מהלך ממשל טראמפ לחדש דיאלוג פוליטי ישיר עם רוסיה (ללא תיאום עם אוקראינה ומדינות אירופה) מצטרף לשורת צעדים נמרצים המעצבים מחדש את הסדר המדיני העולמי, ויש להם בהכרח השלכות אסטרטגיות על ישראל ועל סביבתה האזורית. ברמת אסטרטגיית-העל, נראה שטראמפ מבקש לשחזר את המהלך של ניקסון מ-1972, לקרב את רוסיה לארה"ב, ובכך להרחיקה מסין. מסתמן שהוא מנתק זיקות בין נרמול היחסים האמריקניים-רוסיים לבין הפסקת המלחמה באוקראינה. המהלך מלווה בקרע כואב בין ארה"ב לאירופה ולאוקראינה, שמציב סימן שאלה על עתידו של אחד ממרכיבי היחסים המיוחדים עם ארה"ב – שותפות בין דמוקרטיות. ממשל זלנסקי נדחק לדילמה קשה, בין כניסה להידברות מעמדת נחיתות קשה וחשש שממשל טראמפ מסייע לרוסיה לכונן בקייב משטר פרו-רוסי, לבין המשך לחימה, תוך הסתמכות על האירופאים, שספק אם הם מסוגלים להחליף את הסיוע הביטחוני האמריקני. ככל שהמהלך האמריקני יצליח, הוא עשוי גם להגביר את המצוקה האסטרטגית של המשטר בטהרן, שנשען על גיבוי משותף של מוסקבה ובייג'ינג. תפקידה המרכזי של סעודיה בהבניית השיח בין המעצמות עשוי להעיד על כוחה הגלובלי הגובר של ריאד ולהשתקף גם ביכולתה להשפיע על הממשל גם בסוגיות שאינן נוחות לישראל.
ממשל טראמפ נוקט סדרה של מהלכים מהירים לשיקום הדיאלוג הפוליטי עם מוסקבה, שמשנים את הדינמיקה סביב המלחמה באוקראינה, וצפויים להוביל להתארגנות מחדש של מערכת הכוחות ברמה העולמית.
היוזמה האמריקנית ורקעה
שיחתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ עם מקבילו הרוסי ולדימיר פוטין (12 בפברואר) עסקה, לדברי טראמפ בציוץ ארוך שלו, ב"אוקראינה, המזרח התיכון, אנרגיה, בינה מלאכותית, מעמדו של הדולר ומגוון נושאים נוספים". טראמפ הרעיף מחמאות על בן שיחו, שהממשל הקודם החרים, וכמו כן פרט על הנימה הרגישה ביותר בתודעה הקולקטיבית הרוסית – זיכרון "המלחמה הפטריוטית הגדולה" והשותפות של ימי מלחמת העולם השנייה. לדבריו, סיכם עם פוטין על המשך עבודה משותפת ותחילה מיידית של משא ומתן, ברוח "ההיגיון הבריא" – COMMON SENSE (האותיות הגדולות במקור) כסיסמה שלו שפוטין אימץ גם הוא.
בהמשך לכך התקיים (18 בפברואר) סבב משא ומתן בסעודיה (דווקא) בין רוסיה לארה"ב בדרג בכיר (שרי החוץ רוביו ולברוב, היועץ האמריקני לביטחון לאומי וולץ, יועצו המדיני של פוטין, אושקוב, השליח המיוחד וויטקוף וקיריל דמיטרייב, ראש קרן ההשקעות הרוסית). סוכם על הכנות לקראת פסגה בין הנשיאים פוטין וטראמפ, התארגנות לקראת המו"מ בנושא אוקראינה, ודיונים על אפשרויות לחידוש קשרי המסחר בין ארה"ב לרוסיה. הצדדים הסכימו מיידית לפעול לשיקום ערוצי הקשר הדיפלומטיים, לרבות מינוי שגרירים בשתי המדינות; בשנים האחרונות סגרו המדינות נציגויות האחת של השנייה, מלבד השגרירויות, צמצמו למינימום את היקף הסגל הדיפלומטי, ולאחר פקיעת הקדנציות של השגרירים טרם מונו להם מחליפים. מזכיר המדינה רוביו התייחס ל"הזדמנויות יוצאות דופן" לחדש שותפות כלכלית עם רוסיה (הכוונה לחידוש פעילות חברות אמריקניות במגזר האנרגיה והמחצבים הרוסיים, ובפרט באוקיאנוס הארקטי).
קודם לכן קבע סגן הנשיא ג'יי. די. ואנס, בנאומו בוועידת מינכן לביטחון, כי הבעיה העיקרית של אירופה אינה רוסיה או סין, אלא עולם הערכים של הדמוקרטיות האירופיות, ויחסן השלילי למפלגות הפופוליסטיות דוגמת "אלטרנטיבה לגרמניה" או ממשלתו של ויקטור אורבן בהונגריה. שר ההגנה האמריקני פיט הגסת' הבהיר (12 בפברואר, ב"פורום-ראמשטיין", העוסק בסיוע של נאט"ו לאוקראינה) שארה"ב אינה רואה תוחלת בצירוף אוקראינה לנאט"ו, אינה עומדת על החזרת כל שטחיה שנכבשו על ידי רוסיה ואינה צפויה לשלב את כוחותיה בהסדרי ביטחון לסיום המלחמה (כל הנטל אמור ליפול על האירופאים). זאת, על פי דבריו, בהקשר הרחב יותר של התנערות אמריקנית מן המחויבות ההיסטורית להגנת אירופה והפניית תשומת הלב לאתגר הסיני.
מהלכי הממשל לא תואמו עם אוקראינה או עם האירופאים. מייד לאחר שיחתו עם פוטין התקשר טראמפ לזלנסקי "כדי לעדכנו". במקביל, הממשל הגיש לזלנסקי טיוטת הסכם דרקוני למסירת שליטה במחצבים אוקראיניים לידי ארה"ב כפיצוי על תמיכת ממשל ביידן באוקראינה בעבר. זלנסקי סירב לחתום עליו, בטענה שהוא נוגד את החוקה האוקראינית ואינו מעניק ערבויות ביטחון כלשהן. ארה"ב והרוסים סירבו להזמין את האוקראינים למו"מ בסעודיה, מה שהוביל את זלנסקי לקבוע שארצו לא תהיה מחויבת לשום הסכמה שתושג ללא מעורבותה.
בתגובה שלל טראמפ (19 בפברואר) את הלגיטימיות של הנשיא זלנסקי, וטען שהדרישה שאוקראינה תקיים בחירות לנשיאות (שהושמעה פעמים רבות על ידו ועל ידי אנשיו) הינה משאלת ליבו, כיוון שלדבריו זלנסקי לא קיים בחירות ושיעור התמיכה בו עומד על 4%. בפועל, באוקראינה סוכם לדחות את הבחירות לנשיאות לאור קביעת החוק שלא ניתן לערוך בחירות במצב חירום, ושיעור התמיכה בזלנסקי עולה על 50% בכל הסקרים, הרחק מעבר לפוליטיקאים מכהנים אחרים. רוסיה טוענת שכיוון שזלנסקי אינו לגיטימי, אין שום ערך להסכמות שתיחתמנה עימו.
התנהלות הממשל מול מוסקבה, ובפרט הצהרותיו של סגן הנשיא ואנס בכנס מינכן, והקביעה של שליח הנשיא להסדרה באוקראינה, קלוג, שאין לאירופאים מקום ליד שולחן המו"מ, עוררו טלטלה מדינית ורגשית באירופה. מובילי דעה אירופאים דיברו על בגידה אמריקנית ואיום על עתיד נאט"ו. נשיא צרפת מקרון כינס שתי פסגות חירום (17 ו-19 בפברואר) בהשתתפות מדינות מובילות באירופה ובנאט"ו, במאמץ לקדם התארגנות אירופית ביטחונית חדשה. נדונו המאמץ לגייס חבילה של 700 מיליארד דולר שישמשו לסיוע לאוקראינה ולבניין כוח אירופי עצמאי, ורעיונות להצבת כוח צבאי אירופי באוקראינה.
היוזמה האמריקנית מול הקרמלין ואדוותיה מצטרפות לשורה של מהלכים נמרצים וחסרי תקדים שהממשל נוקט מאז יומו הראשון בשלטון – "דיפלומטיה מטלטלת" (Disruptive diplomacy) – המיועדת במוצהר לשנות את כללי המשחק בזירה העולמית.
אסטרטגיית-העל: שינוי האוריינטציה הרוסית?
שפת המושגים של טראמפ ודוברי ממשל בימים האחרונים באשר לסכנה הטמונה בציר סין-רוסיה-איראן-צפון קוריאה (CRINK, בראשי תיבות) מצביעה על ראייה אסטרטגית ארוכת טווח, במאמץ לשינוי באוריינטציה של ההנהגה במוסקבה. מעין חזרה על המהלך ההיסטורי של הנשיא ניקסון ב-1972, שבו בחר לשקם את הקשרים עם סין ובכך להוביל להחלשתה של ברית המועצות.
סיום המלחמה באוקראינה, הסרת הסנקציות, וחזרה לדפוסים של שיתוף פעולה עם רוסיה (ככל שיתממשו) יוכלו ליצור, לפחות להלכה, מתווה להרחקתה של רוסיה ממעגל ההשפעה הסיני. כיום, למרות יומרותיה המעצמתיות, היא מצויה בו במעמד של "כינור שני" (הכלכלה הסינית גדולה – על פי נתוני קרן המטבע העולמית ל-2025 – כמעט פי עשרה מזו של רוסיה, 19.5 טריליון דולר מול 2.2). העשור האחרון, של עימות הולך ומחריף בין רוסיה לבין ארה"ב והמערב, ובפרט המלחמה באוקראינה, דחקו את מוסקבה להישענות כלכלית וביטחונית מעמיקה על בייגי'נג. הדבר נוגד את האינטרס הרוסי של עצמאות ביחס לשחקנים מעצמתיים אחרים, והינו תפנית ביחס למהלך ההיסטוריה הרוסית ב-300 השנים האחרונות, שבהן הייתה משולבת במערכת האירופית.
הפסקת סנקציות והשקעות אמריקניות במשק הרוסי, מעבר לפיתיון למוסקבה, עלולות לאתגר את הביטחון האנרגטי של סין (שמסתמכת על היצע-יתר רוסי ומזרח-תיכוני) ומהוות מקור אפשרי למחצבים נדירים, שמצויים בשפע גם ברוסיה.
אם אכן יסתמן אינטרס אמריקני (וסעודי!) בהשבת רוסיה למערך השותפות עם ארה"ב והמערב, יהיה בכך, מנקודת ראותן של ישראל ושל מדינות נוספות באזור, משום הזדמנות חשובה להעמיק את בידודה של איראן. על ארה"ב יהיה להציב על השולחן את הדרישה לשים קץ לשיתוף הפעולה הצבאי-ביטחוני בין רוסיה לבין האיראנים ולדרוש ממוסקבה להבהיר לאיראן שלא תגבה אותה מדינית אם תחליט "לרוץ לגרעין". נוכח האתגר העליון, והמיידי, של בלימת המיזם הגרעיני הצבאי של איראן, בטווח החודשים הקרובים, יכולה להיות חשיבות רבה להשגת הבנות בנושא זה בין וושינגטון (וירושלים?) לבין מוסקבה.
יודגש, לצד זאת, שבעשור האחרון העמיקה החשדנות הרוסית ביחס למערב, וקשה להאמין שמוסקבה תשנה את האוריינטציה האסטרטגית שלה במהירות. השותפות הרוסית-סינית הפכה מאז סיום המלחמה הקרה לאבן יסוד בתפיסת הביטחון של מוסקבה, והיא לא תמהר "להחליף צד". הקשר עם איראן אינו קריטי לרוסיה, כבעבר, אך בשלוש השנים האחרונות נפקחו עיני הרוסים ביחס לפוטנציאל שיתוף הפעולה עימה במישור הצבאי והכלכלי. בעוד שממשל אמריקני מכהן 4 שנים, סין ואיראן תישארנה שכנותיה של רוסיה לעולם. על כן, בסבירות גבוהה יותר, רוסיה לא תתנתק מסין ומאיראן, אולם מרחב תמרון רב יותר שיוענק לה יהפוך אותה לגיבוי פחות איתן לאיראן ולסין.
הממד הערכי והשלכותיו
מנגד, ברובד (המתערער והולך?) של ערכים דמוקרטיים משותפים, המהלך המסתמן מציב סימני שאלה באשר למידת המחויבות (אם בכלל) של ממשל טראמפ למדינות המניפות את הדגל הדמוקרטי. מבין התגובות הקשות באירופה מתבלטות דמעות התסכול של יו"ר פורום מינכן, כריסטוף הויזגן, לשעבר היועץ לביטחון לאומי הגרמני, המשקפות את החשש ואף הזעם באירופה נוכח מגמת פניו של הממשל. במקום השותפות הערכית של משטרים חופשיים וליברליים – שהממשל הקודם פעל להבליטה – באה גישה בוטה ו"עסקתית" (transactional), ואהדה פוליטית לתנועות ימין פופוליסטי ולמשטרים סמכותניים מסוג אלו של פוטין ברוסיה וארדואן בתורכיה.
עבור ישראל מדובר באתגר, בראייה ארוכת הטווח. היא נתפסת בעיני הממשל הנוכחי כקרובה לו ברוחה ובערכיה, וכנכס אסטרטגי, והדבר ניכר בעת ביקור ראש הממשלה בוושינגטון. הגישה ה"עסקתית" יכולה להניב עבור ישראל תוצאות מרשימות, כל עוד היא מייצרת גם עבור הממשל הנוכחי הישגים שהוא יכול להצביע עליהם. אולם חסרונה נעוץ בכך שהיא אינה בהכרח ערובה לגיבוי ברגעי משבר וקושי, ואף נוכח ניגודי אינטרסים פחותים יותר. מעבר לכך, להלכי רוח בדלניים בארה"ב יכולות להיות השלכות לא פשוטות גם בשאלת עתיד הסיוע, כשם שהם משפיעים כעת על עתיד הסיוע לאוקראינה, ויש בכך כדי לחדד את הצורך בהרחבת בסיס הייצור העצמי לצורכי צה"ל ככל הניתן, בדגש על חימושים.
התפקיד הסעודי
עריכת המו"מ דווקא בסעודיה מבליטה את הצלחת יורש העצר מחמד בן סלמאן (מב"ס) להציב את ארצו בעמדת מתווך בקנה מידה עולמי. ברקע לכך עומדת הבטחתו של מב"ס לטראמפ לבצע השקעה נרחבת בכלכלה האמריקנית ושותפות רוסית-סעודית במסגרת קרטל הנפט "אופק פלוס", שאפשרה למוסקבה הכנסות אנרגיה גבוהות ששחקו מאפקטיביות הסנקציות עליה. הממלכה, לצד נסיכויות מפרציות נוספות ותורכיה, תיווכה בשנות המלחמה בין אוקראינה לבין רוסיה, שהכריזה שהמדינות הניטרליות האירופיות שמילאו תפקיד דומה בעבר, כגון שווייץ או פינלנד, אינן יכולות עוד למלא תפקיד כזה.
נושא האנרגיה שהוזכר על ידי בכירי הממשל האמריקני, הרוסים והסעודים עלול להתברר כמוטיבציה מרכזית מאחורי היוזמה האמריקנית, בשאיפה להעשיר שחקנים אלה ולסתום את הגולל על "האג'נדה הירוקה" שאיימה על אינטרסיהם בשנים האחרונות.
שילובו של ויטקוף במו"מ מעורר תהיות. מסתמן שהינו "השליח לנושאים מיוחדים", ולא "השליח למזה"ת". הקשר שלו לסעודים אפשר לייצר אפיק שיח דיסקרטי ורב השפעה לממשל הרוסי באמצעות קיריל דמיטרייב, שמשמש כבר כעשור אחד מאנשי הקשר המרכזיים של הקרמלין מול ריאד. דמיטרייב, הנשוי לחברה של אחת הבנות של פוטין, מנהל קרן השקעות לאומית שבה שותפים גם הסעודים. שילוב שתי דמויות "עסקיות", ויטקוף ודמיטרייב, עשוי לרמז על מרכזיות הרכיב הזה בעסקה הכוללת מול רוסיה, ואפשר שפעילותו של ויטקוף בנוגע לעזה משתלבת בתוכנית גדולה יותר, שבמוקדה סעודיה.
עשויים להיות לכך מחירים, מנקודת ראותה של ישראל. עוד קודם להלצה הבלתי מוצלחת של ראש הממשלה לגבי "מדינה פלסטינית בסעודיה", שעוררה זעם ותגובות חריפות בריאד, הלכו ודעכו הציפיות להתקדמות בציר הנורמליזציה, כל עוד ישראל אינה מוכנה להתחייב להקמתה העתידית של מדינה פלסטינית, ומפי בכירים סעודיים בהווה ובעבר אף ניתן היה לשמוע שיבה לעמדות אנטי-ישראליות בסיסיות השוללות את עצם הלגיטימיות של הקיום הריבוני היהודי בארץ. בנסיבות אלה, קידומה של סעודיה למעמד של שחקן מדיני משמעותי עלול להיות מתורגם ללחצים סעודיים על טראמפ "ליישר" את העמדה הישראלית.
עבור רוסיה: סולם לירידה מן העץ?
פוטין, שגם בקדנציה הקודמת של טראמפ ראה בו בן שיח נוח יותר מאשר אובמה, ינסה כנראה למצות את ההזדמנות שנפתחה בפניו לשיקום מעמדו ומעמדה של רוסיה.
אומנם צוות המו"מ האמריקני בריאד הסביר שתהליך שיקום הקשרים עם רוסיה יהיה ארוך ומותנה במהלכים מצידה והתייעצות עם האוקראינים והאירופאים, אך מוסקבה כבר זכתה בשורה של תמורות יקרות ערך, שבראייתה משפרות את כושר המיקוח שלה ביחס לסיום המלחמה באוקראינה, ושבראיית אוקראינה והאירופאים היו אמורים לשמש קלפים למו"מ:
- ההתחייבות שאוקראינה לא תצטרף לנאט"ו, הכרה מראש בלגיטימיות הכיבושים הרוסיים במזרח אוקראינה, ומשיכת ידיים של השחקן הצבאי החזק בעולם – ארה"ב – מהסדרי הביטחון.
- נורמליזציה של הקשרים עם רוסיה, שהיה מצופה שתותנה בהפסקת הלחימה ומימוש הסדרי ביטחון, מתקדמת תוך ניתוק זיקות מהמלחמה בין רוסיה לאוקראינה. השיח הבכיר האמריקני-רוסי כשלעצמו מנתץ את מפעל הבידוד המדיני של ממשל ביידן. צפוי גידול מיידי בהיקף הסגל הדיפלומטי הרוסי בארה"ב והאמריקני ברוסיה, ותיתכנה גם מחוות בהחזרת הרכוש הדיפלומטי הרוסי שהוחרם. מהלכים אלה מאותתים לשחקנים אחרים בעולם על הפחתת סיכונים לקיום קשרים ושיתופי פעולה עם רוסיה.
- שלילת הלגיטימיות של זלנסקי והדרישה לבחירות – ככל שממשל טראמפ יתמיד בהן – עשויה להתברר כדרישה להדחת נשיא אוקראינה כתנאי לכניסה למשא ומתן או כניסיון להכשילו. ההיתלות בבחירות עלולה לשמש את פוטין לדחות את חתימת הסכמי השלום הסופיים רק עם "ממשלה לגיטימית שתיבחר", ובכך לדחות את סיום הלחימה באוקראינה, באופן שייתן לרוסיה זמן לנסות לשנות את המציאות בשטח לטובתה, כפי שמוצע בכמה תוכניות שהודלפו לתקשורת בימים האחרונים.
- רוסקה המערכת שאפשרה את הישגי האוקראינים עד כה, שהייתה מבוססת על קואליציה אמריקנית-אירופית וסיוע בנשק, מודיעין וכספים. לכידות המחנה המערבי עורערה, אוקראינה אינה יכולה לסמוך שתמיכה אמריקנית תוסיף לזרום אליה.
כל אלה מספקים לקרמלין סולם נוח מאוד לירידה מהעץ, לקראת פשרות שממשל טראמפ יבקש ממנו. פוטין עשוי להסכים להפסקת אש ולדיון בהסדר ביטחון ארוך טווח לאחריה. בטרם הפסקת האש הוא ינסה לגרוף הישגים נוספים, בתקווה שמהלכי וושינגטון יפגעו במורל צבא אוקראינה. לאחר הפסקת אש, ינסה פוטין לפעול לכינון משטר "ידידותי" בקייב באמצעות התערבות פוליטית, וימשיך בהתנהלות עוינת למדינות אירופה.
אומנם דימוי העוצמה הרוסי ספג פגיעה קשה לנוכח הפלישה הכושלת ב-2022 והקושי להביא להכנעת אוקראינה בשלוש השנים שחלפו מאז, אך בדרום הגלובלי מוסקבה מצליחה במידה מסוימת לשווק את הנרטיב כי עמדה בפני מתקפתו של "המערב הקולקטיבי" כולו, ויכלה לו. פוטין ינצל את הפסקת הלחימה, ככל שתתרחש, לשיקום כוחה הצבאי של רוסיה, ועשוי "להשלים את המלאכה" מול אוקראינה בהמשך.
עבור אוקראינה: דילמה אסטרטגית וערכית
החוסן שגילתה החברה האוקראינית בשנות המלחמה עד כה, ובצידה גם הישגים צבאיים ואף פיתוח של יכולות טכנולוגיות עצמאיות, מזינים תקוות בקייב באשר ליכולתה לעמוד על שלה – בשדה הקרב או במשא ומתן. לאחר שהיסס האם לשתף פעולה עם יוזמת טראמפ, זלנסקי סירב לשתף עימה פעולה בפומבי, וקרא להתארגנות אירופית שתחליף את הסיוע האמריקני. בהיבט הערכי, ההכרה בפוטין כצד לגיטימי למשא ומתן סותרת את עמדת היסוד נגד התוקפנות הרוסית, שבשמה עלה בידיו עד לאחרונה לגייס תמיכה נרחבת במערב. עם זאת, בהיעדר המשענת האסטרטגית של סיוע אמריקני נרחב – שעמדה לרשות אוקראינה בתקופת ממשל ביידן – יעמוד זלנסקי בפני דילמה בלתי נסבלת: האם להמשיך להילחם ולהשליך את יהבו על כך שאירופה אכן תיצור מענה ביטחוני משמעותי עבור עצמה ועבור אוקראינה, כתחליף לתפקיד האמריקני, והרי בהקשר זה, מילים רמות לחוד ומעשים לחוד, או שמא להיכנס למסגרת המו"מ בתנאים של נחיתות קשה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
