כללי
הלחימה הנוכחית ברצועת עזה, שהתחדשה בתחילת 2025 לאחר התמוטטות הפסקת האש האחרונה, אינה מתרחשת בחלל ריק. היא משתלבת בתוך מערכת מורכבת של אינטרסים, איומים והזדמנויות המעצבים את המזרח התיכון כולו. המערכה בעזה אינה נוגעת רק להשגת מטרות המלחמה ברצועה, אלא היא חלק ממאבק רחב יותר על עיצוב עתיד המזרח התיכון, בייחוד בהקשר של איראן וציר ההתנגדות, וכמובן גם בהקשר של ההתמודדות הגלובלית מול האסלאם הרדיקלי.
בהקשר של רצועת עזה ושל הלחימה בחמאס בכלל, הממשלה קבעה בתחילת המלחמה כמה מטרות והיא ממשיכה להיות מחויבת להשגת כולן: 1) השמדת היכולות הצבאיות והתשתית השלטונית והארגונית של חמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה; 2) יצירת התנאים להשבת כל בני הערובה לישראל; 3) מצב סיום המלחמה – מרצועת עזה לא נשקף עוד איום לישראל לאורך זמן; 4) השבת הביטחון לתושבי העוטף, לרבות הקמת "אזור חיץ" בשטח הרצועה; בהמשך הוספה מטרה בהקשר של הזירה הצפונית שהוגדרה כהשבת תושבי הצפון לבתיהם בבטחה.
מאמר זה עוסק בניתוח המערכה בעזה ובדרך להשגת מטרות המלחמה. ראשית, ראוי לבחון את תמונת המצב הנוכחית בהקשר של המערכה ברצועת עזה.
תמונת המצב
השלב הנוכחי בלחימה החל לאחר שחמאס דחה את תנאי ישראל לעסקת שחרור החטופים – דחייה שמעידה על כוונתו האסטרטגית להמשיך להחזיק בידיו את השליטה בפועל על רצועת עזה בכל הסדר עתידי. חמאס תובע נסיגה מלאה של צה"ל מהרצועה, לרבות מהאזור המיועד לחיץ ביטחוני וכן מציר פילדלפי – מה שיאפשר לו לשוב ולהתעצם צבאית ולהתארגן לסבב הבא. המשמעות היא לא רק שחמאס יוכל במצב זה לשכנע את קהלי היעד הרלוונטיים בעיניו שמתקפת הטרור שבה פתח ב-7 באוקטובר הייתה מוצדקת, אלא שהוא כבר עובד על השבעה באוקטובר הבא. הוא מתבונן על האירוע כעל ניצחון גדול ואינו מתרגש מהמחיר שנגבה ממנו ומהאוכלוסייה ברצועת עזה. אירוע כזה יכול להתרחש ברצועת עזה אם ישראל תקבל את דרישות חמאס, ויכול להתרחש ביהודה ושומרון אם לא נחסל את החמאס צבאית ושלטונית ברצועת עזה "למען יראו וייראו".
הלחימה הנוכחית החלה לאחר שחמאס סירב לקבל את תנאי ישראל להשלמת עסקת החטופים. חמאס גם לא קיבל את הצעת ארצות הברית (מתווה וויטקוף) להאריך את הפסקת האש בתמורה להחזרה של כמחצית החטופים החיים והמתים. בתגובה לסירוב זה חזרה ישראל ללחימה, כשהמטרה המיידית היא להגביר את הלחץ על חמאס להיענות להצעה האמורה.
חמאס, שהצליח להשתקם חלקית בחסות הפסקת האש, ובעיקר באמצעות השליטה על חלוקת הסיוע ההומניטרי, מנסה כעת בכל דרך לפגוע בישראל באמצעות שיגור רקטות (גם אם בהיקף נמוך מאוד) וזינוב בכוחות צה"ל הפועלים ברצועה. דפוס הפעולה של צה"ל עדיין מדוד ואיטי. צה"ל מרחיב את השליטה באזורים שונים ברצועה ופועל באש כנגד מגוון מטרות. שיטת פעולה זו מגבירה במעט את הלחץ על חמאס, אולם אין בה כדי להביא לשינוי בעמדתו או כדי להביא לשינוי מהותי בשליטה של צה"ל ברצועת עזה. בזמן כתיבת שורות אלה, מדינת ישראל מונעת הכנסה של סיוע הומניטרי לרצועה. האספקה לתושבי הרצועה ולמחבלי חמאס באה מתוך מחסני סיוע הומניטרי שחמאס אגר במהלך הלחימה, ובעיקר ב-42 ימי הפסקת האש האחרונה שבמהלכם נכנס לרצועה סיוע בהיקף עצום. יבוא הרגע שבו גם אספקה זו תיגמר, או אז תעמוד בפני חמאס דילמה באשר להמשך פעולתו.
יש לזכור ששיטת הלחימה שבה נקט צה"ל בעבר התאפיינה בשני עקרונות: הראשון נגע בהימנעות מעיסוק בסוגיה האזרחית ובהחלת ממשל צבאי (חלקי וזמני), קרי בסוגיית השליטה על הכנסת הסיוע ההומניטרי וחלוקתו. העיקרון השני היה הימנעות מכיבוש מלא של השטח שבהמשכו טיהור ושליטה. צה"ל נכנס למרחבים, פעל להשמיד תשתיות אויב ואז התפנה מהם (שיטת הפשיטות). שני עקרונות אלה שחקו עד דק את האשראי שקיבל הצבא ממדינת ישראל ופגעו ביכולת של צה"ל להשיג את מטרות המלחמה. במקומות שבהם פעל צה"ל באופן שונה (מרחב ציר נצרים, מרחב פילדלפי ולאחרונה גם בצפון הרצועה) ניתן היה לראות את האפקט של הפעולה על חמאס ולשמוע מראשיו את דאגתם מדפוס פעולה זה ומאפשרות הרחבתו.
נדמה שכיום שינה צה"ל את גישת הלחימה בשני היבטים אלה. צה"ל כובש שטח במטרה לטהר אותו ולשלוט בו. שר הביטחון גם הודיע שהמרחב שנכבש יצטרף למרחב החיץ הביטחוני במטרה להגביר את ביטחון יישובי העוטף. לצד זאת, שר הביטחון והרמטכ"ל הודיעו שצה"ל ייקח אחריות עקיפה על חלוקת הסיוע ההומניטרי, ככל שזה יתחדש.
המפתח להשגת מטרות המלחמה
המפתח לעמידה במטרות המלחמה נמצא בהשמדת חמאס צבאית ושלטונית, קרי השמדה מלאה של חמאס כישות השולטת אזרחית ברצועה. זהו תנאי הכרחי לתבוסה מוחלטת של הארגון. זהו תנאי הכרחי, אבל לא תנאי מספיק. חמאס הינו סימפטום של בעיה חמורה ורחבה יותר ברצועת עזה. התשתית הפסיכולוגית ותודעת הציבור הפלסטיני הינה תודעת מאבק נצחי להשמדת מדינת ישראל, וניתן להניח שגם אם תימצא בעתיד חלופה שלטונית ברצועת עזה אחרי תבוסה מוחלטת של חמאס, הרי שזרמי העומק יימשכו ובתנאים אלה יהיה זה רק עניין של זמן עד להתפתחותו של איום מחודש על מדינת ישראל מרצועת עזה.
לכן, התנאי המרכזי להשגתה של מטרת המלחמה הקובעת שמרצועת עזה לא נשקף עוד איום לישראל לאורך זמן מחייב שליטה ביטחונית מוחלטת על רצועת עזה באמצעות נוכחות בשטח (במודל הקיים ביהודה ושומרון מאז מבצע "חומת מגן" ב-2002), ולא באמצעות שליטה מנגד (בדומה לשליטה של צה״ל ברצועת עזה שהייתה קודם ל-7 באוקטובר). אולם, כדי לייצר שקט לאורך שנים הרי שמבחינה אסטרטגית מדינת ישראל נדרשת או לתוכנית דה-רדיקליזציה אפקטיבית ומהירה (הסיכוי למימוש תוכנית כזו הם נמוכים), או לממש את חזונו של טראמפ – הגירה מרצון של אוכלוסיית עזה לארצות העולם.
לצורך זה על צה"ל ומדינת ישראל לייצר את התנאים להגירה של אוכלוסיית עזה. צה"ל פועל כעת במרחב רפיח שממנו פונתה האוכלוסייה במטרה לכבוש את המרחב ולטהר אותו עד לציר מורג. מנוף הלחץ העיקרי על חמאס הוא הבידול שלו מהאוכלוסייה. כיום המרחב ההומניטרי במואסי נמצא בשליטה מוחלטת של חמאס. פינוי האוכלוסייה ממרחב המואסי יותיר את חמאס ללא המנוף המרכזי שלו. לכן, מוצע להקים מרחב הומניטרי חדש באזור רפיח ולהעביר אליו את אוכלוסיית עזה דרך נקזים שימנעו מעבר של גורמים עוינים. במרחב ההומניטרי החדש ברפיח יוקם ממשל צבאי זמני חלקי באופן שתתאפשר בו חלוקה של הסיוע ההומניטרי בשליטה של צה"ל ובאמצעות גורמי סיוע בניהול ופיקוח של חברות אבטחה זרות, במודל שעבד כבר במרחב הרצועה. באופן כזה יוכל צה"ל למקד את פעולתו ההתקפית בשאר רצועת עזה, שתפונה מאוכלוסייה למתחם החדש. המתחם הזה יהווה גם מחנה מעבר שיאפשר הגירה של האוכלוסייה למדינות שייאותו לקבל את תושבי עזה.
המענה האזרחי במרחב ההומניטרי ברפיח יתבסס על העקרונות הבאים: ייצוב המרחב באמצעות העמקת השליטה בשטח ובאוכלוסייה במרחב שבו צה״ל נמצא; שליטה על חלוקת הסיוע ההומניטרי במרחב; הקמת מרחבים הומניטריים שיוכלו להיות מופעלים על ידי חברות זרות (ארגוני סיוע בעלי יכולות אבטחה עצמית). זאת ללא נוכחות או ביטויי השפעה של גורמי חמאס, צבאיים או אזרחיים, במתחם. ניתן יהיה להיעזר בגורמי כוח מקומיים, בכפוף לאבחון ביטחוני של השב"כ ובהתאמה לאינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל.
כאמור, השמדת חמאס במרחב רצועת עזה היא תנאי לכל מתווה עתידי ברצועה. מתחייבת שליטה ביטחונית ואזרחית מלאה במרחב, וזאת תחת העקרונות הבאים: צה״ל יהיה הגורם הביטחוני היחיד שיפעל ברצועה, ויישמר לו חופש פעולה מבצעי מלא לשנים; השליטה על כל המעברים לרצועה תהיה בידי ישראל, בכלל זה מעבר רפיח וכל מרחב פילדלפי (מעל ומתחת לקרקע).
שליטה ביטחונית
באשר לשליטה הביטחונית, צה״ל נדרש לתת מענה לנוכחות רציפה ומתמשכת במרחב, כשהמטרה הינה העמקת טיהור השטח לצורך השמדה של יכולות שיוריות לפגיעה בצה״ל ובעורף ישראל. יש לזכור שגורמים "אזרחיים" לכאורה משתתפים אף הם בלחימה. הדרך המיטבית להשגת שליטה כזו היא באמצעות תפיסה מבצעית מרחבית (בדומה לתפיסה המרחבית ביהודה ושומרון). התצורה המבצעית המוצעת הינה כדלהלן: בתקופת הביניים (3-2 שנים) ועד להשלמת השמדת הכוח הצבאי המאורגן ברצועה יחולק המרחב בין שלוש אוגדות מרחביות משימתיות (אוגמ״ר), וזאת בדומה לסד"כ הפועל כיום ברצועה: אוגדת עזה על המעטפת, ובכלל זה מרחב פילדלפי, מפקדת אוגדה מרחבית בצפון הרצועה, ומפקדת אוגדה מרחבית במרכז ובדרום הרצועה. בכל אוגדה יוקמו 3-2 חטיבות מרחביות (חטמ״ר), לפי הצורך המבצעי. מיקום החטיבות ותצורת פעולתן תהיה לאור הערכת מצב. בטווח הארוך, ובהתאם להתפתחויות, ניתן יהיה לרדד את הנוכחות במרחב לשתי אוגדות מרחביות בלבד: אוגדת עזה על המעטפת ומרחב פילדלפי, ומפקדת אוגדה מרחבית אחת על שאר הרצועה.
עידוד הגירה
רצועת עזה תמשיך להיות מקור לחוסר יציבות מתמשך לאורך שנים רבות. מאז השתלטות החמאס על הרצועה היינו עדים לריטואל קבוע: סבב לחימה, שבסופו מאמצי שיקום בינלאומיים (שחלק גדול מהמשאבים שהוקצו עבורו שימש לשיקום היכולות הצבאיות של החמאס), וחוזר חלילה. השיח על אודות שיקום הרצועה רותם את העגלה לפני הסוסים, זאת מבלי שניתנת תשובה לשאלה האם ניתן בכלל לשקם את רצועת עזה והאם האוכלוסייה שם תוכל אי-פעם להתנתק מתודעת המאבק הנצחי להשמדת ישראל.
אחת הדוגמאות שניתנות היא תהליך שיקום גרמניה הנאצית באמצעות תהליך דה-נאציפיקציה, זאת מתוך ההנחה שניתן לקיים תהליך דה־חמאסיזציה ברצועת עזה. ההפגנות נגד חמאס במספר רב של מוקדים ברצועה היו בעיקר נגד חמאס, אבל לא הראו שינוי מהותי בתפיסת המאבק של המפגינים בישראל. כל הסקרים וההיסטוריה מראים שרוב הפלסטינים (בעזה, אולם לא רק שם) אינם מוכנים להשתחרר מחזון המאבק להשמדת ישראל.
לפיכך, מוצע לקדם ולעודד הגירה של פלסטינים מהרצועה למדינות שלישיות שתהיינה מוכנות (בהינתן העידוד המדיני והכספי המתאים) לקלוט את אוכלוסיית הרצועה. כדי לממש מהלך זה יש לפעול לגיבוש הסכמה מול הממשל האמריקאי, כדי שזה ימשיך להיות מחויב לגישה המוצעת כמנגנון שימזער את אי-היציבות האזורית (והעולמית) לדורות, ויאפשר מענה הומניטרי לאוכלוסייה. חשוב לציין שמרבית תושבי רצועת עזה נהנים ממעמד של פליטים, כתוצאה מעיוות היסטורי ארוך שנים, וככאלו הם זכאים לקבל סיוע ביישוב מחדש כמו שאר הפליטים ברחבי העולם.
סוגיית החטופים
סירוב חמאס להצעת המתווכות והתעקשותו על הדרישות הראשונות שלו (נסיגה מוחלטת של צה"ל מהרצועה, חזרתו לשליטה ברצועה ובכלל זה התעצמות צבאית שלו, תוך תביעה לערבות אישית של טראמפ למניעת חידוש הלחימה) מבהירות עד כמה מוגבלת היכולת לשחרר את כל החטופים במסגרת עסקה. יש לזכור גם שלהערכתנו, חמאס ישאף תמיד להשאיר בידיו "מנת ברזל" כתעודת הביטוח שלו. דווקא מהלך של השתלטות מלאה על הרצועה ונטילת האחריות על חלוקת הסיוע מידיו עשוי ליצור לחץ חיוני שיקרב אותו להסכים לעסקה לשחרור החטופים תמורת יציאה בטוחה של אנשיו מהרצועה, או שיביא את הגורמים האוחזים בחטופים או במידע לגביהם לשתף פעולה עם ישראל.
הישארות של חמאס ברצועה ושיקום יכולותיו המבצעיות יביאו במוקדם או במאוחר למתקפה נוספת על יישובי העוטף ולמתקפות טילים על עומק ישראל. המשמעות של אלה הינה נטישה של יישובי העוטף. מצב דברים זה אינו מאפשר למדינת ישראל כל חופש תמרון, ומחייב לפעול למימוש מטרות המלחמה באמצעות הפעלת כוח עוצמתית של צה"ל.
ההקשר האיראני
הנעשה ברצועת עזה מקרין ישירות על השיחות של ארצות הברית עם איראן ועל עתיד פרויקט הגרעין. איראן, שהייתה במשך שנים הכוח המרכזי מאחורי ציר ההתנגדות, נמצאת כיום בעמדת חולשה משמעותית. ריסוק חמאס בעזה, הלחץ לפירוק חיזבאללה ככוח חמוש בלבנון, אובדן משטרו של אסד בסוריה, המתקפות של ארצות הברית בתימן והאיום בהפעלת כוח מול איראן, מביאים את איראן לצומת החלטה קשה מבחינתה.
עם זאת, החולשה האיראנית אינה מבטלת את האיום. איראן ממשיכה לנסות לערער את יציבות האזור דרך שלוחיה בתימן, בלבנון ובעיראק, ואף מחפשת דרכים לחדש את השפעתה על חמאס. לישראל הזדמנות להעמיק את ההישג האזורי. מתווה טראמפ לעזה מהווה מנוף חשוב לצורך זה.
סיכום
מטרות המלחמה, כפי שגובשו בתחילת המלחמה, ניתנות להשגה. אין להלין על חלב שנשפך, אולם לו היינו פועלים מתחילת הדרך בווקטור מבצעי רציף ונותנים מענה מקביל לנושא השליטה בסיוע, היינו נמצאים היום במצב טוב במידה רבה מול מימוש יעדי המלחמה (כולל בסוגיית שחרור החטופים, כפי שהוכיחה העסקה הקודמת שמומשה בנובמבר 2023).
ישראל צריכה, באמצעות מערכת הביטחון, לקחת לידיה את האחריות לחלוקת הסיוע ההומניטרי באמצעות הפעלת חברות אזרחיות וגורמי כוח מקומיים, לצד רכיבי ממשל צבאי הכרחיים, ויצירה של תנאים למימוש הגירת אוכלוסיית עזה. הקמת מחנה מעבר הומניטרי במרחב רפיח היא רכיב בתהליך זה.
קיימת סכנה בהתמשכות שלב הביניים הנוכחי ללא הישג בהקשר של החזרת חטופים. הבעייתיות גם גוברת לנוכח השיח הפנימי בישראל וניסיונם של גורמים שונים להביא לעצירת המלחמה (ובפועל לכניעה לחמאס). זאת גם מחשש משחיקה של האשראי שניתן על ידי הממשל האמריקאי החדש והרצון של טראמפ להתקדם להשגת מטרותיו האחרות במזרח התיכון.
בה בעת יהיה נכון וראוי לעשות ניסיון להפעיל לחץ להגעה להסכם שיביא לפחות לצמצום כמות החטופים המוחזקים בידי חמאס. הניסיונות לעשות זאת מאז העסקה האחרונה לא צלחו. זאת הן בשל החשש בחמאס מכך שהסכמה לכך תתפרש כחולשה ושחיקה ביכולת העמידה שלו, והן נוכח הרוח הגבית שהוא מקבל מהשיח הפנימי בישראל ומהקולות הקוראים לעצירת המלחמה המעודדים אותו להתעקש על עמדתו. נדמה שבשלה העת להעביר הילוך ולעבור למתקפה מלאה ומכריעה תחת העקרונות שפורטו לעיל. כך נוכל להביא להשגת מטרות המלחמה, לצד העברת מסר לכלל האזור ופינוי הקשב הלאומי למשימה הגדולה, לאיראן.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: Shutterstock
