מבוא

ממלכת ירדן היא תוצר של ההסדרים המדיניים שעיצבה בריטניה במזרח התיכון לאחר מלחמת העולם הראשונה. הצהרת בלפור משנת 1917 הכריזה על תמיכה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בתחומי המנדט, אולם במרץ 1921 יצרו הבריטים חלוקה בפועל של השטח והעניקו לעבדאללה בן חוסיין – בנו של השריף חוסיין ממכה – את עבר הירדן, כ־78% משטח המנדט, כאמירות נפרדת בשם "אמירות עבר הירדן". צעד זה שיקף את רצונה של בריטניה לתגמל את המשפחה ההאשמית על תמיכתה במרד הערבי נגד העות'מאנים בשנים 1916–1918 ולבסס גורם שלטוני יציב ממזרח לירדן. בשנת 1946 קיבלה האמירות עצמאות מלאה והפכה לממלכה ההאשמית של עבר הירדן, ובהמשך – לממלכת ירדן ההאשמית, תחת שלטונו של עבדאללה הראשון.

ירדן לא הוקמה רק כמסגרת מנהלית חדשה, אלא גם כמענה לשאיפות ההאשמיות שלא מומשו במרחב הסורי. בעיני הבריטים, שהחזיקו באותה עת באינטרסים גאו־פוליטיים רחבים, הקמת האמירות ממזרח לירדן נועדה לשמר יציבות אזורית, לבסס שלטון ידידותי יחסית להשפעתם וליצור חיץ במרחב שבין ארץ ישראל, עיראק וחצי האי ערב.

מעבר להיותה שכנתה של ישראל, ירדן משמשת גשר חשוב בין המזרח התיכון המערבי לבין המערכת הערבית-מזרחית. קשריה עם מדינות המפרץ, אירופה וארצות הברית מאפשרים לה למלא תפקיד חשוב בזירה הדיפלומטית. עם זאת, קשרים אלה אינם מבטיחים יציבות. ירדן תלויה במידה רבה בסיוע כלכלי חיצוני, והמציאות הכלכלית הפנימית ממשיכה להציב בפניה אתגרים כבדים. הגבול היבשתי המשותף איתה הוא הארוך ביותר של ישראל – 309 קילומטרים, החל ממבוא חמה בצפון, דרך בקעת הירדן, ים המלח והערבה ועד אילת בדרום.

הסכם השלום שנחתם באוקטובר 1994 שומר על יציבות יחסית במשך יותר משלושה עשורים, ולצידו מתקיימים שיתוף פעולה ביטחוני הדוק הכולל חילופי מודיעין, וסיוע בתחומי מים ואנרגיה. אולם מתחת לפני השטח פועלים לחצים כבדים: משבר כלכלי כרוני, אבטלה גבוהה בקרב צעירים, חוב לאומי כבד, מחסור אקוטי במים וקליטת פליטים נרחבת מעיראק ומסוריה.

בממלכה מתקיים שסע דמוגרפי-אידאולוגי עמוק בין בסיס הכוח השלטוני, הנשען על שבטים בדואיים הנאמנים לעילית ההאשמית, לבין רוב האוכלוסייה, המזדהה במידה רבה כפלסטינית. לצד זאת מתמודדת ירדן עם הקצנה דתית המושפעת מהאחים המוסלמים ומגורמים ג'יהאדיסטיים. ירדן כבר פירקה משפטית את מסגרת האחים המוסלמים בהחלטת בית משפט משנת 2020, ובאפריל 2025 אסרה את הפעילות באופן מלא, סגרה את משרדיה והחרימה את נכסיה בעקבות טענות למעורבות גורמים בתנועה בתשתיות חבלה. הכרזת ארצות הברית בינואר 2026 על סניפים של האחים המוסלמים כארגוני טרור חיזקה מגמה ירדנית קיימת, והעניקה למלך עבדאללה מרחב פעולה רב יותר להידוק הפיקוח על זרועות התנועה בממלכה.

המאמר מנתח את הדילמה של ירדן: מצד אחד, שלטון המלוכה השומר על יציבות יחסית ומשתף פעולה במישור הביטחוני עם ישראל, ומצד שני לחצים פנימיים, כלכליים, דמוגרפיים ואידאולוגיים המאיימים להפוך את הממלכה לזירה של כאוס. הניתוח יעסוק גם בגבול המזרחי של ישראל, שעדיין פרוץ ברובו, ובו פוטנציאל גבוה לאירוע לפיגוע טרור דמוי 7 באוקטובר 2023, הפעם מכיוון מזרח. לבסוף תוצגנה המלצות למענה המוצע.

הבסיס לחוסר יציבות

ירדן הוקמה ללא בסיס לאומי הומוגני מובהק וללא משאבי טבע שיאפשרו לה עצמאות כלכלית. מאז קבלת עצמאותה ב־1946, הממלכה מתפקדת כ"מדינת חיץ" קלאסית. היא שורדת בזכות יכולת תמרון יוצאת דופן של בית המלוכה בין כוחות אזוריים עוינים לבין מעצמות בינלאומיות המעוניינות ביציבות המרחב.

היציבות הירדנית נשענת על שיווי משקל עדין ושברירי בין שתי קבוצות אוכלוסייה בעלות אינטרסים, זהויות ומטרות מנוגדות. בבסיס הפירמידה השלטונית ניצבים ה"מזרח-ירדנים", בני השבטים הבדואיים הגדולים, כגון בני סח'ר, החוויטאת ובני חסן. שבטים אלו הם עמוד התווך של הממלכה: הם מאיישים את יחידות העילית של הצבא הירדני, את מנגנוני ה"מוח'אבראת" (שירות הביטחון הכללי) ואת הבירוקרטיה הממשלתית. נאמנותם למלך היא אבן הראשה של הכתר ההאשמי, ובתמורה הם זוכים למעמד מועדף ולתעסוקה מובטחת במגזר הציבורי.

מנגד ניצב הרוב הפלסטיני. הערכות מצביעות על כך שהפלסטינים מהווים בין שני שלישים לשלושה רבעים מהאוכלוסייה. הפלסטינים בירדן שולטים במגזר העסקי והפרטי ומרכיבים את העילית הכלכלית והמשכילה, אך חשים מודרים ממוקדי הכוח הצבאיים והפוליטיים. מתח זה אינו רק חברתי, אלא אידאולוגי עמוק. בעוד הבדואים רואים בירדן את מולדתם, חלק ניכר מהציבור הפלסטיני רואה בה תחנה זמנית או פלטפורמה למאבק נגד ישראל. בנוסף לאוכלוסייה הירדנית הרחבה המזוהה כפלסטינית, ישנם בירדן רבים במעמד של פליטים על פי הגדרות האו"ם. ההערכות מדברות על סך כל הפליטים הרשומים בממלכה (סורים, עיראקים ופלסטינים) בהיקף של כ־2.6–2.9 מיליון, שהם כרבע מהאוכלוסייה.

ההרכב הדמוגרפי והתרבותי של ירדן מעצים את פוטנציאל אי-היציבות הפנימי. לצד ההדרה הפוליטית של הרוב הפלסטיני, קליטת הפליטים הסורים בשנים האחרונות החריפה את הלחצים הכלכליים והחברתיים והעמיקה פערים שהיו קיימים עוד קודם לכן.

הסכנה הגלומה בשבר זה החמירה בעקבות אירועי 7 באוקטובר 2023 ומלחמת התקומה. הרחוב הירדני, המושפע מהסתה דתית ולאומית, הפך למוקד של הפגנות ענק הקוראות לביטול הסכם השלום עם ישראל. תנועת "האחים המוסלמים" בירדן, שהיא הכוח הפוליטי המאורגן ביותר במדינה, מנצלת את הרגשות הלאומיים הפלסטיניים כדי לאתגר את המלך ולהציגו כמשתף פעולה עם המערב וישראל. במציאות כזו, יציבותו של המשטר ההאשמי תלויה ביכולתו לדכא תסיסה מחד גיסא, ולספק רטוריקה לוחמנית נגד ישראל מאידך גיסא – משחק מסוכן שעלול לצאת משליטה בכל רגע.

עם זאת, חשוב להבחין בין עצם קיומם של אתגרי היציבות לבין יכולתו של המשטר להתמודד עימם בפועל. עד כה נראה כי בית המלוכה ההאשמי הצליח להכיל שורה של משברים: הוא סייע בפועל לבלימת המתקפות האיראניות על ישראל באמצעות יירוט כלי טיס שחדרו למרחב האווירי הירדני, נקט צעדים נגד האחים המוסלמים לאחר חשיפת תאי חבלה ותשתיות נשק, והצליח לייצב את המערכת הפנימית. הבעיה המרכזית כיום הינה שחיקה אפשרית של מרחב התמרון הירדני עקב הפיכת שטח הממלכה לזירה עקיפה בעימות בין איראן, ארצות הברית וישראל. בהקשר זה בולט במיוחד האיום על הבסיסים והכוחות האמריקניים בירדן. התמשכות התקיפות האיראניות והפעלת שלוחים פרו-איראניים עלולות להכביד עליו וליצור סיכוני הסלמה חדשים.

הכלכלה הירדנית היא אולי נקודת התורפה המרכזית ביותר של הממלכה. ירדן היא "מדינת רנטה" (Rentier State), הנשענת כמעט לחלוטין על סיוע חוץ, מענקים מארצות הברית ומדינות המפרץ, והעברות כספים של עובדים ירדנים בחו"ל. עם תוצר לאומי גולמי של כ-53 מיליארד דולר – פחות מעשירית מהתוצר הישראלי – וחוב לאומי שחצה את רף ה-90%, המדינה נמצאת במצב של אי-ספיקה פיננסית כרונית.

בהיעדר נפט, גז או משאבי טבע, כלכלת ירדן נשענת בעיקר על שירותים, תיירות וסיוע חוץ. תלות זו הופכת את הממלכה לפגיעה במיוחד לתנודות כלכליות בינלאומיות. במקביל, שיעורי האבטלה הגבוהים, בעיקר בקרב צעירים, שוחקים את החוזה החברתי עם השבטים הבדואיים, שבעבר נשען במידה רבה על תעסוקה ציבורית יציבה.

ישראל ממלאת תפקיד קריטי במניעת קריסתה הכלכלית של ירדן. הסכמי המים והגז הופכים את ישראל לספקית הצרכים הבסיסיים ביותר לחיים בממלכה. עם זאת, התלות הזו היא חרב פיפיות: היא מעוררת זעם בקרב חלק מהציבור הירדני הרואה ב"גז הציוני" וב"מים הציוניים" עלבון לאומי.

הציר השיעי והאיום האיראני – חדירה ממזרח ומצפון

אחד האיומים המתפתחים על ירדן הוא ניסיון החדירה של איראן ושלוחותיה. טהרן רואה בירדן חוליה פגיעה במערך האזורי, שבאמצעותה ניתן להעמיק את הלחץ על ישראל ממזרח. בעקבות הפגיעות שספגו תשתיות איראניות ומיליציות התומכות בה בסוריה ובעיראק במערכות האזוריות האחרונות, גברה חשיבותם של נתיבי הברחה חלופיים, ובכלל זה שימוש ברחפנים ובצירים העוברים דרך המרחב הירדני.

בשנתיים האחרונות הפך גבול ירדן-סוריה לזירת עימות מתמשכת סביב הברחות סמים ואמצעי לחימה. מיליציות שיעיות וגורמים בצבא הסורי מעורבים בהעברת קפטגון ואמל"ח לתוך ירדן, והברחות אלה אינן תופעה פלילית בלבד; הן משמשות מקור מימון, אמצעי חדירה והשפעה וכלי לערעור יציבותה של הממלכה. נפילת משטר אסד פגעה במודל הישן של תעשיית הקפטגון הסורית, שהתבסס על חסות מדינתית ועל מעורבות של גורמי צבא ומודיעין המקורבים למשטר, ואולם היא לא חיסלה את התופעה. במקום מונופול משטרי ריכוזי נוצר שוק מפוצל וגמיש יותר, הנשען על מלאים קיימים, מעבדות קטנות וניידות, רשתות הברחה מקומיות ומיליציות באזורים שבהם שליטת השלטון החדש מוגבלת. מבחינת ירדן, האיום השתנה אך לא נעלם: גבול סוריה-ירדן נותר זירת הברחה פעילה, בעיקר מדרום סוריה, והקפטגון ממשיך לשמש מקור הכנסה לרשתות חמושות ופליליות הפועלות בסביבה של ריבונות חלשה. עבור ישראל, שילוב של חדירה איראנית או פרו-איראנית לעומק ירדן עלול להפוך את הגבול המזרחי מחזית שקטה יחסית לזירה פעילה המאוימת בידי שלוחים אזוריים.

גבול ישראל-ירדן ארוך ומורכב ביותר להגנה. במשך שנים נשענה תפיסת הביטחון של צה"ל בגבול עם ירדן על שיתוף פעולה מלא עם הצבא הירדני. ההנחה הייתה שהמשטר, המעוניין ביציבות לא פחות מישראל, יבלום חדירות של אמצעי לחימה ומחבלים עוד בשטחו. תפיסה זו הובילה להזנחת המכשול הפיזי בערבה, להיעדר מכשול בחלקים מן הגבול, לצמצום כוחות האיסוף ולשימוש ביחידות פחות מיומנות להגנת הגזרה, בסדיר ובמילואים.

האיום האיראני בירדן אינו מתמצה בהברחות. הוא כולל גם ניסיונות חדירה של מיליציות פרו-איראניות, ובמקביל מנוצל על ידי ארגוני טרור סוניים כגון דאע"ש. כך נוצר בתוך ירדן מרחב תחרות בין תנועות רדיקליות שונות, המחליש את שליטת הממשל המרכזי ומעמיק את פוטנציאל אי-היציבות.

מבחינת ישראל, נתיבי ההברחה דרך הבקעה והערבה הפכו לאתגר ביטחוני ישיר, בין היתר בשל העברת אמל"ח ליהודה ושומרון ולגורמי פשיעה בישראל. השימוש ברחפנים להעברת מטענים וכלי נשק מעל הגדר ממחיש את הצורך במענה טכנולוגי ומבצעי מתמשך. גם פיגועים במעברי גבול, כגון גשר אלנבי, מצביעים על האפשרות שיחידים בתוך המערכת הירדנית יושפעו מהסתה דתית ויפעלו נגדה או נגד ישראל.[1]

לבסוף, האיום החמור ביותר הוא תרחיש "ברבור שחור": התפרצות פתאומית של מחבלים חמושים המסתערים על הגדר בנקודות מרובות בבת אחת, או לחלופין כניסת רכבים נושאי מקלעים ונשק נ"ט דרך הגבול הפרוץ בערבה – שבו כביש 90 עובר במרחק מאות מטרים מהגבול ובסמיכות אליו יישובים אזרחיים מבודדים – עלולה להפוך למלכודת מוות. ללא מכשול פיזי מתאים וכוחות תגובה מהירים, ישראל עלולה למצוא את עצמה מול אירוע רב־נפגעים במודל דומה למחדל שבעה באוקטובר, אך בחזית רחבה פי כמה.

עיקרי המענה המוצע

הגבול המזרחי של ישראל עם ירדן מהווה אתגר ייחודי. שיתוף הפעולה הביטחוני עם עמאן חשוב, אך אינו יכול לשמש תחליף למוכנות ישראלית עצמאית. אם יציבות הממלכה תתערער, ישראל עלולה למצוא את עצמה מול חזית מזרחית חדשה ומורכבת.

במישור המדיני ישראל נדרשת למדיניות מאוזנת וזהירה. יציבות השלטון ההאשמי היא אינטרס ביטחוני ישראלי ראשון במעלה: כל עוד בית המלוכה, שבראשו עומד המלך עבדאללה, שולט, קיימת כתובת מדינית וביטחונית אחת, ושיתוף הפעולה בין המדינות ממשיך לשמש מרכיב חשוב ביציבות האזורית. לפיכך, על ישראל להמשיך לספק לירדן מים ואנרגיה ולסייע לה מול הממשל בוושינגטון. עם זאת, ישראל אינה יכולה להתייחס לירדן כאל שותפה שווה בסוגיות ריבוניות ישראליות, ובכללן הר הבית. השימוש הירדני במעמד הוואקף לצורך פגיעה בישראל בזירה הבינלאומית מחייב תגובה מדינית ברורה. במקביל, יש להבהיר לעמאן כי הסיוע הישראלי בתחומי מים, גז וביטחון חייב להיות מלווה בסיכול אקטיבי של הברחות ובצמצום הסתה אנטי־ישראלית במערכת החינוך ובתקשורת הרשמית. תפיסת "שלום מתוך עוצמה" מבטאת בדיוק איזון זה: סיוע לירדן ושילובה במיזמי תשתית וכלכלה אזוריים, לצד דרישה לאחריות ריבונית מלאה מצידה.

לנוכח האיומים על נתיבי השיט הימיים במפרץ ובים האדום, התחזק מעמדו של הגשר היבשתי העובר דרך ירדן כמנוף ביטחוני וכלכלי ראשון במעלה. ירדן תוכל ליהנות מרווח כלכלי וממיצוב כחוליית מעבר קריטית לסחר הבינלאומי, מה שמעניק לישראל ולארה"ב מנוף לחץ נוסף לדרישת אכיפה תקיפה מצד עמאן נגד ההסתה וההברחות בשטחה. ירדן עשויה להשתלב במכלול התעבורה שמקדמות הודו, ארה"ב וישראל (IMEC), אך בה בעת היא עשויה להיות משולבת גם במכלול תעבורה חלופי המגיע לים התיכון דרך סוריה. לישראל עניין מובהק בכך שירדן תעדיף את IMEC על פני החלופות האחרות.

באשר למענה המבצעי, מדינת ישראל הכירה בצורך בשינוי פרדיגמה בתחום הביטחון באמצעות שתי פעולות עיקריות: תכנון והקמת מכשול משופר בגבול עם ירדן, והקמת האוגדה המזרחית. יש להשלים בדחיפות את הקמת המכשול שהחלה בדצמבר 2025. המכשול חייב להיות רב-שכבתי: גדר חכמה, חיישנים נגד מנהרות, בייחוד בקרבת יישובים, מערך מצלמות אופטיות ומכ"מים המכסים את כלל השטח, ומערכת יירוט רחפנים אקטיבית. הקמת מכשול כזה יכולה לעכב ניסיונות פריצה, כולל הפעלת ארטילריה ומרגמות, כמו גם הפעלה של רחפנים תוקפים בשליטה ישירה של הכוחות הפועלים בשטח וללא תלות בהקצאה מהמפקדה הראשית.

החלטת הצבא להקים את ה"אוגדה המזרחית" ביוני 2025 היא צעד נכון, אולם יש לוודא שזו תרכז את המאמץ המודיעיני והמבצעי תחת מפקדה אחת, המכירה את הטופוגרפיה הייחודית של הבקעה והערבה. נדרש לפתח יכולות איסוף עומק בתוך שטח ירדן. לא ניתן עוד להסתמך רק על דיווחי המודיעין והצבא הירדני בלבד. זיהוי התארגנויות של מיליציות או תאי טרור במרחק 30-20 ק"מ מהגבול הוא קריטי למתן התרעה מוקדמת ולביצוע אמנעה במידת הצורך.

להקמת חוות לאורך קו המים בבקעה חשיבות רבה הן בהקשר המודיעיני והן בהקשר המבצעי. החוות, שחלקן יושבות במוצבי צה"ל ישנים, מאפשרות אחיזה טובה בשטח ויכולת זיהוי של שינויים במרחב. מוצע שצה"ל יאמץ את החוות האלה ויסייע להן ככל האפשר. במקביל, ניתן וראוי לבחון מיזמי תשתית שיחזקו את המכשול הטבעי, שהוא נהר הירדן. הזרמת מים לירדן והפיכתו למכשול המקשה על המעבר בו הן מענה אפשרי. אולם יש לזכור שככל שהזרימה בירדן תגבר, כך יגבירו תושבי בקעת הירדן בצד הירדני את השימוש במים מהנחל.

נדרש לחזק את ההגנה על כביש 90 באמצעות הקמת קירות מגן בנקודות תורפה והצבה של כוחות תגובה מהירה (כוחות עתודה על גבי כלי רכב ממוגנים, מרגמות, רחפנים ומסוקי קרב) שיוכלו להגיע לכל נקודה בגבול תוך דקות, וזאת לצד חיזוק מרכיבי הביטחון ביישובים. יישובי הערבה והבקעה צריכים להיות מרכיב בהגנה המרחבית באמצעות חימוש כיתות כוננות בנשק כבד, הקמת בונקרים ואמצעי קשר ורפואה עצמאיים, שיבטיחו שהיישוב יוכל להחזיק מעמד גם במקרה של ניתוק צירים.

יש לקבוע נהלים ברורים לפעולה התקפית מקדימה במקרה של ניסיונות חדירה, כולל הפעלת אש שטוחת-מסלול ותלולת-מסלול באופן מיידי וללא שרשרת אישורים מעכבת. בכלל זה יש לתרגל התקפות-נגד מקומיות מהירות על ידי כוחות עתודה ניידים בכל גזרה.

יש חשיבות לשיתוף פעולה עם גורמי המודיעין והביטחון בירדן ובמקביל לפיתוח יכולת לבצע אמנעה על ידי אש אווירית ואש קרקעית כבר בעומק מרחב ההתארגנות של האויב במקרה של סכנה ברורה ומיידית. האמנעה תהיה גם על צירי התנועה, בכלל זה אש לפגיעה ביכולת לנוע על צירים אלה. לצורך זה תופעלנה יכולות של חיל האוויר (קרב, מסק"ר, כטמ"ם) ויכולות של מערך הארטילריה ובכלל אלה תותחים, מרגמות ורחפנים תוקפים בשכבה נמוכה.[2] בכל המרחב יש לוודא שמוצבי כוחותינו ממוקמים ובנויים כמוצבים ולא כמחנות, מבחינת יכולת ההגנה עליהם וחיפוי הדדי באש ותצפית, תוך וידוא שכוחות צה"ל נמצאים בכל מקום לפני היישובים האזרחיים.

במקביל, יש לחזק את ההתיישבות לאורך גבול ירדן. מספר היישובים והתושבים נמוך מדי, וכפי שלמדנו מההיסטוריה של מדינת ישראל, ההתיישבות היא חלק מהביטחון. ניתן לעבות את ההתיישבות גם בהתיישבות ביטחונית, כדוגמת היאחזויות הנח"ל שהיו במרחב שנים ארוכות, וכן באמצעות ישיבות ומכינות, כולל לבני המגזר החרדי, שישלבו לימוד תורה עם חקלאות ושמירה – התגלמות רעיון ה"תורה ועבודה".

להלן טבלה המרכזת את הנקודות העיקריות:

בסיכומו של דבר, המענה בגבול המזרחי חייב להיות רב-שכבתי: מדיניות זהירה כלפי ירדן, חיזוק המכשול והאוגדה המזרחית, פיתוח מודיעין עומק, מוכנות מבצעית מהירה וחיזוק ההתיישבות והחוות כמרכיבי ביטחון קדמיים. שילוב זה יאפשר לישראל לשמר את יתרונות שיתוף הפעולה עם הממלכה, ובה בעת לצמצם את הסיכון שבהסתמכות יתר על יציבותה.

סיכום

ירדן ניצבת בצומת אסטרטגי רגיש. השילוב בין חולשה כלכלית מתמשכת, לחץ דמוגרפי-פוליטי, השפעה איראנית גוברת ותסיסה אידאולוגית פנימית מעצים את שבריריותה של הממלכה. עבור ישראל, הגבול המזרחי אינו יכול להיתפס עוד כגבול שקט בלבד; הוא מחייב הקצאת משאבים, בניין כוח, איסוף מודיעיני ותכנון ארוך טווח.

הקמת האוגדה המזרחית ובניית המכשול הם צעדים הכרחיים, אך הם רק חלק מהפתרון. כל עוד הממלכה בשליטה ניתן עדיין להישען על שיתוף הפעולה עם ירדן, אולם ישראל חייבת להיערך גם לאפשרות של שינוי עמוק בממלכה באמצעות שילוב של עוצמה צבאית, דיפלומטיה מפוכחת ויכולת תגובה מהירה לאורך הבקעה והערבה.

בתוך תפיסה זו, לפרויקט החוות בבקעת הירדן נודעת חשיבות ביטחונית מיוחדת. החוות אינן רק מיזם התיישבותי או חקלאי, אלא רכיב מעשי בהגנה המרחבית: הן יוצרות נוכחות אזרחית קבועה בשטח דליל ומרוחק, מאפשרות היכרות יומיומית עם תוואי הקרקע, מסייעות בזיהוי מוקדם של תנועות חריגות ומחזקות את הרציפות בין מוצבי צה"ל, היישובים והמרחב הפתוח. כאשר הן ממוקמות על בסיס מוצבים ישנים או בנקודות שליטה סמוכות לציר 90 ולנהר הירדן הן עשויות להפוך למכפיל כוח מודיעיני ומבצעי, בתנאי שתחוברנה למערך הביטחון האזורי, תקבלנה סיוע מתאים ותפעלנה בתיאום מלא עם צה"ל וגורמי הביטחון.

כרכיב משלים לחיזוק הביטחון וצמצום ההברחות יש לטפל בהתיישבות הערבית הזוחלת ומתפרסת לתוך שטחי C ומגיעה עד סמוך לגדר המערכת ולאורך ציר הבקעה.[3] אכיפה בתחום זה, כולל פריסת החוות ושטחי המרעה שלהן בצד המערבי של הגבול, תשפר את האחיזה בקרקע, תקשה על ההברחות ותחזק את הביטחון באזור.

ירדן היא היא שכנה שבירה, תלויה וחיונית. יציבותה היא אינטרס ישראלי, אך ישראל חייבת להבטיח שתפיסת הפעולה, האמצעים והיכולות לאורך הגבול נותנים מענה גם לתרחישי קיצון. מענה זה צריך לכלול מכשול פיזי, אוגדה מזרחית, יכולות אש ואיסוף, וחיזוק שיטתי של ההתיישבות, היישובים והחוות כמרכיבי ביטחון קדמיים.

בירדן יש משטר המחויב לשלום ושולט בהפעלת הכוח משטחו, אולם השליטה שלו איננה הרמטית ולכן צריכה להיות היערכות גם להתמודדות עם מקרים שבהם המשטר נכשל, וגם היערכות בסיסית למציאות שבה היכולת שלו למנוע סיכונים ביטחוניים משטח ירדן תיחלש. אל לנו לחזור על אירוע דומה ל־7 באוקטובר, ולשם כך נדרש למקד משאבים ברמת מערכת הביטחון וברמת המדינה.

[1] חנן גרינוולד, "אסור לנו להפסיד": המערכה נגד הברחות הנשק מירדן, ישראל היום, 7.6.2024.
וגם:
משטרת ישראל: הברחת כלי נשק מירדן לישראל סוכלה, 18.6.2024.
וגם:
עמי רוחקס דומבה, שב״כ, צה״ל והמשטרה חשפו רשת הברחת אמל״ח מגבול ירדן ליהודה ושומרון, ישראל דיפנס.
[2] גבי סיבוני וארז וינר, "בין הנוח'בות בעזה לג׳יהדיסטים בסוריה", JISS, 8.8.2025.
[3] "המערכה הפלסטינית על שטחי C – עיצוב מציאות ביטחונית בשטח, תיאור ומשמעויות", מדינת ישראל, המשרד למודיעין, אגף המחקר, 7.6.2021.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר