לאורך ההיסטוריה, למלחמות אזרחים ממושכות הייתה השפעה על המערכת הבינלאומית ובמקביל הן הושפעו ממנה. מלחמת האזרחים בספרד (1936-1939) התקיימה בהקשר של העימות בין דמוקרטיות נאמנות להסכמי ורסאי לבין מדינות פשיסטיות ורוויזיוניסטיות. אי-התערבותן של בריטניה ושל צרפת לטובת הכוחות הרפובליקנים תרמה לניצחון של פרנקו ושל תומכיו (היטלר ומוסוליני).
מלחמת האזרחים ביוגוסלביה (1991-2001) הייתה סימפטום של סוף המלחמה הקרה, וההתערבות של כוחות נאט"ו בקוסובו (1999) המחישה את הדומיננטיות של ארה"ב ואת חוסר האונים של רוסיה. מלחמת האזרחים בסוריה (2011 עד היום) היא חלק מן העימות בין סונים לשיעים, עימות בו האחרונים גברו בזכות התערבותה של רוסיה והתעמעמותה של ארה"ב.
ההיסטוריה גם מלמדת אותנו ששיקול הדעת המוטעה (מיסקלקולציה) הרוסי יש השלכות הרסניות במזרח התיכון. ב- 1966 ו- 1967, מספר אירועים בינלאומיים שיכנעו את הרוסים שהמזרח התיכון יכול ליפול לשליטה שלהם כפרי בשל על רקע מספר גורמים: 1. ההפיכה בסוריה (בתמיכת הקומוניסטים); 2. הנסיגה הבריטית מתימן; 3. פרישת צרפת מהפיקוד הצבאי של ברית נאט"ו; 4. תחילת ההפגנות בהמוניות בארה"ב נגד המשך המלחמה בווייטנאם.
הערכה זו הביאה למעשה לאירועים שהובילו לפריצת מלחמת ששת הימים והחלו בעצם בשמי סוריה: הפלת מטוסי מיג הרוסים של צבא סוריה ע"י צה"ל השפילה את בריה"מ בזמן שהרוסים היו נחושים להוכיח את אמינותם לבעלות הברית שלהם במזרח התיכון. הרוסים גם היו משוכנעים ב 1967 שהמערב לא יבוא לעזרתה של ישראל: ארה"ב הייתה מסובכת מדי בווייטנאם, וצרפת של דה גול שמה קץ למערכת היחסים ההדוקים עם ישראל. בסוף, בריה"מ הימרה והפסידה וכל השאר היסטוריה.
האם ההיסטוריה תחזור על עצמה ותסריט דומה עלול להתרחש היום?
בעוד ממשל אובמה נטש את הזירה הסורית ולא מנע את ההתערבות הרוסית (בהנחה ובתקווה, השגויה שהיא תסתבך בבוץ הסורי), ממשל טרמפ גם הוא אינו מראה סימנים של נחישות מול ההשתלטות האיראנית/רוסית בסוריה. להיפך: בימים הקרובים יבקר מזכיר המדינה האמריקאי רקס טילרסון במזרח התיכון (כולל בטורקיה, ירדן, מצרים ולבנון) אך לא בישראל.
הימנעות מביקור בירושלים דווקא בעיתוי זה אינה עומדת בקנה אחד עם הצורך בתיאום ביטחוני הנדרש בעת שהיכולות הצבאיות של חיזבאללה מתחזקות מיום ליום. אין להוציא מכלל אפשרות שלממשל טרמפ יהיה נוח להצדיק את חידוש הסנקציות על איראן ע"י הפרובוקציות האיראניות נגד ישראל.
בשבע השנים האחרונות, חיל האוויר הישראלי פעל בשמי סוריה ולבנון על מנת למנוע העברת ציוד צבאי מאיראן לחיזבאללה. אך כללי המשחק השתנו בשנה האחרונה בשל הצלחת ההתערבות הרוסית לטובתו של אסד. התבצרות הנוכחות האיראנית בסוריה ויירוט מטוסי צה"ל ע"י צבא אסד הן תוצאה של המציאות החדשה שרוסיה יצרה. בנוסף, תגובתה של הרוסית לפעילותו של חיל האוויר הישראלי בסוריה אינה מבשרת טובות להמשך: רוסיה תבעה מישראל לכבד את הריבונות הסורית, אך היא לא גינתה את פגיעת הריבונות הישראלית ע"י איראן (כתוצאה משליחת המל"ט).
מצד אחד, נראה שרק רוסיה יכולה למנוע הידרדרות המתיחות למלחמה. מצד שני, ייתכן שההצהרה הרוסית לאחר התקרית של יום שבת אינה נובעת משיקול מוטעה אלא מהשפעה חלקית בלבד על איראן. על אף הפסגה בסושי בתחילת השנה (בין רוסיה, איראן וטורקיה), רוסיה לא הצליחה לגבש הפסקת אש וממשלת מעבר בסוריה. לא ברור לגמרי אם אי-מניעת הצבת כוחות איראנים ברוסיה נובע מחוסר רצון או מחוסר יכולת של פוטין. מה שברור הוא שרוסיה זקוקה לשיתוף הפעולה של המיליציות השיעיות הפרו-איראניות בסוריה כדי להשלים את הלחימה בכוחות הסונים.
קשה לראות מה רוסיה תרוויח ממלחמה חדשה בין ישראל לחיזבאללה, שהרי עימות כזה יגלוש לסוריה ויפגע במעמדו של אסד. אך ישראל למדה שלא לסמוך יותר מדי על רוסיה: היא מצהירה שהיא לא מוכרת נשק לחיזבאללה, אך כן עושה זאת בפועל. התיאור של רוסיה על ידי וינסטון צ'רצ'יל עדיין תקף: "חידה עטופה במסתורין בתוך תעלומה." במזרח התיכון, החידה הזאת נפיצה מתמיד.
פורסם ב-ישראל דיפנס 15.02.2018
סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: Mil.ru [CC BY 4.0 ], via Wikimedia Commons
