“תוכנית המאה” והאתגר האירופי של ישראל

במקום לעודד את הפלשתינים בסרבנותם, על אירופה ללחוץ עליהם לנהל משא ומתן על הקמת מדינה מפורזת על שטח בגודל דומה לזה של יהודה ושומרון ושל רצועת עזה, שתזכה בהשקעה של 50 מיליארד דולר.

גורלה של “תוכנית המאה” מוטל בספק משום שלא ברור עדיין אם ממשל טרמפ ייתן לישראל אור ירוק ליישם חלק מן התוכנית על אף דחייתה בידי הפלשתינים. התוכנית, שאמורה להתממש כתוצאה ממשא ומתן בין ישראל לבין הפלשתינים, מציעה חילופי שטחים שבמסגרתם ישראל תספח כ-30% מיהודה ושומרון. אם התוכנית תישאר תאורטית בשל סירובם של הפלשתינים לנהל עליה משא ומתן, האם ישראל תהיה רשאית ליהנות מתרומותיה הטריטוריאליות של התוכנית עד שהפלשתינים ישנו את דעתם (אם ישנו אותה כלל ועיקר)? 181 עמודי התוכנית אינם מספקים תשובה לשאלה זו, ועל כן ישראל אינה יכולה לפעול ללא הסכמתו של ממשל טרמפ. אם הסכמה זו לא תתקבל עד הבחירות של נובמבר 2020, ואם ינצח בבחירות אלו מועמד דמוקרטי, התוכנית תהפוך להיסטוריה.

חשוב שישראל תשכנע את ממשל טרמפ לתמוך ביישום חלקי של התוכנית בהיעדר משא ומתן, אך על ישראל להשקיע מאמצים גם בניסיונות להנמיך את עוצמת ההתנגדות של האיחוד האירופי ושל בריטניה. את היעד הזה יש להשיג לא רק באמצעות נטרול ההחלטות של מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי (בזכות ההצבעות של הממשלות הפרו-ישראליות), אלא גם תוך שכנוע של מנהיגים ומעצבי דעת קהל אירופאים ש”תוכנית המאה” אינה מנוגדת למשפט הבינלאומי ולפתרון שתי המדינות.

התגובות הראשונות לתוכנית נותנות אינדיקציה על המקום והדרך שבהם ישראל צריכה להשקיע את מאמציה הדיפלומטיים. ג’וספ בורל, הנציג העליון של האיחוד האירופי למדיניות חוץ וביטחון, פרסם הודעה אשר טענה שתוכנית טרמפ “חורגת מן הפרמטרים הבינלאומיים המוסכמים”, ואשר הזהירה את ישראל כי סיפוחים ביהודה ושומרון “לא יעברו בשקט”. צרפת בירכה על מאמציו של הנשיא טרמפ, הודיעה שהיא “תלמד” את התוכנית, והזכירה את מחויבותה לפתרון שתי המדינות ולמשפט הבינלאומי. ממשלת בריטניה בירכה אף היא על התוכנית, כינתה אותה “הצעה רצינית”, קראה לישראל ולפלשתינים לנהל משא ומתן, והדגישה ששני הצדדים הם אלה שצריכים להחליט אם התוכנית מתאימה להם. גרמניה הייתה ספקנית יותר והביעה את חששה שהתוכנית אינה עולה בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי. פולין הודיעה שהתוכנית מהווה “בסיס מועיל” למשא ומתן בין ישראל לפלשתינים, והונגריה מסרה שהיא תומכת ב”כל המאמצים” שמטרתם לפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני.

בזכות ההצבעה של איטליה, אוסטריה, הונגריה וצ’כיה לא הצליחה מועצת השרים של האיחוד האירופי להעביר החלטה שמטרתה לגנות את תוכנית טרמפ ולהזהיר את ישראל מפני סיפוח ביהודה ושומרון. שיטת ה”הפרד ומשול” של ישראל באיחוד האירופי שוב הוכיחה את עצמה, אולם ישראל אינה יכולה להסתפק רק בכך, ועליה לשכנע את מקבלי ההחלטות ואת מעצבי דעת הקהל באירופה כי התוכנית עולה בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי.

כלי התקשורת ומעצבי דעת הקהל באירופה מגלים ברובם עוינות לתוכנית. המקרה של בריטניה טיפוסי: בעוד שממשלת בריטניה בירכה על התוכנית, התקשורת גינתה אותה. השבועון אקונומיסט כתב כי התוכנית “לא תביא שלום” ושהיא עלולה “לשים קץ לפתרון שתי המדינות”. מאמר דעה בעיתון גרדיאן טען כי יש לדחות את התוכנית משום שהיא מנוגדת כביכול “להחלטות האו”ם, להסכמי אוסלו של 1993, ליוזמת השלום הערבית של 2002, וכן לרעיון הבסיסי שלפלשתינים, כמו לישראלים, מגיעה זכות להגדרה עצמית”.

על ישראל להדוף את הטיעונים האלה תוך מאמץ הסברתי אשר יציג לקהלים אירופאים את העובדות שלהלן:

הסכמי אוסלו היו אמורים להוביל ל”הסכם קבע” אשר תוכנו הסופי לא נקבע מראש. יצחק רבין המנוח פירט, חודש לפני שנרצח, את חזונו על הסכם הקבע: ישות פלשתינית שתהיה “פחות ממדינה” על כ-70% מיהודה ושומרון (בנוסף לרצועת עזה), ריבונות ישראלית בבקעת הירדן ובגושי ההתיישבות, וירושלים מאוחדת תחת ריבונות ישראל.

“עסקת המאה”, אם כן, מיישמת את חזונו של רבין אך עם הבדל אחד לטובת הפלשתינים: היא כוללת חילופי שטחים שרבין לא היה מעלה על דעתו. הסיפוחים בתוכנית טרמפ הם הדדיים: כנגד הסיפוח של ישראל ביהודה ושומרון, המדינה הפלשתינית תספח שטחים בגודל דומה בתוך מדינת ישראל (במדבר יהודה, דרומה לקו הירוק; בנגב, בגבול עם מצרים, ובמשולש). התוכנית מדגישה כי מטרת חילופי השטחים היא להעניק למדינה הפלשתינית שטח “דומה בגודלו לזה של הגדה המערבית ושל רצועת עזה לפני 1967” (עמ’ 12). כמו כן, התוכנית יוצרת רציפות של המדינה הפלשתינית בתוך יהודה ושומרון (באמצעות גשרים) ובין הרצועה לגדה (באמצעות מנהרה).

אם כן, תוכנית טרמפ עולה בקנה אחד עם החלטה 2334 של מועצת הביטחון, אשר עברה בימים האחרונים של ממשל אובמה (דצמבר 2016). החלטה זו הייתה תבוסה דיפלומטית עבור ישראל משום שהיא קבעה שמועצת הביטחון “לא תכיר בשינויים כלשהם בקווי 1967, כולל בירושלים, למעט אלו שיוסכמו במשא ומתן בין הצדדים”. היות שהפלשתינים אינם מסכימים לשינויים בקווי 67′ ללא חילופי שטחים, החלטת 2334 מונעת בפועל מישראל את ההישגים הטריטוריאליים שהיו אפשריים תחת החלטה 242 (אשר אינה דורשת מישראל לסגת לקווי 67′). טרמפ אומנם הסתייג מהחלטה 2334, אך בפועל התוכנית שלו עומדת בקריטריונים הנוקשים שלה כי היא מציעה חילופי שטחים (אם שני הצדדים יסכימו להם). באשר לשאר החלטות האו”ם, הרי שההחלטות של העצרת הכללית אינן מחייבות, והן חסרות כל תוקף מוסרי היות שהן התקבלו על ידי “רוב אוטומטי” של מדינות לא-דמוקרטיות אשר אינן מכבדות את שלטון החוק ואת המשפט הבינלאומי.

תוכנית טרמפ גם אינה שוללת מן הפלשתינים את הזכות להגדרה עצמית. היא בפירוש מבוססת על פתרון שתי מדינות במטרה להשיג “הכרה הדדית במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ובמדינת פלשתין כמדינת הלאום של העם הפלשתיני” (עמ’ 7). המדינה הפלשתינית תהיה מפורזת וריבונותה תהיה מוגבלת על מנת שלא לאיים על ביטחון ישראל. מצד שני, הפלשתינים יקבלו השקעה של 50 מיליארד דולר בכלכלה שלהם כדי לבנות תשתיות וליצור צמיחה. בעצם, ארה”ב מציעה לפלשתינים את מה שהיא כפתה על הגרמנים ועל היפנים לאחר מלחמת העולם השנייה: ויתור מוחלט על אידאולוגיה הרסנית תמורת שגשוג כלכלי.

האידאולוגיה ההרסנית הזו היא הבסיס למדיניות שהיא מנוגדת לשלום, כגון תשלום משכורות למשפחות המחבלים, דמוניזציה של היהודים בספרי לימוד ובתוכניות טלוויזיה, והנצחת האשליה שלצאצאיהם של פליטי 1948 יש “זכות” להתיישב ולהתאזרח במדינת ישראל. תוכנית טרמפ מעמידה את העובדות ההיסטוריות על דיוקן ומזכירה שבעקבות מלחמת העצמאות נוצרו פליטים ערבים ויהודים במספרים דומים, ושסוכנות אונר”א מנציחה ומחמירה את בעיית הפליטים במקום לפתור אותה.

התוכנית גם מצדיקה את המשך הריבונות הישראלית בירושלים כולה עם טיעון הגיוני: רק מדינת ישראל כיבדה ומכבדת את חופש הפולחן ואת שמירת המקומות הקדושים לכל הדתות בעיר העתיקה, בניגוד לירדן בתקופה שבה היא שלטה בחלק המזרחי של העיר (בין 1949 ל-1967). דווקא משום שהתוכנית מכירה בחשיבותה של ירושלים לשלוש הדתות המונותאיסטיות, היא מדגישה את הצורך להשאיר אותה תחת השלטון של המדינה היחידה באזור שמכבדת את חופש הפולחן ואת שלטון החוק. יחד עם זאת, התוכנית מאפשרת הקמת בירת פלשתין בשכונות הירושלמיות שבצד הצפון-מזרחי של גדר הביטחון.

הפלשתינים כבר דחו את תוכנית טרמפ, ובכך הם עקביים במדיניותם מאז שהוצעה בפעם ראשונה תוכנית החלוקה ב-1937. אם הפלשתינים ימשיכו לדחות את התוכנית ולסרב לנהל משא ומתן, ייתכן שישראל תספח את השטחים המיועדים לה על פי התוכנית – אותו צעד שהאירופאים מתנגדים לו בתוקף. אך הדרך היחידה, בשביל האירופאים, למנוע סיפוח חד-צדדי (במקום דו-צדדי) היא לשכנע את הפלשתינים לנהל משא ומתן על בסיס של תוכנית לא מושלמת שאמורה להעניק להם מדינה מפורזת על שטח דומה בגודלו לשטח שנשלט על ידי ירדן ומצרים לפני 1967, מדינה שבה יושקעו 50 מיליארד דולר.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

תמונה: The White House from Washington, DC [Public domain]