באוקטובר 2025 חשף הוושינגטון פוסט מסמכים שהעידו על שיתוף פעולה עמוק בין ישראל למדינות המפרץ בתחומי ההגנה, שיתוף מודיעין, תיאומים ביטחוניים ואף שיתופי פעולה בסייבר. לפי המסמכים, שיתוף הפעולה כלל ישיבות תכנון בבחריין, בירדן, במצרים ואף בבסיס חיל האוויר האמריקאי אל-עודייד בקטאר. בין השאר התקיימו אימונים על רקע איומים כמו מנהרות תת-קרקעיות – איום שבו ישראל מיומנת ותרמה לשותפות ידע רב. לפי הדיווח, תיאום זה נפגע מהמתקפה הישראלית בספטמבר בדוחה, כאשר גורמים אמריקאים הציגו את ישראל כמי שאינה עומדת כביכול בסטנדרטים ובדרישות המצופות ממנה. בבסיס הסיפור הזה מתקיימת משוואה סמויה ובלתי הוגנת: מה שלישראל אסור – לקטאר מותר.
בעוד שישראל נדרשה להתנהל בזהירות יתרה מול קטאר ולהתחשב ברגישויותיה, קטאר עצמה פעלה בגלוי לקידום תעמולה אנטי־ישראלית ואף אנטישמית: בעיתוניה, באמצעות משפיעני רשת המזוהים עימה, ובכלי תקשורת וגופים שבהם השקיעה ואשר התאימו את סיקורם לנרטיבים אנטי־ישראליים. כל זאת נעשה ללא מחיר מדיני משמעותי. הדינמיקה הזו אינה אירוע נקודתי, אלא דפוס החוזר על עצמו בפורומים בינלאומיים מרכזיים שבהם ישראל וקטאר פעלו במקביל בשנים 2024–2025 – לעיתים אף ביוזמה ובהובלה אמריקאית.
כך, למשל, בפורום הגלובלי למאבק בטרור (Global Counterterrorism Forum – GCTF), מסגרת שהוקמה ביוזמה אמריקאית ואירופית ושבה חברות הן ישראל והן קטאר, מתקיים שיח שוטף על מאבק בטרור, הקצנה אלימה ושיתופי פעולה ביטחוניים. ישראל משתתפת בפורום תחת ציפיות גבוהות של ריסון מדיני, שקיפות והתאמה לנורמות מערביות, בעוד שקטאר נהנית ממעמד של שותפה לגיטימית, אף שבמקביל היא מארחת בכירי חמאס, מממנת תשתיות אזרחיות המשמשות את הארגון, ומאפשרת הפצה עקבית של מסרים אנטי־ישראליים דרך ערוצי תקשורת המזוהים עימה. הפער בין השיח הפורמלי בפורום לבין המציאות בשטח אינו פוגע במעמדה של קטאר, אך כן מצמצם את מרחב הפעולה המדיני של ישראל.
המעורבות הקטארית והישראלית ביוזמות בהובלה אמריקאית בהקשר של סייבר לא התמצתה בכך. אותה משוואה חזרה לשלב מתקדם יותר עם יוזמת Pax Silica, ברית אמריקאית לשיתוף פעולה בתחומי מוליכים למחצה ובינה מלאכותית. בטקס בדוחה חתם תת-המזכיר האמריקאי לעניינים כלכליים עם שר המסחר הקטארי על הצטרפות קטאר להסכם, ומחלקת המדינה התגאתה בכך שקטאר היא המדינה השנייה במזרח התיכון המצטרפת אליו. ימים ספורים לאחר מכן, ב־15 בינואר, הצטרפה גם איחוד האמירויות. אלא שבניגוד לאמירויות, הצטרפותה של קטאר למהלך הזה מעוררת שאלות כבדות משקל.
ברור מדוע ארצות הברית מעוניינת בקטאר: דוחה השקיעה סכומי עתק בבינה מלאכותית, הודיעה על הקמת חברה ממשלתית ייעודית בתחום תחת משרד החוץ, QAI, והשקיעה בחברות AI בינלאומיות בולטות. בין החברות אפשר למנות את xAI של אילון מאסק, וכן שיתופי פעולה בתחום הבינה המלאכותית עם גוגל ששלחה משלחות לקטאר לשם ביסוס מודל בינה מלאכותית שישתמש בדיווחי אל ג'זירה. ההון הקטארי יכול לתרום למיזמי ענק אמריקאים. אך המחיר לכך הוא הענקת לגיטימציה ו"חסינות אסטרטגית" לשחקן שמנצל את מעמדו הבינלאומי לפעולה נגד ישראל.
הדבר בולט במיוחד בזירת העוצמה הרכה. לקראת ביאנלה ונציה 2026 הודיעה קטאר בטקס פומבי על חנוכת ביתן לאומי – הישג נדיר. במקביל נחשף, על ידי שר התרבות הדרום־אפריקאי, כי קטאר תרמה כספים לביתן הדרום־אפריקאי וקידמה תכנים ותחרויות שעודדו את הצגת ישראל כמדינה המבצעת רצח עם בעזה, תוך יצירת מראית עין של יוזמה "אורגנית". זהו מהלך מובהק של שימוש במעמד בינלאומי ובכסף זר כדי להשפיע על השיח התרבותי והפוליטי נגד ישראל.
דפוס זה משתלב גם בתמיכה הקטארית במהלכים משפטיים ופוליטיים בזירה הבינלאומית, כולל שימוש במדינות שלישיות, ארגונים לא־ממשלתיים ופורומים רב־צדדיים לקידום לחץ על ישראל – כפי שניתן היה לראות גם סביב ההליך הדרום־אפריקאי בהאג. קטאר שומרת על תדמית של מתווכת אחראית והומניטרית, אך בפועל משתמשת בלגיטימציה הזו כדי לפעול נגד ישראל מבלי לשלם מחיר.
בסופו של דבר, הסיכון האמיתי לישראל בפורומים משותפים מסוג זה אינו טכני אלא אסטרטגי: הצורך "לשמור על הברית" עלול לכפות עליה הבלגה שיטתית על מהלכים קטאריים המכוונים נגדה. כאשר ארצות הברית אינה מעוניינת לערער שותפויות בינלאומיות, המחיר נופל על ישראל – וזו משוואה שאינה תורמת לביטחונה, ללגיטימציה שלה או ליציבות האזורית.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
