מבוא

המציאות הגאופוליטית והביטחונית של העשור הנוכחי מעמידה את מדינות אירופה ואת ישראל בפני אתגר מורכב הנובע מהמפגש בין טרור ג'יהאדיסטי, רדיקליזציה ברשתות, ותנועות אסלאם פוליטי המשתפות פעולה עם תנועות שמאל פרוגרסיבי. מוקד הדיון הוא באידאולוגיות, ארגונים ורשתות המצדיקים אלימות ומבקשים לנצל מוסדות דמוקרטיים כדי לפגוע בדמוקרטיה.

נקודת המבט המפוקחת מחייבת התבוננות רחבה המשלבת בין שתי זירות מרכזיות: הראשונה היא זירת המערב, בדגש על מערב אירופה, שם כמה מהמדינות המרכזיות ובראשן צרפת, בלגיה, ספרד ואיטליה מתמודדות עם גלי מהומות רחבים והתפרעויות המוניות. כיוונים דומים ראינו גם בארצות הברית. מאחורי הפורעים ניצבים מגוון גורמים, כאשר תנועות אסלאמיות וסוציאליסטיות-מרקסיסטיות חוברות יחד. הזירה השנייה, שלא ניתן לנתק מהראשונה, הינה הזירה הפנימית בישראל, שבה מתעצם בשנים האחרונות האיום של גורמי אסלאם פוליטי קיצוני (דוגמת הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית וגורמים המזוהים עם משנת האחים המוסלמים) הפועלים באופן שיטתי לערעור הריבונות, הקצנה של האוכלוסייה הערבית-ישראלית, וניצול המרחב הדמוקרטי והפרלמנטרי כדי לקדם חתרנות מבפנים.

מאמר זה מנתח את האיום בשלוש רמות הקשורות זו בזו. הרמה הראשונה היא אלימות וטרור ישירים, מתכנון פיגועים ועד פעילות של יחידים המושפעים מהתעמולה המופצת ברשתות ובמסגדים. הרמה השנייה היא התשתית שעליה רוכבת ההקצנה הזו מבחינת המימון, והרמה השלישית והמשלימה היא מערך התקשורת המאפשר והמלבה את ההקצנה המתמשכת. לבסוף, נדרש לבחון את תגובת המדינה על כלל מערכותיה במגוון היבטים, בכלל אלה: תהליכי מימוש המשילות ואכיפת החוק, לצד פעילות נדרשת בהיבטי מודיעין ומבצעים במסגרת "המלחמה הרכה".

האיום

האיום האסלאמי אינו מוגבל עוד לפעילותם של ארגוני טרור קלאסיים כמו אל-קאעידה או דאעש, הפועלים במתווה של פיגועי ראווה. האיום הוסיף ממד של אסלאמיזציה זוחלת ומבנית המלווה באלימות. הגידול במספר ובריכוזי המוסלמים במדינות מערב אירופה הגיע למסה קריטית, כזו הגורמת להתנפצות כמעט בכל אירוע מחאה, גם אם הוא אינו קשור במישרין לקהילה המוסלמית.[1]

חוסר המוכנות והרצון של מנהיגות אירופה להתעמת עם האיום האסלאמי הוא מרכיב חזק בהתגברות הבעיה ובהזנחת הטיפול בה. לכך מצטרפים, השפעתם של מטיפים ומסגדים המשמשים כמוקדי הקצנה, ומרחב דיגיטלי שבו הסתה ותעמולה חוצות גבולות. בתוך סביבה זו, פועלות רשתות ותנועות מוסלמיות המקבלות גיבוי ותמיכה מהשמאל הרדיקלי והפרוגרסיבי – תנועות המספקות מסגרת של פרשנות דתית קיצונית, מסמנות אויבים (בדגש על ישראל והיהודים) ומעניקות לגיטימציה לאלימות. ברוב הערים הגדולות באירופה המערבית יש שכונות שבהן נוכחות המדינה חלשה, האמון במשטרה נמוך, הכלכלה הלא חוקית חזקה וכניסת כוחות אכיפה כרוכה בסיכון גבוה. לא כל המרחבים האלה מאוכלסים רק על ידי מוסלמים, אבל רבים מהם הינם בעלי רוב מוסלמי.

צרפת מנסה לייצר מסגרת מדינתית נגד בדלנות של מוסלמים. שירות ביטחון הפנים הצרפתי (DGSI) מציג כאתגר את תופעת האסלאמיזם שמטרתו להנהיג שליטה בחברה וכללים שמעל לחוקי הרפובליקה.[2] לנוכח זאת חוקק בצרפת חוק לחיזוק עקרונות הרפובליקה והורחב הפיקוח על אגודות, מוסדות חינוך ומימון זר.[3] לפי משרד הפנים הצרפתי, עד אוגוסט 2022 נערכו יותר מ-26 אלף פעולות פיקוח, נסגרו זמנית או לצמיתות 836 מוסדות ונגבו או הושבו לקופת המדינה 55.9 מיליון אירו.[4] הנתונים מצביעים על כך שהחוק לא עצר את התופעה, והטענה המרכזית בצרפת הינה שהוא גרם בעיקר ליצירת "פרופיל נמוך" של אותן אגודות ולא לשינוי מהותי. המהומות האחרונות בצרפת (אוקטובר 2026) מעידות על כך. הבדלנות האסלאמיסטית בצרפת הולכת ומתרחבת בפרברים, כשניסיונות המדינה לאכוף את החוק נתקלים בהתנגדות אלימה, בניסיון לכפות חוקי שריעה במרחב הציבורי, ובאירועים שבהם כוחות הביטחון הופכים מטרה למארבים ולאלימות קשה.[5]

תופעת האסלאם הרדיקלי והאסלמיזם הפוליטי בבלגיה מאתגרת את המדינה מזה שנים רבות, בייחוד ברבעים כמו מולנבק בבריסל ובאנטוורפן. באזורים אלו נוצרו מרחבים של שליטה חברתית מקבילה, בהם מופעל לחץ חברתי ניכר לכפות נורמות דתיות – לרבות לבוש על פי תפיסת האסלאם הקיצוני, הפרדה בין המינים, והעדפת כללים הלקוחים מהשריעה על פני החוק האזרחי. שירותי הביטחון הבלגיים (OCAM, VSSE) מדווחים בעקביות על השפעה מבנית של רשתות הקשורות לאחים המוסלמים הפועלות דרך אגודות, מסגדים, ארגונים אירופיים ומסגרות חינוכיות במטרה לעצב את השיח הציבורי ולהשפיע על מוסדות. במקביל, אכיפת החוק נתקלת בקשיים ממשיים: עוינות כלפי המשטרה, תחושת ניתוק מהמדינה, ודיווחים חוזרים על אזורים שבהם כוחות הביטחון מתקשים לפעול באופן חופשי.[6] אירועים כמו מזימות טרור שסוכלו, כולל ניסיון התקפה באמצעות רחפן נגד ראש הממשלה ב-2025, ממחישים כי האתגר אינו מוגבל לרדיקליזציה אלימה בלבד, אלא כולל גם בניית חברה מקבילה המערערת את עקרונות הריבונות והסדר הציבורי.[7]

בדרום ובמרכז אירופה, ובייחוד בספרד ובאיטליה, האיום האסלמיסטי מקבל ביטוי המשלב חדירה אידאולוגית, מימון זר וניצול מערכות ההגירה. בספרד ובאיטליה פועלות רשתות הטפה חשאיות ומסגדים המושפעים מרעיונות מבתי המדרש הסלפיים ושל האחים המוסלמים. חלקם ממומנים על ידי גורמים מהמפרץ – בעיקר קטר וכווית – באמצעות עמותות צדקה כמוQatar Charity .[8] באיטליה, ארגונים כמו UCOII קיבלו עשרות מיליוני אירו מגורמים אסלאמיסטיים למימון מסגדים ומרכזים אסלאמיים, בעוד שבספרד מתגלים חדרי תפילה חשאיים ודרשות רדיקליות ומימון מסגדים המתבצע על ידי גורמים קיצוניים מהמפרץ. במקביל, נתיבי ההגירה הבלתי חוקיים מאפריקה – דרך הסאהל, מרוקו, סאוטה ומלייה, האיים הקנריים והים התיכון – מנוצלים על ידי גורמים אסלאמיסטיים, תוך ניצול החולשות במנגנוני ביקורת הגבולות של אזור שנגן.

קטר הינה שחקן מרכזי גם באירופה. כלי התקשורת המרכזי שלה, "אל-ג'זירה", ממלא תפקיד הרסני בהפקת תכנים בשפות שונות (כולל אנגלית וערבית) המכוונים לקהל המערבי ולקהילות המוסלמיות באירופה ובישראל. הרשת פועלת באופן שיטתי לליבוי יצרים, הפצת תאוריות קונספירציה, האדרת ארגוני טרור כ"לוחמי חירות", ועידוד שנאה כלפי המערב וישראל. התכנים הללו הם בעלי תפקיד מרכזי בהנעת תהליכי הרדיקליזציה בקרב צעירים מוסלמים באירופה ובישראל, ואף בארצות הברית.

הבעיה עם האסלאם הפוליטי אינה רק במדינות הללו. הבעיה הינה בכל מערב אירופה. מה שנראה לעיתים באירופה כעבריינות או כמחאות מהגרים, כולל מאפיינים דתיים ברורים: התקפות על אתרים נוצריים ופגיעה במוסדות יהודיים. רשתות של האחים המוסלמים פועלות באמצעות מימון זר (בעיקר מקטר וטורקיה) להקמת מוסדות קהילתיים המטפחים זהות נפרדת והקצנה מגיל צעיר, תוך ניצול מנגנוני הדמוקרטיה המערבית.

האיום אינו סטטי וצפוי להתפתח באופן חוצה גבולות, כזה המנצל את היסודות הדמוקרטיים של המדינות כדי לקעקע את הדמוקרטיה – ניצול חופש התנועה הנוח, ערוצי מימון זרים ולא מבוקרים והמרחב הדיגיטלי הנגיש, כדי להעביר מסרים שכולם מכוונים לאותה מטרה. השימוש בכלי בינה מלאכותית רק יגביר את התופעה. אלה יאפשרו התאמה מהירה של תעמולה לקהלי יעד, יצירת תכנים מזויפים והכוונה לפעולה. במקביל, צפויה העמקה של פעילות דתית ופוליטית, השפעה מוסדית, כלכלה בלתי חוקית והסתה לאלימות, באופן שיקשה על הרשויות באירופה להבחין בין מחאה, חתרנות וטרור. קיים חשש כי טרוריסטים ופעילים רדיקליים שנעו בין הזירות (המזרח התיכון, אירופה וצפון אפריקה) ימשיכו להעביר ידע מבצעי, שיטות גיוס מקוונות והסתה ישירה.

ככל שהמצוקה הכלכלית באירופה תחריף והאוכלוסייה המוסלמית תמשיך לגדול, כך יגבר הנתק בינם לבין החברה הכללית. תהליכים אלו יובילו להעמקת האוטונומיות המשפטיות-הלכתיות בפועל (כגון בתי דין שרעיים אלטרנטיביים למחצה), ולעלייה בתדירות העימותים האלימים עם המשטרה המקומית. כך או כך, מערכת הערכים הישנה של אירופה ניצבת בפני אתגר משמעותי, וספק אם תוכל לעמוד מול השלכות התפשטות האסלאם הרדיקלי ביבשת.

התפתחום האיום בישראל

השיח הביטחוני והמדיני בישראל (ובמדינות המערב), נוטה להתמקד באיום הביטחוני והפיזי ומעדיף להמעיט מחשיבות הממד הדתי-תאולוגי המניע את הגורמים האסלאמיסטיים. גישה זו יוצרת כשל בהבנת האיום.

האיום שמציב האסלאם הפוליטי על ישראל אינו מוגבל עוד לחזיתות חיצוניות בלבד. בשנים האחרונות התבהר כי מדובר בתופעה דו-ממדית: מצד אחד, השפעה אידאולוגית ומימונית המגיעה מחוץ לגבולות המדינה; ומצד שני, תהליכי הקצנה והתבדלות המתרחשים בתוך החברה הערבית בישראל עצמה. השילוב בין שני הממדים יוצר פוטנציאל מסוכן במיוחד כאשר הוא נפגש עם תופעת הנשק הבלתי חוקי הנפוץ בקרב ארגוני פשיעה ערביים ובחברה הערבית.

המקור המרכזי להקצנה בקרב ערביי ישראל הוא האחים המוסלמים – שהחמאס הוא שלוחתם הפלסטינית ושיש להם קשר אידאולוגי מובהק עם התנועה האסלאמית בישראל – באמצעות מימון ודוקטרינה המגיעים בעיקר מקטר ומטורקיה. מימון זה מגיע לא רק לעזה וליהודה ושומרון, אלא גם לגופים ולפעילים בתוך ישראל גופא, לעיתים תחת מעטה של פעילות חברתית, חינוכית או הומניטרית. במקביל, גם איראן וחברות "ציר ההתנגדות" שלה פועלות לקידום מגמה זו. טהרן ממשיכה לראות בהשמדת ישראל יעד אידאולוגי דתי מרכזי, ומספקת מימון, אימון ונשק לארגונים כמו חמאס, הג'יהאד האסלאמי וחיזבאללה.

האידאולוגיה מדגישה את עליונות השריעה, את שלילת הלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ואת הצורך בבניית זהות אסלאמית נפרדת המתחרה בחוקי המדינה. השפעה זו חודרת דרך דרשות במסגדים, חומרי הסברה ברשתות חברתיות, וארגונים הפועלים תחת כסות חוקית.

ההסתה הדתית המופנית נגד ישראל נשענת במידה רבה על פעילות שיטתית של שלוש מדינות מרכזיות: קטר, איראן וטורקיה, הפועלות באמצעות מימון, תעמולה ואידאולוגיה. קטר מממנת ארגונים ומוסדות הקשורים לאחים המוסלמים, ומפיצה באמצעות ערוצי תקשורת כמו אל-ג'זירה מסרים המציגים את הסכסוך כמלחמת דת נגד היהודים והציונות. איראן, מצידה, מספקת לא רק נשק ותמיכה צבאית לחמאס ולג'יהאד האסלאמי, אלא גם דוקטרינה תאולוגית הרואה בהשמדת ישראל מצווה דתית ומעודדת הסתה במסגדים וברשתות חברתיות. טורקיה, תחת הנהגתו של ארדואן, מעניקה במה פוליטית ותקשורתית לארגונים אסלאמיסטיים, תומכת בחמאס ומטפחת נרטיב של "הגנה על אל-אקצא", המשמש להסתה גם בקרב חלקים מהחברה הערבית בישראל. השילוב בין מימון זר, תעמולה דתית והטפה אידאולוגית יוצר תשתית מתמשכת של הקצנה המעודדת את ראיית הסכסוך כמאבק בין דתות ולא כסכסוך מדיני בלבד.

ממשלת ישראל הכריזה ב-2015 על הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית כארגון בלתי חוקי בשל קשריו עם חמאס, הסתה והטפה להחלפת המדינה בחליפות אסלאמית. למרות האיסור, השפעתה האידאולוגית של התנועה האסלאמית לא נעלמה. השייח' ראאד סלאח, שעמד בראש הפלג הצפוני, נשפט וישב במאסר, אך לאחר שחרורו מהכלא החל להוביל מסגרת המכונה "הוועדות להפצת השלום" או "ועדות השלום". מסגרת זו פועלת לתווך וליישב סכסוכים, סולחות פנים-חברתיות ומאבק באלימות בתוך החברה הערבית. גורמי הביטחון טוענים כי הוועדות הן מסגרת להמשך פעילות הפלג הצפוני תחת מסווה. בינואר 2025 הכריז שר הביטחון על הוועדות כארגון טרור, בטענה שהן מהוות זרוע של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית האסור על פי חוק ופועלות להפצת אג'נדה אנטי-ישראלית.[9] למרות זאת, ראינו לאחרונה שהשייח' ראאד סאלח קיים סולחה בין שתיים ממשפחות הפשע הגדולות בחברה הערבית. מי שיכול לנהל סולחה בין משפחות אלה, יכול גם לקרוא לתומכיו להשתתף בבחירות לכנסת בניגוד לעבר ובעתיד גם לתת להם מטרה ויעד אחר לתקיפה.

במהלך אירועי "שומר החומות" (מאי 2021) התרחשה התפרצות של אלימות בעלת מאפיינים לאומניים-דתיים בערים המעורבות, שכללה התקפות על בתי כנסת, רכוש יהודי וכוחות ביטחון, ואף תקיפות אלימות של יהודים שנקלעו לסביבתם, עד כדי ביצוע לינץ'. אירועים אלה הדגימו כיצד ניתן להצית מתחים דתיים-לאומיים לכלל התלקחות מהירה. התרחיש החמור הוא שמהומות דומות למה שמתרחש באירופה תתרחשנה בישראל תוך שימוש בנשק חם, כאשר אחד הגורמים הבעייתיים בישראל הוא היקף הנשק הבלתי חוקי הנמצא בידי ארגוני פשיעה ערביים ובקרב החברה הערבית. בדיונים בכנסת צוינה ההערכה כי ישנם כ-400,000 כלי נשק בלתי מורשים בישראל, בכלל אלה כלי נשק ארוכים, מטעני חבלה, מקלעים, נשק נ"ט ורימוני רסס. הרוב המכריע נמצא בידי גורמים בחברה הערבית ובארגוני הפשיעה.[10]

אף שארגוני פשיעה הערביים פועלים בעיקר ממניעים כלכליים, הרי שגורמי ביטחון מתריעים לא אחת כי איראן מנסה לנצל את התשתית הפלילית ואת הנשק הזמין לביצוע פיגועים לאומניים. במצב חירום ביטחוני קיים חשש ממשי כי נשק זה יופנה גם נגד אזרחים יהודים וכוחות הביטחון, כפי שנראה בחלק מאירועי "שומר החומות". אף שעד כאן זה לא קרה במהלך "מלחמת התקומה", הרי שהחשש הזה קיים תמיד.

גורמים אסלאמיים מנצלים את חופש הביטוי הקיים בישראל, חופש הפולחן והזכויות האזרחיות המוענקות במדינה כדי לחתור תחת יסודותיה. פעילות זו כוללת הסתה במסגדים, ברשתות החברתיות ובמוסדות חינוך, טיפוח תודעת הקורבן והתנגדות לכל סממן של שילוב או שותפות אזרחית. הם פועלים תחת אידאולוגיה הרואה בכל שטח ארץ ישראל אדמת ואקף (הקדש מוסלמי) שאין לוותר עליה, ורואה במאבק הלאומי הפלסטיני חלק ממלחמת דת כוללת.

המגמה הבולטת ביותר בהתפתחות האיום היא התחזקות הכוח הפוליטי שלהם, כמו גם ירידת סף הכניסה לפעילות. כיום צעיר יכול לעבור תהליך הקצנה בתוך קבוצה מקוונת קטנה, ולקבל צידוק מוסרי במסגדים. גורמי האסלאם הפוליטי ימשיכו לנסות לחדור לעמדות השפעה מקומיות וארציות (בכנסת, בשלטון המקומי, באקדמיה, במערכת המשפט ובתקשורת) כדי לשנות מבפנים את הצביון של מדינות המערב וישראל.

דרכי התמודדות מוצעות

ההתמודדות עם האיום הנובע מן האסלאם הרדיקלי באירופה ובישראל דורשת תפיסה מציאותית ומפוקחת הנמנעת מהסתרת שורש הבעיה תחת מעטה של הסברים נכונים מבחינה פוליטית. אחד המכשולים המרכזיים בקרב מנהיגים וקובעי מדיניות הוא הנטייה השגויה והמתמשכת לייחס תופעות של טרור, מהומות ואלימות גואה לגורמים סוציו-אקונומיים בלבד – גורמים כמו מצוקה כלכלית, תנאי עבודה קשים, פערים בחינוך או תסכול חברתי. בעוד שתנאים אלו עשויים לשמש קרקע פורייה, התעלמות מן המניע האידאולוגי-דתי המובהק וממרכזיותו של האסלאם הקיצוני מהווה עצימת עיניים מסוכנת. מנהיגים רבים באירופה (דוגמת נשיא צרפת מקרון וראש ממשלת ספרד סאנצ'ס) נוטים שוב ושוב להסביר פיגועים או התפרצויות אלימות כתוצאה של הזנחה, בעיות השתלבות, מצוקת דיור וכיוצא באלה, ובכך נמנעים מלקרוא לילד בשמו ומלטפל בשורש ההקצנה הדתית. התמודדות אמיתית ויעילה מחייבת הכרה כנה בכך שהאתגר נובע גם מאידאולוגיה קנאית המבקשת לערער את סדרי הדמוקרטיה המערבית (והישראלית), ולא רק מקשיים כלכליים בני-חלוף.

ההתמודדות האפקטיבית עם האיום המתואר מחייבת ראשית כול טיפול מעמיק ושורשי בשרשרת הערך הכספית והתודעתית המזינה את כוחו של האסלאם הפוליטי. מדובר במערכת אקולוגית מורכבת הכוללת זרימת כספים דרך עמותות, קרנות צדקה וגורמים מממנים חיצוניים ופנימיים. כסף זה משמש דלק לפעילות ארגונית, להקמת תשתיות חינוכיות וקהילתיות ולרכישת השפעה אזרחית ופוליטית. לצד זאת, התשתית התודעתית מייצרת תהליכי הקצנה והעצמת נרטיב דתי-פוליטי המעניק לגיטימציה להתרסה נגד המדינה, לאלימות ולדחיקת הערכים הדמוקרטיים. לכן, תפיסת המענה הכוללת חייבת לשלב ניתוק שיטתי של צינורות החמצן הכלכליים, יחד עם בלימה פעילה של ההסתה והתעמולה במרחב הציבורי והדיגיטלי. רק ייבוש מקורות המימון ופירוק התשתית הרעיונית יאפשרו התמודדות אפקטיבית עם התפשטות התופעה.

באשר למדינות אירופה (וגם לישראל) הרי שיש לעבור מתגובה למדיניות ארוכת טווח הכוללת שילוב של אכיפה, מודיעין, פיקוח פיננסי וחיזוק המשילות. זאת, תוך הבחנה בין פרקטיקה של אמונה דתית ופעילות קהילתית וביקורת פוליטית לגיטימית לבין הסתה, סיוע לטרור וערעור ריבונות המדינה. אכיפה ממוקדת ויעילה נמדדת בפעולה נחושה נגד מימון טרור והסתה, נגד חתרנות במדינה ונגד הניסיון לייצר מערכות שליטה מקבילות (לדוגמה אימוץ חוקי השריעה באזורים מסוימים), וכך גם פעולה נגד הקמת מיליציות עצמאיות וניצול מוסדות אזרחיים לפעולה בצירים עוקפים למערכות המדינה. היעילות צריכה להימדד במספר כתבי האישום ובעוצמת הענישה, זאת במקביל לפגיעה אפקטיבית בנתיבי המימון ובמאמצי התודעה המבקשים לקעקע את ריבונות המדינה.

שקיפות פיננסית הינה מרכיב חיוני. זאת באמצעות חיוב גילוי מלא של מקורות המימון, היקפם והנהנים מהכסף במוסדות הדת, מוסדות החינוך והקהילה. מתחייב פיקוח על כסף חיצוני, דוגמת מכבסת הכספים של קטר וטורקיה והפעלת כלים משפטיים ודיפלומטיים נגדם. באירופה, וגם בישראל, נדרשים פיקוח ורגולציה על ערוצי תקשורת זרים ומוסדות נתמכים והפעלת כלים משפטיים ורגולטוריים נגד גופי תקשורת ומוסדות המעודדים אלימות או משמשים במה להסתה.

באשר למדינת ישראל, חובה להעצים את הצעדים המדיניים והביטחוניים באמצעות חיזוק נחרץ של המשילות והריבונות בכל חלקי הארץ, ובפרט בפריפריה ובשטחים הפתוחים. מטרה קריטית זו תושג בין היתר על ידי הבטחת נוכחות התיישבותית עקבית וקבועה המאכלסת את כל המרחב. בהקשר זה, גם למיזם החוות החקלאיות יש תפקיד במערכה הלאומית והחברתית נגד ההתפשטות של האסלאם הפוליטי ותופעות ההשתלטות על קרקעות. חוות אלו יוצרות רצף התיישבותי ובולמות בפועל באמצעות היאחזות ונוכחות מתמשכת בשטח, שמירת אדמות המדינה ומתן מענה חלוצי, את הניסיונות לכרסום בריבונות המדינה.

במקביל למערכה על הקרקע, יש לנהל מאבק לא פחות נחוש נגד זרימת ההון הזר, הן מקטר והן מטורקיה. יצוינו בהקשר זה כספים המושקעים על ידי ממשלת טורקיה וגופים מטעמה באגן הקדוש בירושלים ובמוקדי השפעה שונים ברחבי הארץ. באמצעות עמותות, מיזמים דתיים, שיקום מבנים היסטוריים ופעילות רווחה וחינוך טורקיה פועלת לבסס אחיזה עמוקה ולעצב מחדש את המרחב הציבורי והדתי, זאת במטרה לקדם הגמוניה של האסלאם הפוליטי ולערער את הריבונות הישראלית בלב ליבה של הבירה. מאבק זה מחייב פיקוח הדוק, סיכול של מקורות מימון חוץ עוינים, והגנה על האינטרסים הלאומיים, בכדי למנוע יצירת מוקדי כוח אוטונומיים המאיימים על האופי היהודי והדמוקרטי של המדינה.

נדבך קריטי בהשבת המשילות והבטחת הביטחון הוא מאבק נחוש בארגוני הפשיעה החמורה בחברה הערבית. פשיעה מאורגנת זו אינה מהווה רק איום פלילי על שלום הציבור, אלא משמשת כר פורה לצמיחת אלמנטים של האסלאם הפוליטי קיצוני, המוצאים בוואקום השלטוני ובהעדר אכיפה מספקת הזדמנות לבסס מוקדי כוח אלטרנטיביים למדינה. העדר אכיפה תקיפה מאפשר לארגוני הפשע לצבור משאבים כספיים אדירים, להחזיק באמצעי לחימה בלתי חוקיים, ולהטיל אימה המכרסמת במוסדות החוק והמשפט. פירוק תשתיות הפשע, החרמת אמצעי הלחימה וניתוץ מקורות המימון שלהם אינם רק משימה משטרתית, אלא כלי ראשון במעלה לצמצום ההשפעה של גורמים ראדיקליים, לחיזוק הריבונות הישראלית ולהחזרת החוק והסדר לכל חלקי הארץ.

סיכום

האיום האסלאמי באירופה ובישראל אינו מתמצה בטרור ישיר, אלא נשען על מערכת רחבה המשלבת אידאולוגיה דתית פוליטית, מימון חיצוני, תעמולה, מוסדות קהילתיים ורשתות השפעה הפועלות בתוך המרחב הדמוקרטי. באירופה באה תופעה זו לידי ביטוי בהעמקת הבדלנות, בהיווצרות מוקדי שליטה חברתיים מקבילים, בהיחלשות המשילות בחלק מהמרחבים העירוניים ובהתרחבות שיתוף הפעולה בין תנועות אסלאמיות לבין גורמי שמאל רדיקלי ופרוגרסיבי. בישראל מתווספים לכך פעילותן של איראן, קטר וטורקיה, השפעתם של ארגונים המזוהים עם האחים המוסלמים, ההסתה הדתית והלאומית, הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית והיקפו החריג של הנשק הבלתי חוקי המצוי בקרבה. מכלול זה יוצר זיקה מסוכנת בין הקצנה, תשתית כלכלית ותודעתית, חולשת אכיפה ויכולת ממשית לעבור במהירות מהתרסה וחתרנות לאלימות רחבת היקף.

מכאן שהמענה אינו יכול להסתפק בטיפול בתוצאותיה של האלימות בלבד. הוא מחייב הכרה במרכזיותו של המניע האידאולוגי-דתי ופגיעה שיטתית בשרשרת הערך המזינה אותו, החל בזרימת הכספים ובמערכי התעמולה וכלה במוסדות המשמשים לבניית כוח והשפעה. לצד מודיעין, אכיפה, ענישה ופיקוח פיננסי, נדרשת השבה מעשית של ריבונות המדינה באמצעות נוכחות מתמשכת במרחב, הגנה על אדמות המדינה, חיזוק ההתיישבות והחוות החקלאיות, כולל בנגב ובגליל, בנוסף לבלימת מימון חוץ עוין במוקדי השפעה ובראשם ירושלים, ופירוק תשתיות הפשיעה והנשק הבלתי חוקי.

מגמות העתיד, ובהן שימוש גובר בבינה מלאכותית, בתעמולה מותאמת וברשתות חוצות גבולות, צפויות להאיץ את ההקצנה ולהקשות על זיהוי המעבר מפעילות פוליטית ודתית לפעילות חתרנית ואלימה. הצלחת המדיניות תמדד אפוא לא רק במספר פעולות האכיפה, אלא בהיקף כתבי האישום ובעוצמת הענישה, בפגיעה בנתיבי המימון וההשפעה, בצמצום מוקדי השליטה המקבילים ובהשבת יכולתה של המדינה לאכוף את חוקיה, להגן על ריבונותה ולשמר את אופייה הלאומי והדמוקרטי.

[1] שיעור המוסלמים באירופה כולה עמד על כ-6% בשנת 2020 (כ-46 מיליון נפש, כולל רוסיה). ללא רוסיה וטורקיה מוערך המספר בכ-32–33 מיליון כיום. במדינות מערב אירופה: צרפת כ-8%–10% (כ-6–7 מיליון), בלגיה כ-6%–7.5%, גרמניה כ-6%–7% (כ-5.5–6 מיליון), בריטניה כ-6%–6.5%, הולנד כ-5%–6%, ספרד כ-5% (כ-2.4–2.5 מיליון) ואיטליה כ-4%–5% (כ-2.5–2.7 מיליון). המקורות העיקריים: "Pew Research Center", "Religion in Europe" (2025) ו-"Europe’s Growing Muslim Population"; מפקד אוכלוסין בבריטניה 2021 (ONS). ברוב מדינות מערב אירופה אין איסוף רשמי של נתוני דת, ולכן מדובר בהערכות המבוססות על סקרים, מוצא והגירה.
[2] DGSI, המנהל הכללי לביטחון פנים של צרפת, המאבק נגד הבדלנות האסלאמיסטית, 11.6.2022.
[3] Noemie Bisserbe and Matthew Dalton, France Passes New Bill to Tighten Control of Mosques, WSJ, 23.7.2021.
[4] מנתוני משרד הפנים הצרפתי, חוק לחיזוק כיבוד עקרונות הרפובליקה 2022, 5.10.2022.
[5] מדברי שר הפנים לשעבר ברונו רטיו: "Extreme violence among young people: In France, Sharia law is applied in certain neighborhoods".
[6] "Their ultimate goal is the global caliphate: How are the Muslim Brotherhood infiltrating Belgium?", RTL, 22.5.2025.
[7] Jessica Rawnsley, Suspected jihadist drone plot against Belgian PM foiled, BBC, 25.10.2025.
[8] Giulio Meotti, Qatar: "A Wolf in Sheep’s Clothing", Bankrolling Islamism in Europe, Campus Watch, 9.4.2019.
[9] אלינור פבריקר, ארגון טרור במסווה: המיזם החדש שהקים ראאד סלאח הוצא מחוץ לחוק, מקור ראשון, 28.1.2025.
[10] "לא פחות מ-400 אלף כלי נשק, 400 אלף!", הזירה המרכזית, ערוץ הכנסת, 27.8.2023.