להמשיך “לכסח את הדשא”

מבצע ״חומת מגן״ עצמו השיב את חופש הפעולה לצה״ל בערים שהועברו לפלסטינים במסגרת הסכמי אוסלו, ואת אותו חופש פעולה יש לנצל על מנת למקסם את הישגי המבצע הנוכחי בג׳נין.

על רקע פיגועי הטרור של הזמן האחרון הולכים ומתרבים הקולות הקוראים למבצע נוסח “חומת מגן” ביישובים הערביים ובערי יו”ש. קולות אלה הינם פופוליסטיים ונטולי קשר למציאות: בהעדר מודיעין ממוקד על מקום הימצאם של כלי הנשק בחברה הערבית, פעילות צבאית בקרבה תניב פירות מעטים ותגרור תסיסה רבה בתוכה. אין ספק כי יש צורך להגביר את מאמצי איסוף הנשק בחברה הערבית באמצעות הגברת שיתוף הפעולה בין כוחות ביטחון הפנים ובינם לבין מנהיגי המגזר, אולם מכאן ועד מבצע צבאי כנגד מחזיקי תעודת זהות כחולה – ארוכה הדרך.

גם מבצע מקיף נוסח “חומת מגן” בערי יו”ש אינו ישים לפי שעה, הן מטעמי לגיטימציה בינלאומית והן משיקולי עלות-תועלת. לא בכדי התעכב ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, כשנה וחצי עד שהורה על מבצע “חומת מגן”, וזאת רק לאחר שהשתכנע כי הצבא מוכן כראוי והמבצע נתחם למשימה ברורה ומוגדרת, והעיקר – כי מובטחת למבצע תמיכה לאומית מקיר לקיר, כמו שאכן היה.

שרון, למוד הניסיון המר ממלחמת לבנון הראשונה, ביקש גם את הלגיטימציה הפוליטית מהשמאל הישראלי לפני יציאה למבצע קרקעי רחב. זו הגיעה לאחר הפיגוע במלון “פארק” בנתניה, שהיה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל. הן מבחינת הציבור בישראל והן מבחינת דעת הקהל העולמית סיפק הפיגוע, שהיה שיאו של גל טרור שבמהלכו נהרגו כאלף ישראלים, לגיטימציה לפעולה. נראה כי למרבה הצער רק כאשר סאת הנפגעים עולה על גדותיה מתקבלת הלגיטימציה לפעולה רחבה. במונחים של האינתיפאדה השנייה, מספר הפיגועים הנוכחי עודנו זניח ועל כן אופציה זו אינה על השולחן בשלב זה, בייחוד לא בתקופת חג הפסח ובמקביל לו – הרמדאן.

לאור זאת נראה כי האפשרות הסבירה ביותר היא העצמת הלחץ הצבאי על ג’נין, מעבר לבידודה הכלכלי, באמצעות סדרת מהלומות כירורגיות המבוססות על מודיעין מדויק, תוך פגיעה מינימלית ככל האפשר בבלתי מעורבים על מנת לשמר את הלגיטימציה הבינלאומית. להתמקדות בג’נין סיבות מספר.

ראשית, היא הפעילה בערי יו”ש מבחינת הטרור ומהווה חממה גם לפעילות פלילית. לראיה, חלק מהנמלטים מכלא גלבוע מצאו שם מסתור, גם אם לזמן קצר; בימים האחרונים סוכלו חוליות טרור אחדות שיצאו מאזור ג’נין, והמחבלים בשני הפיגועים, בבני ברק ובתל אביב, הינם תושבי ג’נין רבתי. ניכר כי הם אומנו היטב, לנוכח הפגיעות המרובות שהצליחו להסב. כמו כן, מנגנוני הביטחון הפלסטיניים נסוגו זה מכבר מהעיר והיא נמצאת כיום בשליטת פלגי הטרור השונים. לאור זאת, ג’נין היא יעד ראשון במעלה לפעולה.

שנית, מעבר ליעילות הטמונה בריכוז מאמץ בתא שטח אחד, שימוש מצומצם בכוח הינו קל יותר לעיכול מבחינה ציבורית ומקטין את הפוטנציאל של הבערת כל יו”ש. כמו כן, ג’נין נחשבה למאתגרת מבין ערי יו”ש גם בימי “חומת מגן”. אז היה מחנה הפליטים בעיר מעוז עיקש של לחימה, כוחות צה”ל ספגו בו את מספר הנפגעים הגדול ביותר, ובמשך זמן ממושך הייתה קיימת רתיעה פסיכולוגית בקרב מקבלי ההחלטות בכל הקשור לביצוע פעולות קרקעיות במחנות פליטים ובמרכזי הערים.

רק בעקבות לחצם של מפקדי חטיבות אושרו פשיטות של חטיבת גולני על מחנה הפליטים בג’נין ובו בזמן של חטיבת הצנחנים על מחנה הפליטים בלאטה בשכם, בפברואר 2002. פשיטות אלה היוו נקודת מפנה ושבירת המחסום הפסיכולוגי בקרב ההנהגה בכל הקשור לביצוע פעולות קרקעיות במחנות פליטים ובמרכזי הערים. הקרבות האלה, שהסתיימו במספר נפגעים קטן יחסית לכוחותינו ובנפגעים אזרחיים מועטים בקרב הפלסטינים, היו המרכיב המכריע בהחלטת הקברניטים לצאת למבצע “חומת מגן” והחזירו את דפוס הפעולה הזה לסל הכלים של צה”ל.

המבצע עצמו השיב את חופש הפעולה לצה”ל בערים שהועברו לפלסטינים במסגרת הסכמי אוסלו, ואת אותו חופש פעולה יש לנצל על מנת למקסם את הישגי המבצע הנוכחי בג’נין. מלבד האפקט ההרתעתי שיהיה טמון במבצע צבאי מוצלח בעיר, הוא יהווה גם מעין “ניסוי כלים” והכשרת המוחות והלבבות לפעולה צבאית עתידית בערים נוספות ביו”ש, ככל שהמצב הביטחוני יצריך זאת.

שלישית, אולי טמונה כאן הזדמנות לשיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית. בנובמבר 2021 ניסה אבו מאזן להוציא לפועל מבצע לאיסוף נשק נגד הארגונים החמושים בג’נין ונחל כישלון חרוץ. לאחר הכרזה על מבצע שיארך חודשים נכנסו אנשי כוחות הביטחון הפלסטיניים למחנה הפליטים, אבל עזבו לאחר יומיים בלבד ללא הישג, זאת בגלל קבלת פנים אלימה מצד יושבי המחנה. לפיכך, שילוב זרועות אד-הוק עם הרשות הפלסטינית לטובת ביעור הנשק והחזרת המשילות לג’נין יכול להיות חסכוני יותר במונחי חיי אדם, עבור אבו מאזן וישראל כאחד. פעולה משותפת עם הרשות הפלסטינית אף עשויה להגביר את תמיכת הקהילייה הבינלאומית, אף על פי שהיא תחייב את ישראל לבלוע לא מעט צפרדעים, בדמות הגינוי הרפה שנשמע מאבו מאזן בתגובה לפיגועים והתמיכה הכלכלית במשפחות המפגעים.

כנגד “המפגעים הבודדים” – תופעה שצמחה בעיקר בעשור האחרון – אתגר הסיכול קשה פי כמה, עקב החתימה המודיעינית הנמוכה שהם משאירים, הרקעים המגוונים שמהם הם מגיעים, המודיעין הדל על אודות כוונותיהם והאמל”ח שבו הם עושים שימוש, על פי רוב סכינים או כלי רכב. בהקשר זה, עיקר פעילות הסיכול אמורה להתבצע אל מול מוקדי ההסתה – הרשתות החברתיות, המסגדים ובתי הדפוס המפיצים עלוני הסתה – וגם מול נבחרי ציבור פלסטינים המברכים על פעולות טרור נגד ישראל. למשל, ניטור חשבונות הפייסבוק של בעלי עבר ביטחוני כדבר שבשגרה עשוי לאתר רמזים לכוונתו של מאן דהוא לבצע פיגוע, כפי שאכן נתגלה בדיעבד במקרים רבים.

יש לזכור כי אין בכוחו של שום מבצע צבאי, רחב ככל שיהיה, כדי לעקור לצמיתות את קיני הטרור או את המוטיבציה להוציא לפועל פיגועים, מג’נין או מכל מקום אחר. כשבועיים בלבד לאחר תום “חומת מגן”, בשלהי אפריל, התרחשה סדרת פיגועים בעורף המדינה, ולאחריה, ביוני 2002, יצא צה”ל למבצע “דרך נחושה” שבמסגרתו כבש צה”ל שוב את הערים, פשט על כפרים ופעל במחנות הפליטים. צה”ל הפעיל חטיבות סדירות רבות בגזרות של חטיבות מרחביות. פעילות זו התמשכה חודשים רבים באותו תא שטח. בעקבות הלחץ הצבאי הרצוף ביו”ש, והסיכולים הרבים של פיגועי טרור על ידי כוחות הביטחון, הכריזו הפת”ח, הג’יהאד האסלאמי והחמאס ב-29 ביוני 2002 על “הודנה” לשלושה חודשים, זו הופרה עד מהרה, כוחות צה”ל נכנסו שוב לערים וכך חוזר חלילה.

אין תחליף לנוכחות פיזית רצופה של צה”ל והשב”כ בשטח, אולם חיכוך גבוה מתמיד עם הפלסטינים גובה מחיר כבד. לפיכך, נראה כי פעילות צבאית נוסח “כיסוח דשא” – מבצעים מוגבלים מעת לעת בכדי לפגוע ביכולות הצבאיות המשתקמות של ארגוני הטרור – הינה הכרחית. אם בכך יהיה כדי לקנות שקט, ולו זמני, עבור אזרחי ישראל – דיינו.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר