מבוא

רחפנים הפכו בתוך זמן קצר מכלים אזרחיים תמימים לכאורה לאחד האתגרים הביטחוניים המורכבים ביותר. בתחילה נתפס הרחפן כמכשיר צילום ומדידה, ככלי עזר לחקלאות, לניטור תשתיות, לשיגור חבילות או כשעשוע טכנולוגי. אולם המציאות המבצעית של השנים האחרונות הוכיחה כי אותו כלי קטן, זול, זמין ונייד יכול להפוך במהירות לאמצעי לאיסוף מודיעין, לנשיאת אמצעי לחימה, לפגיעה ולשיבוש. השימוש בו נפוץ בקרב צבאות, ארגוני טרור ואף ארגוני פשיעה. רחפנים מופעלים ככלים בודדים או כרכיב במערכת לחימה רחבה המבוססת על נחילים, בינה מלאכותית וקישוריות רציפה.

הקושי נובע מכך שרחפן אינו מוגדר על פי מהותו הפיזית בלבד, אלא בעיקר על פי השימוש שנעשה בו. אותו כלי יכול לשמש אזרח נורמטיבי לצילום נוף, קבלן לבדיקת גגות, רשות מקומית למעקב אחר שרפות, ארגון פשיעה להברחת סמים, ארגון טרור לנשיאת מטען נפץ וצבא להפעלת אש מדויקת. החוק הקיים מתמודד טוב יחסית עם אזרחים נורמטיביים, אך מתקשה לתת מענה לכלי זול, קטן, נייד ודו-שימושי שניתן לרכוש במהירות, לשנות באמצעים פשוטים ולהפעיל באופן זדוני. זו אינה בעיה של אכיפה בלבד. זו בעיה של תפיסה.

שדה הקרב באוקראינה, הלחימה במזרח התיכון והניסיון במלחמת התקומה מלמדים כי רחפנים קטנים אינם עוד תוספת שולית למערכות קיימות. הם משנים את כלכלת המלחמה, את משוואת עלות-תועלת, ואת קצב סגירת מעגלי האש. רחפן שעלותו מאות או אלפי דולרים יכול לשבש מערך הגנה יקר, לפגוע ברכב משוריין, לתקן אש ארטילרית, לפגוע בתשתית אזרחית או ליצור אפקט תודעתי רחב. האיום המרכזי אינו הכלי האוטונומי כשלעצמו אלא המערכת שהוא מייצג: ייצור המוני, תקשורת מבוזרת, תוכנה לומדת, חיישנים זולים ונכונות להפעלת מסות של כלים בלתי מאוישים במקום לוחמים.[1] על רקע זה יש לקרוא גם את התבטאותו האחרונה של ראש השב"כ דוד זיני, שהתייחס לאיום הרחפנים כאיום ארוך טווח הפוגע בביטחון המדינה. אמירה זו נועדה לשדר כי מדובר בסכנה ברורה ומיידית המחייבת מענה לאומי.[2]

דברים אלה קיבלו חיזוק בדברי ראש הממשלה בנימין נתניהו באוגוסט 2026, כאשר הגדיר את איום הרחפנים כאיום עולמי המשנה את שדה הקרב והדגיש כי גם רחפן קטן יכול להיות קטלני לא פחות מכלי לחימה מתקדם כאשר הוא חמוש או מופעל כנחיל. נתניהו ציין כי ישראל נמנית עם המדינות המתקדמות בהתמודדות עם האיום, אך הזהיר כי אין לעצור לרגע, והנחה את מערכת הביטחון לפגוע ברחפנים, במפעיליהם ובמקורות השיגור כדי להגן על אזרחי ישראל.[3]

איום הרחפנים מחייב התארגנות לאומית חדשה, שאינה יכולה להישאר באחריותו של גוף יחיד ואינה יכולה להצטמצם למענה טכנולוגי נקודתי. נדרש שילוב בין חקיקה, רגולציה, מודיעין, הגנה אווירית, משטרה, רשויות מקומיות, ביטחון פנים, תעשייה, מערכת המשפט ופיקוד אזרחי. המצב המשפטי והרגולטורי הקיים בישראל התגבש במציאות טכנולוגית שהייתה רלוונטית לפני למעלה משלושים שנה, ולכן הוא מחייב עדכון.

מרחפן אזרחי לאמצעי לחימה

הייחוד של איום הרחפנים הוא בדו-שימושיות שלו. בניגוד למטוס קרב, טיל או תותח, רחפן לא פותח בהכרח כאמצעי לחימה. הוא נמכר בחנויות אזרחיות, משמש מוסדות מחקר, חקלאים, חברות בנייה, רשויות חירום וצלמים. אולם אותו מרחב אזרחי יוצר גם מרחב הסוואה. מי שמבקש להפוך רחפן לאמצעי לחימה אינו נדרש בהכרח למפעל נשק או לשרשרת הברחה מורכבת. די לעיתים בידע טכני בסיסי, ברכיבים זמינים, בהדפסת תלת-ממד, במטען מאולתר וביכולת להטיס כלי קטן בגובה נמוך. במובן זה, הרחפן ממחיש את קריסת הגבול המסורתי בין כלי אזרחי לאמצעי לחימה.

החקיקה והרגולציה נוטות להפריד בין עולם התעופה האזרחית לבין עולם הביטחון. בעולם התעופה האזרחית הדגש הוא על בטיחות, רישוי, מרחק ממסלולי טיסה, גובה טיסה, אחריות מפעיל ושמירה על פרטיות. בעולם הביטחוני הדגש הוא על גילוי, סיווג, יירוט, מודיעין והגנת מתקנים. אולם הרחפן פועל בדיוק בתפר שבין העולמות הללו. הוא משתמש בתשתית אזרחית, נע במרחב אזרחי, נראה לעיתים ככלי אזרחי, אך מטרתו יכולה להיות זדונית. כל עוד המדינה ממשיכה לנהל את הסוגיה באמצעות חלוקה מוסדית ישנה, היא מגיבה לאיום חדש באמצעות שפה ישנה.

הבעיה החריפה יותר היא שהחוק נכתב בעיקר מתוך הנחה שמפעיל הרחפן מבקש לציית. רישום, הדרכה, מגבלות גובה, מרחק משדות תעופה ואיסור טיסה באזורים מסוימים הם כלים יעילים מול אזרחים נורמטיביים, חברות מסחריות ומפעילים מקצועיים. הם כמעט חסרי משמעות מול מי שמבקש לבצע פיגוע, לפגוע בתשתית, לאסוף מודיעין או לשבש אירוע ציבורי. לכן אסור לטעות ולחשוב כי הסדרה אזרחית היא מענה ביטחוני. היא תנאי הכרחי, אך אינה תנאי מספיק.

במישור המבצעי, הרחפן הקטן מערער על הנחות יסוד של הגנה אווירית. מערכות הגנה אווירית פותחו בעיקר מול מטוסים, מסוקים, טילים וכלי טיס גדולים יחסית. הרחפן הקטן טס נמוך, באיטיות, לעיתים במסלול לא צפוי, חתימת המכ"ם שלו קטנה, חתימתו התרמית מוגבלת והוא יכול לפעול בסביבה עירונית צפופה. כאשר מספר הכלים גדל, הבעיה אינה רק גילוי ויירוט של כלי בודד אלא ניהול עומס, מניעת רוויה ושמירה על יחס עלות סביר. אין היגיון להפעיל מיירט יקר מול כלי זול אם הדבר אינו הכרחי, אך אין גם אפשרות להתעלם מכלי קטן כאשר הוא מסוגל לשאת מטען נפץ או לפגוע במתקן קריטי.

מכאן חשיבות ההבחנה בין רגולציה של שימוש אזרחי לבין תפיסת איום לאומית. רחפן אינו צריך להיות מוגדר תמיד כאמצעי לחימה, אך המדינה חייבת להכיר בכך שהוא יכול להפוך לכזה תוך דקות. ההסדר הנדרש אינו איסור גורף על שימוש אזרחי, אלא יצירת שכבות של רישוי, זיהוי מרחוק, אזורי איסור טיסה דינמיים, חובת סימון, אחריות יבואנים, פיקוח על רכיבים מסוימים, יכולת אכיפה מיידית וסמכות ברורה לנטרול רחפן חשוד. בלעדי אלה, המדינה משאירה את היוזמה בידי המפעיל הזדוני.

במבחן המעשה, אם ניתן לפתוח נקודת מכירה לרחפנים באזור הידוע כציר הברחות, ואם ידוע שרחפנים גדולים משמשים להברחת אמצעי לחימה מעל גבולות המדינה, אך אין יכולת ממשית לפקח על הייבוא, המכירה, הרכישה וההפעלה, הרי שהמדינה מצויה בפער מסוכן. השאלה הבסיסית אינה אם רחפן הוא כלי תחבורה, כלי צילום או כלי עבודה; השאלה היא אם ניתן להפכו במהירות לאמצעי הברחה או תקיפה. מאחר שהתשובה חיובית, יש להתייחס לחלק מהכלים, בעיקר לכלים הכבדים, ארוכי הטווח או הניתנים להסבה כאל אמצעים המחייבים משטר רישוי הדומה בעקרונותיו למשטר הרישוי של אמצעי לחימה ונשק. אם המדינה ידעה להסדיר רישום של קורקינטים חשמליים – אין הצדקה שלא תסדיר רישום, סימון ופיקוח מחמיר יותר על רחפנים בעלי פוטנציאל סיכון גבוה.

הרחפן הבודד הוא רק תחילת הסיפור. העתיד הקרוב מצביע על מעבר מכלים בודדים לנחילים. נחיל אינו אוסף מקרי של רחפנים אלא מערכת מבוזרת, מתקשרת, מסתגלת ועמידה לכשלים. כוחו אינו נובע מעוצמתו של כל כלי, אלא מההתנהגות הקולקטיבית של המערכת. נחיל יכול לחלק משימות, להחליף כלי שנפגע, לשלב איסוף מודיעין, הטעיה, שיבוש ותקיפה, ולהמשיך לפעול גם לאחר שחלק ממנו הושמד. בכך הוא מערער את ההיגיון של הגנה המבוססת על זיהוי מטרה יחידה ויירוט שלה.

מלחמת רוסיה-אוקראינה הפכה למעבדת ניסוי של הלחימה העתידית. רחפני FPV, חימושים משוטטים, כלים יבשתיים בלתי מאוישים וכלי שיט בלתי מאוישים שינו את דפוסי הלחימה, את קצב השחיקה ואת התנהגות הכוחות. רחפן זול יכול לאתר כוח, לתקן אש או לפגוע ברכב משוריין. כלי שיט בלתי מאוישים יכולים לאיים על ספינות ונמלים. רובוטים קרקעיים יכולים לשאת ציוד, לפנות פצועים, לבצע סיור ואף לשאת מקלעים. לכן לא מדובר עוד באיום אווירי בלבד. מדובר בשדה קרב רב-ממדי שבו האוויר, היבשה, הים ותת-הים מתחברים למערכת אחת.

הדוגמאות המצטברות ממחישות את חומרת האיום. באוקראינה וברוסיה מתנהלת זה זמן מלחמת רחפנים רחבת היקף. בישראל נחשפה הפגיעות כבר ב-7 באוקטובר, כאשר חמאס עשה שימוש ברחפנים לשיבוש מערכי תצפית והגנה. בדרום לבנון הפעיל חיזבאללה רחפני סיב אופטי, המונחים באמצעות כבל תקשורת דק ואינם תלויים בתדר רדיו רגיל, ולכן קשה יותר לשבש אותם באמצעים המקובלים. לכך יש להוסיף את ההברחות המתמשכות מגבולות ירדן ומצרים באמצעות רחפנים, ובכללן הברחת אמצעי לחימה. התמונה המצטברת ברורה: האיום אינו עתידי בלבד, הוא כבר כאן, והוא מתפתח מהר יותר מקצב ההתארגנות של המדינה.[4]

מנעד האיומים רחב. רחפני סיב מאפשרים שליטה יציבה בתנאים שבהם שיבוש אלקטרוני רגיל מאבד מיעילותו. רחפני סים יכולים לפעול על גבי רשת סלולרית קיימת, לקבל מסלול מוגדר מראש ולהמתין למועד הפעלה שנקבע מראש. רחפנים אוטונומיים יכולים לזהות מטרה לפי מאפיינים חזותיים ולהמשיך במשימה גם כאשר הקשר עם המפעיל נקטע. נחילי רחפנים מאפשרים תקיפה סימולטנית ומתוזמנת, היוצרת עומס על מערכי גילוי, יירוט וקבלת החלטות. לכן אין לראות באיום הרחפנים משפחה טכנולוגית אחת אלא עולם מבצעי שלם, זמין לרכישה, לייבוא, להסבה ולהפעלה, הפועל כיום תחת רגולציה נמוכה בהרבה מהסיכון שהוא מייצר.

לכן, שאלת האחריות בישראל אינה יכולה להיענות בפשטות. האם חיל האוויר אחראי משום שמדובר באיום מהאוויר? האם המשטרה אחראית כאשר הרחפן מופעל במרחב אזרחי? האם השב"כ אחראי כאשר מדובר בטרור? האם רשות התעופה האזרחית אחראית לרישוי ולפיקוח? האם פיקוד העורף אחראי להגנת הציבור? התשובה היא שכל אחד מהגופים מחזיק בסמכות לטפל בחלק מהבעיה, אך אין בכך די. איום רחפנים לאומי מחייב מענה לאומי, תורת הפעלה משותפת, חלוקת סמכויות ברורה, מרכז שליטה ואכיפה בזמן אמת ומנגנון המאפשר מעבר מהיר ממצב שגרה למצב חירום.

השליטה בבקרה על תעופת הרחפנים אינה יכולה להישען על מודל שבו חיל האוויר לבדו אחראי לשמי המדינה או על מודל שבו רשות התעופה האזרחית מטפלת רק במפעילים נורמטיביים. גם המיזם הלאומי לרחפנים, שהוקם כדי לקדם שימוש אזרחי בטוח ומוסדר, אינו יכול להיות תחליף למערך שליטה, גילוי ואכיפה המתאים לאיום ביטחוני. נדרש מנגנון לאומי ייעודי המחבר בין ניהול תעופה אזרחית, ביטחון פנים, מודיעין ואבטחת תשתיות. בלי מנגנון כזה, רחפן המופעל מעל מרחב עירוני, גבול או מתקן חיוני ימשיך ליפול בין תחומי אחריות מוסדיים.

המרחב הציבורי והפער המשפטי

האיום במרחב הציבורי שונה מהאיום בשדה הקרב, אך אינו פחות מסוכן. רחפן קטן מעל אצטדיון, תחנת כוח, שדה תעופה, אסדת גז, הפגנה, בית ספר, בית חולים או אירוע ממלכתי יכול ליצור סכנה פיזית, בהלה, פגיעה בפרטיות, שיבוש תעופה או השפעה תודעתית רחבה. גם אם אין פגיעה ממשית, עצם החדירה הבלתי מורשית למרחב מוגן יכולה לגרום להשבתת פעילות, לפינוי קהל, לשיתוק תשתית ולפגיעה באמון הציבור.

הדוגמה האירופית ממחישה היטב את כוחו של איום כזה גם כאשר אין תקיפה בפועל. בשנים האחרונות נרשמו באירופה אירועים שבהם הופיעו רחפנים, או עצמים שזוהו כרחפנים, בסביבת שדות תעופה, מתקנים צבאיים ותשתיות חיוניות והובילו לסגירת נמלי תעופה, לביטול טיסות, להסטת מטוסים ולהפעלת מערכי חירום. בחלק מהמקרים יוחסה הפעילות לרוסיה או לדפוס פעולה רוסי, ובחלק מהמקרים לא נמצאה הוכחה חותכת לזהות המפעיל. הלקח החשוב אינו רק שאלת הייחוס, אלא עצם העובדה שניתן ליצור תבהלה, לשבש פעילות אזרחית ולבחון את תגובת נאט"ו ומדינות אירופה מבלי לתקוף פיזית יעד כלשהו.[5]

המדינה עומדת כאן בפני דילמה. מצד אחד, אסור לאפשר למרחב האזרחי להפוך לזירת פעולה חופשית של מפעילים זדוניים (גורמי טרור וארגוני פשיעה). מצד שני, אסור שהמענה לאיום יהפוך למנגנון פיקוח גורף על אזרחים נורמטיביים, לפגיעה לא-מידתית בפרטיות או להעברת סמכויות חריגות בלי בקרה. האתגר הוא לבנות מנגנון לאיום לא סימטרי: כזה שמאפשר גילוי, זיהוי ונטרול מיידי של רחפנים מסוכנים, אך מחייב שקיפות, פיקוח, הגדרת סמכויות, רישום פעולות ובקרה שיפוטית או מנהלית במקרים המתאימים.

פער החקיקה ניכר במיוחד בשאלה מי מוסמך לפעול נגד רחפן. נטרול רחפן עשוי לכלול שיבוש תקשורת, השתלטות, ירי, לכידה, הפלה או חסימת ניווט. כל אחת מהפעולות הללו עלולה להשפיע על תקשורת אזרחית, על כלי טיס אחרים, על רכוש, על פגיעה בגוף ועל פרטיות. לכן אין די בהכרזה כללית כי מותר לנטרל רחפן מסוכן. נדרש משטר סמכויות מדורג: מי רשאי להכריז על אזור אסור, מי רשאי לזהות רחפן כחשוד, מי רשאי להפעיל שיבוש, מי רשאי ליירטו, מי נושא באחריות לנזק, וכיצד נשמרת שרשרת ראיות לצורך חקירה והעמדה לדין.

הבעייתיות קיימת גם בכל הקשור למכירת רחפנים. מכירה חופשית של רחפנים, ללא רישום, בקרה ומעקב, יוצרת פרצה ביטחונית רחבה לא פחות מפרצה רגולטורית. כאשר ניתן לייבא, לרכוש ולהעביר רחפן מיד ליד בלי זיהוי של הרוכש, בלי תיעוד מאפייני הכלי, בלי סימון מחייב ובלי אחריות של נקודת המכירה, המדינה מאבדת את היכולת להבין מי מחזיק בכלים בעלי פוטנציאל פגיעה, היכן הם נמצאים ולאיזה צורך נרכשו. מצב כזה אולי סביר בנוגע למוצר צריכה רגיל, אך אינו סביר בנוגע לכלי שניתן להסב בתוך זמן קצר לאמצעי הברחה, איסוף מודיעין או תקיפה. לכן עצם המכירה החופשית אינה רק ביטוי לפער בחקיקה, אלא רכיב המעצים את האיום: היא מאפשרת למפעיל הזדוני ליהנות מהלגיטימיות של השוק האזרחי, להיטמע בתוך שימושים נורמטיביים ולהקשות על איתור מוקדם, מניעה וסיכול.

הפער חריף עוד יותר כאשר הרחפן פועל ליד גבול, מעל יישוב סמוך לגבול או מעל מתקן ביטחוני הנמצא בתוך מרחב אזרחי. במקרים כאלה ההבחנה בין ביטחון פנים, ביטחון לאומי והגנת שמי המדינה מיטשטשת. אם הרחפן חוצה גבול, חיל האוויר עשוי להיות מעורב; אם הוא ממריא מתוך כפר או עיר, המשטרה עשויה להיות הסמכות הראשונית; אם המפעיל הוא חוליית טרור, השב"כ נכנס לתמונה; אם האיום מכוון לתשתית אזרחית חיונית, נדרש שילוב של משרדי ממשלה, חברות תשתית ורשויות חירום. בלי מסגרת לאומית אחודה, כל גוף יפעל על פי סמכותו המצומצמת והאויב ינצל את הפערים שבין הגופים.

המרחב הציבורי מחייב גם שינוי תרבותי. הציבור התרגל לראות ברחפן צעצוע או כלי עבודה, אך נדרש לעבור להבנה כי רחפן הוא כלי דו-שימושי שיש להתייחס אליו בהתאם. אין פירוש הדבר יצירת בהלה או איסור גורף, אלא בניית אחריות אזרחית: דיווח על טיסה חשודה, הכרת אזורי איסור, הבנת הסכנה שבהטסת רחפן ליד מתקנים רגישים, והסכמה ציבורית לכך שבאזורים מסוימים תוטלנה מגבלות מחמירות. חוסן לאומי אינו רק טכנולוגיה ואכיפה, אלא גם הבנה של הציבור את כללי המשחק החדשים.

המלצות

לאחר הצגת מאפייני האיום, הפערים המשפטיים והכשלים במבנה האחריות הקיים, נדרש לעבור מתיאור הבעיה למענה. איום הרחפנים מחייב מערך המלצות מעשי, מדורג ובר-ביצוע, שייתן מענה הן לשימוש האזרחי הלגיטימי ברחפנים והן לפוטנציאל הפיכתם לאמצעי לחימה ולכלי לשימוש זדוני. ההמלצות שלהלן נועדו ליצור מסגרת לאומית משולבת המחברת בין אחריות מוסדית, חקיקה, אכיפה, טכנולוגיה ופיקוח אזרחי.

מוצע לקבוע אחריות לאומית ברורה לאיום הרחפנים. יש להקים גוף מתכלל קבוע, בעל סמכויות בשגרה ובחירום, שיחבר בין כל הגורמים הרלוונטיים ובהם חיל האוויר, המשטרה, השב"כ, רשות התעופה האזרחית, פיקוד העורף, מערך הסייבר, משרד התחבורה, משרד הביטחון, רשויות מקומיות וגופי תשתית. גוף זה נדרש להחזיק תמונת מצב לאומית, לקבוע סטנדרטים, לתרגל תרחישים, להגדיר חלוקת סמכויות ולהבטיח שאין פערים בין המרחב הצבאי למרחב האזרחי.

נדרש לעדכן את החקיקה כך שתתאים לטכנולוגיה הנוכחית ולא לטכנולוגיה של עידן קודם. יש לעגן בחוק חובת זיהוי מרחוק, רישום יעיל של כלים ומפעילים, אחריות יבואנים וספקים, רישוי מכירה עם בקרה ומעקב, מנגנון להגדרת אזורי איסור טיסה קבועים ודינמיים, סמכויות לנטרול רחפנים חשודים, הגנות משפטיות למפעילי מערכות יירוט הפועלים כדין, וחובות תיעוד ובקרה. החקיקה צריכה להבחין בין שימוש אזרחי נורמטיבי לבין שימוש מסוכן או זדוני, אך לעשות זאת באופן המאפשר פעולה מהירה ולא רק ענישה לאחר מעשה.

לצד החקיקה הקבועה נדרשת הוראת שעה מחמירה לתקופת הביניים, שתיכנס לתוקף מייד ותעמוד בעינה עד להשלמת ההסדרה הכוללת. הוראה זו צריכה לקבוע כי החזקה, ייבוא, ייצור, שיווק, מכירה, העברת בעלות, השאלה והפעלה של רחפן יותנו ברישום במאגר לאומי, בזיהוי ודאי של המחזיק ובהקצאת מספר מעקב שאינו ניתן להסרה. יש לאסור בתקופה זו הטסת רחפנים בשטח בנוי ובקרבתו, לאורך גבולות, מעל מתקנים חיוניים ותשתיות קריטיות, בסביבת שדות תעופה ובסמוך לאירועים רבי-משתתפים ולצירי תנועה מרכזיים, אלא בהיתר פרטני ומוגבל בזמן. רחפנים בעלי יכולת נשיאה של משקל רב, טווח חריג, הפעלה אוטונומית או אפשרות להסבה יחויבו ברישיון רכישה והחזקה, בבדיקת מניעה ביטחונית ובהתקנת זיהוי מרחוק פעיל כתנאי להפעלה.

במסגרת הוראת השעה, מכירה או העברה ללא דיווח בזמן אמת תיאסר, ייבוא אישי ללא רישיון יעוכב במכס, וכלים שלא יירשמו בתוך תקופת מעבר קצרה ייאסרו בהחזקה ויהיו נתונים לתפיסה. למשטרה, לצה״ל ולגופים שיוסמכו לכך תינתן סמכות לגלות, לזהות, להשתלט, לשבש, להפיל ולתפוס רחפן הפועל בניגוד להוראה או יוצר סיכון ממשי, וכן לתפוס ציוד הפעלה ולעכב את מפעילו. הפרת האיסורים תיחשב עבירה פלילית ותאפשר חילוט הכלי, שלילת רישיונות והטלת עיצומים על יבואנים, מוכרים ומפעילים. כדי למנוע הפיכת הסדר החירום להסדר קבע בלתי מבוקר, תוקף ההוראה יוגבל לשנה, הארכתה תחייב אישור של ועדת החוץ והביטחון, והממשלה תחויב להציג לכנסת דיווח רבעוני על היקף השימוש בסמכויות, הפגיעה בזכויות והתקדמות החקיקה הקבועה.

יש לבנות ארכיטקטורת הגנה רב-שכבתית. אין פתרון קסם לאיום הרחפנים. נדרש שילוב של גילוי מוקדם, סיווג אוטומטי, מודיעין, שיבוש אלקטרוני, השתלטות, אש קינטית זולה, אנרגיה מכוונת היכן שניתן, מיגון פיזי, הטעיה, פיזור והקשחת תשתיות. המטרה אינה רק להפיל רחפן בודד, אלא לשבור את משוואת העלות של התוקף. כאשר התוקף מפעיל כלי זול, המגן חייב להימנע ממענה יקר לכל איום קטן וליצור סל פתרונות מותאם סיכון.[6]

חובה להיערך לנחילים ולא להסתפק במענה לרחפן בודד. יש לפתח יכולות לזיהוי דפוסי פעולה, לשיבוש רשתות תקשורת, לפגיעה בתיאום בין הכלים, להגנת מערכות שליטה ובקרה ולהפעלת נחילי נגד. ראוי לבחון גם שילוב של רחפנים מיירטים, חיישנים מבוזרים, בינה מלאכותית לזיהוי חריגות ותרגול של התקפות רוויה על בסיסים, נמלים, יישובים ואירועים ציבוריים. המחקר על נחילי רחפנים מצביע על כך שהאתגר העיקרי אינו במספר הכלים בלבד, אלא ביכולת שלהם לפעול כקולקטיב מסתגל.

בסופו של דבר יש לאזן בין צורכי הביטחון הלאומי לבין הערכים האזרחיים. יש לקבוע מנגנוני פיקוח על שימוש בטכנולוגיות גילוי ונטרול, להגדיר נהלים לשמירת מידע, לצמצם פגיעה בפרטיות, לחייב דיווח לאחר אירועי נטרול חשובים ולהבטיח כי סמכויות חירום אינן הופכות להסדר קבע בלתי מבוקר. דווקא משום שהאיום אמיתי, יש לבנות את המענה על אמון ציבורי. אמון כזה נוצר כאשר הציבור מבין את הסכנה, רואה שהמדינה פועלת בנחישות, אך גם יודע שקיימים גבולות, פיקוח ואחריות.

סיכום

איום הרחפנים הוא איום מחייב מענה משום שהוא יושב בדיוק על קו התפר שבין אזרחי לצבאי, בין ביטחון פנים לביטחון לאומי, בין טכנולוגיה פשוטה למערכת לחימה מתקדמת, ובין חירות אזרחית לצורך בהגנה. הרחפן אינו רק כלי. הוא סימפטום של עידן שבו מערכות זולות, זמינות ומבוזרות מסוגלות ליצור אפקט רחב-היקף. מי שיתייחס אליו כאל צעצוע יופתע בשדה הקרב ובמרחב הציבורי. מי שיתייחס לכל רחפן כאל איום צבאי יפגע בחברה פתוחה ובכלכלה אזרחית. האתגר הוא לבנות תפיסה מאוזנת אך נחושה.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמתין לאירוע רחפנים גדול במרחב הציבורי או לנחיל תקיפה רחב-היקף בגבולותיה כדי להסדיר את המענה. המציאות האזורית, תפיסות ההשמדה של אויביה, הלקחים ממלחמות עכשוויות והמהירות שבה טכנולוגיות אזרחיות הופכות לאמצעי לחימה מחייבים פעולה מקדימה. ההתארגנות צריכה להיות לאומית ורב-תחומית מאוזנת. עליה לשלב חקיקה מעודכנת, אחריות מוסדית ברורה, יכולות טכנולוגיות רב-שכבתיות, תרגול מתמשך, מודיעין, תעשייה וחוסן ציבורי.

בעתיד הקרוב ייתכן שהשאלה לא תהיה אם רחפן הוא כלי אזרחי או אמצעי לחימה, אלא האם המדינה מסוגלת לזהות בזמן את המעבר ביניהם. התשובה לשאלה זו תקבע לא רק את יעילות ההגנה האווירית או את ביטחון המתקנים הרגישים, אלא גם את יכולתה של ישראל לקיים חיים אזרחיים פתוחים ובטוחים בעידן שבו האיום יכול להמריא מחצר, מגג, ממכונית או מסירה פשוטה. לכן איום הרחפנים אינו תחום נישה. הוא מבחן של מוכנות לאומית.

[1] גבי סיבוני וארז וינר, שדה הקרב העתידי כבר כאן, JISS, 3.8.2026.
[2] אלמוג בוקר, איום הרחפנים בגבול – ושינוי המדיניות של ראש השב"כ, 12N, 10.1.2026.
[3] נתניהו: נטפל באיום הרחפנים מרצועת עזה, ערוץ 7, 25.8.2026.
[4] Joe Truzman, “Israeli Defense Minister Declares ‘War’ on Drones Smuggling Weapons from Egypt”, Foundation for Defense of Democracies, November 7, 2025.
[5] Associated Press, “Mysterious Drone Flights in NATO Airspace Have Caused Alarm across Europe. Here’s What We Know”, AP News, November 5, 2025.
[6] טל שחף, "רחפנים שיתקפו רחפנים": המרוץ הישראלי לעצור את האיום הכי כואב של שדה הקרב, YNET, 1.6.2026.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר