה. הניצחון נקשר לשינוי תפיסת הביטחון, לעיצוב הסביבה האזורית ולקביעת גבולות ומרחבי ביטחון בני-הגנה.

רוח העם

שילוב רוח העם כמרכיב בביטחון הלאומי הינו בעל חשיבות רבה. מלחמת התקומה המחישה שרוח העם אינה תוספת ערכית לעוצמה הצבאית, אלא אחד היסודות המאפשרים את מימושה. לצד הטלטלה הקשה של שבעה באוקטובר התגלו יכולת התגייסות, יוזמה אזרחית וערבות הדדית. שירות המילואים והפעילות ההתנדבותית למען הנפגעים, המשפחות וכוחות הביטחון וההצלה ביטאו את האחריות המשותפת להמשך קיומה של המדינה. ביטויים אלה מלמדים שהחיבור בין החזית לעורף אינו מתמצה באספקת משאבים. הוא נשען גם על תחושת שייכות, מחויבות ונכונות לשאת בנטל.

חשיבותה של רוח העם לביטחון הלאומי נובעת מהיכולת לתרגם אותה להתמדה, להתאוששות ממצבי משבר ולתפקוד תחת לחץ. אמצעי לחימה וטכנולוגיה אינם פועלים במנותק מהאנשים המפעילים אותם ומהחברה התומכת בהם. במלחמה ממושכת נדרשים לא רק כוחות כשירים, אלא גם משפחות המסוגלות להתמודד עם העדרות ארוכה, מעסיקים המאפשרים שירות, קהילות המסייעות לנפגעים ומערכות אזרחיות הממשיכות לתפקד. במובן זה, רוח העם היא התשתית החברתית המחברת בין בניין הכוח לבין היכולת להפעילו לאורך זמן.

תפיסת הביטחון מחייבת הסכמה לאומית רחבה על עקרונות יסוד ובהם: ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ממשל דמוקרטי, נכונות להילחם על ביטחון המדינה תוך חתירה לניצחון, עידוד חשיבה עצמאית, יישוב ארץ ישראל וטיפוח מורשת ישראל, שמירת קשר עם יהדות התפוצות ועידוד עלייה. כל אלה הם רכיבים חיוניים ברוח העם.

לבסוף, לכידות לאומית אינה מחייבת אחידות בדעות. חברה יכולה להיות מחויבת לביטחונה ובו בזמן לחלוק על דרך ניהול המלחמה ועל סדרי העדיפויות. היכולת לקיים מחלוקת בלי לפרק את האחריות המשותפת היא ביטוי לחוסן, לא היפוכו. משום כך ראוי לשלב את רוח העם בתפיסת הביטחון כפי שנעשה בתפיסה החדשה.

סיכום

תפיסת הביטחון החדשה צריכה להפוך את לקחי מלחמת התקומה ממענה לאירועי העבר למסגרת המעצבת את עתידה הביטחוני של ישראל. משמעותה היא מעבר מהכלה ומניהול איומים למניעה, ליוזמה ולשלילת יכולות האויב. זאת לצד בניית מנגנוני מודיעין המקיימים חשיבה ביקורתית, חיזוק העצמאות בבניין הכוח וחתירה לבריתות המרחיבות את חופש הפעולה. במקביל לדיון על הכרעה צבאית, שהיא תנאי חיוני, נכון לחתור להשגת הניצחון, הנבחן ביכולת לשמר את ההישגים וליצור מציאות ביטחונית ומדינית טובה יותר לאורך זמן.

שלושה מרכיבים נמצאים בתפיסה באופן מובלע, ולהבנתנו יש לתת להם משקל רב יותר.

הראשון, השבת המשילות בהקשר של טיפול בנשק ובאמצעי הלחימה הבלתי חוקיים, בדגש על אלו המצויים בידי גורמים עברייניים בחברה הערבית. מרכיב זה צריך להיות חלק קריטי מהתפיסה. המענה הוא אכיפה דרקונית נגד המחזיקים והסוחרים, מניעת הברחות, איסוף ותפיסה של נשק בלתי חוקי תוך תיאום בין-משרדי. היעד הוא פירוק תשתיות עברייניות מנשקן. נזכור שאחזקה של נשק ארוך משמעה מוכנות לביצוע טרור, וכך יש להתייחס לעבריינים.

המרכיב השני הוא אמירה ברורה וחד-משמעית כי בין הירדן לים אין מקום לעוד מדינה, ולצד מענה לתושבים המתגוררים ביהודה ושומרון, זכויותיהם ואופן ניהול חיי היום-יום שלהם נדרש לטפל באיום מצד עשרות אלפי החמושים המאומנים הפועלים כיום תחת המסגרת של הרשות הפלסטינית.

המרכיב השלישי הינו ההתיישבות והאחיזה בארץ. אנחנו בתקופה שבה אחיזתנו בארץ מאותגרת מבית ומחוץ ויש לפעול להגברת ההתיישבות בכל חלקי הארץ בכל המרץ, גם מפני שלהתיישבות חלק קריטי בהגנה על הארץ.

מעל לכל אלה ניצבת רוח העם, שבמלחמת התקומה באה לידי ביטוי בהתגייסות, בהתנדבות ובערבות הדדית. שימורה מחייב אמון, חלוקת נטל הוגנת, תמיכה במשרתים ובמשפחותיהם ויכולת לקיים מחלוקת לצד אחריות משותפת. עוצמתה של התפיסה תהיה בחיבור בין כוח צבאי, משילות, התיישבות, כלכלה, שותפויות ולכידות לאומית. רק חיבור זה, הנשען על מדיניות ברורה הקובעת סדרי עדיפויות ועל תכנון ובקרה מתמשכים, יאפשר להפוך את הישגי המלחמה לביטחון לשנים.

[1] גבי סיבוני וארז וינר, מקיר הברזל לשלום מתוך עוצמה, JISS, 22.7.2025.
[2] מבקר המדינה, “היעדר תפיסת ביטחון לאומי וההשפעה על תהליכים מרכזיים בדרג המדיני ובצה״ל”, דוח מיוחד, 11 בנובמבר 2025.
[3] חוק אסטרטגיית הביטחון הלאומי, התשפ״ה 2025, ספר החוקים 3423, 660.
[4] משרד החוץ, “מבצע עם כלביא: ההיבטים העובדתיים והמשפטיים המרכזיים של העימות בין איראן לישראל", 13 עד 24 ביוני 2025.
[5] גבי סיבוני וארז וינר, הגנת היישוב כלבנת היסוד בהגנת המולדת, JISS, 23.9.2026.