ספק אם הצעת ההחלטה של ארה"ב בסוגיית "היום שאחרי" בעזה אכן תעבור במועבי"ט, נוכח הסתייגות אפשרית של סין ורוסיה. עם זאת, עד כמה שניתן להסתמך על הנוסח שהתפרסם באופן לא רשמי, היא משקפת בבירור את עמדתו של הממשל בסוגיות המרכזיות שעל הפרק, ויש בה היבטים חשובים עבור ישראל, בדגש על סמכות "כוח הייצוב" הרב-לאומי (שלא יהיה כפוף למרות האו"ם, מעבר להסמכה הראשונית להקמתו) – כולל פירוז הרצועה ופירוק תשתיות הטרור – והקביעה כי יפעל בתיאום עם ישראל ומצרים. חשובה, לפחות להלכה, גם ההקפדה על כך שהסיוע והשיקום ינוהלו כך שלא ייפלו בידי קבוצות חמושות, והעמידה על יישום "20 הנקודות" במלואן. עם זאת, יש בטיוטה גם נקודות תורפה שיש לתקנן – לפחות באמצעות המנגנון המוכר של מכתב צד אמריקני לישראל:

1. אין אזכור מפורש לסוגיית המפתח של הדה-רדיקליזציה בעזה;
   
   
2. מנגנון השלטון האזרחי (GITA בתוכנית טראמפ) מוגדר באופן עמום, המותיר סמכויות רחבות לוועדה "הא-פוליטית" הפלסטינית (שבפועל יש חשש שיהיה בה ייצוג לחמאס);
   
   
3. ישראל אינה חברה ב-Board of Peace המוצע, ואילו לעמדת הפסגה הערבית ניתן משקל מיוחד;
   
   
4. ההתייחסות לרשות הפלסטינית מסמנת אותה כשלטון העתידי בעזה, אם כי בכפוף ל"רפורמות" שעליה לעבור תחילה.

הטיוטה האמריקנית ויעדיה

ממשל טראמפ מעוניין להעניק גושפנקא פורמלית של האו"ם לתוכנית "20 הנקודות" על כל מרכיביה, אך לא להותיר בידי האו"ם שליטה במנגנונים שיוקמו לניהול תקופת המעבר. נוסח הצעת ההחלטה מבהיר היטב כי מעבר להסמכה הראשונית לעצם הקמתם של גופים אלה – כמה שמוגדר "אישיות משפטית בינלאומית", הגדרה שתאפשר להם להיכנס להתקשרות עם מגוון גורמים לשם ביצוע משימותיהם – לא יהיה לאו"ם מעמד מפקח, עד לחידוש המנדט שלהם בסוף 2027.

מדובר בארבעה רבדים, כפי שאופיינו בתוכנית 20 הנקודות:

1. "מועצת המנהלים של השלום" ((Board of Peace, PoB – שכזכור, טראמפ עצמו אמור לעמוד בראשה, אם כי אין התייחסות לכך בטיוטה – שתפקידה יהיה לנהל את כלל המהלכים ב"יום שאחרי";
   
   
2. "רשות משילות לתקופת מעבר" – Governance transitional authority – מונח עמום יותר מאשר התפיסה המקורית של גוף שלטוני בראשותו של טוני בלייר. נראה כי הממשל בחר לרכך מרכיב זה בתוכניתו המקורית, נוכח הסתייגויות מצד מצרים ואחרים באזור.
   
   
3. "ועדה א-פוליטית של פלסטינים מעזה", שתעסוק בניהול יום-יומי של ענייני הרצועה: על פי כמה דיווחים, הרכבה כבר נדון עם המצרים ואחרים, ויהיו בה תומכי פת"ח וחמאס גם יחד.
   
   
4. "כוח הייצוב הבינלאומי" (וליתר דיוק, רב-לאומי) – ISF – שעל פי הנוסח יפעל בתיאום עם ישראל ומצרים למימוש יעדי התוכנית, ובכלל זה (והדברים נאמרים במפורש בטיוטה) פירוז הרצועה, חיסול תשתיות הטרור, ופירוק הארגונים החמושים מנשקם. הוא יסתייע באכיפת החוק בגורמי משטרה מקומיים.

הטיוטה מתייחסת במפורש לסיוע ההומניטרי ולשיקום, בלוויית האזהרה שיש למנוע מן הסיוע להגיע לידי גורמים חמושים בלתי מוסמכים (היינו, ארגוני הטרור), אך אינה נוקבת במפורש בשמם של הארגונים שיש לפרקם, ואינה נוגעת במישרין לשאלת החינוך והדה-רדיקליזציה, מעבר לאזכור כללי של "משימות נוספות".

יתרונות לישראל – ונקודות תורפה

בין אם תעבור במועבי"ט (והדבר בספק) ובין אם לאו, העמדה האמריקנית מקבעת כמה עקרונות חשובים לישראל ומקנה להם תוקף פורמלי נוסף, מעבר להכרזת שארם א-שייח' ולתוכנית המקורית של טראמפ: יישום מלא של התוכנית על כל מרכיביה; אזכור מפורש של פירוז, פירוק התשתיות של ארגוני הטרור (במשתמע, מערך המנהרות), ומסירת נשקם (decommissioning).

חשובה לא פחות ההבהרה שמערך השליטה החדש ברצועת עזה לא יהיה כפוף לסמכות האו"ם, מעבר לאישור הגלום בהחלטה. התפיסה מזכירה את המבנה הקואליציוני ב-1991 נגד סדאם (באישור האו"ם אך לא בשליטתו) – ובפועל, את מנגנון השליטה של ה-MFO בסיני, בניגוד לכוחות כמו UNIFIL שלא עמדו במבחן המעשה. כמו כן חשובה הקביעה המפורשת שלפיה הכוח שיפעל בעזה – ה-ISF – מחויב לתיאום הן עם ישראל והן עם מצרים, וגם שהמימון אמור לבוא לא ממוסדות האו"ם אלא מתרומות של מדינות בסיוע הבנק העולמי.

עם זאת, בכמה היבטים הטיוטה מגלמת עמדות עמומות או בעייתיות מבחינתה של ישראל:

1. כאמור, השאלה הקריטית של דה-רדיקליזציה (שממשל טראמפ, הקשוב פחות לשאלות של זהות אידאולוגית, ממעט להתייחס אליה) אינה מוזכרת – ובשונה מן המצב לגבי "כוח הייצוב", אין לישראל מנגנון השפעה ישיר על הזרועות האזרחיות האמורות לקום.
   
   
2. יש יסוד לחשש שהוועדה הפלסטינית המקומית לא תהיה בפועל "א-פוליטית" ושהרכבה (שהמצרים מעורבים בו) יקנה מעמד לתומכי חמאס – גם אם לא לפעיליו המזוהים ככאלה. יתרה מזאת, הגדרת היחס בין הרשות הרב-לאומית לתקופת המעבר (GTA) לבין הוועדה רופפת מדי ומותירה פתח לשליטה בפועל של האחרונה.
   
   
3. באורח פרדוקסלי, נוכח התואר המצלצל – BoP – ישראל אינה כלולה ב-"מועצת המנהלים", ותוכל להשפיע על החלטותיה רק בעקיפין: אם בדרגי השטח, בדגש על המנגנון הצבאי וה-CMCC, ואם מול הדרג המדיני העליון.
   
   
4. ההחלטה, בין היתר כדי לזכות בתמיכת הצד הערבי, מסמנת – לפחות להלכה – את הרשות הפלסטינית כמי שבהמשך, לאחר שתעבור "רפורמות" לשביעות רצון ה-PoB, תיטול לידיה את השלטון ברצועה (אם כי "פתרון שתי המדינות" אינו מוזכר במפורש, מעבר להתייחסות כללית להחלטות האו"ם בנושא).

סוגיות אלה צפויות להציב בפני ישראל, בעיקר בטווח הארוך יותר, אתגרים משמעותיים, ומכאן הצורך בהידוק הניסוח – עד כמה שאפשר – ובכל מקרה, הבהרות אמריקניות פורמליות, במתכונת של מכתב צד (בדומה להסדרה בלבנון) שייתנו פירוש מוסכם בשאלות העמומות – כמו שליטת ה-GTA בוועדה הפלסטינית, ולא ההפך – וגם יבהירו כיצד תוכל ישראל לפעול מול הפרות בוטות (התחמשות והתארגנות) מצד חמאס.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר