משטר המהפכה האסלאמית באיראן ממלא תפקיד מרכזי בניהול המלחמה הרב-זירתית נגד ישראל ובערעור היציבות האזורית; מחמש ומדרבן את מערך השלוחים, ובכללם חיזבאללה והחות’ים; מתבסס כשותף משמעותי בציר הסיני-רוסי-צפון קוריאני נגד ארה”ב והמערב; ומצמצם טווחים לקראת פריצה לנשק גרעיני. הפתרון האמיתי, ארוך הטווח, למערכת האיומים שהוא מציב לישראל, לאזור ולעולם גלום באיבה שרוחש לו חלק גדול מן הציבור באיראן; יש למצוא דרכים להעצים אותה ולתעל אותה לאפיקי פעולה שיביאו לקריסת המשטר. דא עקא, שהשעון המתקתק של מיזם הגרעין מהיר יותר ומחייב מענה מיידי ונחרץ. האתגר שעומד בפני ישראל והמערב גם יחד הוא לפעול – בכוח, אם לא תימצא דרך אחרת – לבלימת תוכנית הגרעין, אך לעשות זאת באופן שיעמיק את הקרע בין העם והמשטר ויאיץ את המהלכים העשויים להביא לטלטלה פנימית.
המשטר הנוכחי באיראן מציב מערכת של איומים אסטרטגיים
המשטר הנוכחי באיראן פועל משיקולים שהם אידאולוגיים ביסודם, ומעוגנים בפרשנות פוליטית מהפכנית – מאבק למען “העשוקים עלי אדמות”, כלשון ספרו של פראנץ פאנון, אחד ממקורות ההשראה של המנהיג העליון עלי ח’מנאי. לפיכך הוא חותר במוצהר להשמדת ישראל, לערעור היציבות האזורית בכללותה, ולניתוץ הסדר העולמי (“ההתנשאות הגלובלית”, היינו, ההגמוניה האמריקנית) כפי שהתגבש לאחר מלחמת העולם השנייה, וביתר שאת מאז תום המלחמה הקרה. כנגזר מתפיסת עולמו הוא פועל, גם במחיר מצטבר עצום עבור הכלכלה ורווחת העם האיראני:
- לכונן, לחמש, לאמן ולדרבן מערך של שלוחים – “פרוקסי” – המעורבים במישרין בלחימה נגד ישראל מאז אוקטובר, ובכללם חיזבאללה, החות’ים והמיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה. זאת בנוסף לג’יהאד האסלאמי הפלסטיני בעזה ובאיו”ש, לקשרי שותפות (אך לא כפיפות) עם חמאס, ולחתירה להפעלת גורמים מערערי יציבות בירדן.
- להציב איום של התערבות ישירה מול ישראל, ואף לממשו (אפריל 2024), בהתבסס על יכולות בתחום הטילים הבליסטיים – לטענת איראן (והחות’ים) כולל טילים שהם מתארים כהיפרסוניים – טילי שיוט וכטב”מים ארוכי טווח.
- להדק את קשריו האסטרטגיים עם רוסיה וסין: איראן הצטרפה בקיץ 2023 ל”ארגון שיתוף הפעולה של שנחאי”, SCO, ובמהלך המלחמה באוקראינה התייצבה לימין רוסיה במישור המדיני וביתר שאת בסיוע צבאי.
- לצמצם טווחים לקראת הפריצה לנשק גרעיני, המתקרבת והולכת.
במצטבר, ולנוכח התמורות האזוריות והגלובליות של השנים האחרונות, השקפותיו של המשטר האיראני ושאיפתו להביאן לכדי יישום מציבות איום אסטרטגי עליון (המנוסח בבהירות ב”ציוץ” של ח’מנאי מנובמבר 2014) לעצם קיומה של מדינת ישראל, להישרדותם של המשטרים הפרו-מערביים באזור כולו, ולעתידו של הסדר העולמי. חשוב להדגיש: לאמדובר בעמדות וביעדים שניתן ליישב את הניגוד איתם באמצעות הסדרי פשרה שיאפשרו את שילובה של איראן, בהנהגתה הנוכחית, בסדר הקיים. התקווה הסמויה לכך, שעמדה ביסוד מדיניותו של ממשל אובמה ופילסה דרך ל”תוכנית הפעולה הכוללת” (JCPoA) בנושא הגרעיני ב-2015, הוכחה כמופרכת עוד לפני החלטתו של דונלד טראמפ לבטל את ההסכם ב-2018, וכישלון מאמציו של ממשל ביידן לשוב להסכם ממחיש זאת ביתר שאת.
כפי שהיטיב להסביר הנרי קיסינג’ר בספרו הראשון, A World Restored (שעסק בשיקום אירופה לאחר מלחמות המהפכה הצרפתית וכיבושי נפוליאון), עם משטר מהפכני שמטרתו המובהקת והמוצהרת היא לקעקע את הסדר הקיים אין טעם לשאת ולתת על בסיס ההבטחה למצוא עבורו מקום ראוי במערכת המדינית הגלובלית. יש לאיראן, כמדינה וכעם, אינטרסים אסטרטגיים לגיטימיים בסביבתה הגאו-פוליטית המורכבת, אבל מדיניותו של המשטר הנוכחי מוּנעת לא מ”הגיון המדינה” אלא ממאבק מהפכני, שהרי העוינות העמוקה לישראל ולעצם קיומה אינה נובעת מצורך ממשי כלשהו (נהפוך הוא, יש לשתי המדינות אינטרסים משותפים משמעותיים), אלא מ”הגיון המהפכה” וסוגיות עומק של זהות רעיונית.
הפתרון ארוך הטווח: קריסת משטר המהפכה האסלאמית
לפחות להלכה, המענה המתבקש למכלול זה של איומים הוא הבאה לשינוי יסודי במהות המשטר, שממנו תיגזר גם תמורה מרחיקת לכת ביעדים שאליהם הוא חותר, ויש להניח שגם בחשיבות שהוא מייחס כיום למיזם הגרעין, ובכל מקרה במשמעויותיו האסטרטגיות עבור ישראל, האזור והעולם. ההבנה שאין מדובר במשטר שניתן להתפשר איתו, גם אם לכאורה מכהן בטהרן נשיא שהוא “רפורמיסט”, מחלחלת כיום גם בקרב גורמים במערב שטיפחו בעבר תקוות שווא, וזאת על רקע הסיוע האיראני לרוסיה נגד אוקראינה, והיא עשויה להיות מתורגמת לעמדה תקיפה מבעבר כלפי המשטר, אף ללא קשר לסוגיה הגרעינית.
יש גם בסיס להערכה שחלק ניכר מן הציבור האיראני מתעב את המשטר הנוכחי, וחלקו אף מוכן שוב ושוב להסתכן בפעולות מחאה נגדו, על אף הדיכוי הברוטלי. לפיכך יש גם פוטנציאל לטלטלה – לא בהכרח שקיעה איטית אלא קריסה פנימית דרמטית – ביום שבו חלק מן הגורמים המשמשים כיום כמשענות המשטר לא יוכלו, ואף לא ירצו, להפעיל את כוחם מול מחאה מתרחבת והולכת. בראשם של אלה עומדים משמרות המהפכה – הפאסדראן – שמגייסים צעירים מן השורה והפכו למערכת כלכלית מסועפת ומושחתת שאיבדה את צביונה ככוח חדור מוטיבציה ואידאות.
עם זאת, משורה של סיבות (הגיוניות כשלעצמן), הצטמצם בעשור האחרון העיסוק באפשרות של שינוי משטר באיראן, עד ששב והתעורר, במידת מה, בשל מחאת הנשים:
- תוצאותיהם של מהלכי ההתערבות של ארה”ב ושותפותיה באפגניסטאן ובעיראק נתפסות בדיעבד ככישלון צורב, יקר מאוד בדם ובדמים, של עצם הרעיון של “שינוי משטר” (regime change), גם אם באיראן ודאי שלא מדובר בפלישה, כיבוש צבאי והעלאת מנהיגות חדשה לשלטון בכוח הזרוע כפי שנעשה בקאבול ובבגדד.
- אין כיום מערכת אופוזיציונית מאוחדת ויעילה באיראן הערוכה למאבק מסוג זה בתמיכה חיצונית. תנועת ה”מג’אהדין ח’לק” (MEK) אומנם פעילה עדיין, אך בעייתית מבחינה אידאולוגית ומזוהה בחלק ממדינות המערב כארגון טרור; השאה הגולה ותומכיו מעוררים אהדה, אך משקלם בשטח מוטל בספק; ומתן עידוד לכוחות אתניים בדלניים – האוכלוסייה דוברת הערבית בחוזיסטאן, האזרים והכורדים בצפון, הבלוצ’ים במזרח ואחרים – עשוי אומנם להיות יעיל יותר, אך גם ידחוף את מערכות המדינה באיראן להתלכד מול האיום של קריעתה לנתחים.
- ברובד העקרוני, הנורמות הבינלאומיות שמדינות המערב מחויבות להן, לכאורה, שוללות את האפשרות של “אינטרוונציה”, התערבות ביודעין לשינוי משטר במדינה זרה, וניהולו של מהלך מסוג זה מסור אפוא בידי ארגונים חשאיים שיכולותיהם בתחום המבצעי לא תמיד עולות בקנה אחד עם הציפיות שניתלו בהן.
- בקרב חלק משמעותי של הדרגים המקצועיים – גם בישראל – יש רתיעה מן העיסוק בסיכויים לשינוי משטר, גם בשל החשש שהדרג המדיני יתפתה לפנות לחלופה זו וידחק הצידה את הצורך בהיערכות הנרחבת, היקרה ורווית הסיכונים לטיפול כוחני במיזם הגרעין.
מדובר בנימוקים כבדי משקל, שלעיתים נלווית להם גם הסברה – או התקווה – שגם הממשל הנוכחי “יתעשת” אם יעמוד בפני לחצים משמעותיים מחד גיסא (“מקל”) והצעת פשרה סבירה מאידך גיסא (“גזר”), ומכאן חוסר התוחלת שבהשקעת מאמצים המכוונים לקעקע את אחיזתו בשלטון. יש גם יסוד להערכה שפעילות המכוונת לחולל שינוי משטר תחריף את המתח עם איראן, תאיץ את ההתעצמות, החתרנות והמהלכים להגעה לנשק גרעיני, ותגרע מסיכויי ההסדרה. זו הסיבה העיקרית לכך שממשל אובמה, בראשית דרכו, אותת לח’מנאי כי ארה”ב בהנהגתו לא תעסוק בכך.
עם זאת, כאמור, בראייה ארוכת טווח אין חלופה אחרת שתשים קץ לחתירה הפעילה להשמדת ישראל – בצל איום גרעיני או בלעדיו, בהתקפות ישירות או באמצעות שליחים – שכן מדובר במרכיב יסוד של זהות המשטר וייעודו. מכאן הצורך עבור הגורמים הרלוונטיים בישראל לסמן זאת כיעד ולראות בכך תכלית אסטרטגית, ולא רק באמירה נלהבת זו או אחרת של גורמים בדרג הפוליטי, או אירוח מתוקשר של השאה הגולה בישראל (אם כי גם זה מסר חשוב). הגופים הרלוונטיים – ובנושא זה, בניגוד לסיכול מיזם הגרעין, צה”ל איננו בהכרח הגורם המוביל – צריכים להקדיש לכך מסגרות ייעודיות, כוח אדם, אמצעים (בדגש על כלים לעקיפת החסימות של המשטר ולפעולה נרחבת ברשתות החברתיות), חשיבה יצירתית ותשומת לב של דרגים בכירים, בפיקוח ראש הממשלה, ועל בסיס תיאום של המטה לביטחון לאומי בין כלל הגורמים המעורבים.
מטבע הדברים, הצבתה מחדש של סוגיה זו על סדר היום, גם לאור גלי הדיכוי האחרונים (שהנשיא פזשקיאן אומנם מבטיח להקל בהם, אך המציאות בשטח שונה) והמיקוד בסוגיה טעונה במערב, כמו זכויות נשים, מצריכה רמה גבוהה של תיאום עם ארגוני מודיעין ועם הדרג המדיני בארה”ב ובמדינות מפתח במערב. הנסיבות – חילופי הממשל לאחר בחירות, כמו גם הפקת לקחים באירופה מן ההתקרבות הגוברת בין איראן לרוסיה של פוטין – יכולות לסייע בפתיחת פרק חדש גם בתחום זה.
“שעון השינוי” ושעון הגרעין
הקושי טמון בכך ש”שעון העצר” של שינוי משטר רחוק מלהיות מוגדר בלוחות זמנים קונקרטיים, או אף במהלך לינארי הניתן לחיזוי, ואילו “השעון המתקתק” של החתירה לנשק גרעיני מתייחס לטווחי זמן ההולכים ומתקצרים, ומוגדרים היטב (יחסית) על פי צירי התקדמות טכנולוגית, שניתן אומנם לשבש אותה ואף לעכב אותה לשנים ארוכות בפעולות חבלה חשאיות ומשוכללות, אך חייבים להניח לגביה הנחות מחמירות.
מכאן הכורח, שאין ממנו מנוס, לבלום באופן יעיל את מיזם הגרעין, אם באמצעות מהלך תוקפני של לחץ כלכלי הדוק מגובה באיום צבאי אמין, ואם באמצעות תקיפה “קינטית” (ואחרת?) שתשבית אותו. מועד ההכרעה מתקרב, בין אם ייווצרו התנאים והלגיטימציה הפוליטית לפעולה בהובלה אמריקנית ובין אם ישראל תידרש לפעול בכוחות עצמה.
על מתכנני הפעולה ומקבלי ההחלטות לקחת בחשבון, בה בעת, גם את הצורך לפעול עד כמה שניתן, ובכפוף באופן מובהק לשיקולים המבצעיים, כך שתקיפת מיזם הגרעין תתבצע באורח שיעמיק את הקרע בין הציבור האיראני לשליטיו; ימחיש כי מטרת הפעולה היא לשלול משענת כוח של המשטר, ולא לפגוע באיראן כעם וכמדינה; ולחדד את הלקח הנובע מן ההרפתקה הגרעינית כולה – מאמץ שהושקעו בו משאבים עצומים, הוקרבה למענו רווחתו ורמת חייו של העם האיראני, ובסופו של דבר היה צריך להיות ברור מראש שמשטר מעין זה לא יורשה להגיע ליכולת גרעינית צבאית. למסר זה צריכה להתלוות מערכה תודעתית רחבה המכוונת לעודד את כוחות המחאה באיראן פנימה, וכאמור, לחדור מעבר לחסמים שהמשטר מציב. ההמחשה – בכוח הזרוע – של חולשת המשטר אך גם של סכנתו יכולה להיות הזרז שיאיץ את נפילתו.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / Xinhua
