מבוא
ביטחון לאומי מורכב מכמה נדבכים; הנדבך הצבאי-ביטחוני הוא מהחשובים שבהם, אולם חלק מהביטחון הלאומי הוא גם המרכיב החברתי-הפנימי, וכמובן המרכיב הכלכלי. המאמץ הביטחוני של ישראל נשען במשך עשרות שנים על עליונות צבאית, ומרחבי הגנה. אלה נותרו חיוניים, אולם המציאות האזורית המשתנה מחייבת להוסיף שכבה נוספת: ביטחון כלכלי. מהותה של שכבה זו, בין השאר, היא שילוב של אינטרסים כלכליים במענה הביטחוני. זאת, כדי לייצר שכבת יציבות למדינות האזור שתאפשר העדפת שיתוף פעולה כלכלי ותלות הדדית על פני עימות. במזרח התיכון, שבו מים, אנרגיה, מזון, תחבורה ותעסוקה הם משאבים חיוניים לא פחות מטנקים ומטוסים, מיזמים כלכליים רחבי היקף יכולים להפוך לכלי ביטחוני מן המעלה הראשונה.
כך ניתן לראות במיזמים אזוריים גדולים – דוגמת מסדרון ה-IMEC, ייצוא הגז למצרים, מיזם ים תיכון – ים המלח, התפלה רחבת היקף, ייצור אנרגיה ירוקה ושיקום נהר הירדן – לא רק פרויקטים הנדסיים או סביבתיים, אלא מיזמים בעלי ערך ביטחוני. מסדרון ה-IMEC מדגים את היכולת ליצור מארג אינטרסים בין הודו, מדינות חצי האי ערב, ירדן, ישראל, יוון, קפריסין ואירופה, באמצעות תשתיות סחר, לוגיסטיקה, אנרגיה ותקשורת. במקביל, מיזמי מים ואנרגיה אזוריים יכולים לייצר אינטרסים משותפים עם ירדן ולחזק את יציבות הגבול המזרחי. מיזמים כאלה אינם מבטלים עוינות דתית או טרור, אך הם מעלים את מחיר הפגיעה ביציבות ומחזקים את התמריץ לשיתוף פעולה. בהקשר הרחב יותר, מיזמים אלו הינם חלק ממערכה גלובלית בין-מעצמתית, כאשר מול יוזמת החגורה והדרך הסינית לשליטה בתעבורת הסחורות העולמית ארה"ב מפעילה יוזמה נגדית משלה, ומסדרון ה-IMEC משתלב בו. לישראל יש כל הסיבות לדחוף ולקדם את המסדרון הזה, שבו היא מהווה צומת מרכזי וחיוני. הסכם ההגנה בין סעודיה, תורכיה ופקיסטן מדגיש אינטרס זה ביתר שאת.
במבט ישראלי, הגבול המזרחי ובקעת הירדן הינם מרחב מפתח בעל חשיבות צבאית, דמוגרפית, הידרולוגית וסביבתית. נהר הירדן התחתון, שבעבר היה עורק מים זורם, הידלדל מאוד בשל שאיבות, סכרים והטיית מקורותיו. ים המלח נסוג בקצב מדאיג, תשתיות נפגעות מבולענים, וירדן סובלת ממשבר מים חריף. דווקא הצירוף של איום סביבתי, צורך ירדני במים, יתרון ישראלי בהתפלה ובאנרגיה, וחשיבות ביטחונית לבקעת הירדן, יוצר הזדמנויות חדשות.
המאמר עוסק אפוא בשאלה כיצד ניתן להרחיב את תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל מעבר לממד הצבאי הישיר, ומתייחס במיוחד לאפשרות לשלב בה מיזמי תשתית אזוריים כמכשיר לייצוב הגבול המזרחי. הוא בוחן את החיבור בין מים, אנרגיה, סחר, שיקום סביבתי ופיתוח כלכלי, וטוען כי שילוב נכון ביניהם יכול ליצור מערכת אינטרסים אזורית שבה לירדן, לישראל ולשחקנים בינלאומיים נוספים יש עניין ממשי בשימור היציבות. מתוך כך, המאמר מציג את מסדרון IMEC, את מיזם ים תיכון – ים המלח, את שיקום נהר הירדן ואת פיתוח בקעת הירדן והערבה כחלק מתפיסת ביטחון רחבה, שבה הכלכלה והתשתיות הן חלק ממערך מניעת אי-יציבות וחיזוק מעמדה של ישראל באזור.
כלכלה כמרכיב בביטחון לאומי ואזורי
ביטחון לאומי אינו מתמצה ביכולת להפעיל כוח. הוא כולל גם את היכולת למנוע הידרדרות, לעצב סביבה אזורית נוחה, להקטין מוטיבציה לעימות ולחזק שותפים מתונים. במובן זה, כלכלה ותשתיות הן כלי ביטחוני. מדינה הנהנית ממסדרונות סחר, מהכנסות מעבר, מאספקת מים יציבה, מאנרגיה זמינה ומתעסוקה נוטה יותר לשמר הסדרים קיימים. לעומת זאת, מדינה הסובלת ממחסור חריף במים, אבטלה, חולשת משילות ותלות בסיוע חוץ עלולה להפוך לזירה של אי-יציבות, הברחות, קיצוניות ולחץ על הגבולות.
ירדן היא דוגמה בולטת לכך. היציבות הירדנית היא אינטרס ביטחוני ישראלי. ממלכה חלשה, צמאה וענייה יותר תהיה חשופה ללחצים פנימיים וחיצוניים, להשפעות איראניות, לפעילות של גורמי טרור ולערעור הסדר לאורך גבול ארוך ורגיש. מנגד, ירדן המחוברת לפרויקטים אזוריים של מים, אנרגיה, תחבורה וסחר, ושיש לה תועלת מוחשית משיתוף פעולה עם ישראל ועם מדינות נוספות, תהיה בעלת תמריץ חזק יותר לשמר את הסדר הביטחוני.
תלות כלכלית אינה ערובה לשלום, ואינה מחליפה מודיעין, גבולות, צבא ומדיניות קשוחה מול איומים. אולם, היא יוצרת שכבת ריסון נוספת. כאשר פגיעה בישראל פוגעת גם באספקת מים לירדן, בהכנסות מעבר, במתקני אנרגיה, בפרויקטים במימון בינלאומי ובאינטרסים של מדינות נוספות, נוצר מנגנון ריסון. ככל שמספר בעלי העניין גדול יותר – ממשלות, חברות וגופים פיננסיים – כך עולה המחיר המדיני והכלכלי של הסלמה.
מסדרון IMEC – הודו, המזרח התיכון ואירופה – ממחיש היטב את ההיגיון הזה. המיזם נועד לחבר בין הודו, מדינות המפרץ, ירדן, ישראל ואירופה באמצעות שילוב של נמלים, מסילות, כבישים, תשתיות אנרגיה ודיגיטל. עבור ישראל, שילוב במסדרון כזה עשוי להפוך אותה מצומת קצה למרכז מעבר אזורי. עבור ירדן, המעבר היבשתי בשטחה יכול להפוך למקור הכנסה, תעסוקה והשפעה. עבור מדינות המפרץ ואירופה, המסדרון מציע גיוון של נתיבי סחר ואנרגיה. במונחים ביטחוניים, זהו ניסיון להפוך גאוגרפיה רגישה לנכס משותף.[1]
כדי שמיזמים כאלה ייצרו ביטחון, עליהם לעמוד בשלושה תנאים. ראשית, עליהם להיות גדולים דיים כדי לשנות חישובי עלות-תועלת של מדינות ומשטרים. שנית, עליהם להיות בנויים כך שישראל שומרת על האינטרסים הביטחוניים שלה בכל תרחיש. שלישית, עליהם לספק תועלת אמיתית לשכנים, בעיקר לירדן, ולא להיתפס כמיזם חד-צדדי או ככיסוי למטרות אחרות. ביטחון באמצעות כלכלה מחייב אפוא תכנון מדיני, הנדסי וביטחוני משולב. מאחר שהמציאות היא דינאמית, ומאחר שההבנה של חשיבות המסדרונות ברורה גם לשחקנים האחרים באזור, הרי שבמידה שלא נפעל ונתקדם תקודמנה חלופות אחרות, כפי שמנסה תורכיה לקדם עם סוריה כתחליף לערוץ המעבר דרך ישראל, קפריסין ויוון.
מיזם ים תיכון – ים המלח: מים, אנרגיה ושיקום סביבתי
רעיון תעלת הימים, או נכון יותר מובלי הימים, מלווה את התכנון האזורי כבר יותר ממאה שנה. לאורך השנים נבחנו תוואים מן הים התיכון לים המלח, מן הים האדום לים המלח, ומסלולים שונים דרך עמק יזרעאל, בית שאן, הערבה ואזורים דרומיים יותר. מכאן שאין מדובר בפתיחת דיון מאפס, אלא בניסיון להפיק לקחים מן החלופות שנבחנו, מן החסמים הסביבתיים והמדיניים ומן הקשיים שבמעבר מתכנון לביצוע. הרעיון המשותף לחלופות הוא שילוב בין הולכת מים לים המלח, ניצול הפרשי הגובה לייצור או לאגירת אנרגיה, התפלה ואספקת מים לישראל ולמדינות האזור, והזרמה מבוקרת של מי תמלחת[3] או מי ים לים המלח כדי לצמצם את ירידת המפלס.
הולכת מים מהים התיכון, הובלתם מזרחה, התפלת חלקם ושימוש במי התמלחת להזרמה מבוקרת לים המלח מציעה יתרון כפול. מצד אחד, היא עשויה לספק מים מותפלים שייכנסו למאזן המים של ישראל ובנוסף ניתן יהיה למכור מים לירדן, ובכך להקל על משבר המים הירדני. מצד שני, היא מאפשרת לנצל את הפרש הגבהים בין הים התיכון לים המלח לייצור אנרגיה הידרו-אלקטרית. אם הפרויקט ישולב עם אנרגיה סולארית, ניתן יהיה ליצור מערכת אזורית של מים ואנרגיה ירוקה.[4] מגוון חלופות שנבחנו הראו חוסר כלכליות,[5] אולם בעיות היסוד עודן דוחקות.
ים המלח מצוי במשבר עמוק. מפלסו יורד בקצב של כמטר בשנה, בין היתר בשל הטיית מי הירדן והירמוך, שימושי מים בישראל, ירדן וסוריה, ופעילות תעשייתית משני עברי הים. הירידה גורמת לבולענים, לפגיעה בתשתיות, לנסיגת קווי חוף, לפגיעה בתיירות ולהעמקת משבר סביבתי.[6] במקביל, נהר הירדן התחתון איבד את רוב זרימתו ההיסטורית, ובמקומות רבים הפך מתוואי מים חי לנחל דל, מזוהם או מנותק מסביבתו הטבעית.[7]
תוכנית נווה ציחור משתלבת בדיון זה כחלופה דרומית שיש לבחון מול ניסיון העבר ולא כפתרון מוכרע מראש. התוכנית מציעה תוואי מים סוף לים המלח דרך הרי אילת, קיצור משמעותי של מרחק השאיבה, ניצול הפרשי גובה לצורכי אנרגיה שאובה, והקמת אגם ציחור כמאגר ויסות מרכזי באמצע הדרך. האגם, שתכולתו המתוכננת כ-70 מיליון ממ"ק, אמור לאפשר הפסקת שאיבה של עד שלושה שבועות באילת בלי לפגוע באספקת החשמל, וליצור קו חוף של כ-10 ק"מ כבסיס להתיישבות, תיירות, נופש וחקלאות ימית. יתרונו האפשרי של המיזם הוא בחיבור בין מים, אנרגיה, התיישבות ופיתוח כלכלי בדרום; אולם דווקא משום כך יש לבחון אותו בזהירות מול חלופות עבר, עלויות הקמה ותפעול, סיכוני סביבה, ישימות הנדסית ומודל מימון.
הזיקה בין מים לביטחון איננה חדשה. בשנות השישים התנהלה סביב מקורות הירדן “המלחמה על המים”. ישראל השלימה אז את המוביל הארצי, שנועד להעביר מים מהכנרת וממערכת הירדן אל מרכז הארץ והנגב. מדינות ערב – בעיקר סוריה ולבנון, בגיבוי הליגה הערבית – ניסו לקדם הטיה של מקורות הירדן, ובראשם הבניאס והחצבאני, כדי לצמצם את כמות המים הזורמת לישראל. העימות סביב עבודות ההטיה בשנים 1964–1966 כלל מאמץ מדיני, מודיעיני וצבאי, והיה אחד הגורמים שהחריפו את המתיחות האזורית ערב מלחמת ששת הימים. לקח מרכזי מאותה תקופה הוא שמים אינם רק משאב אזרחי. הם עלולים להפוך במהירות לכלי לחץ, יעד חבלה וסיבה להסלמה.[8]
התועלת לירדן תהיה רבה. ירדן היא מן המדינות הצחיחות בעולם, ומחסור במים משפיע על חיי האזרחים, על החקלאות, על התעשייה ואף על היציבות הדמוגרפית. אספקה קבועה של מים מותפלים, במחיר מוסכם ובאבטחה בינלאומית, יכולה להפוך את שיתוף הפעולה עם ישראל לנכס חיוני עבור עמאן. במקביל, ישראל יכולה לקבל יציבות בגבול המזרחי, שיתוף פעולה ביטחוני משופר, ותמיכה בינלאומית במיזם המציג תועלת סביבתית ואזורית.[9]
עם זאת, אין להתעלם מהסיכונים. הזרמת מי ים או תמלחת לים המלח עלולה לשנות את הרכבו הכימי, להשפיע על היווצרות גבס, על צבע המים, על מערכות אקולוגיות ועל תעשיות קיימות. תוואי מובל באזור השבר הסורי-אפריקאי מחייב הנדסה מחמירה, מניעת דליפות, הגנה מפני חדירת מי ים למי תהום ואבטחה מפני פגיעה מכוונת. לכן ראוי לקדם את המיזם כמערכת שלבית ולא כתעלה אחת גרנדיוזית: תחילה ניסויי הזרמה ומתקני התפלה מוגבלים, אחר כך הגדלת כמויות ומכירת מים לירדן, ורק בהמשך בחינת חיבור רחב יותר לים המלח ולמערכות אנרגיה אזוריות. גישה הדרגתית שכזו תפחית סיכונים ותאפשר למידה לפני קבלת הכרעות בלתי הפיכות.
שיקום הירדן וחיץ ביטחוני בבקעת הירדן
שיקום נהר הירדן התחתון צריך להיתפס אף הוא כחלק ממערך ביטחון הגבול המזרחי, ולא רק כמיזם סביבתי. נחל זורם, מנוהל ומפוקח יכול ליצור רצועת חיץ טבעית, לחזק את השליטה בשטח, לשפר את יכולות התצפית והאכיפה, ולהקשות על חצייה בלתי חוקית, הברחות או פעילות עוינת. אין הכוונה להסתמך על הנחל כמכשול יחיד, אלא לשלב את הנחל במערכת גבול חכמה הכוללת דרכי פטרול, גדרות, חיישנים, מצלמות, רחפנים, סוללות עפר, אזורי הצפה מבוקרים ושיתוף פעולה מודיעיני עם ירדן.
הזרמת מים בירדן יכולה לשרת כמה מטרות במקביל. ראשית, היא תסייע בשיקום אקולוגי של הנחל, החזרת בתי גידול, שיפור איכות מים בנחל והפחתת מפגעים. שנית, היא תתרום לשיקום ים המלח, גם אם באופן חלקי בלבד, באמצעות הגדלת הזרימות מצפון. היא גם תאפשר פיתוח תיירות, חקלאות מבוקרת ופרויקטים קהילתיים משני עברי הגבול, ובכך תחזק אינטרסים מקומיים בשמירת השקט.
עם זאת, הזרמת מים לירדן מחייבת מנגנון פיקוח הדוק. יש לוודא שהמים המוזרמים לנחל נשארים בתוואי ובייעוד שהוסכמו, ואינם מוסטים לשימושים חקלאיים לא מורשים. החשש לכך אינו תאורטי: מחקרי מדיניות על משק המים הירדני מצביעים על כך שמחסור במים והקצאות חסרות לחקלאים הובילו במקרים שונים לגנבת מים, לחיבורים בלתי חוקיים ולחפירת בארות ללא היתר, בעיקר בהקשרים חקלאיים. לכן יש להקים מערכת מדידה רציפה, נקודות בקרה, תחנות ניטור, מנגנוני אכיפה משותפים וסנקציות מוסכמות במקרה של חריגה.
כדי למנוע ערבוב בין צרכים שונים, יש להפריד בין מים הנמכרים לירדן לצריכה, שיועברו בצינורות סגורים למערכות ירדניות, לבין מים סביבתיים המיועדים לשיקום הנחל. הפרדה זו תאפשר ניהול ברור של כל רכיב במיזם: מים מסחריים מצד אחד, והתחייבות סביבתית וביטחונית מפוקחת מצד אחר.
מבחינה ביטחונית, בקעת הירדן יכולה להפוך ממרחב גבול סטטי למרחב תשתיתי-ביטחוני משולב. לאורך הבקעה ניתן לפתח ציר מים, אנרגיה ותצפית: קווי הולכת מים, מתקני שאיבה, תחנות ניטור, מתקני אנרגיה סולארית, מרכזי בקרה אזוריים, ומעברי סחר מבוקרים. תשתיות אלה יוצרות נוכחות מדינתית מתמדת, משפרות את יכולת השליטה, ומייצרות סיבה כלכלית לשמור על הסדר. כאשר הגבול מייצר ערך – מים, חשמל, תעסוקה ומסחר – הוא הופך לפחות פרוץ ויותר מנוהל.
כאן נוצר החיבור בין IMEC לבין הירדן וים המלח. מסדרון סחר אזורי העובר דרך ירדן וישראל יכול להישען על תשתיות מים ואנרגיה, ולהפך: מיזמי מים ואנרגיה יכולים לקבל הצדקה כלכלית רחבה יותר כאשר הם משולבים בצירי לוגיסטיקה, נמלים, אזורי תעשייה ומרכזי נתונים. במקום לראות כל פרויקט בנפרד, יש לבנות תפיסה מערכתית: גבול מזרחי שהוא גם גבול ביטחוני, גם ציר סחר, גם מסדרון אנרגיה, גם מערכת מים וגם פרויקט סביבתי.
המלצות
ההמלצות שלהלן אינן מבקשות לפתוח דף חדש במנותק מן העבר, אלא להישען על שורה ארוכה של יוזמות, בדיקות היתכנות, חלופות תוואי וניסיונות מדיניים-הנדסיים שנבחנו לאורך השנים סביב תעלת הימים, ים המלח, הירדן התחתון ושיתוף הפעולה עם ירדן. הלקח המרכזי מן הניסיון המצטבר הוא שאין די בהצגת רעיון גדול נוסף; יש לתרגם את הרעיונות הקיימים לתהליך מדורג, מבוקר, ממוסד ובעל אחריות ברורה. לפיכך, נקודת המוצא של פרק ההמלצות היא אימוץ הידע שנצבר, בחינת החסמים שמנעו מימוש בעבר, ושילובם במודל יישומי זהיר יותר: ניסויים, שלבי ביניים, מנגנוני פיקוח, מימון בינלאומי והסכמות מדיניות וביטחוניות מוקדמות.
ראשית, יש להגדיר את מיזמי המים, האנרגיה והתחבורה בגבול המזרחי כפרויקטים ביטחוניים-לאומיים, ולא כפרויקטים סביבתיים או כלכליים בלבד. הגדרה זו תאפשר שילוב של משרד הביטחון, המל"ל, משרד האנרגיה, משרד החוץ, רשות המים, המשרד להגנת הסביבה, צה"ל וגופי תכנון אזוריים בתהליך אחד. ללא תיאום כזה, כל גוף יפעל על פי היגיון חלקי, והפוטנציאל יתמסמס. רק הגדרת המשימה כפרויקט לאומי וקביעת גורם מוביל במסגרת משרד ראש הממשלה/מל"ל תוכל לייצר וקטור פעולה שיוכל לצלוח את החסמים והמכשולים הבירוקרטיים.
זאת ועוד, אין להתחיל מבדיקת היתכנות כאילו לא נעשתה עבודה קודמת. יש לבצע עדכון שיטתי של מחקרי העבר, חלופות התוואים שנבחנו, מסקנות סביבתיות, חסמים מדיניים והערכות עלות-תועלת שנצברו לאורך השנים. על בסיס עדכון זה, מוצע לבחון מחדש את מובל ים תיכון – ים המלח במודל מודולרי: התפלה, הולכת מים לירדן, אגירת אנרגיה, הזרמה ניסיונית לירדן התחתון, ורק לאחר מכן הרחבה לים המלח. הבדיקה המעודכנת צריכה לכלול ניתוח סביבתי, הנדסי, ביטחוני, כלכלי ומשפטי, וכן תרחישי כשל: רעידת אדמה, דליפה, פגיעה עוינת, שאיבה לא מורשית, שינוי משטר בירדן או עיכוב במימון.
מוצע לעגן את מכירת המים לירדן בהסכמים ארוכי טווח הכוללים מנגנוני תשלום, ערבויות בינלאומיות, עדיפות אספקה במצבי חירום, ויכולת ישראלית להפסיק או לצמצם אספקה במקרה של הפרה חמורה. המטרה אינה להשתמש במים כאיום יומיומי, אלא להבטיח שהמערכת לא תהפוך לתלות חד-צדדית של ישראל ללא מנופי בקרה.
בהמשך לכך, יש להקים מנגנון פיקוח משותף לשיקום הירדן, שיתרגם את העיקרון שהוצג לעיל להסדר מחייב. המנגנון יכלול מדידת ספיקה, ניטור איכות מים, חיישנים למניעת שאיבה לא מורשית, סיורים משותפים, מצלמות, דיווח ציבורי תקופתי ומנגנון בוררות. אם הזרמת מים נועדה לשקם את הירדן וליצור חיץ ביטחוני, יש להבטיח מראש משטר מדידה, אכיפה וסנקציות מוסכמות.
מוצע לשלב את הפרויקטים המקומיים בתפיסה רחבה של מסדרון ה-IMEC. ישראל צריכה לפעול לכך שהמסדרון לא יהיה רק קו סחר יבשתי, אלא חבילת תשתיות הכוללת חשמל ירוק, מים מותפלים, תקשורת, מרכזי לוגיסטיקה, אזורי תעשייה ותחנות גבול מתקדמות. ככל שהמסדרון יעניק תועלות רבות יותר לירדן ולמדינות נוספות, כך יגדל משקלו המדיני והביטחוני.
בהמשך לכך, יש לבחון את מיזם נווה ציחור כפיילוט יישומי לתפיסת הביטחון באמצעות כלכלה בדרום, ולא כתחליף מיידי לכל החלופות שנבחנו בעבר. אם המיזם יוכיח יתרון יחסי בעלויות, בבטיחות, בישימות ההנדסית, בהשפעה הסביבתית וביכולת המימון, ניתן יהיה לעגנו כחלק מרשת תשתיות לאומית-אזורית: מתקני מים והתפלה, אגירת אנרגיה, ייצור סולארי, התיישבות, מוקדי תעסוקה ומרכזי שירות למרחבי הערבה והנגב. כך ניתן יהיה להרחיב את התפיסה מבקעת הירדן לאזורי ספר נוספים שבהם פיתוח כלכלי, נוכחות אזרחית ושליטה ביטחונית מחזקים זה את זה.
פרויקטים מסוג זה יקרים ומורכבים, והניסיון מלמד כי קושי במימון, חלוקת סיכונים והעדר מודל תפעולי ברור הם מן החסמים המרכזיים למימוש. לכן, יש לבנות מראש מודל מימון מדורג: שלב ראשון במימון ממשלתי ובינלאומי למחקר, תכנון ופיילוטים; שלב שני בשותפות עם בנקים לפיתוח וקרנות אקלים; ושלב שלישי בשילוב הון פרטי והון מדינות מפרץ רק לאחר שהסיכונים ההנדסיים, הסביבתיים והמדיניים הוקטנו. יש להציג את הפרויקטים כפרויקטים של יציבות אזורית, הסתגלות למשבר האקלים, ביטחון מים, אנרגיה ירוקה ושיקום אקולוגי.
מיזם ים תיכון – ים המלח לא יציל לבדו את ים המלח, ושיקום הירדן לא יפתור לבדו את בעיית הגבול המזרחי. המדיניות הנכונה היא ללמוד מן הניסיונות הקודמים ולצבור הישגים הדרגתיים: עוד מים לירדן, עוד זרימה בירדן, עוד תשתיות גבול, עוד ייצור אנרגיה ועוד אינטרסים משותפים. כך ההמלצות אינן מציעות להמציא מחדש את רעיון תעלת הימים, אלא לבנות שרשרת צעדים מתפתחת, הנשענת על ידע קיים ומפחיתה סיכונים בדרך למימוש רחב יותר.
סיכום
ביטחון באמצעות כלכלה אינו תחליף לכוח צבאי, אלא מכפיל כוח. ישראל תמשיך להזדקק לצבא חזק, למודיעין איכותי, לשליטה בגבולות ולהרתעה. אולם, לצידם עליה לפעול ולחזק את מערכת היחסים והקשרים עם ירדן, כך שהיציבות תהיה משתלמת יותר מן העימות. במזרח התיכון של המאה ה-21 מים, אנרגיה, סחר ותשתיות הם מרכיבי ביטחון לא פחות חשובים ממערכות נשק.
בגבול המזרחי של ישראל תפיסה זו יכולה לקבל ביטוי מעשי. ירדן זקוקה למים, ישראל זקוקה לגבול יציב ולעוד מקורות אנרגיה, ים המלח זקוק למים, הירדן זקוק לשיקום, והמערכת הבינלאומית מחפשת פרויקטים של אקלים, מים ואנרגיה. חיבור המרכיבים הללו למערכת אחת יכול להפוך את הגבול המזרחי ממרחב של סיכון למרחב של תועלת הדדית.
האתגר המרכזי הוא תכנון זהיר הנשען על ניסיון העבר. יש להבטיח שהסביבה לא תיפגע, שהמים ישמשו לייעודם, שירדן תקבל תועלת ממשית בלי שייווצר סיכון ביטחוני חדש, שהמימון יהיה יציב, ושישראל תשמור על יכולת פיקוח ושליטה. אם תנאים אלה יתקיימו, מיזמי מים ואנרגיה לא יהיו רק פתרון למשבר סביבתי או כלכלי; הם יהיו חלק מתפיסת ביטחון אזורית חדשה.
היגיון זה נכון לא רק בנוגע לירדן ולגבול המזרחי, אלא גם בנוגע למעגלים אזוריים רחבים יותר. הסכמי אברהם הוכיחו כי חיבור של שלום להסדרים כלכליים, טכנולוגיים, אנרגטיים ותיירותיים יוצר שכבת עניין ממשית בשימור היחסים גם בעת מתיחות. כך גם ביחסים עם מצרים: שלום יציב מחייב לא רק הסדרים ביטחוניים בסיני, אלא גם מארג של אינטרסים כלכליים משותפים ובהם הסכם הגז, שהפך את האנרגיה לרכיב מרכזי בקשר האסטרטגי בין המדינות. מסדרון IMEC מרחיב את אותה תפיסה למרחב שבין הודו, המפרץ, ישראל ואירופה, וממחיש כי ככל שישראל משתלבת בצירי סחר, אנרגיה, תחבורה ותקשורת בינלאומיים כך מתחזק מעמדה המדיני והביטחוני. במובן זה, הכלכלה אינה נספח למדיניות הביטחון, אלא אחת הדרכים המרכזיות לעצב סביבה אזורית שבה למדינות ולשחקנים נוספים יש אינטרס מעשי ביציבות.
בסופו של דבר, ביטחון ארוך טווח נבנה לא רק באמצעות מניעת איומים, אלא גם באמצעות עיצוב אינטרסים. כאשר המים זורמים, החשמל מיוצר, הסחורות עוברות, הגבול מפוקח והמדינות מרוויחות מן השקט – הביטחון נעשה עמוק יותר. זו אינה תפיסה רכה של ביטחון, אלא תפיסה מפוכחת: להפוך את הכלכלה, התשתיות והסביבה לחלק בלתי נפרד ממערך הביטחון של ישראל. זהו ביטחון באמצעות כלכלה.
[1] White House. 2023. “Memorandum of Understanding on the Principles of an India-Middle East-Europe Economic Corridor”. September 9, 2023.
[2] דין שמואל אלמס, ישראל תישאר בחוץ? ההימור החדש של האמירויות להקמת מסדרון חוצה יבשות, גלובס, 18.11.2025.
[3] מי תמלחת הם מי הרכז המלוחים הנוצרים בתהליך ההתפלה.
[4] רמי אריאלי, מהי "תעלת הימים" לים המלח?, אנרגיה בהיבט רב תחומי, מכון ויצמן למדע, ללא תאריך.
[5] דוח מבקר המדינה, פרויקט תעלת הימים, נובמבר 1984.
[6] USGS EROS, 2024
[7] EcoPeace Middle East, 2010
[8] משה שמש, “המאבק על ניצול מקורות הירדן בתהליך שהוביל למלחמת ששת הימים”, עיונים בתקומת ישראל, 2002.
[9] World Bank. 2023. “Estimated 1.6 Million People in Jordan to Benefit from New Project to Tackle Jordan’s Water Crisis and Build Climate Resilience”. June 18, 2023.
[10] אריה קרן וגיל כץ, תוכנית "נווה ציחור", יולי 2017.
[11] יואב שורק, בדרך לייבוש: האם אפשר להציל את ים המלח? מקור ראשון, 8.5.2015.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
