לכאורה, הסיכולים של מנהיגי החמאס אינם מועילים. במרץ 2003 חיסלה ישראל את המנהיג המייסד, אחמד יאסין, ופחות מחודש לאחר מכן את מחליפו כמנהיג הפנים, עבד אל-עזיז רנתיסי, מספר שניים בתנועה. חמאס המשיך להתעצם למרות הסיכולים. ב-2012 חיסלה ישראל את אחמד ג’עברי, הרמטכ”ל של התנועה, וגם אז למרות המבצע האווירי שנמשך שמונה ימים המשיך החמאס להתעצם. הוכחה לכך היא יכולתו של החמאס פחות משנתיים לאחר מכן להחזיק מעמד 50 יום במבצע צוק איתן (יולי–אוגוסט 2014) למרות תמרון צה”לי מוגבל, לשגר 3,840 טילים ולהסב לישראל פי 13 אבדות מכפי שהסב בסבב הקודם (76 הרוגים לעומת 6).
שלושת המקרים האלה, ועשרות חיסולים של מנהיגים ומפקדים לפניהם ואחריהם, לא היה בהם לכאורה כדי לעצור את התעצמותה והשתכללותה של התנועה, כפי שהעידה המתקפה והטבח של ה-7 באוקטובר.
אבל ההתייחסות הזאת לחיסולים על פי לקחי העבר, בעת הזאת, לוקה בחסר משתי סיבות. האחת, שהם מתרחשים בזמן שחמאס מאבד רבים מנכסיו בעזה עקב התמרון הצבאי הישראלי, והאחרת, שככל שחמאס-עזה נחלש הוא צריך סיוע גדול יותר ממנהיגיו ששוהים בחוץ לארץ. חיסולו של הנייה, ושל צאלח עארורי שמונה חודשים לפני כן בביירות, מחלישים את זרוע החוץ של החמאס דווקא בזמן שסינוואר, המתחבא במנהרות, כה זקוק להם.
טעות היא לחשוב שסיכולים של מנהיגים ומפקדים של חמאס יפצו על מדיניות ישראלית שגויה כלפי הארגון ועזה. המדיניות הישראלית התבטאה בנסיגה חד-צדדית מעזה ב-2005, ולאחר מכן במדיניות שנמנעה לאורך שנים מתמרון קרקעי רחב. כזכור, במבצע צוק איתן, שנמשך 50 יום (והגדול בסבבים בין חמאס וישראל עד לתמרון הצבאי בסוף אוקטובר 2023), צה”ל הסתפק בחדירה של שלושה קילומטרים בלבד לתוך עזה.
מדיניות ההכלה שאופיינה על ידי “שקט קונה שקט” אפשרה לחמאס להתעצם במידה כזאת שאת תוצאותיה ההרסניות חוותה ישראל ב-7 באוקטובר. מרכיבי ההתעצמות כללו בניית תשתית תת-קרקעית ללחימה ממושכת, הצטיידות דרך מנהרות בציר פילדלפי והכשרה איראנית של אנשי החמאס, כשלוחמי חמאס משתמשים במנהרות כדי להגיע להכשרות באיראן ולחזור ממנה. מנהרות אלו גם אפשרו לבלדרי התנועה לשמור על קשר רצוף עם מקורות מימון בעולם הערבי ועם איראן. הארגון גם מימן את פעולותיו ממיסוי הסחורות שעברו בהן, הרבה לפני הדולרים שחילקה קטר.
מדיניות זו השתנתה מקצה לקצה מאז הטבח. ישראל יצאה בפעם הראשונה מאז ההתנתקות מעזה בתמרון צבאי קרקעי רחב שבו השתלט צה”ל, ולו לזמנים קצרים, על מרחבים רבים בתוך הרצועה ופגע באופן רצוף ברשת המנהרות, בתשתית הטילים (השיגורים מעזה ירדו ב-90 אחוז לפחות מאז ראשית המלחמה הנוכחית), בנוסף לפגיעות הרבות במחבלים עצמם.
החולשה הצבאית של חמאס משתקפת בתגובה הרפה לחיסולו של הנייה. אם בעקבות חיסולו של אל-ג’עברי הגיב החמאס בשיגור 1,506 טילים תוך שמונה ימים, הרי ששמונה ימים לאחר חיסולו של הנייה, דמות חשובה יותר, הגיב החמאס בשיגור כמה עשרות טילים בלבד.
כשהסיכול נגד המנהיגים הצבאיים והמדינייםשל התנועה מתווסף לפעולות צבאיות חשובות יותר המחלישות את התנועה, הסיכול אכן הופך לכלי יעיל.
הדברים נכונים שבעתיים כשבאותה עת שהחמאס נחלש צבאית מבית, מחסלים את המנהיגים החשובים ביותר שלו בחוץ לארץ. תנועות טרור זקוקות להפנות מאמצים גם פנימה וגם החוצה. הפעילות כלפי פנים נועדה לחזק את הארגון כדי להפיק יותר טרור, והפעילות מחוץ לעזה נועדה לרכוש בעלי ברית, להצטייד, להכשיר ולממן את הארגון. חיסולו של איסמעיל הנייה, שעבר מעזה לדוח’ה כדי לחזק את מאמצי החוץ, מחליש את זרוע החוץ, בייחוד בעקבות חיסולו הקודם של סאלח אל-עארורי בביירות שהיה מספר שניים לענייני החוץ.
הנייה היה חוליה חיונית בקשר עם איראן. אל-עארורי היה ממונה על הקשרים עם חיזבאללה בביירות ובקשר עם נשיא תורכיה ארדואן. שניהם החליפו דמויות מפתח שהתנועה חשבה אותן לפחות טובות. ח’אלד משעל הוחלף על ידי הנייה כמנהיג הפוליטי של הארגון ב-2017, ואל-עארורי החליף את מוסא אבו מרזוק. ייתכן גם שסינוואר בטח פחות במשעל ובאבו מרזוק, ששורשיהם ועיקר פעולתם, בניגוד להנייה ולאל-עארורי, היו מחוץ לשטחים. הנייה ואל-עארורי, לעומת זאת, הם מדור המייסדים של החמאס ואף מתקופת טרום הקמתה של התנועה בשנות השמונים של המאה הקודמת. בניגוד למשעל ואבו מרזוק, משפחתו של הנייה חיה בעזה וזו של אל-עארורי בעזה וביו”ש. אלה קשרים שמבטיחים את נאמנותם, משום שאפשר לפגוע במשפחותיהם אם הם יסורו מהדרך.
לנוכח חשיבותו של הנייה כמנהיג הפוליטי של התנועה, תפקודו כממונה על יחסי החוץ, העובדה שהסיכול בא אחרי חיסולו של איש מספר שניים שעסק בענייני החוץ, הרי שחיסולו של הנייה הוא ללא ספק מכה קשה לתנועה. קשה לומר שהיא אנושה, אבל גם לא “מכה קלה בכנף”. החיסול הוא עוד צעד בכיוון מיטוט החמאס, בתנאי שישראל תמשיך לפעול צבאית ברצועת עזה, ותמשיך את הסיכולים הממוקדים בעזה ומחוצה לה. בנוסף, ישראל צריכה לשקול ברצינות להקים בבוא העת מנהל צבאי ואזרחי שימוטט את השליטה הפוליטית של החמאס.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / ZUMA Press Wire
