מבוא
מאז היווסדה של מדינת ישראל חייב אותה מצבה הביטחוני להגן על עצמה, ועל בסיס העיקרון שהיא תגן על עצמה בכוחות עצמה היא עשתה כמיטב יכולתה למזער את תלותה בזרים. עם זאת, לכל אורך שנות קיומה היא נשענה על רכש, ובחלק מהזמן גם על סיוע ביטחוני ממדינות זרות. מלחמת התקומה הראתה ביתר שאת עד כמה נדרשת התמיכה הזו, בין השאר בכל הקשור להגנה מפני מאמצי שיגור הטילים על ידי איראן, וליכולת לנהל מערכה ארוכה תחת מגבלות רכש חימוש, אמצעי לחימה וחלקי חילוף. המצוקה פגעה ביכולת הפעולה של צה"ל במהלך המלחמה, וביכולת לממש מדיניות ביטחון לפי האינטרסים של המדינה.
במהלך מלחמת התקומה הוטל על ישראל חרם (אמברגו) חימוש ואמצעי לחימה ממגוון מדינות באירופה, אולם החמורים מכול היו העיצומים שהוטלו על ידי ממשלו של ביידן, שפגעו ביכולת הפעלת האש במהלך הלחימה בעזה וגם ביכולת להגן על הכוחות הלוחמים, עם עצירת משלוחי הדחפורים מחברת קטרפילר שהוזמנו ושתמורתם שולמה. אומנם ממשלו של טראמפ מסייע לישראל ביד רחבה, אולם נדמה שלא לעולם חוסן וישראל עלולה למצוא עצמה שוב תחת מגבלות רכש בעתיד. רק לאחרונה, לאחר חתימת מזכר ההבנות בין ארה"ב לאיראן והעיסוק בהפסקת האש בלבנון, היינו עדים לאיומים מרומזים של סגן הנשיא ואנס כנגד ישראל במידה שזו לא תיישר קו עם המדיניות האמריקאית. בקונגרס האמריקני הוסרה אומנם ברוב גדול הצעה להפסיק את הסיוע הביטחוני לישראל, אבל כמחצית מהדמוקרטים תמכו בהצעה. לנוכח הדברים הללו, עולה החשיבות של הגברת העצמאות החימושית של ישראל.
ראשית נגדיר מהי עצמאות חימושית, שהרי אין מדינה בעולם שאינה תלויה באחרים בייצור או ברכש אמצעי הלחימה שלה. בהקשר שלנו, עצמאות חימושית הינה הקטנת התלות של מדינת ישראל (ככל הניתן) באחרים, זאת על ידי ביזור רכש לכמה מדינות בעולם, ייצור עצמי של חימוש ופלטפורמות עיקריות, ולבסוף, שיתוף פעולה עם מדינות אחרות (בנוסף על ארצות הברית) לפיתוח אמצעי לחימה קריטיים. הכול כאמור ככל שהדבר ניתן, בכדי להקטין את התלות של ישראל באחרים ולהגדיל את העצמאות הביטחונית של המדינה.
הדיון בעצמאות חימושית אינו חדש בתולדות הציונות והמדינה. כבר בראשית הדרך הבינו מנהיגי היישוב כי ללא יכולת הגנה עצמאית לא תוכל לקום מדינה יהודית ריבונית. "תעש" (תעשייה צבאית) המחתרתית, רכישות חשאיות במערב ובמזרח אירופה ותושייה הנדסית יוצאת דופן במלחמת העצמאות היו ביטויים של השאיפה הזו. עם זאת, המציאות הגאופוליטית הכתיבה תלות הולכת וגוברת בגורמים חיצוניים: תחילה בצרפת ולאחר מכן בארצות הברית, שהפכה לספקית הנשק והסיוע הביטחוני המרכזית החל משנות השבעים. הסיוע האמריקאי אפשר לישראל לשמור על יתרון טכנולוגי ואיכותי מול אויביה, אך בד בבד חשף אותה לתלות גוברת באינטרסים האמריקאיים.
בשנים האחרונות התחדדו הסיכונים הטמונים בתלות זו. מלחמת התקומה הדגימה הן את עוצמת הברית עם ארצות הברית – שסיפקה סיוע נרחב בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים – והן את הפגיעות הצבאית והמדינית. עיכובים במשלוחי תחמושת, פצצות מדויקות וציוד הנדסי מצד ממשל ביידן, שנועדו להפעיל לחץ על ישראל לשנות את מהלכיה הצבאיים בעזה ובלבנון, הוכיחו כי סיוע ביטחוני יכול להפוך לכלי מדיני. תופעה זו אינה ייחודית רק לממשלים דמוקרטיים; היא משקפת חוסר יציבות מבני במדיניות החוץ האמריקאית, המושפעת משינויים בהנהגה, בדעת הקהל, בלחצים מצד הקונגרס ובאינטרסים משתנים. בעידן שבו ארה"ב מתמודדת עם אתגרים פנימיים, תחרות עם סין ורוסיה, והתפרקות הדרגתית של הסדר העולמי הליברלי, צריך להניח כי התמיכה בישראל לא תישאר אוטומטית ובלתי מותנית.
לפיכך, עצמאות חימושית אינה רק עניין של ביטחון ביכולת הצבאית מול אויבים חיצוניים; היא משפיעה על יכולתה של ישראל לקבל החלטות עצמאיות, ללא חשש מווטו אמריקאי או מהשהיה בירוקרטית. היא מאפשרת גמישות רבה יותר במדיניות החוץ והביטחון, מפחיתה את הלחצים הבינלאומיים המופעלים באמצעות אספקת נשק, ומחזקת את מעמדה של ישראל כשותפה שוות ערך ולא כמדינה תלויה. מבחינה כלכלית, השקעה מוגברת בתעשייה הביטחונית המקומית יכולה להניב תשואות בייצוא, בחדשנות טכנולוגית וביצירת מקומות עבודה. כבר היום ישראל היא מעצמת ייצוא נשק עולמית, אך הפער בין יכולות הייצוא לבין התלות ברכיבים ובמערכות אמריקאיות קריטיות מחייב טיפול שורש. ברור שלמאמץ להשיג עצמאות חימושית רבה יותר יש גם מחיר, משום שהוא מחייב השקעה רבה בתעשיות שבהן לא תמיד יש לישראל יתרון יחסי, כמו גם השקעה רבה במלאים, אבל במאזן כולל, היתרונות עולים על החסרונות.
מאמר זה מבקש לבחון את הצורך במדיניות לאומית לעצמאות חימושית. בחלק השני של המאמר מוצג רקע היסטורי, החל ממלחמת העצמאות ועד ימינו. החלק שלישי מתמקד במצוקת החימוש הקיצונית במלחמת התקומה והחרם בפועל שהוטל על ידי ממשל ביידן. החלק הרביעי יעסוק בהמלצות, כולל הצורך בצמצום, עד כדי ביטול מלא, של הסיוע האמריקאי, כחלק ממדיניות רחבה יותר להפחתת לחצים חיצוניים ולחיזוק העצמאות.
בבסיס הטיעון עומדת ההכרה כי ביטחונה של ישראל אינו יכול להתבסס לנצח על רצונם של בעלי ברית, גם אם כיום הם קרובים ומהימנים. ההיסטוריה מלמדת כי בריתות משתנות, אינטרסים מתחלפים והלחצים הבינלאומיים גוברים. עצמאות חימושית, לצד שמירה על שיתוף פעולה עמוק עם ארצות הברית ועם מדינות נוספות, היא הדרך להבטיח את קיומה, שגשוגה וביטחונה של מדינת ישראל לדורות הבאים. מדינה שמסוגלת לייצר את כוח ההרתעה וההגנה שלה בעצמה, תוכל לעמוד איתנה מול אתגרי העתיד.
רקע היסטורי
תולדות הרכש הביטחוני של מדינת ישראל מאז ראשית היישוב העברי החדש ועד ימינו הן סיפור מורכב של מחסור, תושייה, שיתוף פעולה בינלאומי וחרם חוזר ונשנה שהדגיש את הפגיעות של מדינה קטנה ומרובת אויבים. כבר בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, תחת שלטון המנדט הבריטי, התמודד היישוב היהודי עם הגבלות חמורות על רכש נשק. הבריטים, שחששו מהתחזקות כוחו של היישוב היהודי, הטילו מגבלות על ייבוא נשק, מה שהוביל להתפתחותה של תעשייה מחתרתית ראשונית. ארגונים כמו ההגנה פיתחו סדנאות סודיות לייצור רימונים, מרגמות קלות ותת-מקלעים מאולתרים, אך המחסור בכלי נשק כבדים נותר בולט. מצב זה הגיע לשיאו עם פרוץ מלחמת העצמאות, כאשר האו"ם והמעצמות הגדולות, בראשן ארצות הברית ובריטניה, הטילו חרם נשק כללי על הצדדים הלוחמים.
החרם, שהוכרז בנובמבר 1947, נועד לכאורה למנוע הסלמה, אך בפועל פגע קשות ביישוב היהודי, שסבל ממחסור חמור בנשק כבד, תחמושת, טנקים ומטוסים. בעוד הצבאות הערביים נהנו מסיוע רב, היישוב היהודי נאלץ להסתמך על רכש חשאי, בעיקר מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית, שסיפקה אלפי רובים, מקלעים ומטוסי קרב, שאריות של מלחמת העולם השנייה. רכישות אלה, לצד הברחות דרך נמלים אירופיים ומבצעי ייצור מקומי מאסיבי, אפשרו לצה"ל הצעיר להתגבר על החיסרון הכמותי. עם זאת, המחיר היה כבד: אלפי חללים וקשיים מבצעיים רבים, בייחוד בשלבים הראשונים של המלחמה. המלחמה הדגישה את הצורך הדחוף בפיתוח יכולות עצמאיות.
בשנות החמישים נמשכה התלות ברכישות חוץ, תוך מאמצים ראשונים לבניית תעשייה ביטחונית מקומית. ישראל חתמה על הסכמים עם מדינות שונות, אך החרם האמריקאי-בריטי נמשך בהיקף משתנה. תקופה זו התאפיינה בחיפוש אחר בעלי ברית חדשים. שיתוף הפעולה עם צרפת, שהחל להתעצם בשנות החמישים, סימן פריצת דרך. צרפת, שראתה בישראל שותפה נגד משטרו של נאצר במצרים, סיפקה לישראל כמויות גדולות של נשק מתקדם, כולל מטוסי מיראז', טנקים ותחמושת. שיתוף פעולה זה כלל גם העברת טכנולוגיה ופיתוח משותף בתחומי אווירונאוטיקה וחימוש. תקופת "הברית הצרפתית" אפשרה לצה"ל להתמודד בהצלחה במבצע קדש ב-1956 ובמלחמת ששת הימים ב-1967, אך גם היא הסתיימה באופן פתאומי ומכאיב.
ערב מלחמת ששת הימים הטיל הנשיא הצרפתי שארל דה גול חרם מלא על ייצוא נשק לישראל, כחלק ממדיניות חדשה של התקרבות לעולם הערבי. החרם, שהוטל ב-2 ביוני 1967, עצר משלוחים קריטיים והותיר את חיל האוויר הישראלי ללא תגבורת מיידית. למרות זאת, ישראל הצליחה לנצח במלחמה בזכות תכנון מוקדם, מודיעין מצוין ורוח לחימה, אך האירוע לימד לקח מר על הסיכונים שבתלות בבעל ברית אחד. החרם הצרפתי, שנמשך שנים רבות, הביא את ישראל לפתח את התעשייה הצבאית ואף לייצר מטוסי קרב בעצמה: ה"נשר", שהתבסס על תוכניות של מיראז' 5 שהוברחו מצרפת ושישראל הייתה שותפה בפיתוחו, וה"כפיר", שפותח בהמשך ישיר כשדרוג ישראלי עם מנוע אמריקאי (שנבנה ברישיון בישראל) ושיפורים נוספים. בהמשך אילץ החרם הצרפתי את ישראל לפנות מערבה, לעבר ארצות הברית, כספקית נשק ראשית.
המעבר לתלות חימושית בארה"ב התרחש בהדרגה, בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. בתחילה היה הסיוע האמריקאי בעיקר כלכלי, אך לאחר מלחמת יום כיפור ב-1973 הוא הפך לצבאי בהיקף נרחב. ארצות הברית ראתה בישראל שותפה מול ההשפעה הסובייטית במזרח התיכון, בעיקר לאור הניצחונות הצבאיים שלה, והחלה לספק מטוסי F-4 (פנטום), טנקים ומערכות נשק מתקדמות. הסיוע התבסס על מענקים והלוואות, והתעצם עם השנים לכדי הסכמי מימון קבועים. ב-1979, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, גבר הסיוע האמריקאי לישראל כחלק מהמאמץ לייצב את האזור.
בשנות השמונים והתשעים התגבשה המדיניות האמריקאית כסיוע שנתי קבוע, שהגיע לכ-3 מיליארד דולר ומעלה בשנה, רובו כסיוע צבאי שאת חלקו ניתן היה להמיר לשקלים, מה שאׅפשר רכש מהתעשייה הביטחונית המקומית. תקופה זו כללה גם היא דוגמאות לעיכובים וחרם חלקי מצד ארה"ב, כגון השהיית משלוחי F-16 בתקופת רייגן בעקבות הפצצת הכור העיראקי ב-1981, או לחצים בתקופות שונות סביב "תהליכי השלום". עם זאת, הסיוע הכולל אפשר לישראל לבנות צבא חזק ומתקדם. במקביל התפתחה התעשייה הביטחונית הישראלית: התעשייה האווירית, רפאל ואלביט הפכו למובילות עולמיות בפיתוח טילים, מערכות הגנה אווירית ועוד. ישראל הפכה ליצואנית נשק, מה שתרם גם לכלכלה.
בראשית שנות השמונים הניעה ממשלת ישראל את פרויקט הלביא לפיתוח וייצור מטוס קרב מתקדם על ידי התעשייה האווירית לישראל. המטוס נועד להחליף את מטוסי הקרב הוותיקים של חיל האוויר ולהעניק לישראל עצמאות טכנולוגית וביטחונית בתחום התעופה הצבאית. הפרויקט בוטל לפני שהפך למבצעי, למרות הישגים טכנולוגיים מרשימים וטיסות ניסוי מוצלחות. הסיבות לביטולו היו בעיקר לחצים אמריקאיים שכללו איומים בפגיעה בסיוע הביטחוני והצעה למכור לישראל את מטוס ה-F-16 במקום הלביא, לצד קשיים כלכליים בשל עלויות פיתוח ומחיר ייצור גבוהים. הניסיון של ישראל לייצר מטוס קרב באופן עצמאי הציף את המתח המתמיד בין הצורך בעצמאות טכנולוגית לבין תלות בבעלת ברית, והמחיש עד כמה החלטות ביטחוניות הן גם החלטות מדיניות, כלכליות ותעשייתיות. ביטול הפרויקט סימן את סופה של השאיפה להקטנת התלות של חיל האוויר בארצות הברית.
בשנות האלפיים, ובייחוד לאחר הסכם הסיוע משנת 2016, הגיע הסיוע האמריקאי לרמה של כ-3.8 מיליארד דולר בשנה, כולל תמיכה בפיתוח וייצור מערכות הגנה אווירית משותפות. הסכם זה, שנחתם בתקופת אובמה, הבטיח יציבות ל-10 שנים, אך גם הדגיש את המשך התלות. ההסכם הפסיק בתהליך הדרגתי את האפשרות לעשות שימוש בכספי הסיוע לרכש בשקלים, מה שהעמיק את התלות בארצות הברית, כאשר חלק מקווי הייצור (לדוגמה של מיירטי כיפת ברזל) הועברו לארצות הברית, כדי שניתן יהיה לעשות שימוש בכספי הסיוע. למרות ההישגים של התעשייה הישראלית, ישראל נותרה תלויה ברכיבים אמריקאיים קריטיים. אירועים מאוחרים יותר, כגון עיכובים במשלוחים בתקופת ממשל ביידן במהלך מלחמת התקומה, חידדו את הסיכונים. זאת בנוסף לחרם חלקי ממדינות אירופה (גרמניה, בריטניה, ספרד ואחרות) על רכיבים הקשורים בייצור הביטחוני בתגובה ללחימה בעזה, שהוסיף שכבה נוספת של פגיעות.
סקירה זו מלמדת כי החרם והתלות הנגזרים ממנו הינם חלק ממציאות גאופוליטית קבועה. הם מדגישים את הצורך באיזון בין שיתוף פעולה בינלאומי לבין פיתוח יכולות עצמאיות. ישראל השיגה הישגים מרשימים בתחום זה, אך הפער בין שאיפה לעצמאות לבין המציאות בשטח מחייב מדיניות לאומית מקיפה ועדכנית.
מלחמת התקומה ומצוקת אמצעי הלחימה
מצוקת החימוש במהלך מלחמת התקומה התבטאה לא רק במחסור ראשוני שנוצר בעקבות עוצמת ההתקפה ומשכה, אלא גם בעיכובים ניכרים באספקת נשק ותחמושת מצד בעלת הברית המרכזית – ארצות הברית. בתרחישי הייחוס השונים לפני המלחמה, היקף אמצעי הלחימה שאליו התכונן צה"ל היה רחוק מאוד ממה שנדרש בפועל במלחמה. זאת ועוד, מדינת ישראל התבססה על חימוש ואמצעי לחימה שאוחסנו במחסנים אמריקאים שהוקמו בישראל (pre-positioning). אולם, ברגע האמת, מחסנים אלו עמדו ריקים, מפני שתכולתם הועברה כסיוע לאוקראינה במלחמתה ברוסיה. היקף הלחימה הנרחב – הן בעזה והן מול חיזבאללה בצפון – יצר צורך חריג בתחמושת ארטילרית, תחמושת טנקים, פצצות מדויקות, מערכות הנחיה לחימוש אווירי, ציוד הנדסי וחלקי חילוף. בשבועות הראשונים נאלצו כוחות צה"ל להתמודד עם קצב ועוצמת לחימה גבוהים במיוחד, מה שהוביל להתרוקנות מהירה של מלאים קריטיים ולצורך דחוף בתגבור מיידי.
המצוקה התעצמה ככל שהמלחמה נמשכה, בייחוד כאשר התברר כי העימות עתיד להיות ממושך. המחסור באמצעי לחימה הנדסיים, בתחמושת כבדה ובחלקי חילוף לרק"ם השפיע על קצב ההתקדמות, והגביר את הסיכון לחיילים. חיילים בשטח נאלצו לעיתים להסתמך על אש פחות מדויקת או על שיטות לחימה חלופיות בהעדר מספיק כלי הנדסה, מה שהוביל לאבדות מיותרות ולקושי בהשגת יעדים מבצעיים. מצב זה היה חמור במיוחד בלחימה היבשתית בזירה הדרומית והצפונית, שם נדרשה פעילות הנדסית נרחבת להריסת תשתיות טרור מעל ומתחת לקרקע.
דווקא בתקופה קריטית של הלחימה הטיל ממשל ביידן חרם על חלק ממשלוחי הנשק. העיכובים, שהחלו להתעצם במהלך שנת 2024, כללו עיכוב בהעברה של ערכות הנחיה לפצצות מדויקות כבדות, עצירת אספקה של דחפורים מסוג D9 ומערכות נוספות. מהלכים אלו לא היו החלטה רשמית על חרם מלא, אלא מדיניות מכוונת של השהיות בירוקרטיות, בדיקות מחודשות והצבת תנאים מדיניים. במקרים מסוימים דרשו גורמים אמריקאים שיפור (לשיטתם) במצב ההומניטרי בעזה, תוך איום מפורש בהגבלות נוספות על הסיוע הצבאי אם ישראל לא תיענה לדרישות.
העיכובים הללו שיקפו ניסיון ברור להשתמש בסיוע הצבאי כמנוף מדיני כדי לאלץ את ישראל להתאים את פעולותיה ליעדים האמריקאיים, לדוגמה ריסון הפעולה ברפיח, הגברת הסיוע ההומניטרי והשפעה על עיצוב "היום שאחרי" בעזה. למרות אישורי סיוע חירום נרחבים מצד הקונגרס בהיקף של מיליארדים רבים, הביצוע בפועל נתקל בחסמים מצד הממשל. ראש הממשלה בנימין נתניהו וגורמים בכירים בצה"ל תיארו את ההשהיות כפגיעה ישירה במוכנות הצבאית וביכולת להשלים את משימות המלחמה.
החרם בפועל חשף את חוסר היציבות ביחסי ישראל-ארצות הברית. למרות ההצהרות על "תמיכה יציבה", שינויים במדיניות הממשל, לחצי דעת קהל פנימית בארה"ב והאינטרסים הגאופוליטיים הרחבים יותר של וושינגטון הפכו את הסיוע לכלי לחץ. מצוקת החימוש במלחמה זו, גם אם לא הגיעה לרמה הקיומית של מלחמות העבר, הדגימה כי תלות באספקה חיצונית יכולה לסכן את חופש הפעולה הישראלי, גם בעידן של טכנולוגיה מתקדמת ויכולות גבוהות של התעשיות המקומיות. העיכובים פגעו ביכולת להפעיל כוח בצורה מיטבית, האריכו את החשיפה של חיילים ואזרחים לסיכונים והדגישו את הצורך בהפחתת התלות הזו.
הלקחים ממלחמת התקומה מחייבים את ישראל לפתח מדיניות ארוכת טווח של עצמאות חימושית, כזו שתצמצם בעתיד את יכולתם של בעלי ברית להשתמש באספקת נשק כמנוף לחץ מדיני.
ההמלצות והצורך בעצמאות חימושית
הצורך בעצמאות חימושית לישראל נובע לא רק מהלקחים ההיסטוריים של אירועי חרם ועיכוב אספקה, אלא גם מהמציאות המשתנה של יחסי ישראל-ארצות הברית. חוסר היציבות במדיניות האמריקאית, המתבטא בשינויים חדים בין ממשלים, בלחצים של הקונגרס ובשימוש בסיוע כמנוף דיפלומטי, יוצר פגיעות מתמשכת. בהקשר זה, ההצבעה האחרונה בבית הנבחרים האמריקני, שבה נפלה אומנם ברוב גדול הצעה לקצץ את הסיוע הצבאי לישראל, אך יותר ממאה מחוקקים דמוקרטים (כמחצית מסיעתם) תמכו בה, אינה רק אירוע נקודתי אלא איתות למגמה פוליטית עמוקה יותר. היא ממחישה כי גם כאשר הסיוע נשמר בפועל, בסיס התמיכה הדו-מפלגתית בו נשחק ועלול להפוך בעתיד לזירת לחץ על ישראל. עצמאות חימושית אינה כרוכה בניתוק מהברית החיונית עם ארצות הברית, אלא במעבר למודל של שותפות שוויונית יותר; כזו שבה ישראל מסוגלת לקבל החלטות ביטחוניות מהותיות ללא חשש מהשהיות מדיניות או תנאים חיצוניים. תלות ממושכת בסיוע חיצוני, גם כאשר הוא נדיב, מגבילה את חופש הפעולה ומייצרת מחנק בשל חיבוק דוב הדוק מדי.
מוצע להקים צוות תכנון רב-תחומי שיבחן את צורכי החימוש של מדינת ישראל מול תרחישי ייחוס רלוונטיים. צוות זה יידרש לבחון את הנושא מתוך מדיניות לאומית רב-שנתית, מקיפה וממוקדת, שתכלול מרכיבים מספר. בהקשר זה יש לעגן את עבודת הצוות גם בהמלצות ועדת נגל לבחינת תקציב הביטחון ובניין הכוח, שהדגישה את הצורך בבניית עצמאות חימושית, בהיערכות למעגלי איום קרובים ורחוקים, ובהתאמת בניין הכוח לעשור הקרוב. החלטת ראש הממשלה להקצות לכך מסגרת של 350 מיליארד שקלים בעשור הקרוב ממחישה כי מדובר כבר במהלך ממשלתי רחב היקף ולא רק בהמלצה עקרונית. המרכיב הראשון נוגע להרחבת יכולות הייצור המקומיות, השני לביזור הרכש הביטחוני, השלישי לבניית שותפויות בינלאומיות לייצור אמצעי לחימה חיוניים, ולבסוף צמצום הסיוע הצבאי מארצות הברית בתהליך הדרגתי.
הגדלת ההשקעות בייצור עצמי של אמצעי לחימה הינה רכיב חשוב בעצמאות החימושית המיוחלת. יש להרחיב באופן דרמטי את יכולות הייצור ולהחזיר לפעולה קווי ייצור שבוטלו. הדבר כולל בניית מפעלים חדשים לייצור סדרתי של תחמושת, פצצות מדויקות, טילים, מערכות דיוק וכדומה. ראשית, לטובת המלאי בישראל, ושנית, לטובת העמקת הייצוא למדינות רלוונטיות. השקעה מוגברת במחקר ופיתוח, בשיתוף פעולה הדוק בין צה"ל, האקדמיה והתעשייה, תאפשר פיתוח יכולות ישראליות עצמאיות שתפחתנה את התלות במערכות אמריקאיות. בניית מלאים גדולים יותר תאפשר רציפות מבצעית גם בתרחיש של עיכוב באספקה הבינלאומית.
דבר נוסף הינו ביזור וגיוון מקורות הרכש הביטחוני. גיוון הרכש בא כדי למנוע מצב שבו רובו המכריע של הרכש הביטחוני מבוצע בארצות הברית. כך, לדוגמה, רכש כלי הנדסה כבדים (דוגמת D9) מחברת קטרפילר האמריקאית. טוב תעשה ישראל אם תגוון את מקורות כלי ההנדסה הכבדים מחברות קיימות נוספות, לדוגמה בדרום קוריאה, יפן והודו. כך גם באמצעי לחימה מרכזיים נוספים.
זאת ועוד, בניית שיתופי פעולה בינלאומיים לפיתוח מערכות חיוניות. לצד שמירה על הקשרים ההדוקים עם ארצות הברית, יש לפתח שותפויות עמוקות יותר עם מדינות כמו הודו, דרום קוריאה, טיוואן, יפן ומדינות נוספות באסיה ובאירופה. הסכמי ייצור משותף, רכישות משותפות והעברת טכנולוגיה יאפשרו גישה למגוון רחב של מערכות ויפחיתו את הסיכון של חרם חד-צדדי. ניתן לבחון הקמת תאגיד בין-מדינתי (קונסורציום) לפיתוח וייצור פלטפורמות אוויריות מתקדמות, כך גם לפיתוח הכלים המשוריינים העתידיים. יש לזכור שגיוון מקורות הייצור אינו מבטל את התלות, אלא רק מפזר אותה. לכן, יש לשאוף לשמר יכולות ייצור עצמאיות ככל שהדבר מתאפשר מבחינת כלכלית וטכנולוגית, בתחומים קריטיים של חימוש חיוני, אמצעי יירוט, מערכות שליטה ובקרה ורכיבים בעלי חשיבות אסטרטגית.
יש גם לפעול לצמצום הדרגתי ומתוכנן של הסיוע הביטחוני האמריקאי על פני עשור, עד לביטולו המוחלט, זאת גם לנוכח הלך הרוח בארצות הברית. למעשה, כיוון זה כבר הוצג בפומבי כמדיניות רצויה של ממשלת ישראל, לאחר שראש הממשלה הצהיר כי ישראל שואפת להפחית בהדרגה את תלותה בסיוע הצבאי האמריקאי ואף להגיע לאפס בתוך כעשור. הסיוע הנוכחי, העומד על כ-3.8 מיליארד דולר בשנה, יוצר תלות בעייתית. תוכנית הפחתה מדורגת – למשל, הפחתה של 15-10 אחוזים בכל שנתיים, תוך העברת משאבים לתקציבים מקומיים ולפיתוח עצמאי – תאפשר לישראל להתכונן בהדרגה. חלק מהסיוע שייחסך ניתן להפנות לשיתופי פעולה טכנולוגיים משותפים או לפרויקטים אזוריים, מה שישמור על היחסים עם ארצות הברית, אך ישנה את אופייה מיחסי תלות לשותפות הדדית. ישראל כבר הוכיחה יכולת דומה בעבר כאשר צמצמה בהדרגה את הסיוע הכלכלי האזרחי האמריקאי. צעד דומה בתחום הצבאי יחזק את העצמאות, יפחית לחצים מדיניים וישפר את האמינות של ישראל כשותפה שוות ערך.
לבסוף, מוצע לבנות מסגרת לאומית כוללת שתקדם חקיקה, תכנון ארוך-טווח והכשרת כוח אדם, לדוגמה באמצעות ועדה בין-משרדית בראשות ראש המל"ל או משרד הביטחון, בשיתוף משרד האוצר, משרד החוץ ומשרד הכלכלה והתעשייה, שתפקח על יישום התוכנית. חקיקה שתעגן יעדים של עצמאות חימושית, כגון אחוזי ייצור מקומי מינימליים לרכיבים קריטיים, תבטיח רציפות. יעד נוסף נוגע בפיתוח כוח האדם המחייב השקעה בחינוך טכנולוגי, בהכשרת מהנדסים ובמחקר אקדמי, כך שיתמכו בתעשייה הביטחונית. מפעלי ייצור אפשר להקים, אך קשה יותר לבנות ולתחזק לאורך זמן מהנדסים, חוקרים, אנשי פיתוח, מומחי חומרים ובעלי מקצוע נדרשים.
ישראל צריכה להציג את המהלך הזה כביטוי של בגרות לאומית וביטחונית, ולא כצעד של ניתוק. מבחינה דיפלומטית, חשוב להדגיש כי צמצום הדרגתי של התלות בסיוע האמריקאי אינו פוגע בברית אלא מחזק אותה, על ידי הפיכתה לשותפות בין שווים. כאשר ישראל תפגין יכולת עצמאית גוברת בייצור נשק, בפיתוח טכנולוגיות ובמוכנות מבצעית, היא תעבור להיות ממקבלת סיוע לשותפה אמיתית שתורמת לברית בידע, בחדשנות וביכולות משותפות. גישה זו תפחית לחצים פוליטיים, תשפר את האמינות הישראלית בעיני ארצות הברית ותאפשר שיתוף פעולה עמוק ומתמשך יותר, מבוסס על כבוד הדדי ולא על תלות חד-צדדית.
היתרונות של מהלך כזה רבים. הוא יקטין לחצים, יגביר את הגמישות המדינית של ישראל, יחזק את הכלכלה דרך ייצוא נשק וחדשנות טכנולוגית, וישפר את ההרתעה מול אויבים. מבחינה כלכלית, ההשקעה הראשונית תוחזר בטווח הבינוני-ארוך, דרך גידול בייצוא ויצירת מקומות עבודה איכותיים. כמובן, המעבר דורש תכנון כדי למנוע פגיעה במוכנות הצבאית, אך בהתחשב בתקציב הביטחון הישראלי (כ-6-5 אחוזים מהתמ״ג) וביכולות הטכנולוגיות המתקדמות של המשק, מדובר במטרה בת-השגה. הפסקת סיוע שנתי בהיקף של 3.8 מיליארד דולר תטיל על המשק עלות תקציבית ישירה של כ-0.5% תוצר בלבד, ולכן היא מחייבת היערכות מדורגת אך אינה חורגת מיכולת הנשיאה המקרו-כלכלית של ישראל.
בסופו של דבר, עצמאות חימושית היא השקעה בעתידה של מדינת ישראל. היא תאפשר לישראל לעמוד איתנה מול אתגרי המאה ה-21 תוך שמירה על בריתות חשובות ויצירת בריתות חדשות. צמצום הדרגתי של הסיוע האמריקאי הוא ביטוי של אחריות שתועיל הן לישראל והן לבעלות בריתה. יישום ההמלצות הללו יבטיח לכך שישראל תגביר את יכולתה להתמודד עם מצוקות חימוש שמכתיבות את מהלכיה, ותוכל להגן על עצמה ועל עתידה באופן עצמאי יותר.
סיכום
עצמאות חימושית לישראל אינה שאיפה תאורטית אלא צורך חיוני, המעוגן היטב בהיסטוריה של המדינה ובאתגרים הביטחוניים הקיימים. הסקירה ההיסטורית מלמדת כי חרם ועיכוב באספקת נשק ליוו את ישראל מאז ראשיתה: מהמחסור במלחמת העצמאות, דרך החרם הצרפתי ערב מלחמת ששת הימים, ועד לעיכובים מצד ממשל ביידן במהלך מלחמת התקומה. בכל המקרים הללו, תלות חיצונית חשפה את הפגיעות של המדינה והדגישה את הצורך בגמישות ובהרחבת הייצור והעצמאות.
אין לראות את השאלה כבחירה בינארית בין עצמאות מלאה לבין תלות מוחלטת. האתגר האמיתי הוא לזהות מהם התחומים שבהם אסור למדינת ישראל להיות תלויה באיש, ומנגד – היכן דווקא שותפויות בינלאומיות מעצימות את עוצמתה ואינן מחלישות אותה. מדינה השואפת להגן על עצמה לאורך זמן חייבת לבנות יתירות, גמישות ויכולת התאוששות, ולא להסתמך על ההנחה שתמיד ניתן יהיה להשלים במהירות מחסור מבחוץ.
מלחמת התקומה הדגימה שוב את הסיכונים. למרות סיוע אמריקאי נרחב בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים, עיכובים במשלוחי תחמושת כבדה, פצצות מדויקות וציוד הנדסי – שהוטלו כמנוף מדיני כדי להשפיע על מהלכי ישראל בעזה – גרמו למחסור זמני, האריכו את משך הלחימה והגבירו את הסיכון לחיילים. אירועים אלה חשפו את חוסר היציבות המובנה במדיניות האמריקאית, המושפעת משינויי ממשל, לחצי דעת קהל פנימית ואינטרסים גאופוליטיים רחבים יותר. גם ברית חזקה אינה מבטיחה אספקה ללא תנאים, ולכן עצמאות חימושית מאפשרת – הופכת להכרח.
ההמלצות שהוצגו במאמר זה מציעות מסגרת מעשית ומקיפה: הגברת הייצור המקומי, גיוון מקורות הרכש, בניית מלאים, שיתופי פעולה בינלאומיים וצמצום הדרגתי של הסיוע הביטחוני האמריקאי. צעדים אלה אינם מנתקים את ישראל מבעלות בריתה, אלא מחזקים את ריבונותה ומאפשרים שותפות שוויונית יותר. הם דורשים השקעה ראשונית, אך התשואה – ביטחונית, כלכלית ומדינית – תהיה גבוהה. ישראל, עם התעשייה הביטחונית המתקדמת שלה, הכישרון הטכנולוגי והניסיון המבצעי העשיר, מצוידת היטב להשיג עצמאות זו.
בסופו של דבר, עצמאות חימושית היא ביטוי מובהק של ריבונות. היא תאפשר לישראל להתמודד ביעילות עם איומים עתידיים עם חשש מוקטן באשר לתלות שמכתיבה את מהלכיה. יש לזכור שלארצות הברית יש מנופים נוספים על ישראל זולת חרם חימוש. לדוגמה, הימנעות מהטלת וטו במועצת הביטחון, או חלילה גם קידום החלטות נגד ישראל כפי שהיה בשלהי ממשלו של אובמה. הקטנת התלות החימושית לא תמנע לגמרי את הסיכון, אבל תמזער אותו. האתגרים רבים, אך ההזדמנויות גדולות עוד יותר. ישראל הוכיחה יכולת התחדשות יוצאת דופן, והיא מסוגלת להפוך את הלקחים ההיסטוריים לכוח מניע לקראת עתיד עצמאי ובטוח יותר.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
