עמר אל-ע’ול מוכר כשופרה של הרשות הפלסטינית ובעל מאמרי דעה מוכר באל-חיאת אל-ג’דידה, היומון הכמעט רשמי של הרשות. בעת שהותו בוושינגטון לא היו לו ספקות לגבי נושא מאמרו – “ראש ממשלת המלחמה הכוללת להשמדת העם הפלסטיני” – ולגבי התוכן של המאמר.

הספק במאמרו מתמקד במידת ההצלחה של נאומו ומסעו של נתניהו. בל נטעה: על פני הדברים, נתניהו מאופיין כ”אורח כבד”, כלומר בעייתי. יש ציבור אמריקאי גדל ועוין יותר ב”צל אכזריות המלחמה נגד חפים מפשע”, שהתבטא לדעת המחבר בהעדרותם של מאה חברים מקרב בית הנבחרים והסנאט, שכמה מהם אף הצטרפו למחאה הקולנית מחוץ לבניין הקונגרס. הביקורת התמקדה בחוסר ההצלחה במלחמה בעזה, ברוב של החברה הישראלית שרוצה בהתפטרותו, ובלחצים לעסקת חטופים מיידית והפסקת המלחמה.

אבל עם כל סלידתו מנתניהו וממדיניותו, כותב המאמר אינו אומר את המשתמע מראשית המאמר – שנתניהו נכשל במשימתו. היפוכו של הדבר – המאמר מסתיים בנימה אחרת: “אבל אני סבור שנתניהו לא השיג את כל מבוקשו והוא חוזר בניגוד לפעמים הקודמות [נאומיו הקודמים בקונגרס] חלש יותר מלפני בואו לוושינגטון. למרות שהוא נשאר עדיין עד רגע זה האיש החזק בישראל, בכל זאת הנתונים מצביעים ששקריו אינם עובדים על חלק נרחב של האמריקאים והישראלים משום שערוותו התגלתה בעת הזאת יותר מכל עת בעבר”. האמירה “לא השיג את כל מבוקשו” היא יוצאת דופן בתקשורת הערבית או הפלסטינית, כי אפשר היה לצפות שיכתוב שנתניהו נכשל.

אולי השוני בין ראשית המאמר של ע’ול לבין סופו הושפע מעמית באותו עיתון, באסם ברהום, אשר כתב מאמר שכותרתו “מה נרצה מטראמפ או מהאריס?”. לברהום לא היה ספק לגבי נאומו של נתניהו כמשקף את הזיקה המיוחדת בין השדולה הציונית לבין העילית הפוליטית האמריקאית מזה מאה שנה, והזיקה “המאוד מאוד” מיוחדת בין ארה”ב לבין ישראל. המלצתו, אם כן, בפתיחת המאמר ל”סרבנים” הפלסטינים (מילת קוד לפלגים ותומכיהם שעוינים את הרשות, ואלו שרואים בארה”ב אויב מושבע) להכיר באמת שארה”ב היא המעצמה המובילה בכל הקשור לישראל ולמזה”ת, במקום לנסות להתעלם ממנה. המלצתו היא שיש לשנס מותניים בדרך ארוכה ומפותלת ולנסות לשנות את המצב. רשימת התנאים שברהום מציב להצלחת המיזם אינה מעודדת. לדעתו נדרש מרכז פוליטי אחד, במקום השניים הקיימים, ויישוב סכסוכים פנימיים לא בכוח הזרוע אלא בבחירות הנערכות אחת לכמה שנים באופן מוסדר. אלו יעדים שהקהילייה הפוליטית הפלסטינית לא הצליחה בהם עד כה, בלשון המעטה. המטרות המיידיות שיש לחתור אליהן בעת הזאת הן צנועות: אי-פגיעה באונר”א, פתיחת הקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים אשר הייתה קיימת זמן רב לפני הקמת מדינת ישראל, שיקום עזה, פתיחתה מחדש של נציגות אש”ף בוושינגטון, והפיכת ארה”ב למתווכת הוגנת בסכסוך כדי להגיע לשלום. ברהום אינו אומר זאת מפורשות, אבל הצניעות במטרות אולי הושפעה מהצלחתו של נתניהו.

בכותרת הראשית של האתר החשוב של עיתון אל-קודס הוותיק אין כל ספק שנתניהו השיג שני שיאים שלא היו כדוגמתם: “שקריו של נתניהו, וצהלות אנשי קונגרס ומחיאות הכפיים הסוערות”. המאמר נכתב בעילום שם, עובדה המעידה שהוא מאמר מערכת המבוסס על ארבעה פרשנים פלסטינים בעיתון המתמחים בפוליטיקה האמריקאית בין שאר נושאים. לח’ליל שאהין, הדבר החשוב ביותר בנאומו לא היה מה שנאמר אלא מה שנתניהו נמנע מלומר – התייחסות לעסקת השבויים, הפסקת האש ופתרון הסוגיה הפלסטינית. במקום זאת התייחס לסכנה האיראנית.

לעומתו, אובו נהאד אבו ע’וש מתרכז בניגוד שבין מצב הרוח של הרחוב האמריקאי לבין הקונגרס שהריע לנתניהו ולנאומו, כשבמהלכו הראה ראש ממשלת ישראל הטיה ברורה, אומנם באופן עקיף, לרפובליקאים. את עינו של פרשן שלישי, אבו אל-עז, תפס הניסיון של נתניהו להתגונן מפני האשמות של פשעי מלחמה, רצונו לתחזק את היחסים עם ארה”ב והטלת אימה על בעלות בריתה הערביות של ארה”ב שעמדו במרכז הנאום. לפרשן הרביעי, סעד נמר, זה היה נאום שיווקי למסר שישראל היא הקורבן הנלחם על חייו, וכל זאת כדי להבטיח את התמיכה האמריקאית בה.

אבל דבריהם באים רק לאחר פסקת פתיחה שמעידה על הצלחת נתניהו, כמובן תוך הבעת הבוז הנדרש מהתקינות הפוליטית של הסביבה הפלסטינית. הפסקה שווה תרגום במלואה:

מגעי הגומלין בין חברי הקונגרס האמריקאי, ובייחוד הרפובליקאים [עם נתניהו], ההוד והכבוד שבהם התקבל ראש הממשלה בנימין נתניהו וסנוורם מנאום הכזבים שהוא נשא באוזניהם ובעיניהם, כשהוא משתמש בהגבהת קולו לפרקים ובתנועות ראשו וידיו לפרקים, היווה “פסטיבל של מחיאות כפיים”, כל זאת כשנאומו נקטע שמונים פעם במחיאות כפיים תוך כדי הפגנת שריריו והצלחותיו שהוא הגשים במלחמתו המשוגעת (מג’נונה) על רצועת עזה, בלי לשכוח כמובן את הצבת מדינתו לצידה של ארה”ב במלחמתן נגד כוחות הרשע וההגנה על ערכי המערב.

הורידו את מילות הגנאי הספורות והרי לכם טקסט שהיה מתקבל בשמחה בפורום הליכוד, בערוץ 14 ובעיתון ישראל היום, ואולי בעצב באתרים ישראליים רבים אחרים הפחות אוהדים את ראש הממשלה.

אתרי האופוזיציה בישראל היו מתנחמים מסוף המאמר של העיתון שבו הפרשנים מצביעים בכל זאת על האהדה הבין-לאומית ההולכת וגוברת לדעתם בעמדת הפלסטינים, על המעידות הצבאיות של ישראל ועל התפיסה ההולכת וגוברת בזירה הפנימית הישראלית שנתניהו ממשיך את המלחמה על מנת להציל את כיסאו.

בקיצור, נתניהו הצליח בנאומו, אבל אין כאן ניצחון מוחץ כי הפרשנים הפלסטינים, כמו עמיתיהם הישראלים, ימשיכו לדון האם טראמפ טוב או רע ליהודים, או לחילופין לפלסטינים, או שבכל זאת ההטיה לצד ישראל בקונגרס מציבה את ארה”ב בכיסה של ישראל. מעל הכול צריך לראות בפרופורציה את חשיבותם של הפרשנים ומילותיהם לעומת מעורבותה של איראן והאש מגרורותיה, כפי שתעיד רציחתם של ילדי מג’דל שמס. אש הטילים והרובים במזה”ת משפיעה הרבה יותר ממילים.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: IMAGO / Middle East Images / Allison Bailey