לאחרונה שב והתעורר בישראל שיח תקשורתי ומחקרי באשר לכוונותיה ולעמדותיה של מצרים. תרם לכך תרגיל של צבא מצרים בסיני באפריל 2026 (אף כי תואם מראש); כשברקע – מרכיבים מעוררי דאגה בהיערכות המצרית, וכן פערי עמדות ניכרים בשורה של נושאים, החל בעמדת מצרים כלפי המערכה באיראן וכלה בשאלת ההכרה הישראלית בסומלילנד. ברמה האסטרטגית, ניצבת על הפרק שאלת זיקתה של מצרים למערך הכוחות ששותפות לו תורכיה, פקיסטן וערב הסעודית. מחנה "סוני" זה מסתמן אומנם כמענה לאיראן השיעית וגרורותיה, אך יש לישראל סיבות כבדות משקל לראות אותו בדאגה גוברת, בייחוד אם אכן תצטרף אליו מצרים. עם זאת, יש יסוד להמשיך ולראות במשטרו של עבד אל-פתאח אל-סיסי גם שותף במאבק כנגד האסלאמיזם הרדיקלי, וחלק מן המערך הפרו-אמריקני באזור.

יש ערך רב לעצם הפנייתה של תשומת הלב בישראל לשאלה המצרית, שכן במערבולת האירועים היא נדחקת לעיתים קרובות מדי לשולי התודעה. מצרים היא החשובה בשכנותיה של ישראל, שותפה לשלום (אומנם קר, אך מעוגן כיום בעסקת גז ארוכת טווח) זה שני דורות, והגדולה ביותר באוכלוסייתה (120 מיליון) מבין מדינות המזרח התיכון ואגן הים התיכון. יש לה צבא סדיר גדול, חיל אוויר רב-עוצמה, וצי מתקדם הכולל גם מערך צוללות. מקומה הגאו-אסטרטגי ומעמדה המדיני תורמים גם הם לחשיבותה, ולמשמעות החמורה של הידרדרות ביחסים, אם תעמיק החשדנות ההדדית.

נחוצה, לפיכך, מדיניות מושכלת וזהירה המאזנת בין ההכרח במענה ביטחוני לדאגות לגיטימיות, מחד גיסא, לבין זיהוי של נקודות מפגש ואינטרסים משותפים שיתרמו לביצור הסכם השלום, מאידך גיסא. יהיה זה נכון לוודא כי משוואות בניין הכוח של צה"ל, בראייה ארוכת הטווח, מביאות בחשבון את העוצמה המצרית – ביבשה, באוויר ובים – כמרכיב סיכון (עדיין לא "איום") גם אם אין כוונה תוקפנית כעת, ויש לשמור על כושר ההרתעה מולו. על קהיליית המודיעין, כיום, לפקוח עין (לתעדף בצי"ח), ודווקא באפיקי החומר הגלוי (OSINT), החושפים לעין מיומנת עמדות יסוד מדיניות, אילוצים כלכליים וזרמי עומק חברתיים ורעיוניים. בה בעת, ניפוח מגמתי של החשדות מצד ישראל יניב פרשנות מקבילה בקהיר, ומעגל הקסמים יפגע בהזדמנות להידברות.

ואכן, ביקור סיסי במדינת איחוד האמירויות, השותפה לעמדות ישראל ברבות מן הסוגיות שהוזכרו לעיל – איראן, תורכיה, קרן אפריקה – ושבמהלכו נחשף הסיוע של חיל האוויר המצרי (במקביל למערכות ישראליות!) להגנתה, מסמן שמצרים שומרת על חופש הפעולה שלה; אינה "נעולה" במערך משותף עם תורכיה (שהיא עדיין חושדת באידאולוגיה שלה ובכוונותיה ארוכות הטווח); ורואה צורך לתרום למענה מול איראן. גם מול חמאס, בשל הזיקה לאחים המוסלמים, יכולות ישראל ומצרים למצוא שפה משותפת, כל עוד ישראל אינה חותרת ל"פתרונות" בדמות דחיקת האוכלוסייה בעזה אל מעבר לגבול.

מקורות החשש: עוצמתה של מצרים כמרכיב סיכון

היקף נוכחותם של כוחות צבא מצריים בסיני – המנומקת בצורך האותנטי להילחם בארגוני הטרור הרצחניים, ובראשם "מחוז סיני" (ווילאית סינאא) של המדינה האסלאמית, בעיקר בצפון חצי האי – חורג זה מכבר מעל ומעבר למותר על פי הנספח הצבאי להסכם השלום של 1979. עוצמת הכוחות בשטחי B"" הוגדלה (בדרך כלל) בידיעת ישראל ובתיאום איתה; בעבר גם הייתה מעורבות ישראלית ישירה בסיוע לפעילות צבא מצרים שם. עם זאת, חלק ממאפייני הנוכחות, גם אם איננה מאורגנת במסגרות לחימה דיוויזיוניות – כנדרש לצורך ניהול מערכה מול צבא סדיר כמו צה"ל – אינו עולה בקנה אחד עם צורכי הלחימה בטרור. יש גם סימנים לבניית תשתיות לפריסת חיל האוויר המצרי לבסיסים קדומניים יותר בסיני בשעת חירום, וכן לשיפור דרמטי במערך התובלה הצבאית ובתשתית הכבישים בסיני. בישראל יש אפוא מי שנרתמו למאמץ מתמשך להתריע כי הדבר מעיד על כוונות מצריות לשוב ללחימה עם ישראל בבוא היום, והדיון המחקרי בנושא זוכה לתהודה תקשורתית.

ברקע הדברים ניצבת עוצמתו הכוללת של צבא מצרים (הממשיך להתחמש בהיקף ניכר, הן על בסיס כספי הסיוע האמריקניים והן באמצעות רכש בתשלום ממגוון מקורות משני עברי המתרס – צרפת, גרמניה, אך גם רוסיה וסין). יש למצרים 12 דיוויזיות סדירות, רובן משוריינות/ממוכנות (על בסיס טנקי "אבראמס" מארה"ב); חיל אוויר גדול, הכולל מסוקי תקיפה מתקדמים; וזרוע ים גדולה ומתקדמת, כולל מערך צוללות. "איום הייחוס" המצדיק הצטיידות בהיקפים אלה, מעבר לשיקולים של יוקרת הצבא ומעמדו, הוא במובהק צה"ל, כפי שהדבר משתקף גם בתרגילים ברמת המטכ"ל; ודאי לא צבאותיהן של שתי השכנות האחרות של מצרים, לוב (שחלקה המזרחי נשלט על ידי "פילדמרשל" ח'ליפה חפתר, בעל בריתו של סיסי) וסודאן (המתפוררת במלחמת אזרחים). גם האפשרות של עימות עם אתיופיה על רקע סוגיית "סכר התחייה" אינה מסבירה את מאפייני בניין הכוח המצרי.

הצורך בזהירות ובמעקב מודיעיני מעמיק, בדגש דווקא על מקורות גלויים, שיש בהם כדי להצביע על מגמות מדיניות והלכי רוח ציבוריים, אילוצים כלכליים ופוטנציאל משברי, זרמי עומק חברתיים וסכנות של ערעור היציבות ועליית כוחות רדיקליים – אינו מופרך, אפוא. חשוב שגורמי המדיניות והתכנון בדרג המדיני ובמערכת הביטחון יתייחסו לפוטנציאל הצבאי המצרי על כל היבטיו – ביבשה, באוויר, בהגנ"א ובים – כחלק משמעותי של משוואות בניין הכוח של צה"ל (בגדר "סיכון הייחוס", גם אם לא מדובר כיום באיום פעיל, היינו, בכוונה מודעת להפר את הסכם השלום).

אם תתלוונה למהלכי בניין הכוח גם הבהרות באשר למניעיה של ישראל – שאין לה כוונה לפגוע בביטחונה של מצרים, או לגרש את תושבי עזה אליה – יהיה בכך כדי לבצר את ההרתעה, שמלכתחילה מילאה תפקיד (ודווקא, ביתר שאת, בעקבות תוצאותיה של מלחמת יום כיפור!) בהחלטתה של מצרים לפנות לנתיב השלום.

סוגיות במחלוקת – ושאלת האוריינטציה של מצרים

בין הגורמים להתעוררות השיח על מטרותיה של מצרים יש למנות גם נקודות אחדות שלגביהן הסתמנו בעת המלחמה, ובצל האירועים האזוריים הרחבים יותר, פערי עמדות משמעותיים בין שתי המדינות:

1. כרבות ממדינות ערב (ואירופה!) מצרים רואה בחומרה את דרכי הפעולה של ישראל במלחמה ברצועת עזה – ובלבנון – ואת עומק הפגיעה באוכלוסייה האזרחית הפלסטינית, ושותפה למהלכי גינוי בזירה הבינלאומית. היא גם מובילה את הליגה הערבית ומהלכיה בתחום זה.
   
   
2. בה בעת, מצרים גם ראתה בדאגה את הדרך שבה תפקידה המסורתי כמתווכת במהלכי הסדרה מול הרצועה (שב-2014 ישראל היא זו שהתעקשה שרק מצרים היא שתנהל אותם!) נדחק הצידה לטובתה של קטר, על כל המשתמע מכך.
   
   
3. ההכרה הישראלית בעצמאות סומלילנד עוררה מורת רוח במצרים, שמיהרה להביע תמיכה באחדות סומליה ורואה את המהלך כמזוהה עם האינטרסים של יריבתה, אתיופיה, בצל משבר הסכר.
   
   
4. מעל לכול, כלפי המערכה באיראן, נראה היה שמצרים מנסה למקם את עצמה כגורם מתווך, מקיימת ערוצי קשר עם טהרן (או לפחות עם שר החוץ האיראני) ומסתייגת מן המלחמה ומטרותיה.

בראייה רחבה יותר, השיח הדיפלומטי המצרי – בצל המלחמה והשלכותיה – תרם ליצירת הרושם שההנהגה בקהיר מוכנה לקשור את עצמה למערך הכוחות (יש מי שמתארים זאת כ"ברית נאט"ו מוסלמית", לכאורה, או "הציר הסוני") המשלב מעמד מדיני ועוצמה צבאית קונבנציונלית (תורכיה), נשק גרעיני (פקיסטן) ומשאבים כלכליים נרחבים (ערב הסעודית). להצטרפות אפשרית של מצרים למערך זה – שמגמותיו, בדגש על הובלה תורכית, צריכות להדאיג את ישראל – עלולות להיות השלכות אסטרטגיות מרחיקות לכת. אלא שכמפורט להלן, אין להתייחס לכך כעובדה מוגמרת או אף כהתפתחות בלתי נמנעת, ומצרים שבה והמחישה באחרונה כי היא שומרת בקפידה על עצמאות ההחלטה שלה, ועדיין נוהגת – במידה רבה של צדק – בחשדנות כלפי מטרותיו של ארדואן, למרות סממני הידידות שנלוו לביקורו במצרים בפברואר 2026.

נקודות מפגש עם עמדות ישראל – ומשמעויות הביקור באיחוד האמירויות

בפועל, למרות סוגיות המחלוקת, נותרו תחומי הסכמה משמעותיים בין ישראל למצרים, ובכלל זה בתחום האנרגיה: החתימה בדצמבר 2025, אחרי למעלה משנתיים של מלחמה ולמרות רגשות עזים בציבור המצרי (לצד היסוסים בישראל בהיבט העסקי…) על עסקת גז רב-שנתית בהיקף של 35 מיליארד דולר היא בגדר עוגן אסטרטגי רב-שנתי של מערכת היחסים, ומעמיקה את האינטרס המשותף ביציבות במזרח הים התיכון.

בזיקה לכך, הייתה למצרים בעבר עמדה נחרצת, מתואמת עם יוון, נגד מהלכי החקיקה באנקרה – שהואצו בעת האחרונה – המכוונים לתת תוקף משפטי, לכאורה, לפרשנות התורכית העדכנית של חוק הים. לשיטתו של ארדואן, לאיים כמו רודוס, קרפתוס וכרתים לא יהיה מעמד לצורך התוויית גבולות המים הכלכליים, ותורכיה תתבע לעצמה שליטה עד לגבול ה-EEZ של לוב. פירוש הדבר הוא שלמצרים, וגם לישראל, לא יהיה רצף ליוון ולאירופה, ולכן תהיינה כפופות לרצונה הטוב של תורכיה. נותר כעת לראות אם סיסי יגיב בניסיונות לפייס את תורכיה או בעמדה עקרונית תקיפה, שישראל תתמוך בה.

כמו כן, ביקורו של סיסי באיחוד האמירויות – שבמהלכו גם התפרסם שמצרים הציבה מטוסי קרב (מדגם ראפאל) של חיל האוויר שלה להגנת האמירויות, וזאת כאשר במקביל הוצבה שם גם יכולת ישראלית להגנה מפני טילים; אירוע חריג כשלעצמו של נוכחות מצרית וישראלית "באותה שוחה" – ממחיש כי מצרים:

1. מוכנה כיום לתרום את חלקה להתגוננות מפני האיום האיראני;
   
   
2. רואה באמיראתים שותפים חשובים, למרות (או דווקא בשל) יחסיהם המתוחים עם הסעודים;
   
   
3. פועלת בידיעה שהאמירויות, לצד הודו וישראל, רואות את מערך הכוחות האזורי מזווית שונה מזו של הסעודים (ויש להזכיר – תומכות בסומלילנד ובמהלך ההכרה של ישראל).

ברובד העקרוני, משטרו של סיסי ממשיך להיות עוגן מדיני ורעיוני כנגד כוחות האסלאמיזם הטוטליטרי באזור, ובכללם חמאס, גם אם הוא מקיים עם חלקים מהם דפוסים של מגע מדיני או מודיעיני. כל זה, כמו גם המבוי הסתום שאליו נקלעו מגעיו של ניקולאי מלאדנוב עם חמאס, יוצר פוטנציאל למיפוי אינטרסים משותפים עם מצרים; לקיום ערוץ דיסקרטי בדרג בכיר; ולהתוויית מערכת מסרים הדדיים להרגעת המתיחות. בעוד הזהירות מחייבת להיערך ולבנות כוח לתרחישי קיצון, התבונה המדינית מחייבת להיזהר מפני "צל הרים כהרים" ומפני העצמה מופרזת של תחושת האיום. יש יסוד לחשש שהחרפה בשיח הפומבי על כוונותיה של מצרים תניב חשדנות מקבילה בקהיר והתעצמות של המתח ההדדי, דווקא בעיתוי שבו נפתח חלון לזיהוי נקודות מפגש עם קהיר.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר