בתחילת מלחמת "חרבות ברזל" הופתע צה"ל מאיום הרחפנים והכטב"מים שבידי חיזבאללה, והתקשה למצוא לו פתרון. הדבר היה אף על פי שצה"ל היה מודע לאיום, עסק בו והיה משוכנע שהוא נמצא במצב טוב בנוגע לאיום זה. הדבר מזכיר את "הפתעת" הנ"ט במלחמת יום הכיפורים, שלא אמורה הייתה להיות הפתעה כלל; השוואה בין המקרים יכולה ללמד הרבה על הסיבות שבגללן מה שהיה איום מוכר הופך ל"הפתעה". זו אינה בעיה של מודיעין ומחסור במידע, אלא של הבנת המשמעות של המידע. הבעיה איננה של ידע אלא של דמיון, לכן הפתרונות לא יבואו מתחום המודיעין, והדגש על "הפתעה" בלי להבין את התהליכים המובילים אליה איננו מועיל. יתרה מכך: גם לאחר תחילת המלחמה, היכולת להתמודד עם איום כזה תלויה בבניין הכוח ותורת הלחימה – וגם בגמישות להסתגל במהירות לאיומים חדשים; בהיעדרה, גם אחרי שהאיום מובן, קשה להתמודד איתו.

מאמר זה טוען כי הן "הפתעת" הנ"ט והן "הפתעת" הרחפנים והכטב"מים היו, כהגדרתה של מישל ווקר, לא "ברבור שחור", אירוע בלתי צפוי ובלתי מוכר שקשה להיערך אליו,[1] אלא "קרנף אפור", שהוא "איום סביר מאוד, בעל השפעה גדולה: משהו שהיינו צריכים לראות מגיע, כמו קרנף במשקל שני טונות המכוון את קרנו לכיווננו ומתכוון להסתער…". כמו בן הדוד שלו, הפיל בחדר, קרנף אפור הוא משהו שהיינו אמורים לראות בבירור, ולו בשל גודלו. אולם בפועל, דווקא האופי הברור לכאורה של האיום הוא "חלק ממה שגורם לנו להיות כה גרועים בתגובה…".[2] דווקא משום שלכאורה האיום ברור, ומשום שמדברים עליו, ההפתעה כאשר הוא מתגשם בצורה אחרת משציפינו גדולה מאוד. ההפתעות אינן תמיד מחדלים, שניתן למונעם בקלות לו רק מישהו היה עושה את עבודתו כמו שצריך, אלא תוצאה של קושי לדמיין את השתנות האיום, ולפעמים – אפילו בעיות שנוצרות מהפקת לקחים טובה למדי, שבהמשך הופכת לשגויה עקב השתנות האיום או הנסיבות.

מקובל שצה"ל הופתע מהופעת טילי הנ"ט המצריים במלחמת יוה"כ, ולא בצדק. כך למשל תיאר הכתב הצבאי רון בן ישי כי כשנתיים לפני מלחמת יום כיפור ראה מעבר לתעלת סואץ שיירה מצרית של שריוניות ש"נכנסו בינתיים מאחורי סוללת עפר גבוהה שהסתירה אותם, ופתאום התרוממו מאחורי הסוללה מעין גגונים, שלתחתיתם היו צמודים טילים קטנים". לאחר ששב ארצה חיפש ומצא שאלה טילי "סאגר" חדישים ולא מוכרים, אולם דובר צה"ל מנע את פרסום הדברים כדי לא "לעשות פניקה בציבור". כתוצאה מכך, "המורל של הציבור נשאר גבוה להפליא", כתב בן ישי, "ואנשי המילואים נשארו חפים מיֶדע עוד כשנתיים. במלחמת יום הכיפורים שמעתי את הצעקות בקשר. מפקדי הטנקים שנלחמו בחווה הסינית הוכו בהפתעה ובהלם, כשעשרות, אולי מאות, טילי סאגר זמזמו סביבם ופגעו בטנקים שלהם. הם, שהורגלו לטילי 'שמל' האיטיים, לא ידעו כיצד להתמודד עם הטילים הלא מוכרים, המגיעים במהירות כפולה ובנחילים מתוך הדיונות".[3] הטיל, אם לשאול ביטוי מעזר וייצמן, כופף את תותח הטנק.

תיאור זה מייצג נאמנה את הזיכרון הציבורי בנוגע לטילי הנ"ט והשפעתם. הוא פחות מייצג את המציאות.[4] בזמן קרבות החווה הסינית כבר היו אנשי השריון של צה"ל מודעים לאיום הנ"ט,[5] ואופן הפעלת הנ"ט גם הוא היה שונה מהמתואר אצל בן ישי, עקב הקושי להפעיל את ה"סאגרים" בקרב לילה,[6] וגם כיוון שהקרב בחווה הסינית התנהל ברובו בטווחים קצרים שבהם באו לידי ביטוי יותר מטולי RPG אישיים לצד טנקים ותותחים נגד טנקים, מאשר טילים כמו ה"סאגר" שטווחם המינימלי היה כמה מאות מטרים.[7]

אמונה רווחת היא כי טילים נגד טנקים היו אחראיים לרוב אבדות השריון של צה"ל.[8] גם זה איננו נכון, ועל כך להלן; טילי הנ"ט היו בהחלט קטלניים, אולם רוב הטילים שנורו לא פגעו, ורוב הפגיעות לא היו מנשק נ"ט, לא כל שכן מטילי "סאגר".

ועדת אגרנט טענה כי צה"ל שגה בהתייחסותו לטילי הנ"ט ו"נקודת המוצא הצטמצמה רק בהתחמקות של טנק מטיל 'סאגר' […] במקום לראות את מערכות נשק הנ"ט כ'קונצרט' נ"ט משולב ומתואם".[9] דבר זה נכון, אולם אינו עונה במידה מספקת על השאלה למה שגה צה"ל בצורה כזו. "הפתעת" הטילים נגד טנקים וקשיי ההתמודדות איתם לא נגרמו בגלל צנזורה, הסתרה, שלומיאליות, או בגלל חוסר מודעות לכך שלמצרים היו טילי סאגר, וגם לא בשל המפרט של הטילים.

ב-1973, איום הנ"ט כבר היה ותיק. לצה"ל היו טילי נ"ט כבר משנת 1956. למעשה, לצה"ל היה יותר ותק בהפעלת טילי נ"ט מאשר בהפעלת טילי אוויר-אוויר.[10] במלחמת ששת הימים הפעילו גם המצרים וגם הישראלים טילי נ"ט בתוצאות מצומצמות מאוד – רק ארבעה טנקים ישראליים נפגעו מנ"ט ב-1967. בין 1967 ל-1973 פירק צה"ל את גונדות הנ"ט שלו בעקבות ביצועים לא מספקים בתרגיל, וכן כיוון שהטנקים נתפסו כמי שיובילו את הלחימה והנ"ט נתפס במידה רבה כמשני עד מיותר.[11]

קיומו של טיל ה"סאגר" בידי המצרים והסורים היה מוכר לישראל, עוד בטרם נתקלו האמריקאים בטיל במלחמת וייטנאם.[12] גם המפרט הטכני היה מוכר בעיקרו.[13] ב-7 ביולי 1970 פגעו המצרים בטנק ישראלי באמצעות טיל סאגר, וזה הסב לו נזק קל. האלוף אריאל שרון טען בעדותו בפני ועדת אגרנט כי כאלוף פיקוד דרום "הכרתי את הנשק הזה" בשל הירי המצרי בסוף מלחמת ההתשה, שלרוב החטיא (הוא המעיט בחשיבות הטילים במלחמה).[14]

הופצו לקטי מודיעין ביחס לסאגר ולאיום הנ"ט, ולפחות חלקם היו מסווגים "סודי" בלבד – כלומר, לא מסווג מדי מכדי שהמידע יגיע למפקדים ולוחמים. נטען כי דו"ח שכזה זכה לתפוצה רחבה אך "כנראה לא נלקח ברצינות יתרה".[15] עם זאת, ככל הנראה התמקדו כל הדו"חות הנ"ל במפרט הטכני של הטיל וביצועיו, ולא במשמעויות האפשריות של תורת לחימה המסתמכת על מסות של טילי נ"ט, זאת אף על פי שהסובייטים עצמם, ספקי הנשק למצרים, החלו להתייחס לנ"ט כמקביל של מכונת הירייה במלחמת העולם הראשונה מול הפרשים, ופרסמו ספרים ומסמכים בהתאם. המצרים עצמם כתבו דוקטרינה לגדוד טילים מונחים נגד טנקים כבר ב-1971, אם כי לא ברור האם היה לישראל עותק בטרם המלחמה.[16] בעז כהן, שהיה מדריך בקורס קציני שריון בטרם המלחמה, סיפר לימים כי לא היה צריך להיות מופתע מאיום הנ"ט, שכן "חניכים שלי עשו עבודה על טילי הנ"ט המצריים במלחמת ההתשה".[17]

בייחוד בגזרה הצפונית היה ה"סאגר" מוכר. ב-8 בינואר 1973 ירו הסורים עשרות טילי סאגר על כוחותינו במהלך יום קרב, והשמידו טנק ישראלי. מפקד אוגדה 36, רפאל איתן, הורה על הקמת דיפונים מיוחדים להתגוננות בפני טילי הנ"ט, ואלה אכן מנעו פגיעות בתקרית הבאה. משה צוריך, קמ"ן חטיבה 188, סיפר כי החטיבה הפיקה לקחים מהיתקלות בטילי ה"סאגר", פיתחה תורת לחימה והפיצה אותה הלאה. יאיר נפשי, מג"ד 74 במלחמה, טען לימים כי מפקד גייסות השריון, אברהם אדן, התנגד לתרגולות אלו שכן היו בניגוד לתורת הלחימה ולא אפשר את הפצתן; אולם בעדותו בפני ועדת אגרנט טען מח"ט 460 גבי עמיר כי התרגולות בצפון אומנם היו מוכרות, אך לא רלוונטיות לדרום, שכן בצפון "הם עומדים בעמדה מראש שהיא מטווחת על כל מינ[!] טווחים והם יורים טילים למטרות מזדמנות, מה שהיה בצפון, לעומת כניסה למארב"[18] שהייתה נפוצה בדרום ודרשה תרגולות אחרות.[19]

באוגוסט 1973, במהלך דיון אצל ראש מחלקת אמל"ח יבשה בנושא נטרול טילי נ"ט, סבר אמ"ן מחקר כי "הסכנה הממשית ובעלת הממדים הרציניים יותר לשימוש בטילי נ"ט נגד כוחותינו קיימת בגזרה הסורית דווקא".[20] הערכה שכנראה נגזרה מההנחה כי לא תהיה מלחמה כוללת בעתיד הנראה לעין אלא לכל היותר מלחמת התשה נוספת. הערכה זו החמיצה את העובדה שבעוד שצה"ל רצה עוד מלחמת ששת הימים, המצרים בשום אופן לא רצו עוד מלחמת ששת הימים, והדבר השפיע על האסטרטגיה והטקטיקה שלהם.

לאחר ההצלחה האדירה במלחמת ששת הימים, ובהינתן שרמת הלוחמים הישראלים הייתה גבוהה משל יריביהם הערבים, רצה צה"ל לחזק את הצלחותיו המוכחות. אלוף אברהם אדן, מפקד גייסות השריון, אמר לימים כי "לקח צבאי חשוב" ממלחמת ששת הימים היה כי יש לבסס את "עוצמת צבא היבשה על כוח שריון גדול ככל שיתאפשר". מספר הטנקים אכן גדל מ-1,093 טנקים ומשחיתי טנקים כשירים בפרוץ מלחמת ששת הימים לכ-2,100, אולם מספר חטיבות הרגלים, הצנחנים והחטיבות הממוכנות כמעט לא השתנה, חיל הרגלים נותר מאחור מבחינת מיכון, וכמות הארטילריה הייתה אומנם ניכרת, אך גם הייתה נמוכה במידה רבה מזו של צבאות ערב וגם בסדר עדיפות נמוך.

מהצד השני, המצרים הכירו בנחיתותם, ונשק הנ"ט סיפק שיטה לעקוף נחיתות זו. כפלטפורמה בודדת ה"סאגר" לא היה מרשים, ואחוזי הפגיעה שלו (להלן) היו נמוכים מאוד. הפער המרכזי בין ה"סאגר" לבין ה"שמל", שלא היה ישן בהרבה, או לטילים נגד טנקים שהיו קודם לכן ברשות צה"ל, לא היה במהירות, בטווח או ביכולת חדירת השריון, אלא בניידות.[21] בניגוד ל"שמל", שחייב רכב כדי לשאת את המשגר והטילים, צוות בן שלושה אנשים יכול היה לשאת משגר טילי סאגר, מערכת הנחיה וטילים נוספים. להבדל זה עתידה הייתה להיות משמעות רבה: בבת אחת ניתן היה לצייד את חיל הרגלים בכמויות גדולות של נשק נגד-טנקי במרחק המשתווה לטווח הטנקים: מטולי RPG לטווח קצר, וטילי סאגר לטווח ארוך. ההבדל הגדול לא היה הטיל, אלא שיטת הנשיאה שלו.

מבחינת המצרים הדבר היה אילוץ יותר מאשר פיתוח תפיסה חדשה של מלחמה.[22] בהינתן נחיתות השריונאים המצרים מול הישראלים והקושי המצרי לספק סיוע אווירי יעיל נגד כוחות השריון הישראליים, טילי נ"ט היו שיטה לתת הגנה לחיל הרגלים בפני טנקים, ולאפשר השמדה של כוחות שריון ישראליים בטרם יוכלו להשמיד את ראשי הגשר, וכן – לצד טנקים – לספק אש נגד טנקים מעמדות בצד המצרי של תעלת סואץ, כדי לבלום את הישראלים בדרכם לעמדותיהם (בחלק מהמקרים הספיקו גם חוליות RPG להגיע לעמדות אלה בטרם יגיעו אליהן הטנקים הישראליים, ולהציב מארבים).[23]

כיוון שניתן היה לירות "סאגר" ממחסה והמפעיל יכול היה לתפוס עמדה במרחק כמה מטרים מהטיל (בד"כ 5–15 מ', אולם לעיתים עד 80 מ'), קשה היה לאתרו ולפגוע בו באש ישירה. ארטילריה ומרגמות היו התגובה היעילה העיקרית לאיום זה, אם לא היחידה, ולישראל לא היה מספיק ממנה, לפחות בימים הראשונים.

לצד המצוינות ברמה האסטרטגית, המצרים סבלו מרמה טקטית נמוכה. לאחר הימים הראשונים, שבהם התוכנית בוצעה "לפי הספר", ירדה יכולתם פלאים. המצרים לא השתחררו מבעיותיהם הקודמות, ולא הצליחו (או ניסו) לעשות רפורמה מלאה של צבאם. המצרים המשיכו להתבסס על יותר טנקים מנ"ט, והמשיכו להפעיל מסות של כוחות שריון וארטילריה.[24] בצליחה עצמה עברו כ-1,200 טנקים את התעלה, וכשתקפו ב-14 באוקטובר היה מדובר בהתקפות ממוכנות "רגילות", אף שטילי נ"ט היו אמורים לשמש כאבטחת אגף וחיפוי מרחוק.[25] ה"סאגר" היה אמצעי אחד בין רבים – ולא בהכרח המרכזי שבהם. עמנואל סקל, שהיה מפקד גדוד 52, כתב בספרו כי "עיקר הבעיה של יחידות הטנקים בהתמודדות עם טילי הנ"ט בימים הראשונים ללחימה הייתה בחוסר המודעות להם ולתרגולות הלחימה המצריות". כתוצאה מכך נוצר "הלם הסאגר", בעיקר בזירה המצרית (בזירה הצפונית נורו פחות טילים, השטח היה פחות נוח להפעלתם וכוחות השריון הישראליים יותר מתורגלים בהתמודדות איתם).

כשם שמשלב מסוים היו אנשי השריון של בעלות הברית בחזית המערבית בטוחים כי כל טנק גרמני הוא ה"טיגר" האימתני, גם באזורים שבהם לא הופעל כלל, כך אירע עם טילי הנ"ט: חלק גדול מהפגיעות בטנקים יוחסו ל"סאגר" גם אם הנתונים לא הראו זאת. תופעה זו התרחשה כיוון שהמצרים בהגנה נטו לפרוס את ה-RPG שלהם מלפנים, כך שכאשר זיהו טנקים ישראליים שריון מצרי והתקדמו כדי לפגוע בו, נכנסו לשטחי השמדה שבהם נפגעו מאש RPG וטילי נ"ט.[26] במציאות, רוב הפגיעות לא היו מטילי סאגר – והרוב המוחלט של הסאגרים לא פגעו כלל.

בדיקות של טנקים ישראליים פגועים מצאו כי בין שבעה לעשרים ושישה אחוזים מהטנקים הפגועים בגזרת סיני נפגעו מטילי נ"ט, ובגולן פחות מכך. נתונים אלו נמוכים במידה ניכרת מדיווח של מפקדי שריון ישראלים שלפיו כארבעים אחוזים מהפגיעות שהשביתו או השמידו טנקים היו מטילים, וגם דיווחים אלו אינם מדברים על רוב הפגיעות. ביצועי הנ"ט המצרי היו טובים יותר בשלושת ימי המלחמה הראשונים מאשר לאחריה; ואפילו אז, כמעט אותו מספר של טנקים נפגע מרקטות RPG ומטילים נגד טנקים.[27] שיעור הנפגעים ביו הטנקיסטים גם מחזק את האפשרות כי שיעור הפגיעות מטילי נ"ט היה עד כרבע מהפגיעות בטנקים.[28]

ככל הנראה המצרים והסורים ירו בין ששת אלפים לשמונת אלפים טילי נ"ט, רובם סאגרים בחזית המצרית, ואין דרך להעריך כמה רקטות RPG נורו. התקן לדיביזיית חי"ר מצרית היה פי ארבעה בערך משגרי RPG מטילי נ"ט.[29] בסיומה של מלחמת יוה"כ, כארבע מאות טנקים ישראליים הושמדו או נותרו בשטח בידי האויב, מהם הרוב המוחלט (365) בחזית המצרית. בחזית הסורית בסיום המלחמה זכתה ישראל בשטח, ואילו בגזרה המצרית חלקים מסיני נותרו בידי המצרים, שבחלק מהם התרחשו קרבות קשים, ולכן טנק שנפגע ונותר בשטח מצרי לא היה ניתן לשיקום. בחזית הסורית הושמדו או נפגעו מכל הסיבות כמאתיים וחמישים טנקים סה"כ, ובגזרה המצרית – בין פי שניים לפי שלושה מכך.[30]

גם אם היינו מניחים שכל אבדות השריון בחזית המצרית נגרמו מסאגרים בלבד, עדיין שיעור הפגיעה הוא כעשירית ממספר הטילים שנורו. בפועל, השיעור היה נמוך יותר. אם ניקח את המניין הגבוה שסקל מציין כמהימן, אזי כל טנק רביעי שנפגע נפגע על ידי "סאגר"; פירוש הדבר פחות ממאתיים טנקים פגועים, על ידי ירי של אלפי סאגרים – שיעור פגיעה של פחות מחמישה אחוזים, או קצת יותר גבוה אם נניח שחלק מהטנקים נפגעו מיותר מטיל אחד.

כטיל בודד ה"סאגר" לא היה נשק מוצלח במיוחד. אולם במציאות, טיל הוא בדרך כלל חלק ממערך עם תורת הפעלה, ושני אלה יחד יצרו תמונת מצב שונה לגמרי מאשר עיון במפרט הטכני. המסה, וגם הנחישות של חיילי החי"ר המצרים, ונכונותם של המצרים להקריב חיילים רבים כדי לפגוע בטנקים הישראליים, עשו את ההבדל. כפי שצוין בהקשר אחר, המאבק בין הטיל נגד טנקים לשריון איננו "דו-קרב" בין כלים בודדים, אלא "התמודדות בין יחידות שלמות" המושפעות גם מ"המציאות האנושית של הלוחמה על כל היבטיה", הכוללת את השטח, מיומנות, מנהיגות, מורל, מזל, וגם השפעת לחץ בלחימה, ועוד כהנה וכהנה גורמים. אי לכך, נשק הנ"ט מתקשה לעמוד בנתונים הטכניים שלו בשדה קרב, ובפועל פוגע שם הרבה פחות מאשר במטווחים או בהדגמות.[31] אולם המצרים פיצו על יעילות נמוכה זו בירי מטחים על כל מטרה, שילוב אמצעי הנ"ט השונים שלהם ורוח לחימה.

רמטכ"ל צבא מצרים שאזלי טען כי "החידושים העיקריים שהנהגנו לא היו כלי נשק חדשים דווקא. אפשר שהפעלנו טילים נגד טנקים ונגד מטוסים קלי משקל בכמות שעלתה על ציפיותיו של האויב, אך כלי הנשק עצמם היו מוכרים היטב. חידושינו העיקריים היו בתחום האימונים, הטכניקה ונחישות ההחלטה". בדומה לכך, שמעון בן-שושן, מג"ד שריון 257, סיפר לימים כי בהתקפה של כוחותיו על "חמוטל", ב-9 באוקטובר, "אלו לא היו המצרים שהכרנו מ-67". לא יכולנו לזוז שם. על כל תנועה קטנה של טנק חטפנו ישר סאגר, אר-פי-ג'י או פגז. כיוונתי את הקנה של הטנק שלי על מצרי חמוש במקלע, אבל הוא לא ברח אלא המשיך לירות על הטנק… דרסנו עם השרשרות המון מצרים בקרב הזה, אבל הם לא ברחו. ידענו על קיומם של סאגרים בצבא המצרי, אבל לא על כאלה כמויות". באותו יום הסתער גם גדוד המילואים 599 על "חמוטל", ונתקל במצב דומה: ארטילריה, תותחי נ"ט, טנקים, טילי נ"ט ומטולים נגד טנקים, וחיילים מצרים שגרמו למג"ד את "השוק הראשון שלי במלחמה", שכן "אחרי שהטנקים עברו על פני התעלות" הם "הזדקפו מתוכן… והמשיכו לירות", והקרב התנהל בטווח אפס. אחד החיילים סיפר כי "הערבים […] נלחמו בפנטיות נוראית. התחרו אחד עם השני מי יהיה יותר גיבור", ותקפו את הטנקים הישראליים ברימונים, ובייחוד במטולי נ"ט.[32]

דו"ח צבאי קבע כי התלונה העיקרית של אנשי השריון הייתה "אי הכנה בצה"ל לקראת לוחמת חיל רגלים בשריון… קרבות בחיל רגלים מטווחים קצרים – דבר שלא למדו באימוני שדה או בבי"ס לשריון". כלומר, אלה לא היו רק טילי הנ"ט: זה היה המכלול, כולל רוח הלחימה השונה, ובתוכו – ההיקף העצום של נשק הנ"ט. בתוך זמן קצר החלו יחידות צה"ל להפיק לקחים, ורובן עשו זאת במהירות: מפקד טנק שנלחם בסיני אמר כי נדרש לשלושה עד שישה ימים כדי לפתח תרגולת לירידה מהירה מעמדה כאשר זוהה ירי סאגר. אלישיב שמשי, מפקד גדוד שריון 430, אמר כי "התצפית הנכונה" הייתה המפתח להתמודדות עם הטילים. מפקד ישראלי אחר אמר כי "כל צוות, כל מחלקה וכל פלוגה למדו להבין את נושא הטילים, וברגע שאתה לומד להכיר אותו הוא איבד מחומרתו הרבה".[33]

אולם, למרות זאת – בקרבות כגון קרבות "מכשיר" ו"חמוטל" המאוחרים, וקרב "לקסיקון-טרטור" ("החווה הסינית") בשלבים המאוחרים של המלחמה, עדיין נתקל צה"ל בקשיים רבים מול הנ"ט וההגנה המצרית, אף כאשר, כמו בקרב של חטיבה 14 באזור "החווה הסינית", תוכננה ההתקפה בלילה כדי לבטל "במידה רבה את היתרון שהיה למצרים בריבוי נשק נ"ט ארוך טווח (טנקים וטילי סאגר)".[34]

במקרים של "מכשיר" ו"חמוטל" נכשלו התקפות צה"ל; במקרה של "החווה הסינית" הצליחה ההתקפה, במחיר יקר. הדבר היה כיוון שלמרות למידת הלקחים המהירה, לא ניתן היה לפצות לגמרי על החסרונות שלפני המלחמה: אי ההכנה, בניין כוח לא אופטימלי לקרב משולב וחוסר מיצוי הארטילריה שהייתה.

צה"ל רצה להילחם מלחמה כמו ששת הימים – משוריינת, ומהירה. יתר על כן, הפקת הלקחים הייתה בעייתית בנוגע לקרב המשולב, עקב הדגשת תסריטי התקפה משוריינת מול כוחות שריון מצריים בעיקר. תוך כדי לחימה הלמידה מהירה; אולם גם כשהלמידה מהירה, ההצטיידות איטית יותר. לא היו לחי"ר די כלים המסוגלים לעמוד בקצב התנועה של טנקים, ובהתאם לזה היכולת להפעילו בצמוד לטנקים נגד חי"ר עם נ"ט לטווח קצר הייתה מוגבלת (הגם שדבר זה לא היה רלוונטי לסאגר). הפגזים שהיו לשריון נגד אדם לא היו יעילים בשטח החולי בסיני, ו"פגזי 'פלאשט' אמריקניים נגד אדם לא נרכשו, למרות שימוש אמריקני מוצלח בהם בוייטנאם, כיוון שהשריון לא התכונן להילחם בחי"ר".[35]

גם כאשר הבינו חיילי צה"ל במהירות את עקרונות המענה לנ"ט, היכולת לבצע אותם הייתה מוגבלת בשל בניין הכוח בתחילת המלחמה. או כפי שסיכם האלוף אריאל שרון בעדותו לוועדת אגרנט: "הטנקים שלנו חסרי חיל רגלים, אין איתם חיל רגלים, יש מעט מאוד, הן בגלל א) שלא הוכנו כוחות כאלה, וב) כי לא היה במה להוביל כוחות כאלה".[36] שיתוף פעולה של ארטילריה (נגד הנ"ט ארוך הטווח), שריון וחי"ר (נגד החי"ר המצרי והנ"ט קצר הטווח) היה חסר. בהעדר אימון משולב, גם מה שהיה – יכול היה להיות מנוצל טוב יותר.[37] התיאום בין כוחות שריון ורגלים נותר בעייתי. בהתקפות על "החווה הסינית" וציר "לקסיקון טרטור" התכנון היה אולי רב-חילי, אולם הביצוע היה ברובו חד-חילי. אפילו יחידות הסיוע האורגניות של החי"ר הושארו לפעמים מאחור משיקולים שונים,[38] אף שבדיעבד ברור כי היו בעלי ערך נגד נ"ט וחי"ר מצרי, וגם הארטילריה לא נתפסה כחלק חיוני בתכנון. בניין הכוח והאימונים בטרם המלחמה האטו את ההתמודדות עם אתגרי הנ"ט גם לאחר ההפתעה הראשונית.[39]

נוסף על בעיות אלה, אפשר שדווקא ההצלחה הגדולה בבלימת ההתקפות הממוכנות והמשוריינות המצריות ב-14 באוקטובר תרמה לבעיה בהתקפה. לחימת תמרון מהירה הייתה, בסופו של דבר, נקודת החוזק של צה"ל. המצרים "תרמו" לכך בעובדה שהפעילו בעיקר יחידות טנקים וחי"ר ממוכן בתנועה בהתקפה של 14 באוקטובר, עם מעט ירי נ"ט. ניתן היה לחשוב כי ירי הנ"ט היה אפיזודה של תחילת המלחמה, וכבר אינו יעיל; אולם התברר כי שיטת ההגנה המצרית, ובתוכה הפעלת הנ"ט, נותרה יעילה למדי. ישראל המשיכה להפעיל מאמצי שריון בנוסח ששת הימים, מול אויב שהשתפר מאז ששת הימים והצטייד בנשק ובתורת לחימה שונה. ההישגים שהושגו בזכות רוח הלחימה והמקצועיות הרבה יותר של הלוחמים הישראלים היו מרשימים, אך המחיר היה יקר.

לסיכום, היו סיבות מספר להפתעת הנ"ט המצרי: צה"ל רצה להמשיך ולחזק את מה שהוא מוצלח בו, ולא הבין את ניסיונותיו של האויב להתמודד עם עליונותו של צה"ל.[40] היקף ההצטיידות המצרי הגדול בטנקי מערכה ונגמ"שים, איום מהסוג שצה"ל ציפה לו, הסווה את ההצטיידות בנ"ט. בטרם המלחמה, כאשר נורו טילי הנ"ט בכמות קטנה יחסית בחזית המצרית, היו הישגי המצרים נמוכים למדי, והתוצאות הגרועות של הסורים בטרם המלחמה הקשו לדמיין כי לשימוש שונה תהיה תוצאה אחרת. זאת בפרט כאשר עשרות טילי "סאגר" ביום קרב בגזרה הצפונית גרמו לנזק מוגבל, וכבר ביום הקרב הבא, אחרי שצה"ל בנה עמדות משופרות, לא גרמו כל נזק. ראוי לזכור שאי אפשר ללמוד תו"ל מהנתונים הטכניים.[41] כל אלה הובילו להסתכלות על הנ"ט כאיום זניח יחסית ולאי-הבנת הצורה שבה בחרו המצרים לעשות בו שימוש.[42]

אך בתחילת המלחמה, המצרים הפעילו את הנ"ט בצורה חדשה. מאה טילי נ"ט לא היו זהים מבחינה מבצעית לטיל-נגד-טנקים-אחד כפול מאה. צורת הפעלה חדשה הפכה את מאה הטילים לאיום שונה באופיו, איום שדרש התייחסות חדשה. שר הביטחון דיין תיאר זאת היטב בתשעה באוקטובר 1973, כאשר אמר כי "הרבה אמיתות שקבענו לעצמנו התבררו כלא נכונות… אף אחד לא תיאר לעצמו את ים טילי הנ"ט".[43] הניידות של ה"סאגר" וה"RPG" אפשרה למצרים להציב את ה"ים" הזה של טילים ורקטות, וזה מצידו יצר אתגר חדש לצה"ל, והלם תודעתי שהשפיע הרבה יותר מההיכרות עם הנתונים היבשים. אומנם צה"ל למד במלחמה במהירות ראויה לציון, אך כיוון שלא היה בנוי בצורה גמישה מספיק, אזי גם כאשר למדו הכוחות בשטח את הלקחים במהירות היו מכשולים משמעותיים בפני היישום.

"הפתעת" הרחפנים והכטב"מים

בדומה ל"הפתעת" הנ"ט, גם השימוש ברחפנים ובכטב"מים לא היה צריך להיות הפתעה. קיום כטב"מים^[44] מתאבדים בידי חיזבאללה לא היה סוד. הארגון החזיק בכטב"מים מתאבדים כבר יותר מ-25 שנה, וכבר הצליח להפתיע את צה"ל ב-2004, כאשר הסב מל"ט מתאבד "אבאביל" לצורכי צילום. בשנים 2019–2021 שלח חיזבאללה עשרות רחפנים כל שנה לשטח ישראל, ונטען ש"רובם הופלו על ידי צה"ל".[45]

אכן, קיומו של איום הרחפנים והכטב"מים, שלכל אחד מהם מאפיינים נפרדים משלו, לא היה סוד. מידע רב קיים ברשת לכל דורש, להקות רחפנים מככבות במופעים ברחבי העולם ומדגימות את התקדמות הטכנולוגיה, ועוד לפני מלחמת נגורנו-קרבאך (2020), ובייחוד בעקבות מלחמת רוסיה-אוקראינה המתנהלת מאז 2022, נושא הרחפנים התוקפים והכטב"מים המתאבדים עלה לתודעה הציבורית. גם היה כבר עיסוק נרחב בנושא בישראל. צה"ל עצמו הפעיל להקות רחפנים במבצע "שומר החומות" ותכנן להסתמך על רחפנים בלחימה מול חיזבאללה. פיתוח נחילי רחפנים תוקפים הוצג כבר ב-2019 לעיתונאים, יחד עם קביעות שלפיהן "כבר היום יכולים רחפנים לצאת לכיבוש כפר או עיר, לעבור בין הרחובות ולפגוע במחבלים, וכל זאת כשהם נשלטים מרחוק ולא ניתן לשבש את פעולתם". ב-2022 התגאה אתר צה"ל במדריכות הרחפנים המלמדות להשתמש ב"אותו כלי מופלא, הרחפן", וב-2023 פורסם כי צה"ל מפתח רחפני לחימה רבים ושונים ומתכוון לרכוש עשרות "להקות רחפנים" לתקיפה.[46]

העיסוק בנושא לא הוגבל לתחום הטכנו-טקטי או לדרג הצבאי. במאמר מ-2020 ציין ראש להק אוויר דאז את חשיבות הרחפנים והרום הנמוך. מבקר המדינה עסק פעמיים בנושא, וקבע בדו"ח מ-2021 שהליקוי של העדר מענה שלם לחיל האוויר להגנה מפני איום הרחפנים "תוקן במידה רבה". אפילו ראש הממשלה בנט, בנאומו באו"ם בספטמבר 2021, הזהיר את העולם כי איראן החלה להפעיל "נחילים של כטב"מים רצחניים […] המסוגלים לתקוף בכל מקום ובכל רגע. הם [האיראנים] מתכננים לכסות את שמי המזה"ת בכוח הקטלני הזה".[47]

למרות זאת, כאשר החלה מלחמת "חרבות ברזל", הסתבר שהמענה רחוק מלהיות שלם. בשבעה באוקטובר השתמש חמאס בצורה נרחבת ברחפנים מטילי חימוש כדי לשתק אמצעי תצפית, עמדות "רואה יורה" וטנקים ישראליים. בגזרה הצפונית, חיזבאללה הצליח כמה וכמה פעמים לשלוח כטב"מים ורחפנים, לעקוף כמה פעמים את מערכות ההגנה האווירית ולפגוע בכוחות צה"ל ובאזרחים. באורח אירוני, אחת מהצלחותיו של חיזבאללה הייתה פגיעה בבלון ההתראה "טל שמיים", שהוצג בזמנו כמערכת "ייחודית מסוגה בעולם" לזיהוי "איומים של כלי טיס בלתי מאוישים ותחמושת מתקדמת", מערכת אשר פותחה "לאחר שבמערכת הביטחון זיהו בשנים האחרונות ניסיונות של איראן להציב כטב"מים בלבנון ובסוריה במגמה לפגוע בישראל". ביוני 2024 דווח כי משרד הביטחון הקצה "מאות מיליוני שקלים למציאה ופיתוח של פתרון [לבעיית הכטב"מים]" ואף העניק לתעשיות הביטחוניות בישראל "צ"ק פתוח". הדבר כמובן מעיד עד כמה לא שלם היה המענה, לצד הנטייה לחפש מייד פתרון טכנולוגי חדש, מושלם ויקר. בתחום התקיפה והסיור המצב היה טוב יותר, הגם שהיוזמות ההתקפיות של צה"ל מימי "שומר החומות" לא התגשמו במלואן לעת עתה, וכמות הרחפנים בידי צה"ל בפרוץ המלחמה לא התקרבה לקביעה מ-2022 כי "בחודשים הקרובים" יהיו רחפנים ל"כל מחלקה רובאית".[48]

בעיותיו של צה"ל בהתמודדות עם איומי הכטב"ם והרחפנים לא נבעו מהפתעות למיניהן. האיום היה מוכר, והיה עיסוק בהתמודדות עימו. הבעיות בהתמודדות עם רחפנים וכטב"מים במלחמת "חרבות ברזל" לא נולדו מחוסר ידיעה.

אפשר כמובן להצביע על כשלים, כגון החיבה המוכרת לפתרונות טכנולוגיים מתקדמים (גם אם לא זמינים כעת) על חשבון פתרונות ביניים, ובפרט אם הם זולים ולא מתוחכמים; ריכוזיות יתר בבניין הכוח והפעלתו המגבילה יוזמות מקומיות ודחיית הצעות או שיטות התמודדות העולות "מלמטה", לעיתים בטענה כי מדובר בשיטה לא רלוונטית, אף על פי שהשיטה פועלת במקומות אחרים בעולם; תהליך הצטיידות מסורבל, כגון תהליך הפיתוח של הרחפן "צור" שארך כמה מכרזים ושנים, אולי כיוון שאמור היה לתת לצה"ל "יכולות שטרם נראו",[49] ואולי סירוב ללמוד מאוקראינה וניסיונה במלחמה מול רוסיה.[50] אולם מעבר לכשלים אלו, חלק ניכר מהבעיות בהתמודדות עם רחפנים דומה לתהליך שתואר לגבי הפתעת הטילים במלחמת יום הכיפורים.

בשנים שלפני ה-7 באוקטובר עסק צה"ל במלחמה שאותה רצה להילחם. יתרונותיו הרבים בתחום הטכנולוגי והאווירי חיזקו את הרצון רב-השנים לנצל יתרונות אלו כדי להגיע להישג גדול יותר במלחמה.[51] כפי שאפשר לראות מרוב הפרסומים, ההשקעה העיקרית של צה"ל הייתה בשאלה כיצד הוא יכול להשתמש ברחפנים ובכטב"מים לצרכים שבהם הוא מעוניין, כלומר איסוף מודיעין ותקיפה; אבל ההגנה מול יכולות היריב בתחום זה נתפסה כמשנית לשימוש ההתקפי הישראלי ברחפנים, אולי בשל האמונה כי בכל מלחמה ישראל תעבור לתמרון ותקיפה במהירות רבה, ויהיה די בשיבושים מקומיים ותנועה כדי למנוע מרחפנים וכטב"מים לפגוע בכוחות (ובדרום, חוסר אמון ביכולתו של חמאס לבצע את תוכניותיו המוצהרות). מאמרו של ראש להק אוויר הנזכר לעיל מוכיח שהמוקד היה הצורך בעליונות אווירית "מסורתית". במידה רבה הוא מתמודד נגד הטענה כי בשל התפתחות הרום הנמוך הוא "לכאורה מייתר את הצורך בהשגת עליונות אווירית". גם מאמרו של מח"א דאז התמקד באיום של האויב על העליונות האווירית שלנו באמצעות "ניסיונות של האויב לצמצם את חופש הפעולה האווירי, לא רק תוך שילוב איומי טק"א, טזק"א (טיל זעיר קרקע-אוויר) או נ"מ על המטוסים בזירת המבצעים, אלא גם באמצעות איומי גילוי ול"א מכלל זירת המלחמה",[52] ופחות בפעולתו של האויב נגד כוחות היבשה של צה"ל באמצעות האוויר.

נוסף על כך, הרחפן או הכטב"ם הבודד כשלעצמו איננו מסוכן באופן חריג בהשוואה לאמצעים אחרים שבידי האויב. רקטה כבדה יכולה לחולל הרס רב בהרבה מאשר רוב רחפני הנפץ בזירה משום שהיא נושאת יותר חומר נפץ, וכמות הרקטות שהייתה בידי חיזבאללה לפני המלחמה הייתה גדולה לאין שיעור מכמות הכטב"מים המתאבדים שהיו לרשותו. ככלי בודד רחפן או כטב"ם הוא לכאורה מטרד לא גדול באופן יחסי, בפרט אם מביאים בחשבון את הטווח המוגבל של רוב הרחפנים ויכולת הנשיאה שלהם, הקטנה בהרבה אף משל כטב"מים, טווחם הקצר ומהירותם האיטית יחסית כיום). דבר זה מעודד התייחסות לנושא כבעיה מקומית, ומסביר מדוע בחלק מהתרגילים הרלוונטיים בשנים שלפני המלחמה נעדרו התייחסויות לאיומי הרום-הקרוב-לקרקע, לא כל שכן תרגול של ההתגוננות מפני איומים אלו.[53]

לא זו בלבד, אלא שלישראל היו הצלחות לא מועטות מול כטב"מי אויב בשנים שלפני "חרבות ברזל". למשל, כטב"ם סיור שהגיע מסוריה הופל בעומק עשרה ק"מ בשטח ישראל ביולי 2018,[54] וכמוהו כטב"ם שהופל בעמק בית שאן ב-2021. שלושה מל"טים ששלח חיזבאללה לעבר אסדת "כריש" ב-2022 הופלו גם הם בלא קשיים מיוחדים. גם מקומם של רחפנים לא נפקד, וב-2019 סוכל פיגוע רחפנים משטח סוריה. יתרה מזו, אפילו במהלך מלחמת "חרבות ברזל" הצליח צה"ל להפיל כטב"מי נפץ רבים, כולל את כל כטב"מי הנפץ הרבים ששוגרו במהלך "ליל הטילים הגדול" באפריל 2024, שמספרם הגיע כנראה ל-228.[55] כלומר, היו סיבות טובות לכך שהתגוננות מפני רחפנים או כטב"מים לא הייתה בראש סדר העדיפויות של צה"ל, וההצלחות הלא-מבוטלות נגד הפעלה ספוראדית של כטב"מים או רחפנים תרמו ככל הנראה לתחושה כי לא מדובר בבעיה חמורה, או לפחות לא בבעיה העומדת בראש סדר העדיפויות. ב-2022 הוענק "אות ההערכה המבצעית" של הרמטכ"ל לטייסת העמק (109), יחידת הבקרה האזורית הצפונית ולהק המודיעין של חיל האוויר על "שיתוף פעולה רב-זרועי אשר אפשר הגנה רציפה ויעילה על נכסים אסטרטגיים, ובהם יירוט המל"טים (מטוסים ללא טייס) ששוגרו על ידי ארגון הטרור חיזבאללה לעבר הגבול הימי הצפוני". זוהי עדות לכך שצה"ל סבר כי יש לו מענה טוב לנושא.[56]

אלא שהאויב מעוניין להילחם בצורה העדיפה לו. כמו במלחמת יוה"כ – חלק מאותה מלחמה כרוך בנטרול, או עקיפת, המקומות שבהם יש לצה"ל יתרון. במקרה זה, הכלים הלא-מאוישים לא הקנו לחיזבאללה יכולת גדולה יותר מזו של צה"ל, אך הם הקנו לחיזבאללה, נטול חיל האוויר, יכולת גבוהה בהרבה מאשר בלעדיהם – ותועלת שולית גבוהה הרבה יותר מאשר הקנו לצה"ל, בעל חיל האוויר המתוחכם והמערכות החדישות.

כמו ב"הפתעת" הנ"ט, שינוי אופן ההפעלה של הכטב"מים והרחפנים על ידי החיזבאללה מהפעלה של כלי בודד מפעם לפעם, למטרות מודיעין או תקיפה, לשימוש נרחב יחסית (אך עדיין מצומצם מאוד בהשוואה למתרחש באוקראינה), בצורה מתואמת בין מאמצים שונים, הוביל לשינוי דרמטי בהשפעה. במקרה המצרי השינוי שלא הובן נכון היה בניידות טובה יותר. במקרה של חיזבאללה דובר בשינוי תורת הלחימה, ובשימוש בכלי כחלק מממערכת התקפית. רחפנים אספו מידע עבור התקפות כטב"מים או רקטות, ואלה הגיעו תוך זמן קצר לאחר מכן. רחפן חיזבאללה תקף אמצעי תצפית סמוך לגבול ואת יחידת הבקרה האזורית במירון באמצעות רקטות, טילי נ"ט ורחפנים מתאבדים כדי לפגוע ב"עיניים" של צה"ל, ומן הסתם גם ביכולתו לאכן כלי טיס אחרים ברום הקרוב לקרקע. כיוון שצה"ל היה בהגנה במשך זמן רב, יכול היה חיזבאללה לתקוף עם כטב"מים שמסלול טיסתם תוכנת ככל הנראה מראש (ולכן חסיני שיבוש), ואופי השטח בצפון שמאפשר הפעלה של הכטב"מים עם חשיפה נמוכה מאוד לזיהוי מכ"ם בעת תקיפת מטרות הסמוכות לגבול הפכו את האיום ברום הקרוב לקרקע לבעיה שונה לחלוטין מאשר כטב"ם-אחד כפול מספר פעמים. העליונות האווירית הישראלית ואופן ההתרעה התגלו כבלתי מספיקים. הם נועדו להגן על היכולת של חיל האוויר לפעול, ורוב הזמן עשו זאת בצורה טובה מאוד. אולם העובדה שגם יחידת הבקרה הייתה זקוקה להגנה, וכוחות היבשה של צה"ל – לראשונה מזה עשורים – צריכים להסתכל לשמיים ולחשוש ממה שטס בהם היא בעיה, למרות שלמטוסי צה"ל חופש פעולה ניכר, ושצה"ל הצליח ליירט את רוב כטב"מי הנפץ הנשלחים לארץ. עליונות אווירית עבור כוחות הקרקע פירושה שאף גורם עוין אינו יכול לתקוף אותם מהשמיים. לעומת זאת עבור חיל האוויר, הגדרתה היא היכולת "לפעול באופן יעיל לכשתידרש ובמחיר המתקבל על הדעת", והיא מאפשרת "הגנה מפני כוחות האוויר של האויב, איסוף מודיעין, פגיעה מאסיבית באויב וסיוע לכוחות הקרקע והים בביצוע משימותיהם".[57] החלק השני של ההגדרה אינו תקף במלחמת ההתשה שחיזבאללה מנהל. חיל האוויר לא סייע להגנת תושבי הצפון והיחידות הצבאיות הפועלות באזור. למעשה הוא נכשל בעמידה על השגת חלק מהעליונות האווירית על פי ההגדרה. ההבדל אולי דק, אבל משמעותי – הן לעניין הגדרת העליונות והן לעניין סוג ההגנה האווירית הנדרש.

כמו ב"הפתעת" הנ"ט, גם כאן ההלם נגרם מהרושם של איום שאיננו מוכנים אליו ואיננו יודעים כיצד להתמודד איתו, ולא מהבנה עמוקה של אופי האיום שהפך לחשוב או משמעותי ביותר. וכמו בהפתעת הנ"ט, בניין הכוח מגביל את ההתאמה התורתית. תרגולות מסוימות פותחו במהירות; אמצעי התרעה ושיבוש שונים ומשונים קיימים; אולם מה שאינו קיים – אינו יכול לסייע. טילי כתף, כמו ה"סטינגר" שהיה בשירות צה"ל, ותותחים דומים עקרונית ל"וולקן" שהיה בשירות צה"ל, הוכיחו את עצמם באוקראינה כבעלי יעילות טובה. אומנם תנאי השטח בצפון היו מובילים כנראה ליעילות פחותה, שכן בניגוד לאוקראינה תוואי השטח הרריים מאוד, האויב תוקף סמוך מאוד לקו החזית, וקשה יותר לאתר את הכטב"מים והרחפנים בזמן הקצר שבו הם טסים, וכן קשה יותר להתייצב בנתיבם עם נ"מ קני, אך לא הייתה אפשרות לבדוק זאת מפני שגם ה"סטינגר" וגם ה"וולקן" יצאו כבר משירות בצה"ל ומערכות מקבילות לא נכנסו במקומן.[58]

שינוי אופן הפעולה של מערכת נשק על יד האויב יחד עם העדר הידיעה וההבנה כיצד ישתמש בו האויב הובילו לכך, במלחמת יוה"כ כמו היום, שאיום שהיה צריך להיות מוכר וניתן היה להיערך אליו טוב יותר בכל זאת הפתיע.

מה אפשר לעשות?

כמובן אין פתרון מלא. הבעיה גם הופכת קשה יותר ככל שרמת הפעולה עולה: שינויים טכניים קלים יותר לזיהוי משינויים של תורת הלחימה ותפיסת ההפעלה. הפתרון גם אינו טמון בשיפור המודיעין, שכן זו איננה רק בעיה מודיעינית. בשני המקרים שהוצגו המידע היה קיים, לפעמים גם זמין בכמויות במקורות גלויים. היכולת לגזור מסקנות תו"ל מוגבלת, שכן קיום אמצעי אינו מלמד במלואו על צורת השימוש בו.

עם זאת, אפשר לתת סימנים – ולהמליץ לפחות על שינוי מבני אחד.

ראשית, ביצועי העבר אינם מהווים הבטחה לביצועים בעתיד, והיעילות באזור טופוגרפי אחד איננה מלמדת על היעילות באזור שונה. העובדה כי אמצעי מסוים יעיל או אינו יעיל בפעמים הראשונות שהיה בו שימוש אינה מעידה על ההמשך.[59] העובדה כי האויב נכשל בשימוש באמצעי מסוים איננה אומרת כי ימשיך להיכשל בעתיד – או כי שימוש אחר לא ישנה את התמונה. ביצועים של אמצעי המופעל בכמות קטנה אינם מלמדים בהכרח מה יקרה כאשר יופעל בכמות גדולה בו-בזמן או בשיטה אחרת. אם יש לנו עקומת למידה בשימוש באמצעים חדשים, כך גם לאויב. יש גם להניח כי לכל לקח תאריך תפוגה, אם האויב איננו טיפש גמור. בהוראותיו המקצועיות להתמודדות נגד התקוממות כתב הגנרל האמריקאי דייויד פטראוס: "לעולם אל תשכחו שמה שעובד באזור היום אולי לא יעבוד שם מחר, ומה שעובד באזור אחד אולי לא יעבוד באחר".[60] הלקח הזה נכון לא רק לענייני לחימה בהתקוממות; הלמידה היא מתמשכת ומשתנה – ובהתאם, קשה.

שנית, לא תמיד מאפייניו העיקריים של אמצעי לחימה, או אלו הניתנים להשוואה, מספרים את הסיפור המלא. השוואת "סאגר" מול "שמל" תחמיץ את הנקודה אם תתעלם ממאפיין היקפי – היכולת לשיגור אחד בעזרת צוות רגלי. בדומה לכך, הוויכוחים חסרי התוחלת על אודות "הטנק הטוב ביותר במלחמת העולם השנייה" נוטים למדוד קוטר תותח ועובי שריון, אך להתעלם מפרטים כגון אמינות מכנית, מחיר וזמן ייצור, ובמקרה של המערכה בצרפת ב-1940 – לשכוח את ריבוי מספר אנשי הצוות בצריח ומכשיר הקשר כגורמים משפיעים מאוד, שאפשרו לגרמנים להשיג עליונות בהפעלת הטנקים גם כאשר תותחיהם ושריונם היו לרוב נחותים מאלה של הצרפתים. אימוץ הנשק האישי החם באירופה היה תהליך ממושך, שכן במשך כמאתיים שנה מהופעתו הוא היה בדרך כלל נחות במשקל, בטווח ובדיוק מקשת אנגלית טובה או מרובה קשת – אולם מחיר הייצור והיכולת להכשיר משתמשים בקלות יחסית פיצו על כך. אמצעי לחימה הוא בדרך כלל מערכת, והשפעתו אינה מתמצה בפרט טכני אחד או שניים.

שלישית, כמות הופכת לאיכות. ישנו הבדל בין הפעלת אמצעי בודד להפעלת אמצעים רבים מאותו סוג. במקרה הראשון, האמצעי לא ישנה ככל הנראה את תורת הלחימה הכללית (אלא אם הוא פצצת אטום, וגם אז בתחילה התייחסו אליה כפצצה גדולה במיוחד). במקרה השני, כשם שהתברר שמאה טילים בדיביזיית חי"ר מצרית אינם מבחינת הפעלה טיל אחד כפול מאה (בוודאי כשהם משולבים עם שאר אמצעי הנ"ט וההגנה), כך גם בעתיד. כאשר השטח רווי באמצעי לחימה חדשים – צפוי שהאויב ימצא להם שימוש שישפיע על תורת הלחימה שלו ואולי ינצל את ריבוי האמצעים, ולא רק ישתמש בהם כאילו הם אמצעים ישנים ומוכרים עם שיפור טכנולוגי קטן. הכנסת אמצעי מלחמה חדש ובניית תורת לחימה טובה דורשת זמן. לעיתים דווקא תורת הלחימה היא שתוביל להכנסת אמצעי בצורה נרחבת, ולעיתים הכנסת האמצעי תוליד את התורה, כשם שבתחילה הייתה ההתייחסות הראשונה למכונות ירייה ככלי ארטילרי, ועם הזמן משמעותה והשפעתה על שדה הקרב הובנו טוב יותר.

רביעית, השאיפה של האויב תהיה להתגבר על היתרון של הצד השני באמצעות שינוי אופן ההפעלה כדי לשנות את המשוואה. עיקרון זה נכון לפחות מאז שאלכסנדר הגדול התגבר על חוסר-היכולת הטכנולוגית דאז להסתער מן הים על עיר מבוצרת כמו צור על ידי שפיכת סוללת ענק שניתן להסתער דרכה מן היבשה. לא פעם, הדרך הטובה ביותר לפתור בעיה היא על שינוי שמהווה בעיה ליריב. אומנם קשה מאוד לנחש כיצד האויב ירצה להתגבר על יתרונות היריב תוך יצירת בעיה עבורו. שיטת הפעלת הנ"ט ביוה"כ נגזרה מהעובדה כי המצרים הבינו כי לישראל עליונות בשריון, וכי ניסיון לשפר את ביצועי השריון שלהם לא יספיק – ולכן ניסו לעקוף את הבעיה על ידי הצפת החי"ר בכלי נ"ט, וטיפוח רוח לחימה שתאפשר להם לספוג את מחיר הנפגעים הגבוה הכרוך בכך.

חמישית, גמישות מחשבתית וארגונית היא כנראה המפתח למענה הטוב היותר. לו הייתה ישראל יכולה להציב מול מערכת הנ"ט המשולבת והמתואמת המצרית מענה משולב חי"ר, ארטילריה, שריון ואוויר, סביר שנושא הנ"ט בכללותו, לא רק הסאגר, היה הופך לפחות משמעותי. לעיתים קרובות קיים הפיתוי להניח את כל ביצי המענה בסל אחד, בפרט אם אותו סל מבטיח תוצאות מרשימות ולפעמים גם מביא אותן, ועקב הנוחות של שליטה מרכזית, בפרט כאשר נדרש תיאום בין אמצעים באותו מרחב. אולם גיוון רב-חילי מסוגל טוב יותר להתמודד עם שינויים מאשר מערכת ממוקצעת וממוקדת המציבה בידי האויב אתגר אחד לעקיפה, קשה ככל שיהיה. גמישות בבניין הכוח מאפשרת התגברות קלה יותר על כשלי בניין הכוח שתמיד יתגלו בלחימה.[61] בעניין זה, גם מתן חופש רב יותר ליחידות לפתח מענים חלקיים בעצמם ולהפיצם, בניגוד לניסיון לפתח מענה ריכוזי ושלם לבעיות, עשוי להועיל.

שישית, בתחום הטכנולוגי מענה מהיר ורב תפוצה (כלומר זול), גם אם אינו מושלם, לעיתים קרובות עדיף על מענה מושלם (ולרוב יקר) שאולי יגיע בעתיד.[62] עם זאת, בתחום הארגוני, כדי שמענה כזה יתאפשר נדרשת תרבות ארגונית מתאימה: נכונות לאמץ פתרונות חלקיים, נכונות להודות בבעיות בשיטות הפעולה שלנו, להימנע מלהעמיד פנים שיש פתרון כאשר אין כזה או שהבעיה אינה קיימת אם אינה נוחה לנו, ולהיפטר במהירות מרעיונות או ממיזמים שהושקע בהם רבות כאשר מתברר שאינם פותרים את הבעיה. כמובן, כללים אלו קלים לניסוח וקשים ליישום. לפחות חלק מהפתרון יכול להגיע, על כל פנים ברמה הטקטית והמערכתית, כאשר מדובר במדידת השפעת אמל"ח או שיטות של האויב (ובפרט ביבשה), על ידי ביום אויב שמטרתו איננה רק להציב יריב ראוי לכוח מתרגל או לבחון אותו, אלא לנסות להבין מה האויב מנסה לעשות, מה יכולתו מבחינה טקטית וטכנית לעשות את מה שהוא מנסה, ואילו שימושים יכולים להיות לאמצעי הלחימה שהוא מצטייד בהם. כיוון שהבעיה אינה בעיה מודיעינית אלא בעיה של תפיסה, הבנה ויכולתנו לתאר לעצמנו מה יעשה הצד השני, אזי ניסיון להתמודד איתה צריך לכלול לאו דווקא מודיעין טוב יותר, אלא ניסיון לתרגל בצורה טובה יותר את האויב הקיים. כוח ביום אויב שיקבל מהמודיעין את פרטי אמצעי הלחימה של האויב ויקבל מעט חופש יצירתי וכן דימוי של כלי האויב על פרטיהם, יוכל לתת לנו מידע טוב יותר על מה שהאויב יוכל לעשות עם האמצעים העומדים לרשותו. לצה"ל יש אומנם יחידות ביום אויב – טייסת "הדרקון המעופף" ו"היחידה האדומה" בצאלים. לפי הפרסומים, טייסת "הדרקון המעופף" אכן עוסקת במאמצים כאלו, על כל פנים ברמה הטקטית,[63] אולם "היחידה האדומה", יחידת ביום האויב של זרוע היבשה בצה"ל, שמטרתה לתרגל את הכוחות המתאמנים מול "אויב" אמיתי,[64] קטנה מכדי שתוכל לתפקד בתור מפתחת-ובוחנת-תו"ל-אויב (לדוגמה, קשה לתרגל את האפשרויות שמספקים 72 משגרי סאגר ו-450 מטולי נ"ט בלי להשתמש בכוחות בגודל מתאים, הגם שסימולציות יכולות לסייע). וכמובן – כיוון שהאויב ברוב חוצפתו איננו טורח להפריד בין אוויר, ים ויבשה בצורה שתאפשר לכל זרוע להתמודד מולו בנפרד לגמרי, אזי גם הרחבת ביום האויב והפקדתו על שימוש יצירתי באמל"ח האויב (גם אם זה אינו בתו"ל הידוע לנו) ובשיטותיו (כאשר הן כן ידועות לנו) גם במחיר שיבוש והכשלת תרגילים גדולים שהושקעו בהם זמן וכסף רב איננה רק אתגר גדול, אלא אף פתרון חלקי בלבד.

אפשר לתת פתרון נוסף לבעיה זו על ידי תרגילים טקטיים ללא גייסות ממושכים שבהם חלק ממפקדי צה"ל משחקים את האויב עם הכלים שלרשותו, ואלה יכולים להיות בתנאים מסוימים עדיפים על תרגילי "אמת" בשטח, כיוון שהם מסוגלים לפתח תפיסות תאורטיות, ואינם מוגבלים לכמות החיילים הזמינה לתרגיל. מכל מקום, בין אם חלק מהפתרון יגיע מביום-אויב שכזה ובין אם מרעיונות אחרים, הרי שכדי למנוע מעצמנו להיות מופתעים ממה שאנו יודעים (או היינו אמורים לדעת) עלינו להבין שהבעיה היא פחות בעיה של ידיעה, ויותר בעיה של הבנה – כפי שדוגמת הנ"ט ביום כיפור מראה.

תודתי לסא"ל (מיל.) ד"ר עדו הכט ולסא"ל (מיל.) ד"ר בעז כהן על הערותיהם וביקורתם, ולד"ר מאור לוי על עזרתו.

[1] נסים ניקולס טאלב, הברבור השחור – השפעתו המטלטלת של הבלתי צפוי על הכלכלה והחיים, מודיעין: דביר, 2009. בעברית מקובל להשתמש במונחיו של צבי לניר, "הפתעה מצבית" ו"הפתעה בסיסית" (צבי לניר, הפתעה בסיסית: מודיעין במשבר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1983, עמ' 43–44); ה"ברבור השחור" דומה מאוד ל"הפתעה בסיסית".

[2] Michele Wucker, The Gray Rhino: How to Recognize and Act on the Obvious Dangers we Ignore, New York: St. Martin"s Press, 2016, p. 7.

[3] רון בן ישי, חי במלחמה: עיתונאי תחת אש, ראשון לציון: ידיעות אחרונות / ספרי חמד, 2021, עמ' 88–89.

[4] הסאגר בדגם שהיה בידי המצרים לא היה מהיר בהרבה מה"שמל", אם בכלל, בוודאי לא במהירות כפולה. למפרטים המקבילים של ה"שמל" וה"סאגר" ומשגריהם השונים ראו WeaponSystems.net, "3M6 Shmel", https://weaponsystems.net/system/882-3M6+Shmel; op. Cit., "9K11 Malyutka", https://weaponsystems.net/system/1033-9K11+Malyutka,, וכן R. D. Angelskii, Отечественные противотанковые комплексы: иллюстрированный справочник (כלי נשק מתוצרת מקומית נגד טנקים: מדריך מאויר"), Moscow:AST, 2002, pp. 9–50.

[5] בדוגמה רלוונטית במיוחד, יואב ברום – מפקד גדוד הסיור 87 שהוביל את ההתקדמות של חטיבה 14 לקראת קרב זה ונהרג בו – היה חלק מצוות לקחי חיל השריון שכתב את הדו"ח הראשוני על היפגעות טנק ישראלי מ"סאגר", שלוש שנים קודם לכן. מפקדת גייסות השריון, ענף תורת חש"ן, "דו"ח סיכום צוות לקחי חש"ן מס' 20", אלול תש"ל, ספטמבר 1970, נספח א', "דוח על ירי טילי סאגר לעבר כוחותינו והיפגעות טנק בתאריך 7.7.70 בגזרה המרכזית של התעלה", ארכיון מחלקת היסטוריה.

[6] בקרב לילה היה ה"סאגר" יעיל פחות בהעדר כוונות ראיית לילה, ובשל הצורך בטילים מדור א' לראות בו-בזמן גם את הטיל וגם את המטרה, מה שמצריך ראייה תלת-ממדית הקשה להשגה הרבה יותר בלילה. אף שהמצרים ידעו לירות טילי נ"ט לאור פצצות תאורה ופגעו כך בכמה טנקים ישראליים, יעילות שיטה זו הייתה מוגבלת והיקף הפגיעות היה מצומצם גם בתנאים טובים, לא כל שכן בטווחים קצרים יחסית (הטווח המינימלי היעיל של הסאגר היה כחצי ק"מ) וכאשר יש כוחות מצריים בסמוך לישראליים. איגרת מודיעין טכנית 22/73, "הפעלת נשק נ"ט על ידי המצרים במלחמת יום הכיפורים – סיכום ראשוני", כסלו תשל"ד, ארכיון מחלקת היסטוריה. איגרת מודיעין טכנית 26/73, "עקרונות התפעול הטקטי של גדוד טילים מונחים נ"ט בצבא המצרי (מסמך שלל מעובד)", כסלו תשל"ד – דצמבר 1973, ארכיון מחלקת היסטוריה. ראו גם ועדת אגרנט, ישיבה ק"כ – בוקר, 23 ביולי 2024, עדות תא"ל גבריאל עמיר, עמ' 92, https://archivesdocs.mod.gov.il/Agranat2/%D7%AA%D7%90%D7%9C%20%D7%92%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C%20%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%A8%20-%20%D7%9E%D7%97""%D7%98%20460/index.html. ייאמר כי בטרם המלחמה למדו המצרים את נושא השימוש בתאורה לירי נ"ט – אולם לא תרגלו אותו בפועל! (דני אשר, "הפעלת נ"ט נגד כוחות צה"ל במלחמות יום הכיפורים ושלום הגליל", מפא"ת-מו"פ, המחלקה לחקר ביצועים, 1999, ארכיון מחלקת היסטוריה).

[7] המקור המפורט ביותר לקרבות אלו הוא אמנון רשף, לא נחדל! חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2013, עמ' 258–331.

[8] ראו למשל שי לוי, "חתמתי ביד רועדת, רוב הטנקים נפגעו מהטילים האלה", מאקו, 24 בספטמבר 2023, https://www.mako.co.il/pzm-magazine/Article-50e0d53b6e0ca81027.htm. לאורך השנים שמע מחבר מאמר זה טענות דומות רבות בעל-פה.

[9] ועדת החקירה – מלחמת יום כיפור (ועדת אגרנט), דין וחשבון שלישי ואחרון, כרך רביעי, ירושלים 1975, עמ' 1346.

[10] טילי אוויר-אוויר נורו בישראל לראשונה רק בסוף אוקטובר 1962. דני שלום, אנציקלופדיה יפעת לתולדות התעופה והחלל בישראל, ראשון לציון: באויר, 2013, עמ' 514–515.

[11] שם, עמ' 466, 516–517; יאיר דוד, סנאי ירוק, הוצאה עצמית 2022, עמ' 70–71, 95–103.

[12] השימוש הראשון בווייטנאם היה בקרב בדונג-הא ב-23 באפריל 1972. Donn A. Starry, Mounted Combat in Vietnam, Washington DC: Department of the Army, 1989, pp. 210–211. הלקחים ושיטות ההתחמקות שהופקו בווייטנאם מ-1972 ואילך היו דומים מאוד לאלה שהיה צה"ל עתיד להפיק.

[13] כך, למשל, בדיווח מודיעיני ממאי 1973 הטיל הכותב ספק באפשרות כי מצרים תצטייד בטיל הנ"ט השוויצרי/גרמני "ממבה", שכן "ברשותם טילי 'סאגר' העולים בביצועיהם על טיל זה". אגף מודיעין/מחקר, ענף 7, "לוב – רכש טילי נ"ט מסוג 'ממבה' (Mamba)", כ"ו אייר תשל"ג, 28 במאי 1973, ארכיון מחלקת היסטוריה.

[14] "דו"ח סיכום צוות לקחי חש"ן מס' 20", אלול תש"ל, ספטמבר 1970, נספח א'; ועדת אגרנט, עדות האלוף שרון, עמ' 95.

[15] עמוס קובץ, "שימוש ואי-שימוש במודיעין", מערכות 366–367, 1999, עמ' 30.

[16] אשר, "הפעלת נ"ט"; אשר, לשבור את הקונספציה, עמ' 213; איגרת מודיעין טכנית 26/73, "עקרונות התפעול הטקטי של גדוד טילים מונחים נ"ט".

[17] כהן הוסיף כי "כלקח ממלחמת ששת הימים צבא מצרים הבין שהם לא יכולים לעמוד מול הטנקים של צה"ל. לכן הם הצטיידו בטילי נ"ט לכל יחידות החי"ר והסיור, וגם הקימו גדודי נ"ט דיביזיוניים. הם פיזרו את טילי הנ"ט בכל המערך שלהם". שי לוי, "חתמתי ביד רועדת, רוב הטנקים נפגעו מהטילים האלה", מאקו, 24 בספטמבר 2023, https://www.mako.co.il/pzm-magazine/Article-50e0d53b6e0ca81027.htm. לאמיתו של דבר, היו גדודי נ"ט דיביזיוניים במצרים עוד בטרם מלחמת ששת הימים, אלא שלאחריהם גם הוקצו טילי נ"ט ליחידות אלו, וגם הופצו אמצעי נ"ט שונים בצורה נרחבת מאוד בתוך יחידות החי"ר.

[18] לניר, הפתעה בסיסית, עמ' 49; משה צוריך, "להיות הקמ"ן של חטיבה 188", מבט מל"מ 95, 2023, עמ' 12–13; עדות גבריאל עמיר, עמ' 93.

[19] כך עולה גם מהדגש במסמך של ענף תורת חיל שריון העוסק בתכנון תרגולת חמיקה מטילים, בספטמבר 1973: "דיוק יחסי בירי הטילים וזאת בעיקר כשעמדות הטנקים ברמה"ג קבועות וידועות לסורים". מפקדת גייסות השריון / ענף תורת חש"ן "תרגולת חמיקה מטילים – תקן ניסוי", 6 בספטמבר 1973, ארכיון מחלקת היסטוריה.

[20] באותו דיון צוין כי היחידה למחקר ופיתוח של משרד הביטחון החלה לפתח חיישן שייתן התראה על ירי טילי נ"ט. הדבר כמובן לא הבשיל עד מלחמת יוה"כ. היחידה למחקר ופיתוח של משרד הביטחון, "נטרול ירי טילי נ"ט – סיכום דיון", 4 ספטמבר 1973 וכן הנ"ל, "נטרול ירי טילי נ"ט", ספטמבר 1973, ארכיון מחלקת היסטוריה. בהערות בכתב יד למסמך השני ציין הכותב שהפנה את המכתב לסא"ל שאול נגר (לימים אל"מ) מענף תורת חיל השריון, כי לצורך מתן תשובה מלאה לשאלות על הזמן הנדרש למפקד טנק לקבל החלטה ולבצע פעולת התחמקות, "לא ניתן לתת תשובה ללא ניסוי ולכן ביקשנו ניסוי אשר לצערנו לא אושר".

[21] ההבדל המעשי בין טווח ה-2 או 2.3 ק"מ של ה"שמל" לטווח ה-3 ק"מ של הסאגר היה קטן; רוב הסאגרים לא נורו מטווח מקסימלי. ישנן כמה עדויות צה"ליות על ירי סאגר מטווח 3.5 ק"מ, מה שכנראה בלתי אפשרי מבחינה טכנית.

[22] בשל כך אני מתקשה לקבל את טענתו של דביר פלג כי המצרים השתמשו בשיטה של Area Denial (שלילת מרחב), שכן לא נראה שעולם מושגים דומה שימש את המצרים או שזו האסטרטגיה שהנחתה אותם. כך עולה גם ממסמכי שלל מצריים, כולל פקודותיו של הרמטכ"ל המצרי לפעולות הכוחות הלוחמים בחציית התעלה ולאחריה. ראה דביר פלג "מלחמת יום הכיפורים – 'הטיל שכופף את תפיסת הביטחון' ", בין הקטבים 40, 2023, וכן הביקורת של איתן שמיר על שימוש בַמושג לגבי מלחמת יוה"כ, Eitan Shamir, "No Surprise: Surprise Was Indeed the Key Element of the Yom Kippur War", Mosaic, October 30, 2023, https://mosaicmagazine.com/response/israel-zionism/2023/10/no-surprise-surprise-was-indeed-the-key-element-of-the-yom-kippur-war.

[23] על הפעלת אמצעי הנ"ט המצריים השונים ראו דני אשר, לשבור את הקונספציה, תל אביב: מערכות, 2003, עמ' 224–214.

[24] Kenneth Pollack, Arabs at War: Military Effectiveness, 1948–1991, Lincoln: University Of Nebraska Press, 2002, pp. 126–127; צבא היבשה של מצרים מנה כ-2,200 טנקים, כ-2,900 נגמ"שים וכ-2,400 כלי ארטילריה, יחד עם "רק" 800 מערכות של טילים נגד טנקים. אשר, לשבור את הקונספציה, עמ' 22–23.

[25] לאמיתו של דבר היה דמיון ניכר בין השיטה המצרית – קידום כוחות רגלים ונ"ט כדי לאפשר בלימת התקפת אויב ומעבר השריון – לשיטות שהפעילו הבריטים בקרב אל-עלמיין ב-1942, שם העבירו רגלים ותותחי נ"ט שבלמו התקפות-נגד גרמניות בעוד השריון מפלס את דרכו. ראו למשל את התיאור אצל Richard Doherty, El , Alamein 1942: Turning Point in the Desert, Barnsley: Pen and Sword, 2017, p. 46, וכן אצל Bryn Hammond, El Alamein: The Battle that Turned the Tide of the Second World War, Oxford: Osprey, 2012, Kindle Edition, בקטע העוסק במתקפה הבריטית על יעד "Snipe", וכן Christopher Miskimon, "Ordeal at Outpost Snipe: Defiant Stand at El Alamein", WWII History 11(5), July 2012, https://warfarehistorynetwork.com/article/ordeal-at-outpost-snipe-defiant-stand-at-el-alamein.

[26] TRADOC, "Soviet ATGMs", p. 18.

[27] לפי מסמך לקחים של צבא ארה"ב, בדיקה של 119 טנקים ישראליים פגועים העלתה כי רק 29 לכל היותר נפגעו מטילי סאגר ונשק נגד טנקים אחר, בעיקר רקטות אר.פי.ג'י. (רק שמונה נפגעו בוודאות מסאגר בלבד); כלומר, כשלושה רבעים מהטנקים הפגועים שנבדקו לא נפגעו מנשק נגד-טנקי נישא. ספירה אחרת מצאה כי מתוך 120 טנקים ישראליים שנפגעו ונדגמו, 45 נפגעו מסאגר ו-RPG גם יחד, אך יותר נפגעו מ-RPG מאשר מטילי סאגר. מקור אחד מציין שיעור גבוה במידה ניכרת: לדברי עמנואל סקל, בדיקות של צה"ל ב-214 טנקים פגועים בשתי הגזרות העלו כי בסיני כ-26% מהטנקים הפגועים נפגעו על ידי סאגרים, ועוד 15% ממטענים חלולים אחרים, ואילו בגזרה הצפונית – 24% מהטנקים הפגועים נפגעו מחלול, ורק 13% מהפגיעות היו מטילי סאגר (המונח "סאגר" משמש פה לטילי נ"ט באופן כללי). האמריקאים העלו את ההשערה כי הפער בין הנתונים שציינו לבין התרשמויות מפקדי הטנקים נובע ממדגם שונה, כלומר אחוז גבוה יותר מהטנקים שהושמדו בתחילת המלחמה ונותרו בשטח המצרי, בגזרה הצפונית שממנה לא הצליח צה"ל לסלק את ארמיה 2 המצרית, נפגעו מנ"ט, אם כי גם הם ציינו שצוותי טנק יתקשו לזהות את אופי הפגיעה. עם זאת, יש לציין כי חלק גדול מהטנקים שנותרו בשטח המצרי נפגעו כנראה בלילה שבין ה-6 באוקטובר ל-7 בו, בניסיונות התקפת נגד וחבירה למעוזים, והסיכוי שנפגעו מטילי נ"ט נמוך – סביר שמארבי נ"ט מטווח קצר עם RPG ותול"רים היו אחראיים לחלק גדול מהפגיעות. J.R. Transue et. Al, Assesment of the Weapons and Tactics used in the October 1973 Middle East War (U), WSEG Report 249, Arlington: [US Army"s] Weapons System Evaluation Group, 1974, p. 56; Anthony H. Cordesman and Abraham Wagner, The Lessons Of Modern War: Volume I: The Arab-israeli Conflicts, 1973–1989, Boulder: Westview Press, 1991, p. 64; היחידה למו"פ של מערכת הביטחון, "היפגעות טנקים במלחמת יוה"כ", 31 באוגוסט 1975; עמנואל סקל, הסדיר יבלום? כך הוחמצה ההכרעה בסיני במלחמת יום הכיפורים, תל אביב: ספריית מעריב, 2011, עמ' 303.

[28] ניתוח של חיל הרפואה מצא כי 14% מנפגעי צה"ל נגרמו מטילי נ"ט ועוד 13% מנשק נ"ט אחר; בהינתן העובדה שרוב פגיעות הנ"ט היו בכלי רכב משוריינים ושכמעט חצי מנפגעי צה"ל היו מחיל השריון (מאור לוי (עורך), אטלס מלחמת יום הכיפורים – מפות ומבצעים, צה"ל: המחלקה להיסטוריה, 2023, עמ' 247), אפשר להעריך כי גם בנפגעים שיעור הפגיעות מטילי נ"ט היה כרבע מנפגעי השריון, ואולי קצת יותר. כמובן מדובר ב"חישוב מפית" בלבד כיוון שאין לרשותי פילוח כמות הנפגעים הממוצעת מכל אמצעי – כלומר טכנית ייתכן שפגיעת טיל נ"ט פצעה והרגה פחות אנשי שריון מאשר פגז, מה שיוביל להערכת חסר של מספר הפגיעות (כמובן תיתכן גם אפשרות שהדבר הוא להפך). ייאמר כי כחמישית מהנפגעים נפגעו מסיבות לא ידועות, ולכן אפשר שחלק מאותן סיבות הן גם פגיעות נ"ט. כלל נפגעי חיל השריון, כולל תומכי לחימה וחרמ"ש, היה 3,900; כלל נפגעי צוותי הטנקים היה 2,030 פצועים, שבויים והרוגים מתוך 8,213 לוחמים בפרוץ המלחמה. שם, עמ' 248.

[29] אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, עמ' 613.

[30] לפי אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, עמ' 537–538, נפגעו לצה"ל 1,064 טנקים, מהם הושמדו 407, ומתוך זה 365 הושמדו בחזית המצרית. אולם לפי לוי (עורך) אטלס מלחמת יוה"כ, עמ' 254, נפגעו "רק" 821 טנקים, ומתוכם 495 הושמדו, יצאו משימוש או נותרו בשטח האויב (כך בדו"ח שעליו התבסס האטלס, באטלס עצמו נפלה שגיאת דפוס וכתוב 425). המספר של 250 טנקים פגועים בחזית הצפון הוא מתוך חיים הרצוג, מלחמת יום הדין, מהדורה מחודשת, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2008, עמ' 150. סביר שההפרש בין 821 טנקים פגועים באטלס מלחמת יוה"כ לבין 1,064 טנקים פגועים בתולדות מלחמת יוה"כ נובע בחלקו מדיווחים שונים לגבי פגיעות או מהגדרה שונה של "פגיעה", ומהשאלה מה היא "יציאה משימוש" – כך למשל בחזית הדרום תוקנו 2,334 טנקים, כך שכל טנק תוקן 3-2 פעמים, לאו דווקא בשל פגיעות אויב כמובן, ועוד כ-6-5 תיקונים קלים לטנק (אטלס מלחמת יום הכיפורים, 248).

[31] אדוארד לוטוואק, אסטרטגיה של מלחמה ושלום, תל אביב: מערכות, 2002, עמ' 139–144. כך למשל הסביר מפקד פלוגה סורי בקרב תל-סאקי ב-8 באוקטובר כי אנשיו ירו כ-20 טילים מטווח 1,500 מ' אך פגעו להערכתו בשניים בלבד, בשל "אומדן מרחקים לא נכון […] ירי ארטילרי על הפלוגה, שגרם לרעידת משקפות הכיוון וידי המכוונים", וכן הצלחת השריון הישראלי לאגף את הפלוגה דרך שטח מת. אשר, "הפעלת נ"ט נגד כוחות צה"ל".

[32] סעד א-דין שאזלי, חציית התעלה, תל אביב: מערכות, 1980, עמ' 56. ראו גם עמ' 280; איתי אשר, "גבעת התמימות", מעריב, 3 באוקטובר 2003; ב"ז קדר, אוקטובר 1973: סיפורו של גדוד "מחץ", תל אביב: ב"ז קדר / תמוז הפקות, 1975, עמ' 30–35. הסיפורים כמובן אינם מדייקים בפירוט האמל"ח: כך למשל מופיעים אצל קדר "בזוקות", מטולי נ"ט אמריקאיים ישנים, כאשר מן ההקשר ברור שמדובר ב-RPG, וכן כוחות ישראליים המנסים לדרוס חיילים מצרים המכוונים אליהם "טילים ופצצות בזוקה" (שם, עמ' 33), כאשר בשני המקרים הכוונה היא ל-RPG, שצוותיהם אפילו לא היו בד"כ ליד צוותי הסאגרים.

[33] מאיר פינקל, על הגמישות, תל אביב: מערכות, 2007, עמ' 201–202; אלישיב שמשי, סערה באוקטובר, תל אביב: מערכות, 1986, עמ' 34. בדומה לכך, האלוף עמנואל סקל, אז מג"ד, כתב לימים כי "תרגולות לחימה אד-הוק [כגון שילוב כוחות רגליים על גבי נגמ"שים בחלק מגדודי השריון] בתוספת הארטילריה והמרגמות ומקלע 0.5 של החרמ"ש סייעו תוך כמה ימים להפחתה משמעותית של מספר הטנקים שנפגעו מטילים" (סקל, הסדיר יבלום, עמ' 304), אם כי ברור שכאן כוונתו לכל סוגי נשק הנ"ט, שכן שילוב כוחות מנוגמ"שים והפעלת מקלע 0.5 סייעו מול נ"ט קצר טווח ולא מול טילי "סאגר", שטווחם עדיף. ארטילריה ומרגמות ותצפיות ותרגולות התחמקות, כמובן, סייעו נגד נ"ט ארוך טווח.

[34] עמיעד ברזנר, "קרב השריון האכזרי ביותר בהיסטוריה", שריון 29, 2008, עמ' 9.

[35] פינקל, "מאפייני השילוב", עמ' 126, 133. חיים בנימיני, מפקד בית הספר לקצינים בזמן המלחמה, העיד בפני ועדת אגרנט כי הכשרת הקצינים "הייתה ספציאליסטית חד-צדדית ולא נתנה תשובה לקרב משולב". ועדת אגרנט, חלק שלישי כרך רביעי עמ' 1454 (שמו מצוין בדו"ח כ"ח. בן-ימיני"). מעניין לציין כי גם מי שהתנגדו למגמת ניוון החי"ר היו עשויים להיות מוטים בעניין זה: כך למשל בדיון באוגוסט 1969 ציין האלוף רחבעם זאבי כי "אמנם השריון הוא מלכת הקרב אבל אסור לנוון את הצנחנים", וגם בהמשך הדגיש את הצנחנים, אף על פי שמטבע הדברים הצנחנים היו מיעוט בקרב החי"ר של צה"ל ומבנה היחידות שלהם וחימושם ותפקידם היו שונים. ייאמר עם זאת כי זאבי התלונן גם כי "החרמ"ש בשריון הוא לא ליגה ב' הוא ליגה ט' ", וכי בקורס מג"דים החניכים אינם מקבלים תשובה לשאלות "החי"ר לאן" ו"צריך חי"ר או לא?" (שם, עמ' 1458).

[36] עמירם אזוב, מגננה: הלחימה בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים 9–14 באוקטובר 1973, בן שמן: מודן / משרד הביטחון / צה"ל – המחלקה להיסטוריה, 2023, עמ' 150; עודד מגידו, "חמוטל" ו"מכשיר" לא בידינו, פארק תעשיות חבל מודיעין: כינרת, זמורה, דביר, 2019, עמ' 183, 185; ועדת אגרנט, עדות האלוף שרון, עמ' 97.

[37] בפרט בלט הדבר בתחום הסיור: הגם שגדוד הסיור 87, שהיה בנוי ככוח משולב (בסגנון ה-Cavalry בצבאות המערב), שתפקידו למצוא את האויב ולהחזיק בו עד אשר ייכנס הכוח העיקרי לקרב וישמידו, הצליח במשימת סיור "קלאסית" למצוא את התפר שבין הארמיות. מוקדם יותר, במהלך קרב הצליחה, הוא נועד למלא, לצד תפקידי ניווט והובלת חטיבה 14 לקרב, גם משימות התקפיות משניות שבהן לא היה לו יתרון מובהק על כוחות אחרים. אפשר שלו היה צה"ל מסתמך יותר על הסיור ומודיעין השדה לתפקידם המקורי ופחות על צילומי אוויר, התוצאה הייתה טובה יותר.

[38] יואב גלבר, לחימת גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים, בן שמן: מודן / משרד הביטחון, 2016, עמ' 58; אבי שדמי והלל אהרמן, "גדוד מרגמות כבדות (גמ"כ) מוצנח 332/7038", אתר העמותה להנחלת מורשת הצנחנים, https://www.paratroops.org.il/%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%A9%D7%AA-2020,1348-%D7%AA%D7%95%D7%AA%D7%97%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9D-%D7%9B%D7%A0%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%9D.aspx.

[39] כך נכנסו יחידות חטיבה 14 עם מודיעין לקוי לתוך מגנן נגד-טנקים מצרי גדול שבו היו חיילי חי"ר, משגרי RPG, טילי נ"ט שונים, תותחי נ"ט וטנקים – הכול בכול – והקרב המפורסם של גדוד 890 ב"חווה הסינית" היה חד-חילי בפועל: "כשם שגדוד 890 נלחם בלילה מול יעד גדודי מצרי בלי טנקים וסיוע ארטילרי, כך הסתערו הטנקים של גדוד 100 בבוקר על אותו היעד בלי חי"ר ובלי סיוע ארטילרי", ו"בשני המקרים לא היה לכוחות מושג על האויב ועל שניצב לפניהם" (גלבר, לחימת גדוד 890, עמ' 123); במקרה אחר, ב-12 באוקטובר, התקפה על "חמוטל" תוכננה לכלול שני כוחות רב-חיליים; בפועל היא הייתה רב-חילית, אך לא במידה הנדרשת: פלוגת טנקים חיפתה על התקפה של שתי פלוגות חרמ"ש (כוח אמיץ אולם לא מיומן בלחימת חי"ר מחוץ לכלים), בחיפוי מטח ארטילרי שהותיר רושם על האויב, אך בהעדר טיווח ובקרת אש – רק רושם מוגבל. כוח זה, בלא מודיעין, תקף מתחם חטיבתי מוקטן עם ארטילריה וכלי נשק נגד טנקים, חיל רגלים מחופר, פצצות תאורה וכנראה גם אמצעי ראיית לילה. התוצאה הייתה כישלון ידוע מראש של התקפה מול כוח גדול יותר בשטח קשה ובהעדר מודיעין, עם שבעה הרוגים (שישה מהם נותרו בשטח) ויותר מעשרים פצועים (מגידו, "חמוטל" ו"מכשיר" לא בידינו, עמ' 295–313).

[40] כמובן הדבר איננו ייחודי לצה"ל. סא"ל (דימ.) ג'ון נאגל מצבא ארה"ב, שהיה מפקד פלוגת שריון במלחמת המפרץ הראשונה, אמר לימים כי כיוון ששיטת הלחימה האמריקאית הוכיחה את עצמה בצורה כה מוצלחת במלחמה, "הצבא החליט שאנחנו צריכים לבלות את העשור הקרוב בלהפוך אפילו יותר טובים בזה. [לעומת זאת], מניסיון השריון שלי, הגעתי למסקנה קצת אחרת. לפי הניתוח שלי, העניין הזה של קרב אוויר-יבשה [הדוקטרינה האמריקאית דאז] עובד ממש טוב, ואף אחד לא ייתן לנו להילחם [בו] בצורה הזו שוב". תמלול הרצאתו של ג'ון נאגל בכנס "מלחמות המאה העשרים ואחת: לחימה נגד חתרנות ואתגרי הטרוריזם הגלובלי", מכון אדלסון ללימודים אסטרטגיים, דצמבר 2008, לא פורסם. כמובן, כהסתייגות יש לומר שב-2003 שוב "נתנו" העיראקים לאמריקאים להילחם בצורה הזו – אולם אז הסתבר לאמריקאים שהם אינם מוכנים ללחימה מסוג אחר, שהתנהלה אחרי נפילת סדאם, בעוד שכבר ב-1991 היו מספיק טובים בלחימה שבה רצו להשתפר.

[41] כדוגמה מימינו, לאחרונה טרח מישהו ובנה גשר מרחפנים, רק כדי לראות אם הוא יכול (התשובה חיובית). ספק אם מי מיצרני הרחפנים חשב על שימוש כזה.
https://www.youtube.com/watch?v=3GmHxvkc5o0

[42] לכך יש להוסיף את בעיית שימור הידע בצה"ל. ראו למשל יגיל הנקין, "לקחי מלחמת לבנון השלישית", מערכות 453, 2014.

[43] אזוב, מגננה, עמ' 23

[44] המונח הרשמי המקובל היום הוא כטמ"מ, "כלי טיס מאויש מרחוק", אולם כיוון שהביטוי הישן נפוץ ומוכר יותר השתמשתי בו משיקולי נוחות.

[45] אמיר בוחבוט, "בתוך שעות: צה"ל הפיל שני רחפנים בגבולות לבנון ועזה", וואלה, 17 בפברואר 2022, https://news.walla.co.il/item/3489619; עמוס גלעד, "ההתמודדות עם כמה אתגרים מודיעיניים – לבנון כמקרה מבחן", עיונים במודיעין א(1), 2007, עמ' 21–22.

[46] אמיר בוחבוט, "בלעדי: להקות הרחפנים של צה"ל השתתפו בלחימה בעזה, וחוקי המשחק צפויים להשתנות", וואלה, 5 ביוני 2021,https://news.walla.co.il/item/3439695; ניר דבורי, "נחילי הרחפנים שינצחו בשדה הקרב", חדשות 12, 25 בינואר 2019, https://www.mako.co.il/news-military/security-q1_2019/Article-0b6ad3f9ed38861004.htm ; ירדן מושליון, "מעשה ב-6 רחפנים: המדריכות שמלמדות את צה"ל לרחף עוד רמה מעל האויב", אתר צה"ל, 23 במרץ 2022, https://www.idf.il/%D7%90%D7%AA%D7%A8%D7%99-%D7%99%D7%97%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA/%D7%96%D7%A8%D7%95%D7%A2-%D7%94%D7%99%D7%91%D7%A9%D7%94/%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%AA/2022/%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%A8%D7%97%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%96%D7%A8%D7%95%D7%A2-%D7%94%D7%99%D7%91%D7%A9%D7%94-%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%A1-%D7%A8%D7%97%D7%A4%D7%9F/; יואב זייתון, "יורה רימונים, מתאבד, הופך ל'טיל מונחה': הרחפנים הקטלניים של צה"ל נחשפים", ויינט, 6 בינואר 2023, https://www.ynet.co.il/news/article/byvfuon5s; שי לוי, "הוכיחו את עצמן במגן וחץ": צה"ל יקלוט עשרות 'להקות' רחפנים", מאקו, 18 במאי 2023, / https://www.mako.co.il/pzm-soldiers/Article-6396e2efc4e2881026.htm?sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=1434139730.

[47] אמנון עין דר, "עליונות אווירית: השליטה בשמיים – צורך חיוני לצבא מנצח: אתגרי צה"ל בהווה ובעתיד", בין הקטבים 30-28, 2020, עמ' 56–57; מבקר המדינה, דוח שנתי 71ב, התשפ"א 2021, תחומי פעילות לאומיים -אסטרטגיים: ההיערכות הלאומית להגנה מפני איום הרחפנים – מעקב מורחב, עמ' 16; נאום ראש הממשלה נפתלי בנט בעצרת האו"ם, 27 בספטמבר 2021, https://www.youtube.com/watch?v=kEb_4RxcWBw, דקה 14:29–14:41.

[48] יניב קובוביץ, "מערכת הביטחון מציבה בצפון מערכת חדשה לגילוי כטב"מים ותחמושת מתקדמת", הארץ, 3 בנובמבר 2021, https://www.haaretz.co.il/news/politics/2021-11-03/ty-article/0000017f-e0de-df7c-a5ff-e2fe01740000; יוסי יהושע, "מאות מיליונים הוקצו לבעיית הכטב"מים, הערכה: פתרון טוב יותר – תוך 3 חודשים", Ynet, 17 ביוני 2024, https://www.ynet.co.il/news/article/s1gisa6rr; מושליון, "מעשה ב-6 רחפנים"; אסף גלעד, "אלפי רחפנים מתוצרת סין בדרך לצה"ל. אלו החששות", גלובס, 25 באפריל 2024.

[49] יואב זייתון, " הצצה לצור – הרחפן הצה"לי הראשון", Ynet, 11 בספטמבר 2016, https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4853016,00.html ; יובל אזולאי, "הרחפנים הסיניים משתלטים על צה"ל, מאקו, 12 בדצמבר 2018, https://www.mako.co.il/pzm-magazine/Article-8f745f8c202a761006.htm; רפאל קאהאן, "ארה"ב נגד יצרנית הרחפנים הסינית DJI; מה יעשו בצה"ל?", כלכליסט, 21 בדצמבר 2020, https://www.calcalist.co.il/internet/articles/0,7340,L-3883014,00.html; אזולאי, "הרחפנים הסיניים".

[50] ראו למשל יגיל הנקין, "נעליים מרחפות או: על טכנולוגיה, לוגיסטיקה ומכשירים גדולים ומעצבנים", מערכות, 2 בינואר 2024, https://www.maarachot.idf.il/2024/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A0%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%97%D7%A4%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%95-%D7%A2%D7%9C-%D7%98%D7%9B%D7%A0%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%A2%D7%A6%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9D/; מילאן צ"רני, "חשיפה: אוקראינה הזהירה והציעה עזרה נגד הכטב"מים האיראניים, ישראל התעלמה", חדשות 12, 21 ביוני 2024, https://www.mako.co.il/news-world/2024_q2/Article-879f9c1cb303091026.htm; עקיבא ביגמן, "הציעו לנו ללמוד מאוקראינה איך להפיל כטב"מים, אבל חיל האוויר לא רצה לשמוע", מידה, 24 ביוני 2024, https://mida.org.il/2024/06/24/%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%95-%D7%9C%D7%A0%D7%95-%D7%9C%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93-%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%9C%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%9C-%D7%9B%D7%98.

[51] ראו למשל את מסקנתו של האלוף (מיל.) יצחק בן ישראל שלפיה (כבר לפני 25 שנה) "איכות הכלים" ו"האלמנטים החדשים של מלחמה מודרנית באש (חימוש חכם, מודיעין מטרות מדויק וזמין וכו')" גורמים לכך ש"המצב משתפר לטובת ישראל". ישראל אומנם "עדיין חייבת להחזיק צבא טריטוריאלי גדול והיא אינה יכולה לבנות את כוחה אך ורק למלחמה מודרנית באש". הצעותיו בסיכומו של דבר כללו "להגדיל את תקציב הביטחון ולהפנות את התוספת לבניין האלמנטים המודרניים של הכוח: אוויר, מודיעין, חימוש מונחה מדויק וכו' ". בדיעבד ברור כי צה"ל אכן נקט גישה כזו, כולל ניסיון לפתח את היכולת שבן ישראל כתב כי ב-2000 איננה קיימת ותהיה חיונית ל"מערכה מודרנית באש" ביבשה, "השמדה מסיבית – באמצעות אש מנגד ובקצב גבוה מאוד – של מטרות ניידות בשדה הקרב היבשתי". יצחק בן ישראל, "טכנולוגיה והכרעה – הרהורים על צה"ל בעקבות קוסובו", מערכות 371, 2000, עמ' 42–43. השוו למשל לטענתו של מפקד חיל האוויר ב-2014, האלוף אמיר אשל, כי לחה"א יש "יכולת התקפית חסרת תקדים של אלפי מטרות ביממה באופן מדויק […] האיכות גם השתפרה בסדרי גודל גדולים. חיל האוויר יכול לעשות ב-12 שעות את מה שהוא עשה בשמונה ימים בעמוד ענן" (אריאל לוין, "מפקד חיל האוויר: יכולים לתקוף אלפי מטרות ביום", חדשות מחלקה ראשונה, 21 במאי 2014, https://www.news1.co.il/Archive/001-D-348881-00.html), וכן גישה דומה אצל מפקד חה"א ב-2020, האלוף עמיקם נורקין, שלפיה חיל האוויר יודע "לייצר, לתכנן, לשלוט ולתקוף במדויק, היקף גבוה מאוד של מטרות (מאות רבות) בזמן קצר (דקות רבות)" (עמיקם נורקין, "מהלומה רב-ממדית בתפיסת הניצחון", בין הקטבים 30-28, 2020, עמ' 234. חשוב לציין שלא מדובר פה בגישה שייחודית לחיל האוויר אלא לחלקים נרחבים בצה"ל, כפי שניתן לראות באזכורים שונים באותו גיליון).

[52] עין דר, "עליונות אווירית", עמ' 56; נורקין, "מהלומה רב-ממדית", עמ' 237.

[53] כמו כן, גם אילוצי תקציב ותשומת לב מעודדים תיעדוף לבעיות הנתפסות כקשות יותר – וכמובן אי אפשר לדעת האם, במידה שהייתה ישראל מסיטה תקציב וקשב לנושא הגנה בפני כטב"מים ורחפנים, היא הייתה מאבדת אותו במקום אחר. הגם שסביר שהתשובה היא "לא ממש" בשל עלות נמוכה יחסית של ההתמודדות, עדיין אין להכחיש כי לכל בחירה יש מחיר.

[54] יניב קובוביץ ונועה שפיגל, "צה"ל: מל"ט סורי לא חמוש חדר לישראל ושהה 16 דקות באוויר עד שהופל", הארץ, 11 ביולי 2018, https://www.haaretz.co.il/news/politics/2018-07-11/ty-article/0000017f-e152-df7c-a5ff-e37ae69b0000.

[55] יניב קובוביץ, "צה"ל: כלי טיס בלתי מאויש הופל לאחר שהתקרב לגבול באזור עמק בית שאן", הארץ, 18 במאי 2021, https://www.haaretz.co.il/news/politics/2021-05-18/ty-article/0000017f-f10b-d487-abff-f3fff4cd0000; לילך שובל, " צה"ל יירט שלושה מל"טים של חיזבאללה בקרבת אסדת כריש", ישראל היום, 2 ביולי 2022, https://www.israelhayom.co.il/news/defense/article/11993430; שי לוי, "מפקד איסוף משחזר: כך זיהינו ניסיון פיגוע רחפנים איראני", מאקו, 10 בדצמבר 2019, https://www.mako.co.il/pzm-magazine/Article-ae968b1977cee61027.htm; נכון לכתיבת המאמר, התיאור המלא ביותר של ליל הטילים הוא עוזי רובין, "מבצע 'הבטחה אמיתית': נקמת איראן על חיסול בכיריה בדמשק", מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת בר-אילן, 22 במאי 2024, https://besacenter.org/he/%d7%9e%d7%91%d7%a6%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%98%d7%97%d7%94-%d7%90%d7%9e%d7%99%d7%aa%d7%99%d7%aa-%d7%a0%d7%a7%d7%9e%d7%aa-%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%90%d7%9f-%d7%a2%d7%9c-%d7%97%d7%99%d7%a1%d7%95.

[56] מיכל פומרנץ, "יודעים להיכנס לילה לילה למקום הנכון, בזמן הנכון", אתר חיל האוויר, 14 בנובמבר 2022, https://www.iaf.org.il/9554-55792-HE/IAF.aspx.

[57] עין דר, "עליונות אווירית", עמ' 44–45.

[58] מסיבות טובות – היעלמות האיום האווירי ה"קלאסי" בטרם הופעת איום קרוב-לקרקע-ניכר; ופחות טובות – כאמור, העובדה שהאיום קיים הייתה מוכרת אך לא נעשתה הצטיידות בהתאם.

[59] להדגמה אפשר לציין את המעמד המיתולוגי-כמעט שלו זכו מל"טי ה"בייראקטר" הטורקיים בתחילת הלחימה באוקראינה, עד כדי הצהרה כי הם "משנים את פני הלוחמה", והיעלמותם המהירה מקדמת הבמה כאשר ירדה יעילותם בשל טקטיקות-נגד, אף כי הם עדיין בשימוש ומועילים במידה מוגבלת. ראו למשל Yagil Henkin, "The 'Big Three' Revisited: Initial Lessons from 200 Days of War in Ukraine", Expeditions with MCUP, November 2022, https://www.usmcu.edu/Portals/218/EXP_Henkin_BigThreeRevisited__PDF.pdf.

גרסה מוקדמת של מאמר זה התפרסמה בעברית: יגיל הנקין, " שלושת 'הגדולים' מכים שוב: לקחים צבאיים ראשוניים מחודשיים של מלחמה באוקראינה", מערכות, מאי 2022, https://www.maarachot.idf.il/2022/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%9B%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%95%D7%91-%D7%9C%D7%A7%D7%97%D7%99%D7%9D-%D7%A6%D7%91%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%93%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%94-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%94. על ירידת האפקטיביות של כלי נשק "חכמים" במלחמה באוקראינה ראו ירוסלב טרופימוב, "נשק ההייטק האמריקאי פעל נגד רוסיה – עד שהוא לא", גלובס (WSJ), 20 ביולי 2024, https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001484737.

[60] David H. Petraeus, "Multi-National Force-Iraq Commander"s Counterinsurgency Guidance", Military Review, September-October 2008, p. 4.

[61] בעניין זה ראו למשל מאיר פינקל, אתגרים ומתחים בתהליך בניין הכח, צה"ל, 2019, עמ' 22–40. ייאמר כי להתרשמות מחבר מאמר זה, במלחמת "חרבות ברזל" תהליך הלמידה של צה"ל היה מהיר ומשופר יותר מאשר בעבר, גם אם לא מושלם, בשל השקעה ניכרת בלמידה ולקחים פנימיים. אף כי הערכתו של פינקל כי "צה"ל נמצא באחת מהתקופות הטובות בתולדותיו, בכל הקשור בהסתגלות" (שם, 35) ספגה מן הסתם מכה ב-7 באוקטובר 2023, בכל זאת אין הבעיות מבטלות את הדברים הטובים בתהליכי הלמידה.

[62] זאת בפרט אם אופי האיום משתנה במהירות. ישנה גם לעיתים הטיית-בחירה כאשר לומדים לקחים ממה שנראה בסרטונים ומתעלמים מכך שלא הכול נראה בסרטונים; דבר זה ישפיע כמובן במיוחד אם מנסים לפתח פתרון כולל ושלם. ראו למשל Sam Skoye, "US shouldn't learn the wrong lessons about Ukraine"s drones, expert says", Defense One, July 22, 2024, https://www.defenseone.com/threats/2024/07/us-risks-learning-wrong-lessons-about-ukraines-drones-expert-says/398242.

[63] ראו למשל אמיר בוחבוט, "לחדור אל המוח של האויב: הצצה לטייסת האדומה של חיל האוויר", וואלה, 9 ביוני 2019, https://news.walla.co.il/item/3240555.

[64] ראו למשל יהונתן גוטליב, "היחידה האדומה: החיילות שתפקידן לדמות את האויב", ערוץ 7, 8 במרץ 2023,

https://www.inn.co.il/news/594723.

תמונה: IMAGO / Xinhua / Ayal Margolin