מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

מר עוזי רובין

מר עוזי רובין

מומחה לאיום הטילים ולהגנה בפני טילים.

האם ניתן לאלץ את איראן להגביל את הטילים שלה באמצעות סנקציות ומהלכים דיפלומטיים חדשים? הדבר מוטל בספק רב. הטילים הינם עמוד תווך למימוש החזון ותורת הביטחון הלאומי של הרפובליקה האסלאמית.

 

מבוא

תוכנית הטילים של איראן נתפסת בעיני רוב המשקיפים במערב ובארץ כמרכיב מן השורה בבניין הכוח הצבאי של איראן. תפיסה זו נובעת מהדוקטרינה הצבאית המערבית המסורתית הנותנת את הבכורה לכוח האווירי, הבנוי מצי של מטוסי מערכה מאוישים כמכשיר העיקרי להשגת עליונות טקטית בשדה הקרב ובעורפו. טילים לטווח קצר ובינוני הינם, לפי גישה זו, לא יותר מארטילריה ארוכת טווח, לאמור נשק מסייע להשגת הכרעה, אך לא נשק בעל כושר הכרעה משל עצמו. המערב מתייחס לטילים ככלי נשק משמעותיים רק כאשר הם מצוידים בראשי קרב גרעיניים. התפיסה האינטואיטיבית בקרב הפרשנים הצבאיים במערב היא כי טילים "קונבציונליים" הם "לא מסוכנים" – על פי האִמרה שרווחה בעבר בחוגי צה"ל כי "טילים אינם מנצחים מלחמות".

הגישה האיראנית הפוכה. ההרס וההרג שגרמו הטילים ה"קונבנציונליים" של סדאם חוסיין ב"מלחמת הערים" שבשלהי מלחמת איראן-עיראק אילצו את חומייני, מייסד הרפובליקה האסלאמית, לבקש הפסקת אש ובכך להפסיד במלחמה. על כן נצרב בזיכרון הלאומי של איראן כי "טילים מנצחים מלחמות". יתרה מכך: תוך כדי אותה מלחמה החלו המהנדסים של איראן להקים יכולת טילית משלהם, וזו הבשילה ברבות הימים לאחת מתוכניות הטילים המפותחות ביותר בעולם. המאמצים ההרואיים של אותם צעירים שהביאו, קלטו והפעילו את הטילים הראשונים של איראן תחת מתקפות טילים עיראקיים נחקקו בזיכרון הלאומי כפרקים של גבורה והקרבה, במה שנתפס אצלם כ"מלחמת שחרור" מהאימפריאליזם המערבי. טילים "קונבנציונליים" הם, על כן, עבור איראן גם נשק אסטרטגי בעל כושר הכרעה וגם נשק העטור בהילה של גבורה והקרבה. השילוב הזה של מיסטיקה ומעשיות מעניק לטילים של איראן מקום גבוה ביותר בתפיסת הביטחון הלאומי שלה, בניגוד למערב ולישראל.

המאמר מתאר ומנתח את עמדת הבכורה שטיליה של איראן תופסים בקידום ובמימוש החזון המדיני של הרפובליקה האסלאמית. עמדה זו, שנשענת כאמור גם על שיקולים רגשיים ולא רק רציונליים, אינה משאירה סיכוי רב לכך שאיראן תסכים לכל ויתור משמעותי בתוכניות הטילים שלה, למרות הלחץ שמופעל עליה כיום מצד ממשל טראמפ. מבחינתם של שליטי איראן, ויתור בנושא הטילים הוא ויתור על חלק מהחזון הלאומי. ויתור כזה מוטל בספק ללא שינוי באופי המשטר.

החזון המדיני של הרפובליקה האסלאמית של איראן

ברפובליקה האסלאמית יש חיבה למצעדים צבאיים. פעמיים בשנה מתקיימים מצעדים כאלה ברחובותיה הראשיים של הבירה טהראן ובערים ראשיות אחרות. מדי שנה מתקיימים בחודש אפריל מצעדים בעריה הראשיות של איראן לרגל "יום הצבא", ובחודש ספטמבר מתקיימים מצעדים נוספים לרגל "שבוע הקדושים", שהוא שבוע הזיכרון לחללי מלחמת איראן-עיראק בשנות ה-1980. מצעדי חודש אפריל מוקדשים לצבא איראן – הצבא הסדיר שמשטר השאח הוריש למהפכה האסלאמית. לעומת זאת, המצעד בספטמבר הוא של משמרות המהפכה – ארגון צבאי שהוקם על ידי האייתולה חומייני סמוך לאחר תפיסת השלטון כדי לשמור על השלטון החדש מפני הצבא המסורתי, שנאמנותו – שהייתה נתונה לפני כן לשושלת השאח הפרסי – הוטלה בספק.

שני המצעדים הללו משמשים חלון ראווה לעוצמתה הצבאית של איראן ולהישגי תעשיות הביטחון שלה. תשומת הלב התקשורתית מופנית בדרך כלל יותר למצעדים של ספטמבר, שבהם מוצגים הטילים הבליסטיים ארוכי הטווח של איראן. זוהר מצעדי ספטמבר האחרונים שהתקיימו ב-22 לחודש הועב על ידי מתקפת טרור נגד המצעד בעיר אחוואז שבדרום מערב המדינה, שבה נפגעו 95 אזרחים וחיילים, מהם 25 הרוגים. התקפה זו כיכבה בראש החדשות העולמיות והסיטה את תשומת הלב מהמצעד הראשי שהתקיים באותו יום כסדרו בטהרן, בנוכחותו של הנשיא חסאן רוחאני. מצעד זה מורכב בדרך כלל משלושה חלקים: בחלק הראשון צועדים ותיקי ונכי מלחמת איראן-עיראק בראש עוצבות רגליות של משמרות המהפכה. בחלק השני עוברות בסך מערכות נשק שונות כמו טנקים ותותחים מתנייעים. החלק השלישי – שהוא החשוב והעיקרי – נפתח בדרך כלל במצעד של כרזות תעמולה ענקיות המוסעות על גוררי טנקים, ובהן שבחים למשטר האסלאמי וקריאות נגד ארצות הברית וישראל. הכרזות הגדולות הללו נושאות מסרים בשלוש שפות: "בוז לאמריקה" ו"בוז לישראל" באנגלית, אך "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל" בפרסית ובערבית. כפל הלשון, המשלב מסרים קיצוניים בשפות לא-אירופיות לצד מסרים מתונים יותר באנגלית, הינו טיפוסי לא רק לאיראן, אלא למדינות וארגונים קיצוניים אחרים במזרח התיכון.

לאחר מצעד השלטים מגיע תורו של מצעד הטילים, שבו עוברים בסך עשרות טילים ארוכי טווח מסוגים שונים על משגריהם, לקול קריינות נרגשת של כרוז המפרט את שמותיו ותכונותיו של כל אחד מסוגי הטילים הללו, כשהוא חוזר ומשבח את האל. גם בקטע הזה משולבות כרזות, בדרך כלל כאלה המפרטות לצופים את שמות הטילים השונים ותכונותיהם. השנה הופתעו הצופים לגלות שלט מסוג חדש שלא היה לו דבר ממבט ראשון עם טורי המשגרים שלפניו ושאחריו. על השלט התנוססה תמונתו של המנהיג העליון הנוכחי, עלי חמנאי, אך נעדרה ממנו דמותו של המנהיג העליון הקודם ומייסד הרפובליקה האסלאמית, רוחאללה חומייני, שבדרך כלל מוצגת תמיד ליד יורשו, מעין צמד תאומים. בגוף השלט הופיע טקסט בפרסית ומתחתיו תרגומו לאנגלית. הנוסח האנגלי אמר כך (בתרגום מחבר מאמר זה):

"האימאם חמנאי: בעד האסלאם, נגד האימפריאליזם, שמירת עצמאותה של המדינה, האדרת כבוד האנושות, הגנה על המדוכאים, קדמה ופיתוח מקיף של איראן – אלה מטרותיה העיקריות של המהפכה האסלאמית."

לא קשה לנחש מדוע מצאו השלטונות האיראניים לנכון לשבץ השנה מעין "הכרזת כורש" של יעדים אוניברסליים נשגבים בתוך הפגנת שרירים של טילים בליסטיים ארוכי טווח. פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין, והאיום הכלכלי שנובע מכך, מעלה את חשיבות שמירת היחסים עם האיחוד האירופי – שעדיין דבק בהסכם – כמשקל נגד לסנקציות הכלכליות המתחדשות. ניתן לפרש את הופעתו המפתיעה של דף מסרים על ערכיה הנאצלים (בעיני הממשל האיראני) של המהפכה כשתדלנות כלפי האיחוד האירופי שדוגל בערכים – ולא באינטרסים – כדבק המלכד שלו. כנראה מדובר פה בניסיון מגושם כלשהו מצד איראן לחבב את עצמה על האירופאים: על אף צחצוחי החרבות ונפנופי הטילים, איראן חולקת עם אירופה ערכים אוניברסליים ולא רק אינטרסים כלכליים.

ומהם אותם ערכים נעלים? מתוך ששת היעדים הנקובים של המהפכה האסלאמית, שניים נוגעים לאיראן גופא וארבעת האחרים מתייחסים לעולם החיצוני. היעדים התוך-איראניים הם שמירת עצמאותה של המדינה ופיתוח מקיף של איראן. היעדים החוץ-איראניים הם בחלקם מוחשיים ומובנים לכול: העצמת האסלאם והתנגדות לאימפריאליזם, ובחלקם מופשטים יותר אך כאלה הנשמעים טוב בקהילות ליברליות ובקרב אבירי פוליטיקת הזהויות במערב: האדרת כבוד האנושות והגנה על המדוכאים. סביר ש"המדוכאים" שמדובר בהם הם לאו דווקא משתתפי מצעדי הגאווה באירופה, אלא השיעים בעולם האסלאמי שדוכאו בעבר על ידי הסונים. האיראנים – בחוכמה רבה – סתמו ולא פירשו.

עם זאת, המסר העיקרי הוא לא בתכנים, אלא בעצם הופעתה של כרזת "יעדי המהפכה" במהלכה של תהלוכת הטילים. השילוב של רשימת יעדים לאומיים עיקריים בתוך מפגן כוח מעיד על המעמד המיסטי כמעט של טילים בתפיסה העצמית של המשטר האיראני, על מקומם המרכזי בתורת הביטחון הלאומי ועל חיוניותם להשגת יעדיה של הרפובליקה האסלאמית.

מהי אותה תורת ביטחון ומה הם יעדיה הלאומיים של איראן? בספרות הרלוונטית ניתן למצוא ניסוחים שונים בהדגשים שונים של תורת הביטחון האיראנית. לצורך חיבור מאמר זה נעשה שימוש בניסוח הבא שהוא סיכום של מאמר שהתפרסם לפני כעשר שנים על ידי אחד ממכוני המחקר בארץ:

א. הבטחת קיומו של המשטר האסלאמי

ב. הבטחת שלמותה הטריטוריאלית של איראן

ג. שימוש במשאבי הטבע של המדינה כדי לקדם את הכלכלה ואת היעדים הלאומיים

ד. הובלת המחנה האסלאמי

ה. שדרוג מעמדה של איראן כמעצמה עולמית

ו. השגת הגמוניה במזרח התיכון בדרך של השפעה ולא בדרך של כיבוש פיזי.

שלושה מיעדים אלה עוסקים בהאדרתה של איראן ובשדרוגה המדיני ממעמד של מדינה מזרח-תיכונית שגרתית למעמד של מעצמה אזורית, ומשם לחברות מלאה במועדון המעצמות הגדולות. המפתח לשדרוג הוא השגת הגמוניה במזרח התיכון. ההגמוניה הזו תיתן בידיה את המפתח לכמחצית מעתודות הנפט של כדור הארץ, ובמקביל תהפוך אותה למנהיגת העולם המוסלמי ממרוקו ועד אינדונזיה. כאשר תגיע איראן למעמד של מעצמת האנרגיה הגדולה בעולם ושל מנהיגת העולם המוסלמי, היא תוכל לדרוש ולקבל את המושב ליד שולחן המעצמות הגדולות עם ארה"ב, רוסיה וסין. כך סבר נשיא איראן לשעבר, מחמוד אחמדינז'אד. יחד עם זאת, האופן שבו איראן שואפת להגיע למעמד הגמוני במזרח התיכון איננו בדרך של כיבושים צבאיים ושעבודן של המדינות האחרות באזור, אלא בדרך של השגת השפעה שתהפוך אותן לבנות בריתה ולמעשה לגרורותיה – לאמור, הדרך של "ייצוא המהפכה".

עקרונות בניין הכוח

עקרונות בניין הכוח הצבאי של הרפובליקה האסלאמית נגזרים מהיעדים שנמנו לעיל. העיקרון הראשון, ואולי החשוב שבהם, הוא עקרון הכפילות, לאמור, קיומם של שני צבאות זה בצד זה: האחד הוא הצבא האיראני, שהוא המשכו של הצבא הלאומי שקדם למהפכה, והאחר הוא ארגון "משמרות המהפכה" שמכיל, בין שאר זרועותיו, גם כוח צבאי לוחם במקביל לצבא הלאומי. שני צבאות אלה, בצירוף כל כוחות ביטחון הפנים (משטרה ומיליציות), כפופים למטה כללי שבראשו עומד המנהיג העליון עלי חמנאי. מטרתה של הכפילות היא להבטיח את ההנהגה העליונה מפני הסכנה שהצבא הלאומי, שבעבר לפחות היה חשוד בחוסר נאמנות למשטר האסלאמי, ייתן יד להחזרת המשטר המלוכני. משמרות המהפכה משמשים כאן ככוח האבטחה של המשטר. גם משטרים אחרים מקיימים שני צבאות כדי להבטיח את שלום המשטר.

הכפילות העיקרית מתבטאת בעיקר בכוחות המתמרנים. לכל אחד משני הארגונים – הצבא ומשמרות המהפכה – יש חילות יבשה, אוויר וים. עם זאת, יש הבדל בהדגשים ובתחומי האחריות. הגנת שמי המדינה היא באחריות הבלעדית של הצבא הלאומי. לעומת זאת, למשמרות המהפכה יש אחריות בלעדית על תחום הסייבר ההגנתי וההתקפי, על פיקוד העורף (שסמכויותיו מקיפות בהרבה מאלו של פיקוד העורף של צה"ל), על כל מערך הפיתוח, הייצור והפריסה של טילי קרקע-קרקע (טק"ק) ועל "ייצוא המהפכה". שני התחומים הללו קשורים זה בזה, כפי שנראה בהמשך.

שני הצבאות בנויים יותר להגנת שטחה הלאומי של המדינה ופחות לפלישה למדינות אחרות. המספר הכולל של לובשי המדים בשני הכוחות הצבאיים מוערך בכחצי מיליון איש, אך כלי הנשק שבידיהם מיושנים בחלקם הגדול. חיל האוויר האיראני מחזיק בצי גדול של מטוסים מדורות קודמים, שחלקם נרכש עוד בתקופת השאח הפרסי. גם צבא היבשה ממשיך להפעיל כלי רכב משוריינים מדורות קודמים. חיל הים מתבסס בעיקר על מספר רב של כלי שיט קטנים וצוללות זעירות. הגיל המתקדם של האמל"ח האיראני ניכר הן בצבא הלאומי והן בצבא של משמרות המהפכה. עם החתימה על הסכם הגרעין החלו האיראנים לדון עם רוסיה על רכש מטוסי קרב וטנקים מודרניים, אך עד היום – קרוב לשלוש שנים מאז הסרת הסנקציות – לא ידוע על כל סיכום עסקה בנושא. לפי אחת הידיעות, משמרות המהפכה סיכלו תוכנית של הצבא לרכוש כמה טייסות של מטוסי "מיג" מדגם מתקדם וצי של טנקי T90 מודרניים.

הדגש בבניין הכוח איננו על תמרון לכיבוש שטחים אלא על ספיגה, הגנת השטח פני פלישה והקרנת כוח כלפי חוץ, בעיקר בעזרת טילים קונבנציונליים (דהיינו טילים לא-גרעיניים). נראה למחבר שבשלב זה תוכנית הגרעין הצבאי היא יותר קלף מיקוח מדיני כלפי המערב מאשר פרויקט פיתוח סדור של מערכת נשק ספציפית בעל תקציבים, יעדים ולוחות זמנים מוגדרים. ההנהגה האיראנית מתייחסת לטילים קונבנציונליים כנשק אסטרטגי בזכות עצמו היכול להשפיע על מהלכי המלחמה ותוצאותיה. סביר שתפיסה זו מקורה, בין השאר, בניסיון המר של איראן מהתקפות הטילים של סדאם חוסיין על עריה הראשיות של איראן בשלהי מלחמת איראן-עיראק. התפיסה הזו של טילים קונבנציונליים כנשק אסטרטגי איננה מקובלת בישראל ובמערב, שכוחותיהם הצבאיים נשענים על חילות אוויר מודרניים ורבי עוצמה. בחשיבה הצבאית במערב, "טילים" נתפסים כמשמעותיים רק כאשר הם נושאים ראשי קרב גרעיניים. לפי אותה חשיבה, טילים "רגילים" שאינם נושאים אמצעי השמדה המונית הם נשק מסייע בלבד, מעין ארטילריה ארוכת טווח. מבחינת האיראנים, טיליו של סאדאם חוסיין העניקו לו את הניצחון במלחמה, ועל כן טילים קונבנציונליים הם נשק אסטרטגי. הניסיון המצטבר מהפעלת טיליה של איראן בשדות הקרב של סוריה ותימן מעניק אישוש ותוקף להשקפתם. אם וכאשר תפתח איראן נשק גרעיני, הטילים שכבר נמצאים בידיה יוכלו להיות מוסבים לשאת פצצות גרעיניות. טיליה של איראן מתוכננים מראש להיות רב-תכליתיים, והם מיוצרים בכמויות גדולות שנועדו הן להרתיע והן להשיג הכרעה במלחמה שלא באמצעות נשק השמדה המונית.

הטילים של איראן כזרוע אסטרטגית וטקטית

נראה שהבחירה בטילי קרקע-קרקע במקום בחילות אוויר כזרוע אסטרטגית עיקרית להרתעה ולהקרנת כוח נובעת מתמהיל של שיקולים רגשיים ופרגמטיים. בממד הרגשי, לטילים יש הילה הרואית שמקורה בתקופת מלחמת עיראק-איראן, שבמהלכה הוקם הגרעין הראשון של כוח הטילים הבליסטיים של איראן. סיפורי הגבורה על יחידת הטילים הראשונה שעליה הוטל לגמול לסדאם חוסיין על תקיפות הטילים שלו ממשיכים לככב בתקשורת האיראנית עד היום. במישור הפרגמטי, האיראנים רואים כאמור בטילים הלא-גרעיניים נשק הרתעה מהמעלה הראשונה, וכזה שיכול בסופו של דבר להכריע במלחמה. לא פחות חשוב מכך: פיתוח וייצור טילים בליסטיים דורשים מיומנות רבה, ידע מדעי ושליטה בטכנולוגיות המתקדמות ביותר שבנמצא. בהתאם, תעשיית טילים היא בית ספר לטיפוח כוח אדם משכיל ואיכותי, המהווה כשלעצמו משאב אנושי רב ערך למשק הלאומי.

כפועל יוצא מכל אלה, האיראנים אינם מוכנים לקבל על עצמם כל מגבלה מבצעית או מספרית על ייצור והפעלת הטילים שלהם. מאידך גיסא, האיראנים הכריזו מזה זמן רב על שתי מגבלות מרצון: האחת, שהטילים שלהם לא יהיו לעולם נושאי נשק גרעיני, והאחרת – שטווח הטילים שלהם לא יעלה על 2,000 ק"מ. את ההגבלות מרצון הללו הם ממחזרים מעת לעת בכישרון דיפלומטי רב. בכל פעם שבמערב עולה מחדש הדרישה להטיל מגבלות על טווחי הטילים שלהם, האיראנים מכריזים בחגיגיות כי הם החליטו להגביל מעתה את הטווח ל-2,000 ק"מ "בלבד", ומניחים בכך את דעתם של פעילי השלום באירופה. הכרזות כאלה כבר מוחזרו שלוש פעמים במהלך העשור האחרון, אבל הזיכרון במערב הוא קצר וסלקטיבי.

מה פשר ההגבלה מרצון של הטווח ל-2,000 ק"מ "בלבד"? הצצה חטופה במפת המזרח התיכון ואירופה עונה בקלות על השאלה הזו. טילים המוגבלים לטווח זה הנורים מטבריז, שבקצה המערבי של איראן, יכולים לפגוע רק באזורים מוגבלים של כמה ממדינות מזרח אירופיות החברות באיחוד האירופי ובהן יוון, בולגריה ורומניה. טילים כאלה אינם מגיעים למרכז אירופה ובמיוחד לא לגרמניה, שהיא לדעת רבים הלב הפועם של האיחוד האירופי. מנגד, טילים כאלה הנורים ממרכז איראן מכסים היטב את כל מדינות המזרח התיכון, ובמיוחד את ישראל וערב הסעודית. הגבלת טווח זו משרתת היטב את התעמולה האיראנית כי טיליה הינם "הגנתיים בלבד".

במהלך השנים נבנתה באיראן יכולת מרשימה של פיתוח וייצור טילים בליסטיים ומשגרי לוויינים מכל הסוגים. בתקופת הקיסרות הפרסית לא הייתה לאיראן כל יכולת תעשייתית צבאית של ממש. השימוש שסדאם חוסיין עשה ברקטות ובטילים כדי לתקוף את עריה של איראן המריץ את המשטר האסלאמי לפתח יכולת טילית משלו. הטילים הבליסטיים הראשונים מסוג "סקאד B" ניתנו לאיראן במתנה על ידי מועמר קדאפי, ובמקביל החל המשטר לרכוש ידע וטכנולוגיות ולבנות כושר ייצור משלו. הסיוע לכך הגיע מצפון קוריאה, מרוסיה ומסין. השלטונות האסלאמיים הקימו מרכזי פיתוח ותעשיות גדולות לייצור טילים, האחת הקרויה בראשי תיבות SHIG ועוסקת בטילים עם דלק נוזלי, והשנייה שראשי התיבות של שמה הוא SBIG עוסקת בטילים עם דלק מוצק. אף על פי שחיל האוויר של משמרות המהפכה הוא החיל שמאפיין את הדרישות מהטילים, מזמין, קולט ומפעיל את טיליה הבליסטיים של איראן, מתרבים הסימנים לכך שהארגון עצמו מקיים מרכזי פיתוח וניסויים משלו לטילים בליסטיים, במיוחד לטווח גדול מאוד.

הממשל האסלאמי מקדיש תשומת לב מיוחדת ומשקיע משאבים רבים בטיפוח כוח אדם מדעי והנדסי. לפי דיווחים שונים, פועלים כיום באיראן 10 מוסדות אקדמיים ייעודיים למדעים וטכנולוגיה, ובהם לומדים כרבע מיליון סטודנטים. בנוסף, מוסדות אקדמיים רבי יוקרה באירופה ובארה"ב ממשיכים לקלוט סטודנטים למדעים ולהנדסה מאיראן, שכמה מהם אומנם משתקעים בארצות לימודיהם אך רובם חוזרים למולדתם ותורמים בכך להגברת עוצמתה הטכנולוגית.

בעבר היו טיליה הבליסטיים של איראן דומים עד זהים לטילים צפון קוריאניים מסוימים. השוואה בין סוגי הטילים שיש כיום באיראן לבין אלה המוצגים במצעדים בצפון קוריאה מצביעה על קשר הולך ונחלש בין תוכניות הטילים של שתי מדינות אלה. על פי כל הסימנים, לאיראן יש כיום יכולת עצמית לפתח ולייצר טילים בליסטיים וטילי שיוט מכל סוג שהוא.

לפני שנים מספר נפתח בטהראן מוזאון צבאי גדול שבו מוצגים דרך קבע הטילים הבליסטיים ומשגרי הלוויינים שהיו ושנמצאים בשימוש מבצעי. מעיון בתמונות של תצוגה זו ניתן להבחין כי הטילים הבליסטיים מתחלקים לשתי משפחות: משפחה אחת בעלת טווחים הנעים בין 500 ל-700 ק"מ, ומשפחה אחרת שטווחיה נעים בין 1,300 ל-2,000 ק"מ, ואולי יותר. הדבר הבולט בתצוגה זו הוא התחום "הריק" (700 עד 1,300 ק"מ) שבין שתי המשפחות הללו. אחד ההסברים האפשריים לכך הוא שהטילים האיראניים מתוכננים לפעול בשתי זירות שונות: הזירה הרחוקה, שהיא ישראל (1,200 ק"מ מהגבול האיראני), והזירה הקרובה, שהיא מדינות המפרץ הפרסי וצפונה של ערב הסעודית עד ריאד הבירה (700 ק"מ מהגבול האיראני). אחד הטילים המיועדים לזירה הרחוקה הוא השאהאב 3 המפורסם, שבגלגולו המודרני יותר נקרא "קאדר "F וכבר הוכיח יכולת טווח של יותר מ-1,900 ק"מ בניסויים. טיל נוסף במשפחה זו הוא ה"סג'יל" הדו-שלבי בעל הדלק המוצק, שגם הוא הוכיח יכולת דומה בניסויים. לשני אלה הצטרף לאחרונה טיל שיוט משוגר מהקרקע המכונה "סומרת", שטווחו המוצהר זהה גם הוא למספר הקסם של 2,000 ק"מ, אם כי לא ידוע אם טווח זה כבר הוכח בפועל.

טילי הזירה הקרובה פחות מוכרים לציבור הרחב, אך משמעותיים לישראל לא פחות, ואולי אף יותר, מטילי הזירה הרחוקה. מדובר בשני סוגי טילים, האחד עם דלק נוזלי והשני עם דלק מוצק. הראשון, המכונה "קיאם", הוא נגזרת מודרנית של ה"סקאד" עתיק היומין. המהנדסים האיראנים האריכו את הטיל כדי להוסיף לו דלק, החליפו את מערכת ההנחיה הישנה שלו במערכת אלקטרונית מודרנית, החליפו את הרש"ק (ראש קרבי) הישן ברש"ק קטן אך זריז יותר, ושיפרו את הייצוב בעזרת סנפירים לייצוב בעזרת הטיית דחף המנוע. למעשה התקבל טיל חדש העושה שימוש בחלקים של ה"סקאד", בעיקר במנוע. טילים מסוג זה נורים מדי פעם מתימן לערב הסעודית, ועל כך בהמשך.

הטיל השני הוא פיתוח של רקטה כבדה המוכרת בישראל בשם "זלזל". המהנדסים האיראנים השתילו ברקטה הזו מערכת הנחיה וניהוג, הוסיפו לה ניווט גי'.פי.אס. והפכו אותה בכך לטיל בליסטי בעל דיוק נקודתי. הטווח המקורי של הטיל החדש (שכונה "פתח 110") היה כ-250 ק"מ. במהלך השנים נוצרו ונפרסו תצורות מתקדמות יותר של הטיל הזה, וכיום הטווח המוצהר של הגרסה העדכנית שלו (המכונה "זולפיקאר") הוא 700 ק"מ. ביוני 2017 הוכיחו טילים מסוג זה יכולת הגעה לטווח של כ-640 ק"מ.

טיליה של איראן בפעולה

איראן אינה מהססת להשתמש בטילים הבליסטיים שלה נגד אויביה המיידיים. שלוש פעמים במהלך השנה וחצי האחרונות נורו טילים מסוג "זולפיקאר" ו"פתח 110" על בסיסים של ארגונים עוינים בסוריה ובעיראק. ביוני 2017 ושוב בספטמבר 2018 נורו מטחים מעורבים של טילי "קיאם" ו"זולפיקאר" על בסיסי דאע"ש בסוריה – בשני המקרים כתגמול על פעולות טרור של ארגון זה בתוך שטח איראן. בשני המקרים נורו הטילים הללו בלילה, ובשניהם לא התקבל דיווח אמין על דיוק הפגיעות. לעומת זאת, אירוע הירי השלישי שאירע בתחילת ספטמבר 2018 היה בשעות היום, וזכה לסיקור נרחב בתקשורת הכורדית. ירי זה היה למעשה סיכול ממוקד שנועד לחסל את צמרת הפיקוד של ארגון מורדים הפועל בקרב האוכלוסייה הכורדית באיראן עצמה. מהתיעוד והעדויות בתקשורת נראה שהסיכול הממוקד הצליח. שמונה טילים מאזור טבריז שבאיראן, מרחק של כ-220 ק"מ מהמטרה, פגעו בחלקם בדיוק מרשים בבניין המפקדה וחיסלו את ההנהגה שהייתה מכונסת באותה עת לישיבה. סרטי הווידאו שפורסמו מראים כשל באחד הטילים, ויש סימנים לכך שטיל נוסף כשל אף הוא. אך אפילו אם רק 6 מתוך 8 טילים פעלו כשורה – המשימה בוצעה, והטיל הזה הוכיח אמינות סבירה המאפשרת שימוש מבצעי ללא מגבלות.

טיליה של איראן הם עמודי תווך ב"ייצוא המהפכה" שמופקד בידיו של ארגון "אל קודס", בראשותו של גנרל משמרות המהפכה קאסם סולימאני. למרות שיוכו למשמרות המהפכה, הגנרל סולימאני כפוף ישירות למנהיג העליון, עלי חמנאי, תוך עקיפת פיקוד משמרות המהפכה והמטה הכללי של הכוחות החמושים. הידיעות אומרות שלסולימאני יש גישה ישירה למנהיג העליון והוא מקבל את הוראותיו ישירות ממנו. גדודי "אל קודס" מונים כ-5,000 לוחמים קבועים ועוד כ-10,000 לוחמים מקומיים חמושים, מעין "לגיון זרים". תקציבו של הארגון הזה עמד בשנת 2017 על 2.5 מיליארד דולר, שהם קרוב לחמישית מתקציב הביטחון הכולל של איראן לשנה ההיא. ייתכן שסכום זה מהווה תקציב תפעולי בלבד, ואיננו כולל את שוויים הכספי של הטילים וכלי הנשק האחרים שקאסם סולימאני מעביר לבנות בריתה של איראן באזור. ארגון "אל קודס" פועל בכל מקום במזרח התיכון שבו יש לאיראן דריסת רגל ובכלל זה תימן, עיראק, סוריה, לבנון ורצועת עזה. המעורבות של הארגון בתימן מהווה דוגמה מובהקת לשיטות הפעולה שלו. ארגון "אל קודס" מבריח לממשל הח'ותי שבצנעא אמצעי לחימה למכביר ובהם רקטות, טילים בליסטיים ואפשר שגם טילי שיוט. הארגון הצליח להבריח לתימן טילים בליסטיים מסוג "קיאם" שפורקו למקטעים קטנים לצורך השילוח, ורותכו מחדש על ידי בעלי מלאכה מקומיים בעבודה גסה למדי. בעזרת טילים אלה תקפו הח'ותים פעמים מספר את בסיסי האוויר והנמלים הצבאיים הסעודיים שבדרום המדינה. יתרה מכך: המהנדסים האיראנים פיתחו דגם קל יותר של אותו טיל שמסוגל להגיע לטווח של 1,000 ק"מ (במקום הטווח המקורי של 700 ק"מ). הח'ותים משתמשים בדגם זה על מנת לתקוף מטרות אסטרטגיות בעומק ערב הסעודית, ובהם את העיר ת'עיף שהיא בירת הקיץ של הממלכה, את נמל התעופה של עיר הנמל הראשית ג'דה ואת בית הזיקוק הגדול ביותר של סעודיה בעיר יאנבו. עיר הבירה ריאד הותקפה בטילים כאלה פעמים מספר במהלך השנה הקודמת והשנה הנוכחית. ההתקפה הנועזת ביותר שקאסם סולימאני סייע לה הייתה ירי של טיל שיוט "סומר" אל תחנת הכוח הגרעינית באבו דאבי הנמצאת בשלבי בנייה – מרחק של כ-1,400 ק"מ מצפון תימן. התקיפה אומנם נכשלה והטיל לא הגיע ליעדו, אבל התעוזה שבתקיפה כור גרעיני מדגימה את הנכונות האיראנית לקחת סיכונים משמעותיים בדרך להשתלטות על תימן.

הטילים המדויקים מסדרת "פתח 110" (עם דלק מוצק) שהוסבו מרקטות לא-מונחות כיכבו במלחמת האזרחים בסוריה ונורו שם על כוחות המורדים בכמויות גדולות. בישראל טילים אלה מכונים בשםM600 , אך הסורים מכנים אותם "תישרין" על שם מלחמת יום כיפור שהתקיימה בחודש תישרין של לוח השנה המוסלמי, ושהסתיימה לדעתם בניצחון על ישראל. מאידך גיסא, התמונות בתקשורת מראות שה"תשרין" זהה בכל פרטיו – למעט הצבע – לטיל האיראני המקורי. סביר להניח שחלקם של הטילים הללו שבשירות סוריה, אם לא כולם, הינם טילים איראניים צבועים מחדש.

אנשיו של קאסם סולימאני היו אלה שהבריחו לרצועת עזה מכונות וחומרים לייצור רקטות ארוכות טווח, מסוג אלה שנורו לבאר שבע ולתל אביב באוקטובר השנה. בעיצומו של מבצע "צוק איתן", בקיץ 2014, התפארו האיראנים בכך שהם הקימו את תעשיית הרקטות של החמאס והג'יהאד האסלאמי, הבריחו לרצועת עזה את המכונות לקווי הייצור והטיסו את הטכנאים של הארגונים הפלשתינאים לאיראן כדי להעביר להם קורסי ייצור בתעשיית הטילים האיראנית. ארגון "אל קודס" הוא זה שעוסק בהתבססות איראן בסוריה, ופעיליו היו מטרה לתקיפות חיל האוויר הישראלי במערכה המכונה "המלחמה שבין המלחמות". אך מכל אלה, המבצע הגדול ביותר של הארגון הזה עד כה היה הקמתו וציודו של ארגון החיזבאללה הלבנוני בכמויות דמיוניות כמעט של רקטות, ובמספר משמעותי של טילים בליסטיים. בין שפעת הרקטות שהועברה לחיזבאללה עוד בתחילת שנות ה-2000 נמנו הרקטות הכבדות אך הלא-מונחות מסוג "זלזל", שטווחם הספיק כדי לפגוע בתל אביב. השמדתן של רקטות אלה הייתה אחד היעדים העיקריים של תקיפת חיל האוויר בערבו של היום הראשון של מלחמת לבנון השנייה. ואכן, במהלך המלחמה הזו לא נרשם כל ירי של "זלזל" לעבר ישראל, למרות איומיו של חסאן נסראללה לתקוף "הרבה מעבר לחיפה".

משמעויות לישראל

כפי שצוין לעיל, מקורו של הטיל האיראני המדויק ובעל הדלק המוצק "פתח 110" הוא ברקטה הלא מדויקת "זלזל". האיראנים מייצרים את הטילים המדויקים שלהם מלכתחילה, אך במקביל הם פיתחו שיטה להסבת רקטות "זלזל" לא מדויקות מהמלאי לטילים מדויקים דמויי "פתח 110". ההסבה אינה מסובכת, ועיקרה הוא השתלת מנגנוני דיוק והיגוי ב"זלזל". הדבר ניתן להיעשות בבתי מלאכה פשוטים למדי. בנאומו בפתיחת מושב האו"ם, שנישא ב-27 לספטמבר, הציג ראש הממשלה בנימין נתניהו צילום אווירי של ביירות שעליו צוינו מקומותיהם של שלושה בתי מלאכה כאלה הממוקמים באזורים צפופי אוכלוסייה וליד נמל התעופה הבינלאומי של לבנון שבמערב העיר. ממשלת לבנון הזמינה את כתבי העיתונות לסייר במקומות אלה. הסיור התקיים כשלושה ימים לאחר חשיפת האתרים על ידי ראש הממשלה, ובשני האתרים שבהם ביקרו הכתבים לא נמצאו מתקנים להסבת טילים (הכתבים לא הורשו להיכנס לאתר השלישי). העדרם של מתקנים כאלה איננו מעיד על מידע שגוי – המתקנים פשוטים למדי ושלושה ימים הם די והותר כדי להעבירם למקומות אחרים. ב-19 באוקטובר דיווחה רשת "פוקס" האמריקאית שהאיראנים כבר העבירו לחיזבאללה לפחות משלוח אחד של ערכות להסבת רקטות ה"זלזל" לטילי דיוק. עתה, כשברשותם כבר מצויים בתי המלאכה, המתקנים וערכות ההסבה, אין כנראה כל מניעה לחיזבאללה מלהתחיל בהפיכת רקטות ה"זלזל" שבמלאי שלהם לטילים מדויקים שיוכלו לפגוע כמעט בכל מטרה בישראל.

טילים מדויקים הם מה שמכונה בתקשורת "שוברי שוויון", והופעתם בידי החיזבאללה מהווה מפנה אסטרטגי משמעותי ביחסי הכוחות. רקטות וטילים לא-מונחים נקראים בעגה המקצועית "נשק סטטיסטי" שמתפזר לפי תורת הסיכויים סביב המטרה. נשק כזה יעיל לצורך התקפות טרור על מטרות שטח כמו ערים ויישובים, אך אין הוא מציב איום משמעותי על מטרות נקודה כמו בניינים ספציפיים או מתקנים אסטרטגיים. טילים מדויקים משנים מצב זה מהקצה אל הקצה עקב יכולתם לפגוע במדויק במטרות אסטרטגיות – כפי שטילי ה"פתח 110" האיראניים הוכיחו בתקיפת המפקדה הכורדית וחיסול בכיריה בספטמבר 2018. יכולת כזו היא שוות ערך ליכולות שהיו עד עתה נחלתם של חילות אוויר בלבד, והיא מפצה את ארגוני הטרור על נחיתותם באוויר. האִמרה כי טילים מדויקים הם "חילות אוויר לעניים" קולעת למדי. טילים אלה אינם עוד סוג של איום טרוריסטי – הם מהווים איום צבאי ממשי הנותן בידי ארגונים צבאיים מדינתיים ולא-מדינתיים יכולות של חילות אוויר מודרניים בכל הנוגע לתקיפת מטרות ערך. הביטוי "נשק שובר שוויון" מחטיא את השינוי האמיתי: מדובר בנשק שיוצר שוויון בין כוח האש של מדינה לבין כוח האש של מיליציות.

מדינת ישראל מהווה מטרה כמעט אידיאלית לטילים מדויקים מכיוון שממדיה הקטנים מאפשרים לפגוע בכל נקודה בשטחה, והיא משופעת במטרות ערך – מתקני תשתית לאומיים ובכללם תחנות כוח, צומתי תקשורת, מפעלי התפלת מים ולאחרונה גם מתקני הפקת גז בים התיכון. גם תשתיות צבאיות כמו שדות תעופה הינן מטרות פגיעות לטילים כאלה. הופעת הטילים המדויקים באיראן, ובידי סוריה והחיזבאללה בפרט, מעמידה בפני ישראל אתגרים קשים ומורכבים. המענים שמדינת ישראל הציבה עד כה בהתקפה ובהגנה אינם מספקים, ויש צורך דחוף להוסיף להם מענים נוספים ובהם הקשחת מתקני תשתית לאומיים לצורך שרידות בהתקפות טילים, ופיתוח חלופה ליכולות התקיפה של חיל האוויר במצב שבו אש הטילים המדויקים תשחק את יכולותיו, גם אם באופן זמני.

האם ניתן לעצור את תוכניות הטילים האיראניות באמצעים דיפלומטיים?

בתחילת המו"מ עם איראן על התוכנית הגרעינית שלה, אחת המטרות של מדינות המערב הייתה להטיל מגבלות על הטילים האיראניים. לאחר חתימת ההסכם הוברר שבפועל לא נעשה כל דבר ממשי בנושא. הסכם הגרעין – או ליתר דיוק, החלטת מועצת הביטחון שכללה את נוסח ההסכם – כוללת סעיף ה"קורא" לאיראן, אך אינו מחייב אותה, להימנע מלייצר ומלערוך ניסויים בטילים "שתוכננו במיוחד להיות מסוגלים לשאת נשק גרעיני". ניסוח זה הוא דו-משמעי. מנהלי המו"מ במערב טענו שהכוונה היא לטילים שיכולים לשאת נשק גרעיני (כמו השיהאב 3, המונע בדלק נוזלי, והסג'יל, המונע בדלק מוצק) גם אם לא תוכננו במיוחד לשם כך. האיראנים טוענים שאף אחד מהטילים שלהם לא תוכנן במיוחד לשאת נשק גרעיני, ולכן תוכניות הטילים שלהם אינן מפרות את ההסכם. במציאות, האיראנים צודקים: אף על פי שבחשיפת ארכיון הגרעין האיראני התגלתה תוכנית להשתיל ראש נפץ גרעיני בטילי "שיהאב 3", המדובר הוא בהשתלה בתוך טיל קיים, ולא תכנון מראש של טיל עם רש"ק גרעיני. אין כל ספק שמנהלי המו"מ במערב היו מודעים היטב לכפל הלשון שבסעיף הטילים של הסכם הגרעין, ולכך שהדבר מעניק לגיטימציה לתוכניות הטילים של איראן. הסכמתם לסעיף הזה מצביעה בבירור שלמען הגעה להסכם על הקפאת התוכנית הגרעינית – מפוקפק ככל שיהיה – הם ויתרו לחלוטין על הקפאה של תוכנית הטילים האיראנית.

האם ניתן לאלץ את איראן להגביל את הטילים שלה באמצעות סנקציות ומהלכים דיפלומטיים חדשים? הדבר מוטל בספק רב. הטילים הינם עמוד תווך למימוש החזון ותורת הביטחון הלאומי של הרפובליקה האסלאמית. ההשתלטות על המזרח התיכון באמצעות הקמת אזורי השפעה נמצאת בעיצומה וזוכה להצלחה בעיראק, בסוריה ובלבנון. כדי להשלים את התהליך צריכה איראן להכפיף לרצונה את ערב הסעודית ולנטרל את ישראל. איראן אינה בונה צבא המוני כדי לכבוש ולהשתלט על מכה, מדינה וירושלים: במקום זה היא מפעילה "לגיונות זרים" של מיליציות מקומיות, שהחיזבאללה הלבנוני הוא הדגם הבולט שלהם. הטילים שאיראן מספקת ללגיונות הזרים שלה הינם כוח המחץ האסטרטגי המאיים כיום על סעודיה מבסיסים בתימן, ועל ישראל מבסיסים בלבנון. מעבר לכך, איראן מגבה את כוחות המחץ האלה בעזרת כוח הטילים ארוך הטווח שלה שיכול לפגוע בכל מטרה במזרח התיכון מבסיסי שיגור באיראן עצמה. מתקבל שהגבלה על תוכניות הטילים של איראן פירושה הגבלה על מימוש החזון של המשטר האיראני. הסיכוי שמשטר זה יסכים למגבלות כאלה – ויהיה הלחץ הכלכלי עליו אשר יהיה – זניח למדי. הטילים של איראן יהיו איתנו והאיום שלהם ילך ויגבר, עד היום שבו המשטר יתמתן – או יוחלף.


תמונה: Bigstock

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *