מי שעוקב אחר התנהלות חמאס בסוגיית שחרור החטופים יגלה שהמיקוד הוא הרצון להביא כלים כבדים לצפון הרצועה. מדובר במהלך שתכליתו תפיסת שתי ציפורים במכה אחת: שיקום עזה תחת חמאס, בדומה למה שקרה לאחר מבצע צוק איתן ב-2014 ולא דרך יצירת הריוויירה של טראמפ, ותקיעת טריז בין הנשיא הכי אוהד את ישראל אי-פעם לבין ממשלת ישראל שהוא כה רוצה לסייע לה.
מטרות אלו משתלבות יפה עם שלבי העסקה. כבר בשלב הראשון של העסקה השיג חמאס מה ששום עסקת חטופים לא השיגה עד כה: ויתור מראש על נכסים אסטרטגיים, בנוסף כמובן לשחרור מחבלים בולטים, שגם לו השלכות כבדות משקל. תמורת שחרור 33 חטופים ישראל נסוגה מכל עזה, להוציא את ציר פילדלפי והפרימטר בעומק של כ-700 מטר לאורך הגבול. התוצאה, חזרת חצי מיליון עזתים לצפון – שוב איום על ההתיישבות בעוטף עזה ובראש ובראשונה על שדרות, ואתגר צבאי/אזרחי מסובך לצה"ל אם יחודשו הקרבות.
בשלב השני, לאחר שישראל ויתרה על נכסים אסטרטגיים מראש, מטרת חמאס תהיה ללחוץ על שיקום מחדש של הרצועה על פי המתכונת של המנגנון לפיקוח על שיקום רצועת עזה שנוצר ב-2014 בתום מבצע צוק איתן בין ממשלת ישראל, הרשות הפלסטינית והאו"ם, שמטרתו לפקח על כך שהסיוע המסיבי לא יגיע לחמאס. את תוצאות הפיקוח הזה ראינו בטבח ה-7 באוקטובר. המנגנון, פורמלית, עדיין מתקיים במנהלת מתאם הפעולות בשטחים.
לפי הצפי של חמאס, בשלב השלישי, לאחר נסיגת צה"ל מעזה והתחלת השיקום, החמאס אמור להשיג את שחרור רוב המחבלים מהכלא הישראלי. מדובר באלפים, שמהם יוכל החמאס לברור את המטכ"ל העתידי שלו ולשקם את שדרת הפיקוד, כפי שעש סינוואר במתכונת קטנה יותר לאחר עסקת שליט. כבר בשלב זה שחררה ישראל יותר מ-200 אסירי עולם, עילית המחבלים שהוכיחה את יכולתה לתכנן פיגועים, לשתף אנשים נאמנים ובקור רוח לבצע את הפעולה המדממת שבגללה הם נשפטו למאסרי עולם. לפי תוכנית השלבים של הארגון, הטמונה בשלבי העסקה, יוכל החמאס תוך זמן קצר יחסית להוות איום גדול בהרבה ממה שהיווה והמחיש ביום שמחת תורה הארור.
אלא שחל שיבוש בתוכנית. טראמפ התגלה מהר כהרבה יותר תוקפני כלפי חמאס ממה שהוא או כמעט כל גורם אחר בתוך חמאס, בישראל או מעבר לים, דמיין, והוציא לאור את רעיון עזה כריוויירה תוך אימוץ טוטאלי של עמדת הימין הישראלי להכריע או לסלק את החמאס מעזה.
מתקבל הרושם שחמאס הבין לנוכח זאת שצריך להקדים את תוכנית השיקום של עזה לשלב הראשון של התוכנית. לא במקרה הדגיש התועמלן המרכזי במערך חמאס, סעיד זיאד, באל-ג'זירה את מניעת הכניסה של כלים כבדים לצפון עזה כהפרה מרכזית כביכול בקיום ההסכם. הטענה היא שהם צריכים כלים כבדים אלה כדי לשלוף גופות מתחת ההריסות. נראה שטענה זו איננה מבוססת, אף על פי שתמיד אפשר לטעון כמעט הכול בהעדר גרסה פורמלית של העסקה.
אבל איך יכולים שותפיו, ועכשיו יורשיו, של סינוואר לצפות שמהלכיהם בסוגיית החטופים ישיגו את שתי המטרות האסטרטגיות?
התשובה לכך אינה שונה בהרבה מאמונתו העיוורת והצודקת של סינוואר שסוגיית החטופים והקרע בין האופוזיציה לבין ממשלת ישראל הימנית תאלץ את ישראל להסכים לעסקה שתבטיח את הישרדותו של חמאס ושליטתו בעזה, למרות שנה ויותר של מכות ללא רחם נגד ארגונו עד מותו. אם זה עבד לסינוואר, ולאחר מותו ליורשיו, בהגעה לעסקה בעייתית כל כך לישראל, אזי יש יותר מסיכוי שהתעקשות על ניצול מרבי של נכס החטופים תניב את התוצאה המיוחלת מבחינת הארגון.
ממשלת ישראל נמצאת בימים אלה בצומת דרכים מסוכנת וקשה. אל לה לוותר על הנכס האסטרטגי האחרון ולהתיר לחמאס לשקם את עזה מחדש ולחתור תחת תוכניתו של טראמפ. אל לה לשוב על אותה טעות שעמדה מאחורי הקמת מנגנון פיקוח השיקום ברצועת עזה והפעלתו, שהתרברב שהיה שותף לשיקום ובניית 100,000 דירות בעזה תוך שנתיים וחצי מהקמתה תוך התעלמות ממאות הקילומטרים של מנהרות שנבנו בעזרת אותו סיוע, ושבכמה מהן קרוב לוודאי שהו או שוהים החטופים.
ממשלת ישראל צריכה לעמוד על כלל ברזל: על העזתים לדעת שלא יהיה כל שיקום כל עוד חמאס שולט בעזה. אם היא תתקפל בעניין זה יש לחשוש שהסבב הבא יהיה מדמם בהרבה מהמלחמה הנוכחית – הארוכה מאז הקמת המדינה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / Xinhua
