ישראל במלחמתה בעזה צועדת לקראת ניצחון על החמאס והסרת האיום האסטרטגי שהחמאס היווה בעשרים השנים האחרונות, וביתר שאת בעת התקפת ה-7 באוקטובר.
חשוב לזכור שזאת אינה הפעם הראשונה שצה”ל מנצח את הפלסטינים. הוא עשה זאת החל ממרץ 2002 במבצע חומת מגן, כאשר כבש מחדש את הערים המרכזיות ברשות הפלסטינית שהפכו בעשור הקודם לערי מקלט עבור ארגוני הטרור. כמו כן, חלק מאנשי הביטחון של הרשות עסקו בפיגועי התאבדות וירי מדממים; הפיגועים הללו גבו בשיאם ב-2002 את חייהם של מעל 450 אזרחים ישראלים ולהתכווצות כלכלית, בפעם הראשונה בתולדות המדינה.
ההשוואה בין מה שהתרחש אז ביהודה ושומרון לבין המלחמה הנוכחית בעזה מבהירה בראש ובראשונה מהו ניצחון בעימות עם הפלסטינים.
ניצחון אין פירושו היעלמות הטרור, אלא טרור במינון כזה שישראל יכולה לחיות איתו ואף לשגשג, כפי שהיישוב ומדינת ישראל הוכיחו במרוצת מאה השנים האחרונות. די לציין שב-1920, ראשית הטרור הערבי המאורגן, מנתה אוכלוסיית היישוב כ-70 אלף איש והיום היא מונה יותר מפי מאה.
ניצחון פירושו שאין לטרור הפלסטיני יכולת לפגוע בישראל בצורה אסטרטגית עם השלכות רוחביות גדולות, כגון הצורך לגייס מאות אלפי לוחמי מילואים בעלות של מיליארד שקל בחודש, שיתוק מערכת החינוך על פני אזורים גדולים של המדינה, סגירת נמל התעופה בן-גוריון ובריחת חברות התעופה הזרות, מעורבות ממשל אמריקאי הרסנית בפורומים פנימיים מרכזיים של המדינה ופעילות משפטית ומדינית חסרת תקדים נגד ישראל. התופעות הללו הופיעו בסבבי מלחמה עם החמאס, ובעיקר במלחמה הנוכחית.
הניצחון של צה”ל ביהודה ושומרון ב-2002 הצליח למנוע את ההשלכות הללו. תודות לאימוץ מדיניות התקפית שכללה מעצרים יום-יומיים ופשיטות נרחבות יותר בעת הצורך, ישראל הורידה את הטרור מאז 2006 לרמות שאפשרו לישראל לשגשג למרות הכאב והסבל שפיגועים אלה יצרו.
לעומת זאת, בעזה מול החמאס במקום לכבוש מחדש את הרצועה ולאמץ מדיניות התקפית, ישראל נסוגה ב-2005 והכילה את ההתקפות של החמאס בלא לפגוע ביכולות המתעצמות של ארגון הטרור. ישראל שילמה בריבית דריבית על מדיניות זו בטבח ה-7 באוקטובר, שבו נרצחו פי שניים יותר ישראלים מכל הנרצחים ביו”ש ובתוך הקו הירוק מאז 2006.
מאז התמרון בעזה, ישראל במהלך מתקן: ישראל תוקפת ושוחקת את היכולות של האויב, שמאבד נכסים רבים. ההישגים גדולים. עם כל הביקורת על דשדוש בעזה, צה”ל הצליח להסיר את העלויות האסטרטגיות של המלחמה מעל רובה הגדול של המדינה.
אתר פיקוד העורף מספק נתונים מדהימים בהקשר זה. אם בתל אביב היו מאה התראות בחודש הראשון (מה-8 באוקטובר), ששיתקו את הפעילות בעיר ללא הפסקה, הרי שבחודש האחרון (נכון ל-23 ביוני) היו אפס התראות. התוצאות אף דרמטיות יותר באשקלון (העיר המטווחת ביותר), שמספר ההתרעות בה ירד מ-135 לאפס, ובאשדוד מ-115 לאפס. בבאר שבע, ראשון לציון, קריית גת, ואף באופקים ונתיבות התוצאה דומה. אפילו בשדרות ירד מספר ההתראות מהחודש הראשון מ-86 ל-שתיים. הנתונים הללו מצביעים על ההישג האסטרטגי הישראלי. בניגוד לעבר, החמאס אינו יכול למנוע מרובה הגדול של ישראל לחיות חיים נורמליים.
ההשוואה למה שהתרחש ביהודה ושומרון בעבר מלמדת עוד לקח חשוב. הניצחון אינו מושג בזבנג וגמרנו. לקח לצה”ל ארבע שנים להוריד את הטרור ברשות לרמה נסבלת. יש לשער שבעזה ייקח לא פחות. במילים אחרות, החברה הישראלית צריכה להבין שהמאבק בעזה יימשך זמן רב. שלב טיהור השטח, לאחר כיבושו, דורש סבלנות.
הניסיון ביהודה ושומרון גם מלמד מה צריך להיות אחד היעדים של המלחמה – להפוך את עזה כולה לג’נין של היום. ג’נין היא מעוז טרור מאז המרד הערבי הגדול ב-1936. בשנתיים האחרונות איבדה הרשות את הרצון לשלוט בה והטרור הרים ראשו שוב, בעיקר בניצוחם של הג’יהאד האסלאמי והחמאס.
מאז 2022 צה”ל נוהג לפשוט על העיר וסביבותיה בכוחות גדולים ומפעיל כטב”מים ומטוסי קרב, שבקושי השתמשו בהם בעבר. די לציין שמאז מלחמת “חרבות ברזל” פשט צה”ל על העיר ארבע עשרה פעם. המאמץ הצבאי מצדיק את עצמו: מזה חצי שנה אין פעילות טרור מג’נין נגד ישראלים. המחבלים עסוקים מדי בהתגוננות ובניסיון לשרוד את המכות שהם סופגים מצה”ל.
אין ספק שהשגת יעד זה בעזה תהיה קשה לא פחות, ואולי אף יותר מאשר ביו”ש בעשור הראשון של המאה. יש מומחים שסוברים שצריך להסתפק בפשיטות חוזרות ונשנות דוגמת ג’נין של היום, ויש האומרים שצריך נוכחות ושהות צבאית בעזה. כנראה האמת מצויה באמצע: תהיינה פשיטות לצד שהות ניידת בעזה עצמה, בנוסף כמובן לשהות הכרחית בציר פילדלפי, צינור החמצן של החמאס בעבר.
מה שברור מעל לכל ספק הוא שאין לחזור ולאמץ מדיניות של נסיגה והכלה. נסיגה והכלה תאפשרנה את שיקומו המהיר של שלטון חמאס; השיקום יאפשר מיסוי פעילות הבנייה, והעשרת הארגון והמלט שיזרום כחלק מפעילות זו יופנה לבנייה מהירה ואף רחבה יותר של רשת המנהרות הסבוך של החמאס. נסיגת צה”ל תיתפס כניצחון מזהיר לחמאס, וכל “רשות” מנהלית שתובא לעזה תמהר לשלם דמי חסות גבוהים למנצח.
אין להכחיש שהניצחון על החמאס לא יהיה קל (אם כי בהחלט בהישג יד), אבל צריך למנוע את החלופה הגרועה: עוד טבח בממדי אוקטובר האחרון.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / ZUMA Press Wire / Ariel Hermoni / Israel MOD
