לראשונה בהיסטוריה האמריקנית נבחרה קמלה האריס, אישה אפרו-אמריקאית מצד אביה, יליד ג’מייקה, ואסיאתית מצד אמא, ילידת הודו, למועמדת לנשיאות של המפלגה הדמוקרטית, אחת משתי המפלגות הגדולות. היא גם נשואה ליהודי, דאגלס אמהוף, ומכאן שהיא מייצגת מיעוטים מובהקת. בבחירות 2020 בחר בה הנשיא ג’ו ביידן לכהן כסגניתו בעיקר כדי שתביא לו קולות מקרב קבוצות המיעוטים בחברה האמריקנית. משנבחרה למועמדת לנשיאות האריס מנהלת אסטרטגיית בחירות דומה, וגם הצלחתה מותנית בגיוס המיעוטים.
הגדרת מיעוט היא תמיד פונקציה יחסית מול רוב. בארצות הברית לא תמיד היה מדובר ב”לבנים” מול “שחורים”. היו רוב ומיעוט גם בקרב הלבנים. יהודים הגיעו מאירופה לארצות הברית בגלי ההגירה הראשונים אליה, ונחשבו לקבוצת מיעוט על רקע דתי-אתני. מול הרוב הפרוטסטנטי, גם הקתולים היו מיעוט דתי, ורק ב-1960 נבחר הנשיא הקתולי הראשון, ג’ון קנדי. קבוצת המיעוט הבולטת ביותר היא של אפרו-אמריקנים (שחורים), שהגיעו לארצות הברית לשמש כעבדים. זוהי קבוצת מיעוט על רקע גזע וצבע.
מעורבות המיעוטים בפוליטיקה
מעורבות המיעוטים בפוליטיקה קשורה בעיקר להיסטוריה של האפרו-אמריקנים. לכאורה, אפשר לראות את תחילתה במלחמת האזרחים האמריקנית (1861–1865) שהביאה לשחרורם מכבלי העבדות. האפרו-אמריקני הראשון שנבחר לסנאט היה היראם רבלס, חייל בצבא הצפון, וזה היה ב-1870. אבל הוא שירת בקונגרס שנה אחת בלבד. אחריו נבחר ב-1875 עוד סנאטור אפרו-אמריקני, בלאנצ’ה ברוס, אבל מ-1881 עד 1967 לא נבחרו אפרו-אמריקנים לכהונות בקונגרס, והם המשיכו לסבול מגזענות ומאפליה קשה, בעיקר במדינות הדרום.
הנשיא אברהם לינקולן, שיצא למלחמת אזרחים על שחרור העבדים השחורים, היה מנהיג המפלגה הרפובליקנית, אבל במאה העשרים הפכה המפלגה הזו לשמרנית ואילו הדמוקרטית הפכה לליברלית והייתה רגישה יותר לזכויות מיעוטים, לכן בחרו רובם במועמדים מטעמה. המעורבות של אפרו-אמריקנים בפוליטיקה דרך המפלגה הדמוקרטית התפתחה בשלושה שלבים: בשנות השלושים והארבעים, בתקופת נשיאותו של פרנקלין דילנו רוזוולט; בשנות החמישים והשישים, בעיקר בתקופת הנשיא לינדון ג’ונסון; ובתחילת המאה העשרים ואחת עם בחירת ברק אובמה, הנשיא האפרו-אמריקני הראשון בתולדות ארצות הברית.
רוזוולט בנה קואליציה רחבה של פועלים, אינטלקטואלים, מיעוטים (יהודים, אפרו-אמריקנים, קתולים) ודרומיים, שהיו שמרנים אבל הצביעו לדמוקרטים, כמחאה שעברה מדור לדור נגד הרפובליקנים של לינקולן. כבר אז קראו הדמוקרטים את המפה הדמוגרפית המשתנה של ארה”ב והיטיבו לנצל אותה. בשנות החמישים והשישים קמה תנועה לזכויות האזרח של האפרו-אמריקנים שפעלה נגד אפליה שיטתית שהייתה קיימת בעיקר במדינות הדרום. בשנות השישים, תחת מנהיגותו של מרטין לותר קינג, רשמה התנועה הישגים מרשימים. הנשיא ג’ונסון כשל בווייטנאם אבל הניע חוקים במסגרת מיזם “החברה הגדולה” שלו להשגת שוויון, וב-1964 נחקק לראשונה “חוק זכויות האזרח”. כמיעוט שתמיד חרד לזכויותיו, יהודי ארצות הברית סייעו לאפרו-אמריקנים להשיג שוויון. התמונה הכי יפה של התמיכה היהודית הייתה של הוגה הדעות היהודי הנודע הרב אברהם יהושע השל, שבמרץ 1965 התלווה לקינג בצעדה המפורסמת למען זכויות אדם מסלמה למונטגומרי באלבמה.
השלב השלישי של מעורבות האפרו-אמריקאים בפוליטיקה התחיל ב-2008, עם בחירתו של ברק אובמה לנשיא האפרו-אמריקני הראשון בתולדות ארצות הברית. את הניצחון הראשון שלו אפשר להסביר יותר כהצבעת מחאה נגד אחריות ממשל הנשיא ג’ורג’ בוש הרפובליקני לקריסת הכלכלה האמריקאית ולמלחמות הכושלות באפגניסטן ובעירק. אובמה גם התמודד מול מועמד רפובליקני חיוור ומועמדת לסגניתו, שנויה מאוד במחלוקת. אולם בחירתו של אובמה לכהונה שנייה ב-2012 הייתה כבר ניצחון של “אמריקה החדשה” על “אמריקה הישנה”. אמריקה החדשה התבססה על קואליציה של מיעוטים שהעדיפה את אובמה, שנראה יותר כמוהם ומזדהה יותר עם מצוקותיהם. הוא גילם את המועמד האולטימטיבי שלהם.
הרוב הלבן השמרני התקשה לקבל את אובמה, והחלק הקיצוני יותר בקרבו הקים את “תנועת מסיבת התה”, האולטרה-שמרנית. היא האשימה את אובמה בכך שהוא תכנן לשנות את השיטה הכלכלית-חברתית הקפיטליסטית של ארה”ב ולהפוך אותה למדינת רווחה, וטענו שקואליציית המיעוטים “גנבה” להם את המדינה. המוטו העיקרי שלהם היה “להציל את ארצות הברית מאובמה”. הם הניחו את היסודות לניצחון של דונלד טראמפ בבחירות 2016 ולקיטוב הפוליטי החמור שקיים היום בחברה האמריקנית.
שינויים דמוגרפיים ומשמעותיהם
במאה הנוכחית קבוצות המיעוטים השתנו, וכך גם יחסי רוב-מיעוט. בשל הגירה ושינויים דמוגרפיים הלבנים הם עדיין רוב, אבל שיעורם בחברה מצטמק במהירות. ב-2022 היה שיעור הלבנים באוכלוסייה 58.9%, של ההיספנים (אמריקנים שמוצאם במרכז ובדרום אמריקה) 19.1%, של אפרו-אמריקנים 12.6% ושל אסייתים 6.1%. תחזיות דמוגרפיות קובעות שתוך עשרים שנה יהפכו הלבנים למיעוט ויהוו רק 49.7% מהאוכלוסייה, שיעור ההיספנים יהיה 24.6%, של האפרו-אמריקנים 13.1% ושל האסיאתים 7.9%. שתי הקבוצות שגדלות הכי הרבה והכי מהר הן של ההיספנים והאסיאתים. רוב הגידול באוכלוסייה האמריקנית מבוסס היום על גידול טבעי, ומיעוטו על הגירה. ב-2030 התחזית הדמוגרפית מדגימה כמעט שוויון בין שני המקורות, ובעשורים שלאחר מכן יבוא הגידול באוכלוסייה האמריקנית מהגירה ביחס כפול מהגידול הטבעי. הואיל וחלק גדול של המהגרים הם מיעוטים, כוחם הפוליטי יתעצם.
בדרך כלל המיעוטים הם עניים וחסרי עניין בפוליטיקה. הלבנים בארצות הברית מצביעים בשיעורים גבוהים, מצטרפים למפלגות, מתמודדים על משרות נבחרות, תורמים למסעות בחירות או מתנדבים לעבוד במטות של מתמודדים. היסטורית, המיעוטים לא היו כאלה. שיעור ההצבעה של הלבנים בבחירות לנשיאות עלה בהדרגה ועמד על 64.1% ב-2012, 65.3% ב-2016 ו-70.9% ב-2020. אולם מועמדות אובמה הביאה לשינוי דפוס ההצבעה של אפרו-אמריקנים. בבחירות 2008 הצביעו 65% מבעלי זכות ההצבעה, השיעור הגבוה אי פעם בקרבם; בבחירות 2012 עלה שיעור ההשתתפות שלהם ל-66.6% והיה גבוה יותר מזה של הלבנים. אבל בבחירות 2020 ירד השיעור הזה ל-62.8% והפער בינו לבין זה של הלבנים התרחב ל-8.1%. טראמפ גייס את הלבנים הרבה יותר מכפי שהצליח ביידן לגייס את האפרו-אמריקנים. ההיספנים הגדילו את שיעורי הצבעתם מ-48% ב-2012 ל-53.7% ב-2020, ואילו האסיאתים הגדילו את השיעור שלהם עוד יותר, מ-47.1% ב-2012 ל-59.1% ב-2020. סביר להניח שבשני העשורים הבאים יגדל שיעור ההצבעה של המיעוטים האלה ועשוי אף להשתוות לשיעור הלבנים.
עליית משקלם של המיעוטים בפוליטיקה האמריקנית השתקפה בבחירות האחרונות לקונגרס שהתקיימו לפני שנתיים. זהו הקונגרס הרב-גוני ביותר שכיהן בהיסטוריה של ארצות הברית. כמעט רבע מחבריו מייצגים מיעוטים. אומנם בבית הנבחרים, המונה 435 צירים, הרוב המכריע, 313 צירים, הוא עדיין לבן, אבל לצידם מכהנים 53 אפרו-אמריקנים, 46 היספנים, 14 אסיאתים ו-27 יהודים. רוב מכריע של צירי המיעוטים מייצגים את הדמוקרטים.
ביידן הבטיח שהממשל שלו ייראה כמו אמריקה, ואכן 55% מהתפקידים הבכירים אוישו על ידי בני מיעוטים. לראשונה שני גנרלים, שר ההגנה לויד אוסטין ויו”ר המטות המשולבים צ’רלס בראון, הם אפרו-אמריקנים. שליש מהשופטים בבית המשפט העליון מייצגים מיעוטים. מכאן שייצוג המיעוטים בכל זרועות הממשל – המבצעת, המחוקקת והמשפטית – גדל במידה ניכרת והוא צפוי להתרחב עוד יותר בעשורים הקרובים הודות לשיעורם העולה בחברה האמריקנית.
ההשתתפות המתעצמת של המיעוטים בפוליטיקה האמריקנית עשויה להסביר את תופעת טראמפ, את מדיניות ההגירה השנויה במחלוקת ואת הקיטוב הפוליטי הקשה בחברה האמריקנית. טראמפ מייצג את חששות הלבנים מפני אובדן מעמדם. הוא האשים את הדמוקרטים בפתיחת הגבולות להגירה בלתי חוקית כדי להוסיף בוחרים למאגרים שלהם, ולנצח ברציפות בעשורים הקרובים. בתקופת כהונתו הוא ניסה לבלום את ההגירה הלא-חוקית, בהצלחה מועטה. ביידן מינה את האריס לעסוק באמצעים לווסת את ההגירה, וגם היא לא הצליחה. הדמוקרטים מאשימים את טראמפ והרפובליקנים בכך שהודות לשליטתם בבית הנבחרים הם הכשילו חקיקה שנועדה לצמצם את הבעיה. זהו אחד הנושאים החמים ביותר בבחירות הנוכחיות.
ארצות הברית היא כיום הרבה יותר רב-גונית ורב-תרבותית. הרוב עובר מהלבנים של המעמד הבינוני לפסיפס של מיעוטים וקבוצות כמו היספנים, אפרו-אמריקאים, אסיאתים, פועלים, נשים וחד-מיניים. זו היא אמריקה החדשה, בעלת מכנה משותף של זכויות מעטות וקיפוח. ההגדרה של המיעוטים התרחבה וכללה גם נשים, שסבלו מאפליה מגדרית. בעשור האחרון התגבשה, בעיקר בקמפוסים, תנועה פוליטית קיצונית, לכאורה פרוגרסיבית, שקוראת לאחדות המיעוטים באמצעות תאוריה מופרכת פוסט-מודרנית ופוסט-קולוניאלית שמחלקת את העולם למדכאים – הלבנים בעלי הפריבילגיות, ומדוכאים – המיעוטים. התנועה משתמשת בפוליטיקה של זהויות, קישורים בין אפליות מיעוטים “ותרבות הביטול”, שאומרת “אתה חייב לחשוב כמונו או שלא תהיה איתנו”. התנועה קוראת למלחמה טוטלית במעמד השליט הלבן. טראמפ מנסה להשיב מלחמה שערה. ההפגנות וההתפרעויות בקמפוסים סביב המלחמה בחמאס בעזה, והתגברות האנטישמיות בשיעורים ניכרים, היא בין היתר תוצאה של החיבור בין הפרוגרסיבים הקיצוניים לבין אפרו-אמריקנים, מוסלמים וצעירים.
המיעוטים עשויים להכריע מי יהיה הנשיא/הנשיאה של ארצות הברית כבר בבחירות הקרובות, ובוודאי גם בעתיד. המלחמה בעזה הוכיחה את התלות המוחלטת של ישראל בארצות הברית. למרבה הצער, סקרי דעת קהל שנעשו בשנים האחרונות מגלים שתמיכת המיעוטים בישראל פחותה בהרבה מזו של הלבנים. אתגר זה מחייב את ישראל להכיר בתמורות הבלתי נמנעות בדמוגרפיה האמריקנית, להבין את האינטרסים והמצוקות של המיעוטים ואת עמדותיהם כלפי ישראל והסכסוך עם הפלסטינים, ולפעול בדרכים שידברו אל ליבם. בעיקר יש לבנות מסילות לקהילות ההיספניות והאסיאתיות ולפגוע בקשר של האפרו-אמריקנים עם המוסלמים והפרוגרסיבים. אם ישראל לא תעשה כן, ייתכן שבעוד כמה שנים ישב בבית הלבן נשיא או נשיאה שיהיו עוינים לישראל, וכך ייווצר סיכון ממשי לביטחון ישראל וליכולתה לשרוד באזור עוין שנחוש להשמידה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / SOPA Images / Jeremy Hogan
