מכירת מטוס ה-F-35 לאיחוד האמירויות: הזדמנות לצד סיכון

קיימת אפשרות לנזק מסוים ממכירת מטוסי ה-F-35 לאיחוד האמירויות, אך היא נמוכה, הן ביחס לעוצמות הצבאיות הקיימות של ישראל והן ביחס לאפשרויות הפיצוי העשויות לעמוד לזכותה של ישראל מאת הממשל האמריקני.

“הסכמי אברהם” אשר נחתמו בוושינגטון בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין כוללים הכרה הדדית בין ישראל לשתי המדינות הערביות, ושיתופי פעולה בתחומי הביטחון, הכלכלה, הטכנולוגיה, התיירות והמחקר. בהסכמים עצמם אין, בפועל, תביעות מישראל, והם אכן בגדר “שלום תמורת שלום”. אולם ממשל טראמפ הבהיר באורח שאינו משתמע לשני פנים כי בתמורה הושעתה (אם כי לא בוטלה) החלת הריבונות הישראלית על שטחים ביהודה ושומרון, וכי בנסיבות שנוצרו, הממשל מתכוון לפעול למכירת מטוסי קרב דור חמישי מדגם F-35 מארצות הברית לאיחוד האמירויות. הטענה כי ישראל העניקה לכך אישור לא רשמי העיבה, בעיני רבים, על ההסכמים המדיניים ההיסטוריים.

המתנגדים לאפשרות מכירת מטוסי ה-35-F לאיחוד האמירויות טוענים כי מהלך כזה עלול לפגוע ביתרון הצבאי האיכותי (Qualitative Military Edge) שיש לישראל על פני מדינות במזרח התיכון. מושג זה, שכבר הנשיא האמריקני רונלד רייגן השתמש בו, מעוגן מאז שנת 2008 בחקיקת קונגרס, וזכה לביסוס והרחבה בחוק השותפות האסטרטגית (SPA) משנת 2014, המחייב את הממשל בין היתר להוסיף לכל הנמקה של עסקת נשק עם מדינות האזור גם התחייבות שהיא אינה פוגעת ביתרון הצבאי האיכותי של ישראל. בין אם העסקה עם איחוד האמירויות זכתה להסכמת ישראל ובין אם לאו, ניכר כי הממשל האמריקני נחוש לקיימה ולהציגה בפני הקונגרס. בנסיבות שבהן סיכול העסקה באמצעות הקונגרס אינו אפשרי או אפילו רצוי, יש לבדוק כיצד ניתן לצמצם את הנזק ולהשיג פיצוי מארה”ב שיסייע בשימור היתרון הצבאי האיכותי של ישראל.

מניתוח כלל הגורמים עולה כי גם אם מכירת ה-F-35 לאיחוד האמירויות תמומש, היתרון הצבאי האיכותי של ישראל לא ייפגע באופן משמעותי. למטוס אומנם יכולות חדשניות וקטלניות מהטובות שניתן להעלות על הדעת, אולם לישראל בכל זאת יתרונות ייחודיים שאין למדינות אחרות המחזיקות בחמקן המתקדם. אומנם ישראל אינה מדינה שותפה בייצור המטוס, אך ארצות הברית הסכימה לדרישותיה באשר להתקנת מערכות ישראליות בתוכו. בין היתר מדובר במערכות לוחמה אלקטרונית, מערכות שליטה ומערכות תקשורת. שדרוגים אלה מעניקים לחיל האוויר הישראלי עצמאות כמעט מלאה בהפעלת המטוס. בנוסף, ישנה אפשרות כי ארצות הברית תסכים לצמצם את רמת החמקנות של מטוסי הקרב שיימכרו לאיחוד האמירויות ביחס למכ”מ הישראלי, בין על ידי שינוי במערכות של המטוסים ובין על ידי שדרוג מערכות המכ”מ במטוסי ה-I35-F (ה”אדיר”) שבידי ישראל .

מעבר לייחודיות של המערכות הישראליות במטוסי ה”אדיר” ולאפשרות צמצום תכונות החמקנות של המטוסים שיימכרו לאיחוד האמירויות, ישראל עשויה לצאת נשכרת מהמהלך. על מנת לאפשר לממשל האמריקני את “פסקת ההסבר” בפני הקונגרס, ישראל יכולה וצריכה לבקש מהממשל האמריקני להיענות לדרישות ישראליות העומדות מזה זמן על הפרק: מתוקף מעמדה המעוגן בחוק כ”שותף אסטרטגי” יש להניח כי ישראל תמצא אוזן קשבת בממשל האמריקני. הפיצוי יכול לבוא לידי ביטוי באמצעות רכישת אמצעי לחימה שעד כה נמנעה ארצות הברית מלהעביר לישראל. מדובר ראשית בפצצות חודרות הבונקרים GBU-57 שממשל אובמה סירב למכור לישראל, מתוך חשש שזו תעשה בהן שימוש נגד איראן.

אפשרות נוספת היא הסכמה לרכישת מטוס הקרב העתידי מהדור השישי, שבשבוע שעבר נחשף על ידי חיל האוויר האמריקני כי דגם אב-טיפוס שלו כבר נבנה ואף הוטס בטיסת מבחן ש”שברה שיאים” – הצהרה שהפתיעה רבים בתוך ארצות הברית ובעולם. “פיצוי” אחר, אך נמוך מהקודמים, עשוי לבוא לידי ביטוי בדרישה להוזלת מכירת טייסת F-15EX (כולל מטוסי תובלה ותדלוק כחלק מעסקה רחבה) שבחיל האוויר מעוניינים בה מאוד, וכן דרישה להקדמת הגעתה לישראל.

יחד עם זאת, גם אם דרישת ישראל ל”פיצוי” מוצדקת מבחינתה, יש להביא בחשבון אפשרות שהממשל האמריקני יטען (כפי שהוא טוען שנים לגבי מצרים) שמדינה במצב שלום עם ישראל איננה צריכה להיכלל באיום הייחוס. גם במציאות כזו, ללא “פיצוי” אמריקני, היתרון הצבאי הישראלי מול יתר המדינות במרחב יישמר – בהתחשב לא רק באמצעי הלחימה והטכנולוגיה שישראל מחזיקה לעומת איחוד האמירויות, אלא גם במגוון מרכיבי עוצמה אחרים. מקרי העבר הוכיחו (כולל ההתנגדות הכושלת בסנאט לעסקת הנשק האמריקנית-סעודית ביולי 2019) כי התנגדות למכירת נשק בניגוד לדעתו של נשיא אמריקני אינה מסייעת לבלום עסקות כאלה. התנגדות ישראלית לעסקה בין ארצות הברית לאיחוד האמירויות אף עלולה לחשוף חולשה פוליטית ולפגוע בכוח המיקוח הישראלי מול וושינגטון. מאז הפיכתה למעצמה עולמית הייתה ארצות הברית מעורבת במכירת אמצעי לחימה – חלקם אסטרטגיים ומתקדמים – למדינות רבות ברחבי העולם, כולל במזרח התיכון. גם לאחר הסכמי השלום בין ישראל למצרים ב-1979  רכש הצבא המצרי נשק אמריקני, לרבות מטוסי קרב F-16 ומסוקי קרב מסוג אפאצ’י, וכן פיתוח משותף על אדמת מצרים של טנקי “אברמס”.

זאת ועוד, ישראל הסכימה בעבר כי ארצות הברית תמכור את מטוס הקרב F-16 לאחר החתימה על הסכם השלום עם ירדן ב-1994 – ואף מכרה בעצמה לירדן מסוקי תקיפה ישנים. בנוסף על כל אלה, תורכיה, מדינה העוינת את ישראל ב-15 השנים האחרונות (על אף המשך קיום קשרים דיפלומטיים), לא רק שרכשה אותם מטוסי קרב (העסקה בהקפאה בשל רכישת מערכת ההגנה הרוסית S-400 על ידי תורכיה), אלא הייתה חלק מפרויקט ייצור המטוס עד לאחרונה.

ניתן אפוא לטעון כי העסקה אינה מהווה חציית קווים אדומים ולא תקדים, ואף בעייתית פחות לעומת הסכמים אחרים בעבר ובהווה.

בסופו של דבר, יש לזכור כי לישראל ולאיחוד האמירויות אינטרס עליון משותף: מאבק בחתרנות של איראן ובפיתוח הגרעין הצבאי שלה. לצד החתימה על ההסכם המדיני בין שתי המדינות, קיימת אומנם אפשרות לנזק מסוים ממכירת מטוסי ה-F-35 לאיחוד האמירויות, אך היא נמוכה, הן ביחס לעוצמות הצבאיות הקיימות של ישראל והן ביחס לאפשרויות הפיצוי העשויות לעמוד לזכותה של ישראל מאת הממשל האמריקני. חשוב להסתכל על התמונה הרחבה והכוללת במהלך האירועים האחרונים. ההסכם המדיני ההיסטורי עם איחוד האמירויות מהווה הישג גאו-אסטרטגי חשוב ביותר עבור ישראל. עסקת ה- F-35 לאיחוד האמירויות היא ככל הנראה עובדה מוגמרת; יש להכיר במציאות, לנסות להתמודד איתה, ולהפיק את המיטב מהמצב הנוכחי.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר