הממשל האמריקני מחויב על פי חוק להציג – להלכה מדי שנה, אך בדרך כלל פעם אחת בכהונתו – מסמך המגדיר את אסטרטגיית הביטחון הלאומי, National Security Strategy Document. עבור ממשל טראמפ הפך מסמך זה, שפורסם בראשית דצמבר 2025,[1] להזדמנות להציג במלוא חריפותו את ההבדל בין אסטרטגיית-העל שהוא מאמין בה (והתבטאה, אם כי באופן מובהק פחות, גם ב-NSSD של כהונתו הקודמת, ב-2017) לבין זו של קודמיו, בשנים שמאז תום המלחמה הקרה. הוא מאשים אותם בשילוב הרסני בין יומרה גלובלית, החורגת מתחומי האינטרס הלאומי האמריקני, לבין חולשה, שלשיטתו נובעת בין היתר מאובדן האמונה בערכיה המסורתיים של ארה"ב. ניתן לאפיין את המסמך כנקודת מעבר מתפיסה של הגמוניה אמריקנית (ארה"ב כ"אטלס" הנושא את העולם כולו על כתפיו) לתפיסה של עליונות – צבאית, טכנולוגית, כלכלית – שתאפשר לארה"ב להשיג יעדים מעשיים: הרתעת אויביה, קידום הסדרי שלום, ויצירת תנאים לצמיחה (תוך התנגדות לתפיסות של קיימות ושל דאגה משינוי האקלים). לצד אמירות בוטות כנגד תרבות ה-woke ונטישת המורשת האמריקנית, ובעד "תיעוש מחדש" בארה"ב, המסמך מתמקד בשלוש זירות של מדיניות החוץ:

1. חצי הכדור המערבי (היינו, המדיניות כלפי אמריקה הלטינית): לצד השיקולים העיקריים כיום – מניעת הגירה ומאבק בקרטלי הסמים – מוצגת גם השאיפה ("משלים טראמפ" לדוקטרינת מונרו מ-1823) לסלק את אחיזתם של גורמים זרים.
   
   
2. המרחב האינדו-פציפי – שבו היריבות עם סין מאופיינת בעיקר במושגים כלכליים: הצפת העולם בעודפי יכולת הייצור הסינית; תנאי סחר בלתי הוגנים; שיווק חומרי מוצא לסמים ועוד. בה בעת, המסמך עוסק גם בצורך להרתיע פלישה לטאיוואן ו/או השתלטות על ים סין הדרומי.
   
   
3. מדינות אירופה, שההתייחסות אליהן במסמך (הן בסכנה של "מחיקה תרבותית") עוררה תגובות נרחבות וקשות, מוגדרות עדיין בעלות ברית חיוניות – אך מודגש ספק לגבי עתידן, אלא אם תתחזקנה בהן תנועות "פטריוטיות" – והממשל מתכוון לסייע בכך.

אשר למזרח התיכון – חשיבותו "תדעך": ארה"ב מייצאת כיום אנרגיה, איום הגרעין האיראני טופל, והחשש לעימות גלובלי בשל סכסוך באזור פחת. יש סיכוי לשלום, ולהרחבת הסכמי אברהם. לצד מחויבות לביטחון ישראל מודגש האינטרס הכלכלי באזור, ולא סדר היום הליברלי; במשתמע, לא מצוינת החשיבות של היותה של ישראל "הדמוקרטיה היחידה במזה"ת" – אך היא כן שייכת למחנה ה"פטריוטי" במערב, וערכה רב כשותפה צבאית וטכנולוגית.

אפיונים כלליים של מסמך "אסטרטגיית הביטחון הלאומי"

חקיקת גולדווטר-ניקולס משנת 1986, שעיצבה מחדש כמה היבטים במדיניות הביטחון של ארה"ב ובדרך הפעלת הכוח, כללה גם דרישה מן הממשל להציג מסמך המגדיר את אסטרטגיית הביטחון הלאומי ברמת הדרג המדיני העליון (למעשה, "אסטרטגיית-העל" של ארה"ב), כשבמורד ההיררכיה נכתבים גם מסמכי יסוד של משרד ההגנה ושל ראשי המטות. להלכה הנשיא אמור להגישו מדי שנה, וכך היה בתחילה, אך בפועל – מאז 2002 – כל ממשל מגיש מסמך אחד במהלך כהונתו, היינו, כל ארבע שנים בקירוב.

טיוטה ראשונה נכתבה בידי בכיר בצוות המועצה לביטחון לאומי (NSC) ועברה סבב הערות ותיקונים של גופי הממשל – משרד החוץ, משרד המלחמה, קהיליית המודיעין – עד שהגיעה לאישור היועץ לביטחון לאומי (מרקו רוביו, המכהן גם כשר החוץ), ראש מטה הבית הלבן סוזי וויילס, המשמשת כיד ימינו של הנשיא, סגן הנשיא ג'. די. ואנס (שהשפעתו ניכרת, בייחוד בפרק האירופי) ולחתימתו של הנשיא – שניסוחי המבוא, המטיחים האשמות בקודמיו, טבועים בחותמו האישי בסגנונם ובתוכנם. אך גם אם מדובר, מבחינת תהליך הכתיבה, בסוג של "שמיכת טלאים", יש לראות במסמך זה מסר ברור לגבי עקרונות היסוד של הממשל, ערכיו, סדרי העדיפויות שלו ועמדותיו בסוגיות ספציפיות – אף כי בנקודות רבות אמירותיו כוללניות ואף נמנעות במתכוון מלהגדיר מי הוא האויב. לשונו פשוטה וישירה, ללא גלישה למושגים מקצועיים.

עבור הנשיא דונלד טראמפ, זו היא הזדמנות לתת ביטוי פורמלי (כפי שעשה, בניסוח מתלהם פחות, גם ב-NSSD של 2017, בראשית כהונתו הקודמת) לטענתו שארה"ב והעולם עמדו בפני מציאות הרת אסון עקב מדיניותם המוטעית של קודמיו. לשיטתו, הממשלים שכיהנו מאז תום המלחמה הקרה (בוש האב, קלינטון, בוש הבן, אובמה וביידן), רפובליקנים ודמוקרטים כאחד, יצרו שילוב הרסני בין יומרה למנהיגות עולמית ואחריות בכל זירה, מחד גיסא – ארה"ב כמעין "אטלס" הנושא את כל כובד העולם על כתפיו – לבין מגבלות המשאבים וחולשה בסיסית מבית, מאידך גיסא. חולשה זו נובעת (לדעת טראמפ וכותבי המסמך) מכך שארה"ב נסחפה למחוזות ה-Woke, רופפה נורמות צבאיות, ואיבדה מרכיבי יסוד של הזהות הלאומית ושל הגאווה בעברה (רמז לטיפוח רגשות אשם בשאלות העבדות והשבטים של ילידי אמריקה).

המסמך דוחה ניסיונות להגדיר את האסטרטגיה במושגים מוכרים – יש בה ערכים, אך אין זה "אידיאליזם"; היא מציאותית, אך אין זה "ריאליזם"; מעשית, אך ללא התיוג של "פרגמטיזם"; כוללת חתירה לשלום מבלי להיות "יונית" ובוחנת שימוש בכוח בלי להיות "ניצית". מדובר במבט מפוכח (בעיני כותביו), הרחוק מן הבדלנות של חלק מאנשי מחנה ה-MAGA (כמו טאקר קרלסון) וממוקד בהגדרה צרה מבעבר של האינטרסים האמריקניים. ניתן לומר שהמסמך מסמן נקודת מפנה – מתפיסה של "אחריות הגמונית" לגורל העולם, לתפיסה של עליונות אמריקנית – צבאית (תקציב "מלחמה" שגדל לכדי טריליון דולר בשנת התקציב הקרובה), טכנולוגית, כלכלית ואף תרבותית ("כוח רך" המשפיע על שאיפותיהם ועמדותיהם של בני עמים אחרים).

עליונות זו אמורה לאפשר לארה"ב לממש יעדים מעשיים כמו השגת ביטחון (הרתעת אויביה); קידום הסכמי שלום והסדרות במוקדי משבר באמצעות הדיפלומטיה האישית של הנשיא; התנערות מתלות בשרשראות אספקה חיצוניות; ויצירת תנאים לצמיחה כלכלית ושיקום הבסיס היצרני, כך שיתווספו עשרות טריליונים לתוצר השנתי וישיבו את המעמד הבינוני האמריקני לימיו הטובים. כל זאת, מתוך דחייה בוטה ומפורשת של המגבלות הנובעות משיקולים "ירוקים" – חתירה לאפס פליטה של גזי חממה, ולמניעת שינוי האקלים – המקובלים באירופה והנחו גם את מדיניותו של ממשל ביידן – אך טראמפ רואה בהם הונאה שגררה כבר את אירופה לקיפאון בצמיחה.

מרכיב משמעותי במסמך מופנה כלפי פנים – הוקעה של תרבות ה"נעורות" ((Woke, בין היתר בשל הטענה כי שיקולי הצטיינות נדחקו הצידה בשל שאלות מגזר ומגדר, ונורמות צבאיות נשחקו (כפי שטען גם שר ההגנה הגסת' בנאומו בפני הקצונה הבכירה), אך גם – כאמור – בשל הערעור על דרכה ההיסטורית של החברה האמריקנית. המסמך מרחיב זאת לכדי עמדה כלפי כלל מדינות העולם (כפי שעשה הנשיא בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם, בכהונתו הקודמת): תמיכה במדינות לאום "פטריוטיות", השומרות בקפידה על זהותן, מול דחפים "אוניברסליסטיים" המאיימים על מעמדה של תרבות המערב. הוא דן גם ב"תיעוש מחדש" של ארה"ב, וכאמור, בשיבה להפקה נרחבת של אנרגיה – פוסילית וגרעינית. עם זאת, עניינו העיקרי הוא במדיניות חוץ, במובנו המורחב של המושג, וסדר הצגת הדברים נועד לשקף גם סדר עדיפויות. הוא חוזר ומדגיש כי ארה"ב שוב אינה שואפת לטבוע את חותמה בכל זירה, אם כי במסמך יש אזכור של כל מרחבי הפעולה, מאמריקה הלטינית ועד אפריקה.

חצי הכדור המערבי

סוגיית ההגירה – או בניסוחו, "הפלישה" של עשרות מיליונים לאדמת ארה"ב – ניצבה בלב מסעות הבחירות של טראמפ ב-2016 ו-2020, ושוב (ביתר שאת) ב-2024, וכפי שהוא מדגיש בדבריו במכתב הפתיחה של המסמך, סגירת הגבול הייתה הצעד הראשון שלו כנשיא. לפיכך, אין זה מפתיע שאמריקה הלטינית ואגן הים הקאריבי הם הראשונים בסדר הדיון של הממשל. נודעת לכך חשיבות יתרה בעיתוי שבו פורסם המסמך – בעיצומה של הסערה הפוליטית סביב התקיפות הקטלניות של ארה"ב על ספינות מבריחי סמים, ובעוד ארה"ב בוחנת את האפשרות של פעולה ישירה להפלת משטרו של מאדורו בוונצואלה. ייתכן גם שזיקותיו האישיות של היועץ לביטחון לאומי (שהוא גם שר החוץ), מארקו רוביו – בן לקהילת הגולים הקובאנים, אויביו של משטר קאסטרו, שמרכזה בפלורידה – ניכרות בקביעה זו של סדר העדיפויות.

המסמך נשען במוצהר על "דוקטרינת מונרו" משנת 1823, שבה הכריז הנשיא דאז (בגיבוי בריטי סמוי) על כך שארה"ב לא תאפשר אחיזה מחודשת של מעצמות אירופה בחצי הכדור המערבי, היינו, במדינות שזה עתה השתחררו מעול ספרד. טראמפ מוסיף לכך אלמנט משלים שהוא עצמו מכנה במושג – שכבר טדי רוזוולט השתמש בו ב-1904 – "The Trump corollary", הקובע בפועל שיש לארה"ב זכות להתערב במדינות שהנעשה בהן פוגע באינטרסיה וביטחון אזרחיה.

לפחות להלכה, ניתנת כאן הצדקה מראש לפעולה נגד המשטר בוונצואלה, אם יבחר הממשל בדרך זו. מרכיב משמעותי נוסף של יישום דוקטרינת מונרו הוא הקריאה לסילוקה של הנוכחות הזרה באמריקה הלטינית, כשהכוונה, גם אם הדברים לא נאמרו במפורש, לנכסים כלכליים ותשתיות שסין מחזיקה בהם כיום (אך ייתכן שכוונו גם כלפי ביקורים של הצי הרוסי, ופעילות איראנית ענפה במדינות היבשת).

המרחב האינדו-פאסיפי

בקטעים רבים במסמך, גם כאשר ברור שהכוונה היא לסין, היא אינה מוזכרת בשמה אלא מאופיינת כ"כוח עוין", "יריב" או "מתחרה". בפרק העוסק במרחב האסייתי, עם זאת, מופיעה הקביעה שהצמיחה הכלכלית המרשימה של סין, בניגוד לציפיות שרווחו בממשלים קודמים, לא הפכה אותה לגורם מייצב ולשותף בבניית הסדר העולמי, אלא ההפך – ליריב אגרסיבי הבונה גם את כוחו הצבאי. הקובלנות על מדיניותה של בייג'ינג הן ברובן המוחלט במישור של סוגיות הסחר והייצוא התעשייתי. המסמך מונה שורת האשמות בדבר תחרות בלתי הוגנת וסבסוד של התעשיות הסיניות; הצפה ביודעין של שווקים במערב ובמדינות מתפתחות בעודפי הייצור העצומים של סין (שיש לכפות עליה להפנות אותם לצריכה פנימית); גנבה של זכויות יוצרים וריגול תעשייתי בהיקפים עצומים; איום על שרשראות האספקה של ארה"ב, בדגש על מינרלים חיוניים; ייצוא של חומרי מוצא לייצור פנטאניל, הסם המחולל את "מגפת" השימוש באופיאטים בארה"ב; וכן "תעמולה, מבצעי השפעה, וצורות אחרות של חתרנות תרבותית" – טענות הקשורות בין היתר לשאלת השליטה הפוליטית ב"טיק טוק".

המענה, לשיטתו של המסמך (שבניגוד לדימוי שדבק בו אינו ממעיט בערכן של בעלות הברית ושל השותפות האסטרטגיות של ארה"ב) גלום בהתגייסות של הכלכלות הפרו-מערביות – אירופה, יפן ועוד – המוסיפות עוד 35 טריליון דולר לשנה לתל"ג האמריקני שהיקפו כ-30 טריליון, וביחד יוצרות גוש שיוכל לחסום את מהלכיה של סין. הודו מוזכרת גם היא (למרות המתחים עם מודי לאחרונה) כשותפה למאמצים אלה, לצד ארה"ב, יפן ואוסטרליה, ה-Quad.

הצורך בתרומתן הפעילה של בעלות הברית, בדגש על יפן ודרום קוריאה, בולט עוד יותר בחלק העוסק בממד הצבאי-ביטחוני. ארה"ב נשארת מחויבת לסטטוס-קוו במצרי טאיוואן – היינו, במשתמע, מתנגדת הן להכרזת עצמאות חד-צדדית והן להשתלטות סינית על האי. חשיבותה של טאיוואן נובעת, על פי המסמך, הן ממעמדה בשוק הטכנולוגיה המתקדמת (כיצרנית מוליכים-למחצה) והן ממיקומה הגאו-פוליטי, כמפתח לאסטרטגיית ההגנה על "שרשרת האיים הראשונה" – מן הקיריליים, דרך יפן והפיליפינים, ועד בורנאו – שממזרח לסין, הממלאת תפקיד מרכזי בתפיסה הצבאית האמריקנית. כדי להרתיע את סין מפני פלישה לאי, וכן מפני השתלטות על ים סין הדרומי וגביית "אגרה" מן הספינות (30% מן הסחר העולמי) העוברות בו, המסמך מדגיש הן את הצורך בעוצמה צבאית אמריקנית בעדיפות ברורה (overmatch) – בצוללות, חלל, AI וגרעין; והן את התרומה הנדרשת מבעלות הברית – עמדה אמריקנית המשתקפת כבר עתה בקו התקיף של ראשת ממשלת יפן החדשה, טקאיצ'י סאנאי, כלפי סוגיית טאיוואן.

אירופה: יבשת שוקעת?

רוב ההתייחסויות בתקשורת למסמך ה-NSSD התמקדו בפרק האירופי, השלישי במניין בין אזורי העולם, ובעיקר בביטוי אחד בו – ההתייחסות לחלק ממדינות אירופה כמי שניצבות בפני "מחיקה תרבותית" – civilizational erasure – אם לא יחול שינוי במדיניות ההגירה הליברלית שלהן; איתות מובהק, גם אם המילה אינה מוזכרת במפורש, לכך שה"אסלאמיזם" הופך להיות כוח דמוגרפי ופוליטי משמעותי, שבעתיד עלול למנוע מהן למלא את תפקידן כחברות בנאט"ו. מדינות מזרח אירופה, מרכזה ודרומה – שיחסן למהגרים מחמיר יותר – זוכות לאזכור חיובי הרבה יותר, ולהבטחה להשקעות אמריקניות בעתידן.

ברוח דבריו של סגן הנשיא ואנס בכנס מינכן, ממשל טראמפ מבליט את חשיבותן של מדינות הלאום הגאות בזהותן ומורשתן, ומוקיע בלשון בוטה, תוך התערבות גלויה ומוצהרת בענייני הפנים של מדינות אירופה, את מי שמתנכלים לחופש הדעה והדיבור (היינו, מנסים לשלול זכויות אלה מתנועות ימין לאומני בטענה שהן גזעניות, ומגורמים דתיים בטענה של איום על השוויון המגדרי). הממשל אף מתחייב לסייע לתנועות "פטריוטיות" להתחזק פוליטית. עם זאת, הוא אינו ממעיט מעצם חשיבותן של בעלות הברית; שאיפתו להגיע להסדרה יציבה באוקראינה נובעת בין היתר מן החשש שהמשך המלחמה יערער ביתר שאת את היציבות באירופה ועלול לגרור את שותפותיה של ארה"ב לעימות צבאי.

עתיד המזרח התיכון (ואפריקה)

לטענתו של ממשל טראמפ, עיסוק-היתר במזה"ת בחמישים השנים האחרונות נבע מן התלות בנפט, היריבות הבין-מעצמתית באזור, והמצב הכרוני של סכסוך. אלא ששני הנימוקים הראשונים שוב אינם תקפים – ארה"ב הפכה שוב ליצואנית אנרגיה חשובה, ואין כיום עוררין של ממש על מעמדה המוביל באזור, לאחר שפעולות ישראל וארה"ב קעקעו (degraded) את תוכנית הגרעין האיראנית – ולכן חשיבותו "תדעך" בהדרגה, וכך גם מקומו בסדר העדיפויות.

יש לציין שהמדינה היחידה המוזכרת במסמך במפורש כמי שיש לערוב לביטחונה היא ישראל (והסוגיה הפלסטינית מוזכרת רק כנושא "קוצני" שאין לו פתרון כעת). אך הדגש העיקרי בדיון על המזה"ת – ולמעשה, על מדינות המפרץ – הוא עסקי במהותו, ומבליט את מה שהשיג הנשיא בעת ביקורו בכל הנוגע להשקעות-ענק בארה"ב. יש גם התייחסות (בעייתית) לסוריה, כמדינה שצריכה לתפוס מחדש (?) את מקומה כשחקן אינטגרלי (מונח שיכול להתפרש ככזו הנתונה לשלטון מרכזי או ככזו שהינה חלק חיוני ובלתי נפרד מהמערך האזורי) וחיובי באזור. מוזכרת גם השאיפה להרחבתם של "הסכמי אברהם", ללא ציון של שותפות קונקרטיות. מכל מקום, מסר חד של המסמך הוא שהניסיונות לאכוף על מדינות האזור נורמות ליברליות היו מוטעים מעיקרם, והמונרכיות של העולם הערבי הן שותפות לגיטימיות לאסטרטגיית-העל העסקית של הממשל.

הפרק החמישי והקצר עוסק באפריקה – ושוב, תוקף את הניסיונות לקדם אידאולוגיה ליברלית ביבשת. עיקר עניינו הוא ביישוב סכסוכים, קידום צמיחה כלכלית מול משטרים מהימנים ומתפקדים, וכן נטרול פעילות טרור אסלאמיסטית – מבלי להתחייב לנוכחות או מעורבות אמריקנית ארוכת-טווח.

משמעויות עבור ישראל

מטבע הדברים, מסמך מסוג זה אינו מתווה למדיניות פרטנית, וקשה לגזור ממנו את עמדת ארה"ב בשאלת השלב הבא בעזה, המצב בלבנון, ההתייחסות לאיראן או אף עתיד חבילת הסיוע לישראל. עם זאת, ניתן לזהות מתוך רוח הדברים כמה דגשים עיקריים:

1. כאמור, ארה"ב ממשיכה להיות מחויבת, כלשון המסמך, לכך "שמאגרי האנרגיה במפרץ לא ייפלו בידי אויב מובהק; שמצרי הורמוז יישארו פתוחים; שיתאפשר שייט בים האדום; שהאזור לא יהיה מדגרה של טרור כנגד אינטרסים אמריקניים או כנגד המולדת האמריקנית עצמה; ושישראל תישאר בטוחה".
   
   
2. לנוכח גערותיו של טראמפ במי שניסו להביא דמוקרטיזציה למזה"ת, וברוח הערותיו של השגריר באנקרה, טום באראק, פחתה חשיבותו של הטיעון שישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".
   
   
3. בה בעת, ישראל כן נמנית עם מעגל מדינות הלאום הפטריוטיות שטראמפ מזדהה איתן ומבקש לקדם את מעמדן.
   
   
4. חשוב עוד יותר, גם אם היא אינה מוזכרת במפורש בהקשר זה, מקומה האפשרי בין "השותפויות הממוקדות" (targeted partnerships) בתחומי הטכנולוגיה הביטחונית, כדגם של שיתוף פעולה שצפוי להחליף (בראייה כוללת, לאו דווקא באזכור לישראל) את תבנית הסיוע. כאשר הממשל מציע לכונן "כיפת זהב" ((golden dome להגנה מפני טילים בליסטיים, הוא הרי מתייחס ביודעין למה שישראל כבר הצליחה לכונן, ושעמד במבחן הלחימה מאז 2012.

[1] אם כי הוא נושא את התאריך "נובמבר 2025".

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר