מבוא

ניהול סכסוכים משלב שימוש בכלים מדיניים, כלכליים, משפטיים, תודעתיים, תרבותיים וצבאיים. מרחבי הפעולה שבהם נעשה שימוש בכלים אלה כוללים כמה רמות ומחייבים הבהרה והגדרה ברורה של מונחי היסוד המשמשים כדי להגדיר אותם ואת הפעילות המתבצעת בהם, הן עבור גורמי המקצוע והן לטובת הציבור הרחב. רמות הפעולה מתחילות מהרמה הטקטית ועבור דרך הרמה המערכתית, הרמה האסטרטגית, ועד רמת הביטחון הלאומי, שהיא הרמה המדינית הכוללת. בכל רמה נדרש לייצר שפה משותפת שתתאר את ההישגים הנדרשים המתאימים לאותה רמת פעולה; בהקשר זה נעשה לעיתים תכופות שימוש במונחים "הכרעה" ו"ניצחון", מבלי שתהיה בהירות מה משמעותם.

ההבדל בין "הכרעה" ל"ניצחון" אינו רק סמנטי, אלא מהותי להבנת מידת ההצלחה להביא באמצעות מלחמות לשיפור מצב הביטחון הלאומי ולמניעת הישנות של כשלים אסטרטגיים. בהקשר הישראלי, מונחים אלו מחייבים דיון מחודש לאחר אירועי ה-7 באוקטובר 2023, שהובילו למלחמת התקומה וממשיכים להדהד עד היום על רקע הפסקת האש השברירית שהושגה באוקטובר 2025.

במהלך השנים התנהל דיון ער בנושא מונחי ההכרעה והניצחון, בעיקר בממדים הצבאיים שלהם.[1] אולם למרות זאת, השימוש במונחים אלה בהקשר של מלחמת התקומה יצר לעיתים בלבול בקרב העושים במלאכה. לכן, ננסה במאמר זה לנתח את שני המונחים מתוך תובנות המלחמה. נטען, לצורך הדיון, שהכרעה הינה מונח שיש לעשות בו שימוש במרחב הטקטי והמערכתי של הלחימה הצבאית, ואילו ניצחון שמור למרחב האסטרטגיה רבתי (grand strategy) והביטחון הלאומי ומבטא את השגת המטרות המדיניות של המלחמה, המובילות לשיפור ארוך-טווח במצב הביטחוני של המדינה.

הכרעה

הגדרת מונחים צבאיים אינה עניין טכני גרידא, אלא בסיס לדוקטרינה שמשפיעה על תכנון מבצעים, הכשרת כוחות, קבלת החלטות מדיניות ותודעה ציבורית. לאורך השנים היו פרסומים מספר בהקשר של הכרעה וניצחון. מילון צה"ל מגדיר את מונח ההכרעה כ"שבירת כוח ההתנגדות של האויב לפעול ביעילות נגדנו, על ידי יצירת מצב שמתקיימים בו (להערכת המחליט) התנאים להשגת המשימה שנקבעה. מצב ההכרעה ניכר בכך שהאויב איבד את יכולתו לפעול נגדנו ביעילות".[2]

המונח "הכרעה"[3] הוטבע כדי לתאר מצב שבו מוגרה יכולת האויב והוא הגיע למצב של חוסר אונים במעשה חד-פעמי, או למצב שבו הוא נכנע.[4] הגדרה זו מעוררת שאלות אחדות הדורשות התייחסות.

שאלת האויב – באיזה הקשר מנותח היבט ההכרעה. בהקשר הצבאי – האויב הינו סך יכולותיו הצבאיות להפעיל כוח נגדנו. לעניין זה יש לאבחן שני סוגים של יכולות צבאיות: האחת יכולתו הצבאית המאורגנת של האויב, כלומר יחידות הצבא המאורגן שלו, והאחרת היא יכולת ההתנגדות "הבלתי מאורגנת", כלומר יכולתו של האויב להפעיל התנגדות שאינה במסגרת יחידות צבאיות מאורגנות דוגמת התנגדות אזרחית, טרור וכדומה.

שאלת מאורע ההכרעה – כאן יש לחדד את מונח הזמן. כלומר ניתן לאבחן שני תחומי זמן, האחד טרם ההכרעה – מצב שבו לאויב עדיין יכולת להפעיל התנגדות, והאחר לאחר ההכרעה – מצב שבו ההגדרה לעיל התממשה. כאן נשאלת השאלה, לאיזה משך זמן ההכרעה משתמרת. בהקשר זה עולה שאלת הַמֶּשֶׁךְ, לגבי מהות ההכרעה למשך זמן קצוב שלאחריה האויב יכול לחזור ולפעול נגדנו.

המניע לניתוח זה היה הצורך בבירור מושגי של ההישג הצבאי בלחימה במלחמת התקומה, למשל בזירת עזה. ניתוח מונח ההכרעה צריך להיות בראייה כוללת, ואמור לתת מענה לכל מרחב הלחימה וצורותיו. נזכור שיחידה צבאית פועלת תמיד מתוך רצון למלא את משימתה כדי לממש את מטרת הדרג שמעליה בצורה מיטבית. אין זה משנה באיזה סוג של עימות הקרב מתחולל, עוצמת הפעלת הכוח נגזרת רק מתוך הצורך הבסיסי לממש את המשימה בצורה המיטבית.

כדי להציג את ניתוחו המלא של מונח ההכרעה בהקשרו הצבאי הכולל, מוצעת גישת ניתוח המחולקת לשני שלבים עיקריים: 1) אפיון רמות הלחימה הצבאית, 2) בחינת מונח ההכרעה בכל רמה בהקשר של השאלות שנשאלו לעיל.

ניתן לאפיין כמה רמות לחימה צבאית, כדלהלן:

הרמה הטקטית – זוהי רמת לחימה שעניינה השגה של משימות צבאיות באמצעות תוצאים (אפקטים) פיזיקליים מוגדרים ונמדדים. השגה של משימות טקטיות מתבצעת על ידי שימוש ביחידות מוכוונות אמל"ח. בצה"ל מקובל שרמה זו מתוחמת בדרך כלל בחטיבה ובאוגדה תוך שימוש בתוצאים טקטיים. במרחב הטקטי האויב מוגדר בצורה מיידית וברורה, וברמת לחימה זו אין הבדל בין אויב המאורגן כיחידה צבאית סדורה לבין אויב שאינו כזה. המשימה תחומה בזמן ובמרחב, והקשרה הינו מיידי. הכרעת האויב בסוג משימה שכזה ניתנת להשגה על ידי השמדתו הפיזית של האויב או על ידי גרימת מצב שבו אין לו כל יכולת או רצון להמשיך להתנגד. ברמה זו ניתן לזהות כמה תחומי זמן: תחום הזמן טרם ההכרעה – האויב פעיל ובעל יכולת ורצון לחימה. הקרב הינו מאורע שבו מושגת הכרעה. לאחר הקרב ניתן לזהות תחום זמן שבו ממשיכה להתקיים ההכרעה מאחר שהאויב אינו רלוונטי בהקשר המבצעי הנוכחי. ניתן לקבוע, אם כן, שברמת לחימה זו מונח ההכרעה הינו מונח רלוונטי.

הרמה המערכתית – רמת לחימה שעניינה בהשגה של יעדים (בשונה ממשימות מוגדרות) ותוצאים שאינם בהכרח פיזיקליים בני מדידה כמותית. רמת לחימה זו מאופיינת בדרך כלל על ידי זירת לחימה המתוחמת בהקשר ברור. השגה של יעדים מערכתיים מתבצעת תוך שימוש בתוצאים מערכתיים (בצה"ל מקובל שתוצאים אלה מושגים על ידי רמת הפיקוד המרחבי). מאחר שרמת הלחימה עוסקת במרחב לחימה זירתי כולל, מתקיים כאן הבדל מהותי בין סוגי אויבים שונים. ברמה זו קיימת שונות בדרכי מימוש היעדים אל מול אויב המאורגן במסגרות צבאיות סדורות לבין אויב "בלתי מאורגן" המפעיל התנגדות אזרחית וטרור.

שונות זו גורמת לחוסר הבהירות הראשון הנוגע למונח ההכרעה. כלומר איזה אויב רוצים להכריע, והאם ניתן לעשות שימוש במונח ההכרעה כפי שאנו מגדירים אותו בהקשר הטקטי גם בהקשר המערכתי. האם ניתן למגר את כל יכולת האויב ולמגר את כל רצונו להילחם, כשלמעשה זו הגדרת ההכרעה, או שמיגור משמעותי של רוב יכולתו להתנגד מספיק להשגת היעד המערכתי ואין לבקש הכרעה מוחלטת?

לעיתים ניתן להחיל על מרחב זה את חוקי המרחב הטקטי, זאת בעיקר במידה שניתן לתחום את משך המערכה בצורה ברורה. ממד הזמן הינו ממד חשוב ביותר בגיבוש היכולת להכריע ברמה המערכתית; ממד זה נדרש להיות ממושך יותר. כלומר התוצאה של המערכה חייבת להיות ממושכת יותר מהתוצאה ברמה הטקטית, ועליה להתקיים לאורך זמן רלוונטי למשך המערכה הקונקרטית. כאן מתבהרת התובנה שלא תמיד היעד המערכתי צריך להיות הכרעה, ולא תמיד השגתו של יעד זה כרוכה בהכרעת יכולות האויב. ייתכן מצב שבו היעד המערכתי יהיה הכלה של זירה נתונה ושמירה בה על מצב מוגדר ורצוי לאורך זמן. כך פעל צה"ל ברצועת עזה בשורת מבצעים הרתעתיים (עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן, שומר החומות), כאשר היעד המערכתי היה פגיעה קשה באויב וקניית מסגרת זמן שבה לא תתנהל לחימה נגדנו.

הרמה האסטרטגית, רמת הביטחון הלאומי – רמת הלחימה הצבאית הכוללת, העושה שימוש בכלל המשאבים הצבאיים והלאומיים לצורכי השגת יעדים שהוגדרו על ידי הדרג המדיני. השגה של יעדים אסטרטגיים מתבצעת על ידי שימוש בתוצאות מערכתיות. בצה"ל מקובל שרמה זו הינה רמת המפקדה הכללית המאפשרת את ההישג ברמת הביטחון הלאומי ברמת המדינה. השגה של יעד אסטרטגי תוכל להימדד רק לאורך זמן ממושך. משכו של זמן זה אינו קבוע, והוא תלוי הקשר קונקרטי. לדוגמה, ניתן לשאול האם הצבא המצרי הוכרע הכרעה אסטרטגית במלחמת ששת הימים? התשובה על שאלה זו הינה שלילית, מאחר שבתוך שש שנים שוקם צבא זה ויצא למתקפה כוללת. לכן ייתכן מצב שבו הצבא המצרי הוכרע בקרבות טקטיים ומערכתיים אולם לא הוכרע אסטרטגית. בכלל נראה שהשימוש במונח "הכרעה" במרחב האסטרטגי הינו בעייתי ביותר. על הרמה האסטרטגית, יותר מכל שאר הרמות שנדונו, להגדיר יעדים ארוכי-טווח בני-השגה ובני-קיימא ולהימנע מהשימוש במונח ה"הכרעה" כמבוטא לעיל.

במלחמת התקומה השיג צה"ל הכרעה מרשימה בקרבות רבים בגזרת רצועת עזה, ובהם: חיסול יחיא סינואר (אוקטובר 2024), הרס חלק גדול מתשתיות חמאס וחיסול מרבית שדרת הפיקוד שלו. כך גם חסימת מרחבי ההברחה בפילדלפי ולחץ עוצמתי על חמאס, לחץ שהביא בסופו של דבר להסכם הפסקת אש ולשחרור כמעט כל החטופים. זו הכרעה מערכתית שמגבילה את יכולת חמאס לפעול, אך ההימנעות מכיבוש שטח הרצועה ומהחלת ממשל צבאי לשליטה במערכת האזרחית מנעה הגעה להכרעה צבאית מלאה. גם כיום, בדצמבר 2025, עם הפסקת האש, כשצה"ל ממשיך להשמיד תשתיות אויב ולצוד מחבלים התקועים בתווך התת-קרקעי ברפיח, אך ללא כיבוש מלא של הרצועה ושליטה במערכת האזרחית, ההכרעה הצבאית נותרת זמנית.

ראוי לה למדינה לקבוע יעדים אסטרטגיים המביאים לשיפור המצב הביטחוני לאורך זמן.[5] לאור ניתוח זה, מוצע לייעד את מונח ההכרעה רק למרחב הפעולה הצבאית הטקטית והמערכתית ולהימנע משימוש במונח זה ברמת הביטחון הלאומי, שם מוצע לעשות שימוש במונח "ניצחון". אולם יש לזכור שההכרעה הינה תנאי הכרחי, גם אם לא תנאי מספיק, לניצחון.

ניצחון

באשר למונח "ניצחון", קיים ניתוח עָנֵף בספרות, ניתוח שלהבנתנו אינו נותן מענה מספק להגדרה הנדרשת.[6] אנו מציעים להגדיר ניצחון בהקשר הישראלי כפי שהוגדר במסמך "קווים מנחים לתפיסת ביטחון לישראל", כהסכמת האויבים לקבל את תנאי ההסדרה והפסקת האש שמכתיבה להם ישראל.[7] הניצחון מושג כאשר האויב אינו מסוגל עוד לפעול והוא נכנע, או כשנוצרת בקרב מנהיגי האויב ההבנה שהמשך העימות לא רק שלא יוביל להשגת מטרותיהם, אלא שצפוי בוודאות לגרום להמשך אובדן הנכסים שעליהם נשען שלטונם, עד כדי איום ממשי על שרידותם הפוליטית והאישית. את הניצחון ניתן להשיג באמצעות שילוב של כמה מרכיבים, בהם פעולה צבאית הכוללת הפעלת כלל רכיבי העוצמה, ובהם תמרון צבאי יבשתי בחזית ובעומק, מהלומת אש אסטרטגית ומערכתית המבוססת על מודיעין מדויק נגד מטרות מתוכננות מראש ומטרות מזדמנות, מבצעים מיוחדים, מהלומות במרחב הסייבר ופעילות התקפית בתחום התודעה. זאת לצד מאמצי הגנה לאומיים (צבאיים ואזרחיים) להקטנת הנזק מפעולות האויב ושמירה על מרקם החיים בחזית האזרחית, ולצד מאמץ מדיני ליצירת לגיטימציה בינלאומית למטרות הפעולה של ישראל ומאמץ ליצירת קואליציה מדינית לסיכול ניסיונותיו של האויב להשיג את מטרותיו ולגיבוש הסדרה המתאימה לישראל.[8]

בסופו של דבר ניצחון במלחמה הינו הישג מדיני ברמת הביטחון הלאומי, והוא מושג כאשר הושגו יעדים מדיניים ארוכי-טווח דרך שילוב של כוח צבאי, מהלומה תודעתית ומשא ומתן מדיני, המשפרים את מאזן הביטחון הלאומי. זהו מושג הכולל ארבעה מרכיבים עיקריים: 1) הכרעה צבאית כבסיס ראשוני; 2) שינוי תודעתי בצד האויב, בציבור המקומי ובקהילייה הבינלאומית; 3) הסדרה מדינית, למשל בדמות חוזה שלום או החלטת מועצת הביטחון; 4) שיפור אסטרטגי, כגון הרחבת גבולות, חיסול איום קיים או שינוי משטרי. ניצחון במלחמה, אם כך, הינו תוצאה מדינית מובהקת.

ניתוח

ההגדרות הללו משמשות כבסיס לניתוח הרמות הצבאית והמדינית, שבהן נראה כיצד הכרעה בונה בסיס, אך ניצחון דורש אינטגרציה רחבה יותר. דוגמה ישראלית היא מלחמת ששת הימים (1967). צה"ל השיג הכרעה מערכתית תוך שעות: מבצע "מוקד" הרס 90% ממטוסי מדינות ערב, מה שאפשר את כיבוש סיני, רמת הגולן ויהודה ושומרון תוך 6 ימים. זו הייתה הכרעה טקטית (בממד האווירי) ומערכתית (תבוסת צבאות מצרים, ירדן וסוריה, עם 20,000 הרוגים ערבים מול 800 ישראלים). אך לא הושג במלחמה הזו ניצחון מלא, שכן בתוך זמן לא רב נפתחה מלחמת ההתשה, ישראל לא השיגה הישגים מדיניים מובהקים כתוצאה מהמלחמה והמלחמה נפתחה שוב שש שנים מאוחר יותר.

דוגמה קלאסית נוספת להכרעה טקטית מערכתית ללא ניצחון הינה מתקפת טט במלחמת וייטנאם (1968). צבא ארה"ב הרג 50,000 לוחמי וייטקונג, ולמעשה השיג הכרעה טקטית במחיר 4,000 אמריקאים הרוגים. אך התמונות הקשות שהתפרסמו בתקשורת שברו את אמון הציבור האמריקאי ותמיכתו במלחמה, מה שהוביל בסופו של דבר לתבוסה אמריקאית ולניצחון של צפון-וייטנאם. למעשה, היתרון הצבאי הפך כתוצאה ממהלכים בתחום המערכה התודעתית לחולשה פוליטית.

במלחמת יום הכיפורים (1973) צה"ל השיג הכרעה צבאית מובהקת הן בזירה הדרומית והן בזו הצפונית. אך הניצחון המדיני הגיע רק בהסכמי קמפ דייוויד (1978), ששינו את מאזן הכוחות עם מצרים, הביאו לשלום והרחיקו איום קיומי. ללא המדיניות של סאדאת ובגין ההכרעה הייתה זמנית, כפי שקרה עם סוריה.

גם במלחמת התקומה ראינו את אותו בלבול מושגים חוזר על עצמו. ברצועת עזה השיגה ישראל הישגים מרשימים מול ארגון החמאס, שורת הישגים טקטיים שלא הביאו את החמאס לכניעה ועצירת המלחמה. יחד עם זאת, הלחץ הצבאי המתמשך בעזה (מבצע "מרכבות גדעון ב' "), ובזירות אחרות (כולל התקיפה בדוחא), לצד הלחץ המדיני שהושג בתמיכת ארה"ב בהנהגת הנשיא טראמפ, ובמעורבות המתווכות, הביא את חמאס להסכים להפסקת אש שכללה החזרת כל החטופים, המשך נוכחות של צה"ל בתוך הרצועה, כולל בציר פילדלפי, והסכמה עקרונית להתפרקותו מנשק ומשלטון. הסכם זה מצביע על הגעה להכרעה ברמה המערכתית. יחד עם זאת, מצב זה יכול להשתנות אם חמאס יסרב להתפרק מנשקו וישראל תחליט לחזור ללחימה ולהשלים את הכרעת חמאס ברמה הטקטית והמערכתית. בהמשך להישגים אלו היא תוכל להגיע לניצחון, כאשר יוקם בעזה ממשל אחר וחמאס יתפרק מנשקו ושלטונו.

בלבנון, חיזבאללה הוכרע טקטית ומערכתית, הכרעה תלוית זמן והקשר כמפורט להלן, ולכן הסכים לחתום על הסכם הפסקת האש. אנחנו רואים את חיזבאללה פועל להתחזק ולשקם את יכולותיו שנפגעו, אל מול הלחץ הבינלאומי בהובלת ארה"ב לפירוק חיזבאללה מנשקו. גם כאן, השלמת המשימה בלחץ בינלאומי, או על ידי ישראל, יכולה להביא להשגת הניצחון.

לאחר מתקפת 12 הימים, איראן הוכתה קשות ודחפה לקבל את הסכם הפסקת האש. רצף המכות שספגה איראן בהחלט מהווה דוגמה להכרעה ברמה המערכתית שמשמעותה אובדן רצון הלחימה מצד האויב. במידה שאיראן תחזור להילחם בעתיד הנראה לעין, או תמשיך בבניין הכוח ברמה שתיצור איום על מדינת ישראל (טילים בליסטיים בכמות העולה על ספיקת ההגנה האווירית של ישראל), תידרש ישראל לשוב ולהילחם בה, וזו בדיוק מהותה של הכרעה כתלוית זמן והקשר.

סיכום

בספרו מלחמה ואסטרטגיה כותב יהושפט הרכבי שקלאוזביץ ראה את הניצחון כמוגבל לרמה הטקטית בקרב. הוא טען כי "באסטרטגיה אין דבר כזה ניצחון".[9] עוד כותב הרכבי ש"ההצלחה האסטרטגית-מדינית של המלחמה מאובחנת באמצעות אמות מידה שהן מחוץ לתחום הצבאי".[10] בקרב, ניתן לקבוע בוודאות האם האויב הוכרע במידה שהאויב הפסיק להיות רלוונטי באותו קרב כמסגרת לוחמת, אם באמצעות השמדה, כניעה או מנוסה.[11] אולם השיפוט לגבי הניצחון במלחמה אינו אוטונומי, אלא מותנה בתוצאותיה שאינן תמיד מיידיות, כי אם בעיקרו של דבר מושהות.[12]

ההבדל בין הכרעה לניצחון הוא לב-ליבה של אסטרטגיה מוצלחת: הכרעה בונה את התשתית הצבאית הנדרש לניצחון שבונה עתיד מדיני. חשוב שנדע להשתמש נכון במונחים השונים, הן כדי להגדיר טוב יותר למערכת הביטחון מה נדרש ממנה להשיג והן כדי שנדע להסביר לציבור מה ניתן ומה הכוונה להשיג בכל מערכה. בעיקר חשוב להבין את זמניותה של ההכרעה, המתאימה יותר לרמות הטקטיות והמערכתיות והיותה תלוית זמן והקשר, בעוד שהשגת הניצחון, המבוסס על שילוב הפעלת כוח צבאי וכוח מדיני, מאפשרת שקט לאורך זמן מצד האויב. ונזכיר שבדרך כלל הכרעה צבאית הינה תנאי הכרחי (גם אם לא מספיק) להשגת ניצחון. הדרך קדימה עוברת דרך עדכון תפיסת הביטחון הלאומי, שלתוכה יש ליצוק מושגים מותאמים ובראשם שילוב בין הכרעה צבאית לניצחון מדיני שמטרתו שיפור ביטחוני ארוך-טווח.

[1] ראו: אבי קובר, הכרעה: הכרעה צבאית במלחמות ישראל-ערב 1948–1982, הוצאת משרד הביטחון, 1995. וגם: אור ברק, מ׳הכרעה׳ ל׳ניצחון׳: התרת הבלבול בטרמינולוגיה הצבאית בישראל, INSS, עדכן אסטרטגי, כרך 24, גיליון 2, אפריל 2021.
[2] המילון למונחי צה״ל, 1998.
[3] באנגלית annihilation או overthrowing.
[4] יהושפט הרכבי, מלחמה ואסטרטגיה, פרק ח, הכרעה והתשה.
[5] ראה לעניין זה את כתיבתו של הרכבי (הכרעות גורליות) לנושא אסטרטגיה של השהייה.
[6] גדעון טרן, בין הכרעה לניצחון, בתוך: עיונים וסוגיות בתורת ההכרעה של ישראל – בין "הכרעה" ל"ניצחון" – יום עיון משותף למרכז לחקר הביטחון הלאומי ולמכללה לביטחון לאומי, צה"ל, שהתקיים ב-28 בינואר 2001, וגם אבי קובר, 1995, ואור ברק, 2021.
[7] גדי איזנקוט וגבי סיבוני, קווים מנחים לתפיסת ביטחון לישראל, INSS.
[8] שם.
[9] יהושפט הרכבי, מלחמה ואסטרטגיה, מערכות, תל אביב, 1990, עמ' 593.
[10] שם.
[11] גבי סיבוני, מלחמה וניצחון, צבא ואסטרטגיה, כרך 1, גליון 3, דצמבר 2009.
[12] יהושפט הרכבי, 1990.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר