JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

ד"ר עוזי רובין

ד"ר עוזי רובין

מומחה לאיום הטילים ולהגנה בפני טילים.

על צה”ל להפיק לקחים ולשפר את יכולות ההתקפה וההגנה של ישראל בהתאם.

מבוא

ב-10.5.2021 פרץ סבב ההסלמה העוצמתי ביותר בין ישראל לפלגים הפלסטיניים החמושים ברצועת עזה מאז שהשתלט עליה החמאס בשנת 2007. נקודת המוצא הצבאית לסבב זה הייתה הניסיון של חמאס לזכות בנקודות בזירה הפלסטינית בעקבות ביטול הבחירות על ידי ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן. ההשוואה הנדרשת היא למבצע “צוק איתן” בשנת 2014, שהיה אומנם ממושך יותר אך ההגנה האווירית של ישראל הפגינה בו יתרון ברור על כוח האש תלול-המסלול של הפלסטינים. בסבב הלחימה האחרון, שכונה בישראל “מבצע שומר החומות” ובעזה בשם “מבצע חרב ירושלים”, יישמו הפלסטינים את הלקחים שלמדו ממבצע “צוק איתן” ועשו מאמץ משמעותי ביותר לפרוץ את מערך ההגנה האווירית של ישראל בעזרת קצב ירי גבוה, שימוש ברקטות כבדות יותר ושיגור לטווחים ארוכים יותר מאשר אי פעם. מערכת ההגנה האווירית של ישראל מצידה חשפה את יכולותיה המשודרגות שאפשרו לישראל לעמוד במערכה ולספק רמת הגנה נאותה למרכזי האוכלוסייה בישראל.

בעת כתיבת דברים אלה שוררת הפסקת אש, אך אין לדעת כמה זמן תימשך. קיים סיכוי סביר לכך שהלחימה תתחדש בקרוב. עם זאת, ראוי לנסות ולסכם כבר עתה את מהלך סבב ההסלמה האחרון ולהפיק לקחים ראשוניים.

מאמר זה מתמקד בדו-קרב שבין הנשק תלול-מסלול (תמ”ס) העזתי לבין מערכת ההגנה האווירית של ישראל, אך הוא נוגע גם בהיבטים האחרים, ובכללם ברקע הפוליטי שהוביל לסבב הלחימה האחרון ובמהלכים צבאיים קרקעיים וימיים שאינם קשורים ישירות להגנה האווירית, מכיוון שכל אלה כאחד תרמו לתוצאות של סבב הלחימה כפי שהן נראו לכול.

רקע

לאחר תום מבצע “צוק איתן” בן 53 הימים, שבסופו ביקשו הפלסטינים הפסקת אש ללא כל תמורה של ממש, חלה הפוגה יחסית של שנים מספר בירי רקטות מרצועת עזה לישראל. נראה שהמדיניות של ממשלת ישראל באותה תקופה הייתה של הכלה, והתגובה לירי רקטות הסתכמה בדרך כלל בתקיפות אוויריות על מטרות לא מאוישות ברחבי רצועת עזה, כדי להמעיט בנפגעים ולמנוע הסלמה.

המצב החל להשתנות לרעה בשנת 2017, ייתכן שבעקבות בחירתו של יחיא סינוואר למנהיג החמאס בעזה במקומו של איסמעיל הנייה. החל מסוף אותה שנה החלו הארגונים הפלסטינים בעזה לנקוט גישה תוקפנית יותר ולשגר תכופות מטחי רקטות ופצמ”רים לעבר יישובי עוטף עזה ואף מעבר לכך, במעין “מיני הסלמות” (אשר כונו בתקשורת “טפטופים”), וישראל הגיבה עליהם בפעולות אוויריות שכוונו ככל הנראה למנוע נפגעים בעזה.

עליית מדרגה של ממש בעוצמת ה”טפטופים” החלה במאי 2018, כשארצות הברית הכירה בירושלים כבירת ישראל והעבירה את שגרירותה לשם. בתגובה יזם איסמעיל הנייה את “צעדות השיבה” – התפרעויות יזומות על גבול הרצועה שבהן נקראו המשתתפים לפרוץ לשטח ישראל. מעת לעת עשו המפגינים שימוש בנשק חם והרגו שני קציני צה”ל. צה”ל הגיב בירי צלפים שגרם לנפגעים רבים בקרב הפלסטינים, ואלה הגיבו לירי צה”ל באש רקטות ופצמ”רים. ה”טפטופים” מעזה הלכו ותכפו.

סבב ההסלמה הראשון שחרג מההגדרה של “טפטוף” אירע ב-12 וב-13 בנובמבר 2018, כשבמהלכו ירו הפלגים הפלסטינים בעזה כ-460 רקטות ופצמ”רים במשך 24 שעות. בכך נחשפה לראשונה היכולת החדשה של העזתים להכפיל ולשלש את קצב הירי ביחס ליכולותיהם במהלך “צוק איתן”. באירוע זה נהרג פלסטיני ששהה באשקלון. שישה חודשים לאחר מכן, ב-4 וב-5 במאי 2019, אירע סבב הסלמה בעצימות גבוהה עוד יותר: במהלך של כיממה וחצי ירו הפלסטינים כ-700 רקטות ופצמ”רים, מהם כ-250 בשעה הראשונה של הסבב, והרחיבו את טווח הירי מפאתי תל אביב בצפון ועד ים המלח במזרח. מירי הרקטות נהרגו 3 אזרחים ישראלים. בסבב זה נחשפו לראשונה הרקטות הכבדות מתוצרת עצמית של הארגונים בעזה, ושיטות ירי חדשות שנועדו לפרוץ את ההגנה של “כיפת ברזל”, כולל שימוש במסלולים שטוחים (מסלולים שבהם זמן המעוף קצר יותר – ומכאן קושי ליירט במועד – במחיר של דיוק נמוך יותר).

ב-12 בנובמבר 2019 התנקש צה”ל בחייו של אבו אל עטא, קצין בכיר בארגון הג’יהאד האסלאמי. בתגובה פתח הארגון באש רקטות על יישובי עוטף עזה ועל מרכז המדינה, כולל גוש דן. החמאס לא השתתף בירי הזה, אך ארגון הג’יהאד האסלאמי עצמו הצליח לשגר כ-450 רקטות במשך פחות מ-36 שעות. כמו כן חשף הג’יהאד האסלאמי סוג חדש של נשק תמ”ס – “רקטת חבית” בשם “הגיהינום של אשקלון” (רקטות חבית היו בשימוש בזמן מלחמת האזרחים בסוריה. העיקרון הוא הרכבת ראש קרב ענק של עשרות ומאות ק”ג על רקטה סטנדרטית. לנשק זה יש טווח קצר ודיוק גרוע, אך יכולת הרג עצומה). הג’יהאד ירה יחידה אחת של נשק זה לעוטף עזה. הטיל הקטלני נפל בשטח פתוח ולא גרם לנפגעים או לנזק, אך פער מכתש ענק בקרקע.

במהלך שנת 2020 הייתה תשומת הלב בעולם ובאזור נתונה למגפת הקורונה. “תהלוכות השיבה” פסקו ולא נורו כמעט רקטות לעבר ישראל, למעט ביום החתימה על “הסכמי אברהם” בוושינגטון, שבו שיגרו הארגונים הפלסטינים 13 רקטות לאשדוד ולאשקלון וגרמו לפציעתו של אזרח ישראלי.

ב-15 בינואר 2021 הכריז יו”ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, על בחירות לפרלמנט ולנשיאות של הרשות הפלסטינית. החמאס תמך במהלך זה מכיוון שכל הסימנים העידו על ניצחונו הצפוי, ומכאן סיכוי של ממש לתפוס את הגה השלטון במחנה הפלסטיני כולו. ב-30 באפריל הודיע מחמוד עבאס על דחיית הבחירות לזמן לא ידוע, ונימק זאת בכך שישראל לא הסכימה לאפשר לתושבי מזרח ירושלים להצביע. ביטול הבחירות גרם למורת רוח עזה בקרב הנהגת החמאס, וייתכן שהתניע את שרשרת המאורעות שהובילה להסלמה של מאי 2021 ולמבצע “שומר החומות”.

עקב ה”נדידה” של לוח השנה הירחי של העולם המוסלמי, חודש מאי של שנת 2021 היה זרוע בימי מועד “טעונים”: צום הרמדאן וחג “איד אל פיטר” בסופו, “יום הנכבה” שבו מציינים הפלסטינים את מפלתם ב-1948, ו”יום ירושלים” שבו מציינת ישראל את שחרור ירושלים המזרחית במלחמת ששת הימים. גם בימים כתיקונם ימי המועד הללו טעונים במתיחות. סמיכותם במהלך החצי הראשון של מאי 2021 יצרה מתח עז שהתדרדר למלחמה קצרה אך עתירת עוצמה בין הארגונים הפלסטינים בעזה לבין ישראל, ובמקביל למהומות חסרות תקדים בין אזרחים יהודים לערבים בערים המעורבות – ובעיקר בערים לוד ועכו – וכן להתפרעויות עזות ביישובים הערביים והבדווים ברחבי המדינה.

המתיחות שעלתה עקב סמיכות חודש הרמדאן לתאריכים “טעונים” גברה עוד יותר לקראת הדיון שהיה צפוי בבית המשפט העליון על פינוין של משפחות ערביות משכונת שייח ג’ראח. סוגיית שייח ג’ראח והניסיונות לפנות משפחות ערביות משם הינה מחוץ למסגרת מאמר זה, אך נציין שזהו נושא נפיץ במערכת היחסים בין יהודים לערבים בירושלים, ובארץ בכלל. הדיון נקבע ל-10 במאי, שהוא גם “יום ירושלים”. הסמיכות המסוכנת של שני האירועים הביאה לכך שממשלת ישראל ביקשה מבית המשפט לדחות את הדיון בחודש ימים.

ב-8.5.2021, בעוד המתח הולך וגובר, פרסם “הרמטכ”ל של החמאס” מוחמד דף הודעה שבה איים כי ארגונו יגיב על פגיעות נוספות במקומות הקדושים לאסלאם.

ב”יום ירושלים” מתרבים המבקרים היהודים בהר הבית, למורת רוחם של המוסלמים. בבוקרו של “יום ירושלים” ב-10.5.2021 החלו בני נוער ערבים שהתאספו על הר הבית לזרוק אבנים על רחבת הכותל המערבי. המשטרה שפרצה לשטח ההר השתמשה ברימוני הלם ופרצה לכמה מהמסגדים במקום. הקרב בין המשטרה לצעירים הפלסטינים נמשך כ-4 שעות ותפס מקום נכבד בשידורי הטלוויזיה וברשתות החברתיות בכל רחבי העולם. בשעות אחה”צ החל צה”ל להיערך להסלמה וסגר כבישים לאורך רצועת עזה. בסביבות השעה ארבע אחה”צ נתן החמאס אולטימטום לישראל: לסגת ממתחם “אל אקצא” ומשכונת שייח ג’ראח עד השעה שש בערב, ולשחרר את כל הפלסטינים שנעצרו בהפרעות הסדר. כמה דקות לאחר השעה שש ירה החמאס שבע או שש רקטות ארוכות טווח לעבר יישובים בסביבת ירושלים ופתח באש רקטות ופצמ”רים על יישובי עוטף עזה. בעקבות התייעצות ביטחונית הכריזה ממשלת ישראל על מבצע צבאי בעזה שכונה “שומר החומות”. גם הפלגים הפלסטינים בעזה הכריזו על פתיחת מבצע משלהם בשם “סייף אלקודס” (“חרב ירושלים”).

העובדה שסבב ההסלמה היה הפעם ביוזמת החמאס, והעובדה שההצדקה שהוא נתן לכך חרגה הפעם מהעימות רב השנים בין ישראל לפלגים בעזה ונתלתה בסמל הפלסטיני רב העוצמה ביותר – הר הבית ומסגד אל אקצא – העידו על שינוי כיוון היסטורי. בעוד שיעדי המלחמה של החמאס היו עד כה מוגבלים להקמת מדינה משלו ברצועת עזה ולשליטה בגבולותיה, כפי שהדבר התבטא בדרישות להקמת נמל ושדה תעופה בשליטתו, הרי שעתה נטל החמאס חסות על כל הפרויקט הפלסטיני כולו, וקבע כי מעתה כל פגיעה בקודשי האסלאם שבירושלים ובאוכלוסייה הערבית שלה תהווה עילה למלחמה (CASUS BELLI).

כתוצאה מכך, יעדי המלחמה של ישראל והפלסטינים היו שונים בתכלית. בעוד שיעד המלחמה של ישראל היה, כדברי ראש הממשלה נתניהו, להשיב את השקט והביטחון למדינת ישראל, יעדי הפלגים הפלסטינים בעזה – ובעיקר החמאס – היו לקחת את הגה השלטון בהנהגה הפלסטינית ולהוכיח שהוא נוטל מעתה את האחריות על שמירת קודשי האסלאם שבירושלים, ועל שמירת האינטרסים של הפלסטינים בכל מקום בשטחי יהודה ושומרון ובישראל גופא – לאמור, שהוא הנציג האמיתי והבלעדי של העם הפלסטיני.

משך ומתאר הלחימה

הלחימה החלה במטח רקטות פלסטיניות לכיוון ירושלים כמה דקות לאחר השעה 18:00 ב-10.5.2021 ונמשכה עד השעה 02:00 לפנות בוקר בתאריך 21.5.2020 – בסה”כ 10 יממות ועוד שמונה שעות. במשך תקופה זו ירו הפלגים הפלסטינים מעזה יותר מ-4,360 רקטות ופצצות מרגמה (פצמ”ר) על עוטף עזה, על ערי השפלה, על גוש דן כולל תל אביב ונמל התעופה בן גוריון, ועל הנגב ובכלל זה באר שבע ודימונה. רקטה ארוכת טווח אחת נורתה לכיוון שדה התעופה רמון שליד אילת. מלבד מטח הרקטות שפתח את סבב הלחימה בערבו של ה-10.5.2021 לא ידוע על ירי רקטות נוסף לעבר ירושלים. בסבב לחימה זה הרבו הפלסטינים להגדיר את היעדים שאותם התקיפו, וכללו בהם הפעם גם חמישה בסיסים של חיל האוויר. כמו כן הם הודיעו כי תקפו את הכור הגרעיני בדימונה.

מלבד ירי מסיבי של רקטות ופצמ”רים שיגרו הפלסטינים טילי נ”ט לעבר יעדים שבקרבת הגבול, ועשו לפחות ניסיון אחד שלא צלח לבצע חדירה קרקעית לשטח ישראל בעזרת תנועה תת-קרקעית עד קו הגבול ולאחר מכן דילוג על המכשול שהקימה ישראל. ניסיון זה נכשל כשחיישני המכשול הבחינו באנשי הכוח הפלסטיני כשהם נעים במנהרה, כיוונו אליה את מטוסי חיל האוויר ואלה הפציצו אותה וחיסלו את הלוחמים הפלסטינים ששהו בה. לפי דיווח אחר נעשה ניסיון דומה שעות ספורות לפני הפסקת האש ב-21.5.2021, וגם הוא סוכל באותו אופן.

בנוסף שיגרו הפלסטינים חמישה או שישה כטב”מים “מתאבדים”, מסוג שלא נראה קודם לכן בעזה אך מוכר היטב מהמלחמה בתימן, שם משמש סוג כטב”ם זה לתקיפת ערים ומתקנים בדרום-מערב סעודיה. אחד מהכטב”מים הללו כוון לעבר אסדת הגז “תמר”. ככל הידוע, כל הכטב”מים הפלסטינים נפגעו והופלו, אחד על ידי טיל אוויר-אוויר שנורה ממטוס קרב, והשאר על ידי מערך ההגנה האווירית של ישראל. הפלסטינים ניסו להפעיל צוללת בלתי מאוישת כנגד מטרות ישראליות – אולי כנגד אסדת הגז של שדה “תמר”. לדברי העיתונאי האמריקאי סטפן בריאן ((Stephen Bryan מדובר ככל הנראה בכלי תת-מימי מסחרי מהסוג שמשמש לסריקות תת-מימיות גאולוגיות ושניתן להשיגו בשוק החופשי. נראה שכוח הקומנדו הימי של החמאס הצליח לרכוש ולהבריח לעזה כלי אחד או יותר מסוג זה, ולצייד אותו במטען חומר נפץ. מכל מקום, הכלי התגלה בעודו על החוף לפני ששולח למים, והושמד על ידי חיל האוויר.[1]

בנוסף לירי הרקטות ושיגור הכטב”מים מעזה נורו רקטות אחדות מלבנון ומסוריה לעבר ישראל, ואחת מהן יורטה על ירי “כיפת ברזל”. הירי מלבנון ומסוריה לא גרם לנפגעים או לנזקים. כטב”ם איראני שהגיע מכיוון סוריה לקרבת הגבול הירדני הופל, אך צה”ל נמנע מלפרט מה היה האמצעי שהפיל אותו.

צה”ל מצידו תקף מטרות תשתית של תעשיית הנשק ברצועת עזה, ופעל לפגוע בבכירים של החמאס והג’יהאד האסלאמי וכן בחוליות נ.ט., במשגרים ובצוותי שיגור רקטות. גיוס המילואים המצומצם במהלך הלחימה העיד שלא הייתה כוונה לחדור קרקעית לרצועת עזה, והמדיניות של צה”ל הייתה לנהל מלחמת אש. הביטוי העיקרי של מלחמת האש הזו היה הקרב בין הרקטות הפלסטיניות לבין ההגנה האווירית האקטיבית וההגנה האזרחית הפסיבית של ישראל. עיקר המאמר הנוכחי יוקדש לקרב הרקטות שהעמיד את מערך ההגנה האווירית של ישראל במבחן ללא תקדים.

הדורות החדשים של הרקטות הפלסטיניות בעזה

חלק ניכר מהרקטות שנורו על ישראל במבצע “צוק איתן” בשנת 2014 לא יוצר בעזה אלא הוברח אליה מאיראן (ובחלקו הקטן יותר מלוב). הרקטות המוברחות היו ברובן גרסאות שונות של רקטת ה”גראד” הוותיקה. המצב בסבב הלחימה הנוכחי היה שונה לחלוטין. מרבית הרקטות שהחמאס והג’יהאד האסלאמי ירו על ישראל היו מתוצרת תעשיית הרקטות של עזה עצמה. ככלל, הדור החדש של הרקטות העזתיות הינו בעל ממדים גדולים יותר וראשי קרב כבדים יותר מרקטות ה”גראד” שהוברחו לעזה והעתקיהם המקומיים שהיו בשימוש בסבבי ההסלמה של “עמוד ענן” ב-2012 ו”צוק איתן” ב-2014. תעשיית הרקטות בעזה, שאת מוצריה הראשונים פגשה ישראל עוד בתחילת שנות ה-2000, נוסדה וכוננה על ידי מהנדסים עזתיים מקומיים ונעזרה רבות באיראן. איראן מחמשת את שלוחיה ברחבי המזרח התיכון כחלק מאסטרטגיה כוללת של “ייצוא המהפכה”. השיטה הקודמת של הברחת רקטות, כטב”מים וכלי נשק אחרים לשלוחיה של איראן במזה”ת – המיליציות השיעיות בעיראק, החות’ים בתימן, החיזבאללה בלבנון והחמאס והג’יהאד האסלאמי בעזה – היה כרוך בבעיות לוגיסטיות ואובדן משלוחים שנתפסו בעודם בדרכם ליעדיהם (על ידי ישראל במקרה של ההברחות לעזה ועל ידי האמריקאים במקרה של ההברחות לחות’ים בתימן). יתרה מכך, המדיניות של אספקת נשק מייצור איראני חשפה את איראן עצמה להאשמות בדבר הפרת איסורים של האו”ם על העברות נשק לגורמים לא-ממשלתיים, כמו במקרה של הברחות הנשק לחות’ים בתימן. על כן שינו האיראנים את מדיניות חימושן של גרורותיה מאספקת נשק מאיראן גופא לאספקת ידע ואמצעי ייצור לצורך הקמת תעשיות נשק אצל הגרורות עצמן.

מחקר שפורסם לאחרונה על ידי המכון למחקרים אסטרטגיים בינלאומיים בוושינגטון מתאר את המדיניות החדשה הזו בפירוט רב. ב”כוח קודס”, שהוא הזרוע של איראן לייצוא המהפכה וחימוש הגרורות, הוקמה מחלקה בשם הסתמי “יחידה 140” שתפקידה לתכנן רקטות וטילים שניתנות לייצור אצל הגרורות. לשם כך מהנדסי יחידה זו מתכננים “פישוט” של רקטות איראניות סטנדרטיות, תוך הקטנת מספר החלקים והתאמה לתהליכי ייצור פחות מתוחכמים מאלה של תעשיית הנשק האיראנית. כדוגמה המחקר מביא את המקרה של רקטה כבדה בשם “באדר 3” שנחשפה על ידי הגי’האד האסלאמי באחד מסבבי ההסלמה של שנת 2019. המחקר מראה שרקטה זו היא גרסה “מפושטת” של רקטה איראנית תקנית (כפי הנראה מסוג פאג’ר 5, שמספר יחידות ממנה הוברחו לעזה ונורו למרכז המדינה במבצע “צוק איתן”). התכן של “באדר 3” פשוט בהרבה, והוא מכיל פחות חלקים. יתרה מזו: קיימים סימנים ברורים שמהנדסי “יחידה 140″ ייצרו באיראן כמות מסוימת של רקטות כאלה ובחנו אותן בניסויי טיסה, כדי לאשר את מסירת התכן לתעשיות של הגרורות. התכן הזה נמסר גם לתעשיית הרקטות ש”כוח קודס” הקים בעיראק, והרקטה הזו נקראת שם “אל קאסים”.[2]

עם זאת, נראה שמרבית הרקטות שנורו במבצע “שומר החומות” פותחו בייצור מקומי בידי מומחים פלסטינים מקומיים שהבכיר מביניהם – ה”פון בראון” העזתי – היה כנראה מהנדס בשם ג’מאל א זבדה. א זבדה קיבל בשנת 1986 תואר בהנדסה אווירונאוטית מאוניברסיטה אמריקאית (ייתכן שמהמכון הפוליטכני של וירג’יניה, אחד מבתי הספר המובילים להנדסה בארה”ב), זכה באזרחות אמריקאית ועבד במפעלים שונים בארה”ב, ייתכן שגם בנאס”א. בשנת 1991 חזר לעזה כדי לשמש כמרצה וראש מחלקת הנדסה באוניברסיטה האסלאמית שם, ובשנת 2006 הצטרף לזרוע הצבאית של החמאס והקים צוות הנדסי לתכנון ולייצור רקטות שהניח את היסודות ל”תע”ש עזה” (כפי שמכנים בישראל את תעשיית הנשק שם). לצידו של א זבדה פעלו עוד כמה מהנדסים מוכשרים, ובהם בנו אסאמה. תעשיית הרקטות שהם בנו הסתמכה כמעט בלעדית על רכיבים וחומרים שניתן היה להשיגם בתוך הרצועה. סביר שהאיראנים סייעו לפלסטינים בעצה, ואולי בהברחת רכיבים חיוניים, אך נראה שהחלק המכריע של הפיתוח הסתמך על ידע מקומי. פרויקט הרקטות העזתי פעל בנהלים הנדסיים קפדניים, ו”תע”ש עזה” ביצע לעיתים מזומנות ניסויי ירי לתוך הים לצורך בדיקת ביצועי המוצרים שלו ואיכותם. ג’מאל א זבאדה, בנו אסאמה ועוד כמה מהבכירים בתעשיית הרקטות העזתית חוסלו במהלך מבצע “שומר החומות”.

תעשיית הרקטות בעזה – למעשה שתי תעשיות, האחת של החמאס והאחרת של הג’יהאד האסלאמי – מבוססת כיום על הלקחים שהפלגים הפלסטינים למדו ממבצע “צוק איתן”. שני הלקחים העיקריים היו: האחד, שמלאי הרקטות שהיה בידיהם בפתיחת “צוק איתן” היה קטן למדי, מה שחייב אותם לחסוך בתחמושת ולשגר בקצב אש ממוצע נמוך (ראה טבלה מס’ 1 להשוואה בין סבבי הלחימה השונים). הלקח השני היה שקצב האש הנמוך אפשר ל”כיפת ברזל” להעניק הגנה כמעט הרמטית עם מספר נפגעים נמוך ונזקים חומריים קטנים למדי בישראל, מה שאפשר לישראל להאריך את המלחמה עד שבתום 53 ימי לחימה החמאס הותש למעשה ונאלץ לבקש הפסקת אש.

כדי להתגבר על ההגנה האווירית של ישראל נטשו הפלגים בעזה את הרקטות הקלות יחסית ממשפחת הגראד וייצרו רקטות גדולות יותר עם ראשי נפץ כבדים פי שלושה וארבעה. דבר זה היה צפוי למדי, גם על ידי המחבר הנוכחי: מכיוון שרוב הרקטות מיורטות על ידי “כיפת ברזל” השאיפה היא שאותן רקטות מעטות שתחדורנה דרך מעטפת ההגנה תגרומנה למקסימום של נפגעים ונזקים. כדי להתגבר על מעטפת ההגנה הישראלית נקטו הפלסטינים טקטיקה של הרוויה, לאמור שיגור מספר רב של רקטות בזמן קצר ותקיפת כמה מטרות בו בזמן כדי להעסיק את כל סוללות “כיפת ברזל” ולא לאפשר היעזרות בסוללות “פנויות”. לדוגמה, ביום השני של מבצע “שומר החומות” ירו הפלסטינים מטח של 137 רקטות תוך חמש דקות על אשקלון ואשדוד. הירי על שתי הערים בבת אחת העסיק את סוללות ההגנה המקומיות ולא אפשר להן תמיכה הדדית (מהמטח הזה נהרגו שתי נשים באשקלון. צה”ל הודיע לאחר מכן שהייתה זו תקלה טכנית בסוללה שהגנה על אשקלון שאפשרה את הפגיעה הקטלנית).

מערכי ייצור הרקטות תוכננו ונבנו במטרה לאפשר לפלסטינים לקיים קצב אש גבוה במשך שבועות, כדי להתיש את ישראל לפני שיותשו בעצמם. על פי ידיעות בתקשורת יוצר לשם כך מלאי של כ-22,000 רקטות, שהיה אמור לאפשר ירי רצוף ובקצב גבוה על ישראל במשך שבועות ארוכים.[3] יעד אפשרי נוסף של שימור קצב אש גבוה של ירי רקטות לאורך זמן היה לאלץ את ישראל לשגר את מיירטי “כיפת ברזל” בקצב גבוה, ובכך לדלדל את המלאי ולאלץ את ישראל לסיים את הלחימה בהקדם. התקדים לכך – שלא פורסם בזמנו – היה מבצע “עמוד ענן” בשנת 2011, שבו הופעלה מערכת “כיפת ברזל” לראשונה באופן נרחב. מלאי המיירטים היה מצומצם למדי באותה תקופה – המערכת הוכרזה כמבצעית רק כ-7 חודשים לפני כן, באפריל 2011 – וזה הלך ואזל, ולאחר סיום סבב ההסלמה היו שטענו כי המלאי ההולך ופוחת של מיירטים היווה שיקול משמעותי בהחלטת הממשלה להסכים להפסקת אש.

טבלה 1

סבב הסלמהסה”כ רקטות ופצמ”רים שנורוקצב ירי ממוצע ליוםקצב ירי מרבי ליום
מלחמת לבנון השנייה4,200120220
“צוק איתן”4,30081210
נובמבר 2018450450450
מאי 2019700470500*
נובמבר 2019450220300**
“שומר החומות”4,360400490

* מהם 250 בשעה הראשונה של הסבב.

** בסבב זה לא השתתף החמאס, והרקטות נורו רק על ידי הג’יהאד האסלאמי.

הנתונים שבטבלה מראים בבירור שהדור החדש של הרקטות מעזה הוטל למערכה כבר בסבב ההסלמה הקצר של נובמבר 2018, כשנתיים וחצי לפני מבצע “שומר החומות”. האפקט של קצב האש הגבוה לא השפיע אומנם על שיעור ההצלחה של מערכת ההגנה, שנשאר סביב ה-90%, אך האפקט של ראשי הקרב הגדולים יותר ניכר מייד עם הכנסתו לשימוש של הדור החדש של הרקטות, כפי שניתן לראות מטבלה 2.

טבלה 2

סבב הסלמהסה”כ רקטות שנורומספר הרוגים מרקטות בישראלקטלניוּת*
מלחמת לבנון השנייה4,2005379
“צוק איתן”3,000 (?)**21,500
נובמבר 20184501450
מאי 20197003233
נובמבר 2019450
“שומר החומות”3,460 (?)***9****384

* “קטלניוּת” נמדדת במספר הרקטות שהאויב נדרש לשגר כדי לגרום להרוג אחד בישראל. ספרת ה”קטלניות” מתקבלת מחלוקת המספר הכולל של הרקטות שנורו במספר ההרוגים בישראל. ככל שמספר זה גבוה יותר, הקטלניות נמוכה יותר – וההפך.

** בהנחה שכ-1,600 מחימושי התמ”ס שנורו במהלך “צוק איתן” היו פצמ”רים.

*** מספר משוער המבוסס על הערכות ומידע חלקי. לאופן חישוב המספר הזה ראה בהמשך: “כמה רקטות נורו לעבר ישראל במהלך המבצע?”.

**** במבצע “שומר החומות” קיפחו את חייהם 14 בני אדם בישראל. 2 מהקורבנות ניספו עקב תאונות בדרך לחדרי ביטחון, 2 קורבנות אחרים נהרגו מפגיעת פצמ”ר, ואחד מהקורבנות נהרג מפגיעת טיל נ”ט.

חישובים אלה רחוקים מלהיות מדויקים, מכיוון שיש אי-ודאות של ממש ביחס למספר הרקטות שהפלסטינים שיגרו לעבר ישראל. אחת הסיבות העיקריות לכך היא כי צה”ל נוהג להודיע על מספרים כוללים של נשק תמ”ס שנורה על ידי הפלסטינים, ואיננו חושף כמה מהם היו רקטות וכמה היו פצמ”רים. מכל מקום, ולמרות אי הדיוקים במספרים, קיימת מגמה ברורה מאז נובמבר 2018 של גידול בקטלניות הרקטות. גידול זה ניכר הן בסבבים “הקטנים” של נובמבר 2018 ומאי 2019 והן בסבב “הגדול” של “שומר החומות”. ניתן לשער מכך שהגידול בקטלניות נובע מהגידול במשקל ראשי הקרב של הרקטות העזתיות.

הדורות החדשים של הרקטות הפלסטיניות בעזה כוללים מגוון של רקטות בעלות שמות שונים ומשונים. אין מפרטים כמותיים על הרקטות הללו בספרות הגלויה, אך נראה שהקוטר של הקטנות שבהן הוא בסביבות 200 מ”מ (לעומת 122 מ”מ של הרקטות ממשפחת ה”גראד”). ניתן לשער שמשקל ראשי הקרב שלהן הוא 50 ק”ג ומעלה, לעומת ראשי הקרב בני ה-20 ק”ג של הרקטות המיובאות. החמאס מכנה את הרקטות שלו בכינוי המורכב בדרך כלל מאות לטינית המציינת את האות הראשונה של השאהיד שעל שמו הרקטה קרויה, וממספר שמציין את הטווח בקילומטרים. “במצעד הניצחון” שהחמאס קיים למחרת הפסקת האש בחאן יונס הוא הציג לפחות 4 סוגים של רקטות: רקטה אחת בשם A (ללא ציון הטווח), רקטה בשם A120 שנועדה לפגוע במטרות צפונית לגוש דן, רקטה בשם S40 ששימשה כנראה לתקיפת אשדוד ובאר שבע, ורקטה קטנה יותר בשם Q20 שייתכן ששימשה לתקיפת אשקלון ויישובים גדולים אחרים בקרבת עוטף עזה. מנגד, הג’יהאד האסלאמי נוהג בדרך כלל לתת לרקטות שלו שמות מפורשים, אם כי לעיתים הוא מוסיף להם מספר שמציין את הטווח, כך: “בורק 70”. “בורק 100″ ו”בורק 120” הם שלוש גרסאות של אותה רקטה בסיסית לטווחים של 70, 100 ו-120 ק”מ.

תוך כדי לחימה, ב-14.5.2021 חשף החמאס את הרקטה הכבדה ביותר שבארסנל שלו, שכונתה “איעש 250” ומגיעה לטווח של 250 ק”מ (יש להניח שהיא קרויה על שמו של יחיא עיאש, “המהנדס” של החמאס שעמד בראש כמה מפעולות הטרור הגדולות בישראל בשנות ה-90 וחוסל בינואר 1996). הטווח המוצהר של הרקטה מאפשר פגיעה בכל מקום במדינת ישראל וגם מעבר לה – בלבנון, בסוריה, בירדן ובסעודיה. החמאס ירה רקטה אחת כזו לכיוון שדה התעופה “רמון” שליד אילת. מהירי הזה לא נגרמו אבדות או נזקים.

נראה שהפלסטינים הטמיעו בדור החדש של הרקטות שלהם תובנה נוספת מ”צוק איתן”: בדורות הקודמים של הרקטות שלהם הותקנו ראשי רסס מותאמים לפגיעה בבני אדם בשטח פתוח, במתכונת של כדוריות פלדה שפוזרו במגמה להגביר קטלניות כלפי בני אדם חשופים. נראה שהפלסטינים למדו כי מערך ההתראה הישראלי מאפשר לרוב האזרחים לתפוס מחסה לפני פגיעת הרקטות, ולכן כדאי להם יותר לחסוך את משקל הרסס ולהגדיל במקומו את משקל חומר הנפץ בראש הקרבי. העדות העקיפה לכך היא העדרם של ריכוזים צפופים של מכתשי פגיעות בקירות של בתים שנפגעו. נראה שבדור החדש של הרקטות הפלסטיניות הדגש הוא על פריצת קירות של מקלטים וממ”דים. אסטרטגיה זו הצליחה לפחות פעם אחת, כאשר ב-12.5.2012 נהרג הילד עידו אביגיל מרסיס של רקטה שפגעה בבית סמוך. עוצמת מעופו של הרסיס הייתה מספקת כדי לחדור את לוח הפלדה בן 18 המ”מ ששימש כתריס ביטחון של הממ”ד שבו שהה.

הדורות החדשים של הרקטות העזתיות נורים ממשגרים רב-קניים, שחלקם הוצג ב”תהלוכת הניצחון” של החמאס ב-22.5.2021. ניתן להתרשם שמדובר במשגרים קבועים שאין להם התקנים לניוד עצמי או כנגררים, והם מופעלים כשהם מונחים על רצפת בטון. כמו כן נראה שלמשגרים הללו יש יכולת להגביה ולהנמיך את זווית השיגור, אך אין להם כושר צידוד. נראה אם כך שכל משגר מכוון לאזימוט מסוים, ומסוגל לכוון רק למטרות שנמצאות באותו אזימוט, אלא אם מציבים אותו מחדש. לא ברור אם משגרים אלה מוטמנים בבונקרים שמהם הם נורים, או שהם מוצבים תחת הסוואה על פני השטח. הדעת נותנת שיקשה למשגרים כאלה לפעול בצורה תקינה מבונקרים תת-קרקעיים אלא אם יש בבונקרים אלה מקום ואמצעים לפינוי גזי הפליטה מהמנועים הרקטיים, כדי שלא לפגוע במשגר וברקטות שעדיין נותרו עליו. על כן סביר יותר להניח שמרבית המשגרים הוצבו על פני השטח תחת התקני הסוואה שונים, כפי שעולה מסרטוני השמדת משגרים שצה”ל פרסם.

החמאס שחרר סרטונים שבהם הוא מראה את אופן הטענת הרקטות במשגרים הרב-קניים. ההטענה היא אחורית – כלומר, כל רקטה מוכנסת למכולת השיגור שלה מהקצה האחורי שלו כשחרטומה קדימה. לאחר הטענת כל הרקטות מתבצעת פעולת חימוש של המנועים הרקטיים שמאפשרת את הצתתם ברצף מהיר. מאידך גיסא, הפלסטינים הציגו גם סרטונים של הטענת מכולות שיגור קבורות שרק סנטימטרים ספורים של הפתח הקדמי שלהם בולט מעל הקרקע. בסרטונים אלה נראה תהליך הטענה הפוך: זנב הרקטה מוכנס ראשון דרך הפתח הקדמי של מכולת השיגור שלה והצוות משלשל את הרקטה למכולה בעזרת חבלים. למכולות קבורות אלה יש יתרון של חתימה נמוכה ומכאן הקושי לאתר אותן, אך יש להן גם שני חסרונות משמעותיים: ניתן לכוון אותן מראש רק למטרה אחת, ועמידותן בתנאי גשם בימי חורף עשויה להיות בעייתית.

המעבר של הארגונים הפלסטינים בעזה מ”ייבוא” רקטות לייצור עצמי חייב כושר המצאה ואלתור מרשימים, שעיתונאי “הארץ” לענייני ביטחון עמוס הראל השווה אותם לכושר האלתור האגדי שבסדרת הטלוויזיה “מקגייבר” משנות ה-80 של המאה הקודמת. נראה שהפלסטינים – סביר שבעצת מומחי יחידה 140 של “כוח קודס” האיראני – עושים שימוש מרבי בחומרים ורכיבים שהם מייבאים באופן חוקי דרך מעברי הגבול. גופי הרקטות, לדוגמה, עשויים מצינורות בניין אזרחיים המיובאים מישראל. באחת מהידיעות נמסר כי צוללני היחידה הימית של החמאס איתרו ספינת תחמושת שטבעה בימי מלחמת העולם הראשונה וחילצו ממנה פגזים, ומהם הפיקו את חומר הנפץ לראשי הקרב של הרקטות שלהם.

מאידך גיסא, ההסתמכות על “תוצרת אדום-ירוק-לבן-שחור” (צבעי דגל פלסטין) יוצרת גם שתי בעיות: ראשית, האמינות של הרקטות נמוכה יחסית, וסרטוני סמארטפון שהועלו בתקשורת על ידי אזרחים עזתיים מראים בכמה מקרים תקלות והתפוצצויות של חלק מהטילים ביציאתם מהמשגרים. לפי המספרים ששוחררו על ידי צה”ל על מספר הרקטות שחצו את הגבול, מתקבל ש-785 מהן נפלו בתוך רצועת עזה או בים, שהן קרוב ל-23% מ-3,460 הרקטות ששוגרו לפי ההערכה לעבר ישראל במהלך ימי הלחימה. להשוואה, במבצע “צוק איתן” בשנת 2014 נפלו 188 מהרקטות בתוך שטח הרצועה, שהן רק כ-6.5% מכלל 3,000 הרקטות שנורו לפי ההערכה באותו מבצע. נראה שלתעשייה הצבאית המקומית של עזה עדיין חסרה המיומנות של המפעלים האיראניים שמהם ייבאה את הרקטות בסבבים הקודמים.

שנית, ייצור עצמי תלוי לא רק בייבוא רשמי או חשאי של חומרים ורכיבים, הוא מותנה גם בקיומם המקומי של מתקנים, מעבדות, תשתיות פיזיות ותשתיות אנושיות – מהנדסים ופועלים מיומנים – שחשיפתם יכולה להביא להשמדת חוליות חיוניות בשרשרת הייצור. מכאן ששמירת רצף הייצור מותנה בחשאיות שרשרת הייצור הטכנית והאנושית, והדבר יוצר נקודת תורפה שבהינתן קיומו של מידע מודיעיני יש בו פוטנציאל לשיבוש יכולת הייצור של הרקטות בעזה. נקודת תורפה זו נוצלה על ידי צה”ל כשגילה וחיסל את צמרת מערך פיתוח הרקטות בראשותו של ג’מאל א זבדה במהלך “שומר החומות”.

יעדיה ומהלכה של מתקפת הרקטות

בשונה ממבצע “צוק איתן” לפני שבע שנים, שבו ביקשה ישראל פעמים מספר להפסיק את האש (וגם קיימה כמה הפסקות אש הומניטריות), הפעם היו אלה החמאס והג’יהאד האסלאמי שביקשו הפסקת אש מוקדמת. מבחינתם, מטח הטילים על ירושלים בצירוף ההתססה של ערביי ישראל והשטחים היוו הישג היסטורי שהלחימה אחריו רק סיכנה את הצלחתו. הלחימה נמשכה מכיוון שישראל דחתה בקשות חוזרות ונשנות להפסקת אש, וניצלה את המשך הלחימה לפגיעה בתשתיות הצבאיות של הפלסטינים בעזה. על כן, הירי הפלסטיני בהמשך הלחימה נועד להפגין את עוצמתם הצבאית, להטיל מורא על העורף הישראלי, לגרום לנזקים כלכליים משמעותיים ולאלץ בכך את ממשלת ישראל להסכים להפסקת אש.

“בנק המטרות” של הפלסטינים היה דומה בקווים כלליים לזה של מבצע “צוק איתן”: הירי כוון לערים הראשיות שבמרכז ובדרום הארץ, לתשתיות לאומיות – ובראש ובראשונה נמל התעופה בן גוריון – אך גם לאסדת הגז “תמר” שמול חוף אשקלון, לתחנת הכוח “זיקים”, לדימונה, לנמל התעופה רמון שליד אילת ולמתקנים צבאיים, בעיקר בסיסי אוויר. גם במבצע “צוק איתן” הותקפו כמה מבסיסי חיל האוויר, אך הפעם הכריזו על כך הפלסטינים בגלוי ונקבו בשמות הבסיסים שתקפו: חצור, חצרים, נבטים, תל נוף, פלמחים ורמון.[4] ניתן לראות את הדמיון בין “בנק המטרות” של הפלסטינים במבצע “שומר החומות” לבין זה של “צוק איתן” בטבלה 3.

טבלה 3

 ערים ראשיותיישובים מרוחקיםבסיסי ח”אתשתיותנמלי תעופהנמלי ים
2014תל אביב ירושליםמצפה רמון אילת*כן, ללא ציון שמותקמ”ג אסדת גזנתב”גאשדוד חיפה
2021תל אביב ירושליםחבל אילותכן, עם ציון שמותקמ”ג אסדת גזנתב”ג רמוןאשדוד

* הערה: ההתקפות על אילת ב”צוק איתן” היו ב”קבלנות משנה” של דעאש סיני

מתקפת הרקטות החלה כאמור בסביבות השעה 18:00 של ה-10.5.2021 במטח של 6 או 7 רקטות שנורה לעבר ירושלים. במקביל פתחו הארגונים הפלסטינים באש רקטות ופצמ”רים על יישובי עוטף עזה, וזמן קצר לאחר מכן הורחבה גזרת המתקפה ונורו רקטות גם על אשדוד ואשקלון. בימים שלאחר מכן הורחב מעגל האש עוד יותר וכלל את באר שבע, גוש דן, השפלה והשומרון. גולת הכותרת של מתקפת הרקטות הייתה התקיפות המסיביות על המרחב המטרופוליטני של תל אביב ופרבריה, כולל ראשון לציון, חולון, רמת גן ופתח תקווה. המתקפה המסיבית הראשונה על תל אביב ובנותיה (שנורו בה לדברי החאמס 130 רקטות תוך דקות אחדות) אירעה סמוך לשעה 9 בערב של ה-11.5.2021, שעת שיא של צפייה בתוכניות החדשות בטלוויזיה, וזאת כדי להשיג אפקט של “הלם ויראה” (shock and awe). בהתקפה ראשונה זו נרשמו פגיעות בחולון ובראשון לציון, שמהן נהרגה אישה אחת וכמה אזרחים נפצעו בחולון.

גם במבצע “צוק איתן” נהגו הפלסטינים בתחילה לסנכרן את תקיפותיהם על תל אביב ובנותיה לשעות הצפייה בטלוויזיה, אך חדלו מכך כעבור זמן. גם הפעם נטשו הפלסטינים במהרה את מדיניות סינכרון הירי שלהם עם מהדורות החדשות. ייתכן שהדבר מעיד על קשיים מסוימים בהכנות לירי מסיבי ומסונכרן של רקטות ארוכות טווח, אך ייתכן לא פחות מכך שהירי על תל אביב בוצע בכל פעם כ”תגמול” על תקיפות כואבות במיוחד של חיל האוויר. לדוגמה, הירי על תל אביב בשעת חצות שבין ה-15 וה-16 במאי הוכרז על ידי החמאס כ”תגמול” על פגיעות חיל האוויר באזרחים עזתיים בשעות שלפני כן.

התקפות על אזור תל אביב וגוש דן אירעו פעמים נוספות במהלך הלחימה, אך לא בשעות שיא של צפייה בטלוויזיה. התקפה מסיבית במיוחד אירעה בשעות אחה”צ של ה-15 במאי, שממנה נהרג תושב רמת גן. התקפה מסיבית נוספת במתכונת של “הלם ויראה” אירעה בשעות שלפנות בוקר של ה-16 במאי, שצילום ממנה הפך לצילום איקוני של המלחמה כולה (ראו בהמשך). לאחר מכן חדלו ההתקפות על תל אביב גופא, ומרכז הכובד של התקיפה עבר לערים סמוכות ולדרום הארץ. כמו ב”צוק איתן” גם הפעם לא פרסם צה”ל את מספר הרקטות שנורו לכל אזור בארץ. בעבר הייתה זו העיר שדרות שהיוותה מטרה ראשית לרקטות מעזה; הפעם הייתה זו העיר אשקלון שנבחרה כמטרה ראשית ועליה נורו כמעט שליש מכלל הרקטות שהצליחו לחצות את גדר הגבול – כ-960 רקטות בסה”כ. בעיר הזו נרשמו גם יותר משליש מהפגיעות בשטחים בנויים – בסה”כ כ-70 פגיעות. על אשדוד נורו לפי נתונים בתקשורת 253 רקטות.[5] לגוש דן, לעומת זאת, שוגרו “רק” כ-120 רקטות.[6] ככל הידוע, על שדרות נורו כ-300 רקטות. ההתרשמות היא שעל אשדוד – מטרה מסורתית נוספת של הרקטות מעזה – נורו בין 200 ל-300 רקטות. על עוצמת התקיפות לכל אזור ניתן ללמוד גם מהמקומות שבהם נרשמו הרוגים מפגיעת רקטות: 2 באשקלון, 1 בשדרות, 2 בגוש דן (ראשון לציון ורמת גן) ו-2 בלוד. בעיר תל אביב עצמה, באשדוד ובבאר שבע לא נרשמו הרוגים מרקטות (בעוטף עזה נהרגו שני פועלים תאילנדים מפגיעת פצמ”ר).

על ירושלים לא נורו רקטות מעבר למטח הראשון ב-10.5. טווחי הירי נשארו דומים לאלה של “צוק איתן” (שבמהלכו נורתה רקטה אחת לפחות לחיפה). הנקודה הצפונית ביותר שבה נרשמה פגיעת רקטות ב”שומר החומות” הייתה ליד שכם, כ-100 ק”מ מגבול רצועת עזה (כנראה ניסיון פלסטיני לפגוע באחת מההתנחלויות בסביבה). במהלך “צוק איתן” נורו רקטות לכיוון מצפה רמון. ב”שומר החומות”, לעומת זאת, נרשמה פגיעה של רקטה בחבל אילות שבאזור אילת.

כמה רקטות נורו לעבר ישראל במהלך המבצע?

מסיבות השמורות עימו, צה”ל לא פרסם עד כה כמה מתוך 4,360 חימושי התמ”ס ששוגרו לעבר ישראל היו רקטות וכמה היו פצצות מרגמה (פצמ”ר). בהעדר מידע רשמי על מספרי הרקטות בנפרד ממספרי הפצמ”רים, אין אפשרות של ממש לדעת בדיוק כמה רקטות ירו הארגונים הפלסטינים על ישראל במהלך “שומר החומות”. מה שידוע מתוך הודעות צה”ל הוא שהמספר הכולל של חימושים תלולי מסלול ששוגרו היה 4,360, ומתוכם חצו את גדר הגבול 3,575. סביר ש-785 החימושים שלא חצו את הגבול מכיוון שנפלו בעזה או בים היו רקטות (צה”ל פרסם כי 680 חימושים נפלו בעזה עצמה ו-280 פגעו בים – כלומר 960 חימושים שלא חצו את הגבול. אין הסבר לסתירה בין המספרים הללו).

מקורות בתקשורת דיווחו על 1,660 רקטות שיורטו, ועוד 176 רקטות שחדרו את מעטפת “כיפת ברזל” ופגעו באזורים בנויים. על בסיס נתונים אלה מתקבל שנורו לעבר ישראל יותר מ-2,622 רקטות. לשאלה “כמה יותר?” אין במקורות הגלויים תשובה חד-משמעית. לפי ההתרשמות, במהלך המבצע נורה מספר גדול של פצמ”רים הן על יישובי עוטף עזה נושקי גדר והן על כוחות צה”ל שהיו פרוסים סביב הרצועה. אם נניח שנורו כ-1,200 פצמ”רים, יתקבל שמספר הרקטות הכולל שנורה על ידי הפלסטינים במבצע “שומר החומות” הסתכם ב-3,160, שמהן חצו את גבול ישראל 2,375 (כ-75%). אם נניח שנורו רק 600 פצמ”רים, הרי שמספר הרקטות הכולל היה 3,760, שמתוכן חצו את הגבול לישראל 2,975 (כ-79%). ניתן אם כך להסיק שהמספר המשוער של הרקטות שנורו במהלך הלחימה היה כ-3,460 עם אי-ודאות של 300 רקטות לכאן או לכאן, וכי קרוב ל-25% מהן כשלו בשיגור – שיעור גבוה למדי המצביע על אמינות נמוכה של הרקטות מתוצרת עצמית ביחס לרקטות המיובאות.

מאידך גיסא, מספר הרקטות ש”התפזרו” לשטחים פתוחים בישראל היה נמוך למדי: בהנחה של 1,200 פצמ”רים, מתקבל שמתוך 2,375 הרקטות שחצו את הגבול רק 539 (כ-22%) נפלו בשטחים פתוחים. כל השאר – כ-78% – פגעו או עמדו לפגוע בשטחים מוגנים ולכן וורטו ברובן. במידה שנורו רק 600 פצמ”רים, הרי ש-2,975 רקטות חצו את הגבול ומהן 1,139 (38%) פגעו בשטחים פתוחים.

כאמור מספרים אלה מבוססים על השערות, אבל אם השערות אלה אינן מוטעות לחלוטין מתקבל הרושם שהרקטות העזתיות – במידה שהן אינן נכשלות בשיגור – הן די מדויקות בהשוואה לעבר שבו רק 30% מהרקטות שחצו את הגבול פגעו או עמדו לפגוע בשטחים מוגנים. יש לציין שייתכן שקיים פה גורם נוסף שיוצר רושם שגוי של דיוק רב יותר: הגדלת השטחים המוגנים על ידי “כיפת ברזל” יוצרת בעצמה אפקט של “דיוק”, מכיוון שאז יש פחות “שטחים ריקים” ומערכת ההגנה צריכה להתייחס ליותר רקטות כ”מסוכנות” ומחייבות יירוט. אין כל דרך לאמוד את אפקט ההגברה של חישובי הדיוק עקב הגדלת היכולת של “כיפת ברזל”.

ההגנה האווירית של ישראל במהלך “שומר החומות”

בניגוד למבצע “צוק איתן”, שבו השתתף גם מערך טילי ה”פטריוט” (לצורך יירוט כטב”מים), נראה שההגנה האווירית במבצע “שומר החומות” הייתה מבוססת בעיקרה על מערכת “כיפת ברזל”. לדברי סמנכ”ל רפא”ל, פנחס יונגמן, בכנס שנערך מייד לאחר מבצע “שומר החומות”, פעלו במבצע עוד שתי מערכות הגנה אווירית: “כיפת רחפן” (Drone Dome), מערכת לוחמה אלקטרונית שהצליחה להשבית רחפנים של החמאס שחדרו לשטח ישראל, וכן מערכת “קלע דוד”. יונגמן לא מסר פרטים על פעולתה של מערכת זו במבצע “שומר החומות”.[7]

כאמור, מערכת “כיפת ברזל” נשאה בנטל העיקרי של הגנת המדינה מפני הרקטות שנורו מעזה. לדברי מפקד מערך ההגנה האווירית לשעבר, תא”ל רן קורן, שנאמרו באותו כנס, “מערכת כיפת ברזל של היום איננה אותה מערכת של שנת 2014”. לדבריו נעשה מאמץ רצוף במשך השנים שעברו מאז מבצע “צוק איתן” לשפר את יכולות המערכת לעמוד במה שהוא כינה “מהפכת הכמויות” – דהיינו הגידול המשמעותי שהיה צפוי בקצב הירי של הרקטות. כמו כן נוספה למערכת היכולת ליירט כטב”מים. מעת לעת שחרר משרד הביטחון מידע על שיפורים אלה, כפי שניתן לראות בסרטון הווידאו “סדרת ניסויים מתקדמת במערכת כיפת ברזל” ממרץ 2021 – חודשיים בלבד לפני מבצע “שומר החומות”.[8] נראה ששיפורים אלה (שטיבם לא פורט) כללו סידורים לוגיסטיים – לדוגמה שינוע מהיר של משגרים טעונים כדי להחליף משגרים שהתרוקנו – שאפשרו ל”כיפת ברזל” לעמוד במערכה באופן סביר, ולשמור על אחוזי הצלחה גבוהים כמו בעבר.

עם זאת, נרשמו לפחות שני כשלים של מערכת ההגנה: הראשון היה ביום תחילת המערכה, כאשר “כיפת ברזל” לא יירטה את מטח הרקטות שנורה לירושלים. ההסבר שצה”ל נתן לכך היה כי מערכת ההגנה לא הספיקה להיפרס בעוד מועד. הסבר זה משתלב היטב בהערכה כי צה”ל המעיט בהערכת הסיכון להסלמה והחל את הכנותיו אליה בשלב מאוחר למדי, כפי שניתן ללמוד מכך שחסימת הצירים לתנועה אזרחית בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה החלה רק כשעתיים לפני הירי על ירושלים. הכשל הידוע השני היה ביום השני של המבצע (11.5.2021), כשתקלה במערכת “כיפת ברזל” שהגנה על אשקלון אפשרה למספר רב של רקטות לפגוע בעיר וגרמה למותן של שתי אזרחיות. לאחר תחקוּר דיווח צה”ל כי התקלה תוקנה, וכי המערכת שמגינה על אשקלון תוגברה. לאחר מכן לא נרשמו הרוגים נוספים בעיר זו.

נראה שאחד השכלולים העיקריים שהוכנסו ב”כיפת ברזל” הוא שילוביות בין סוללות ההגנה – לאמור הקניית היכולת לסוללה אחת ליירט איומים שמכוונים לגזרתה של סוללה שכנה. עדות לכך נראית בבירור בתמונה, שצולמה במהלך התקיפה המסיבית על כל ערי מישור החוף בלילה שבין ה-15 ל-16 במאי.[9]

בתמונה זו, שבוצעה בשיטת “צילום דולג זמן” (Time lapse), נראים מצד שמאל מטחי הרקטות שמשוגרים מעזה. במרכז התמונה נראים מיירטי כיפת ברזל הנורים משש סוללות לפחות הפרוסות מאשקלון ועד צפונה לתל אביב. הירי הפלסטיני הוא סימולטני על כל המרכזים העירוניים, מהדרום ועד המרכז, כדי להעסיק את כל סוללות ההגנה ולא לאפשר תמיכה הדדית של סוללות “כיפת ברזל” זו בזו. עם זאת, הסוללה הצפונית ביותר (צד ימין בתמונה) משגרת מיירט שנועד כפי הנראה לפגוע ברקטה שמאיימת על אזור ההגנה של הסוללה השכנה מדרום לה. התמונה מדגימה היטב את קצב האש הגבוה של מערכת “כיפת ברזל”. לפי ידיעות לא רשמיות, המטח של הרקטות הפלסטיניות בהתקפה זו יורט במלואו, ולא נרשמו כל חדירות דרך מערכת ההגנה.

צה”ל אינו מפרסם את אחוזי ההצלחה ביירוטים לכל אזור בנפרד, אלא את אחוז ההצלחה הכולל. נמסר כי הוא היה “מעל 90%”, ומניסוח זה ניתן להבין כי שיעור היירוטים הכולל היה בין 90 ל-91 אחוז. אין ספק שיש בכך הישג משמעותי, וכי השיפורים שהוכנסו ב”כיפת ברזל” הצליחו להגדיל את כושר ההגנה האווירית של ישראל ולשמר את יכולתה למרות קפיצת המדרגה בקצב האש וביכולת ההרס של הרקטות העזתיות. למרות המאמץ הפלסטיני לשתק את נמל התעופה בן גוריון, הנמל נשאר פעיל (למעט שעות מספר שבהן הופנו הטיסות הנכנסות לנמל התעופה רמון), אם כי חברות תעופה רבות באירופה ובארה”ב השביתו את שירותיהן אליו מחשש לבטיחות המטוסים ונוסעיהם. נראה שמערכת “כיפת ברזל” הצליחה ליירט את כל הרקטות שכוונו לנתב”ג, מכיוון שלא ידוע על כל פגיעה בנמל התעופה. נראה בנוסף שהמערכת הגנה בהצלחה על כל בסיסי חיל האוויר שהותקפו, מכיוון שלא ניכרה כל ירידה בפעילות של חיל האוויר גם מייד לאחר התקיפות הללו.

ההצלחה של “כיפת ברזל” בבלימת מתקפת הרקטות התבטאה גם ברמת נזקי הרכוש שנגרמו מהן, כפי שניתן ללמוד ממספר התביעות לפיצויים על נזקי רכוש שהוגשו למשרד האוצר:

טבלה 4

 מספר הרקטותמספר תביעות פיצוייםתביעות לרקטה
מלחמת לבנון השנייה4,20026,6536.35
“עמוד ענן” (2012)1,6003,9212.45
“צוק איתן” (2014)4,500*4,5251.01
“שומר החומות” (2021)4,360*5,245[10]1.20

*הנזקים נגרמו מכל החימושים שנורו מעזה – רקטות ופצמ”רים.

מתקבל שעל אף הגידול הניכר במשקל ראשי הקרב של הרקטות העזתיות וכמויות חומרי הנפץ שבהן, הנזק הממוצע שנגרם מכל חימוש שנורה מעזה גדל אך במעט לעומת הנזק הממוצע ב”צוק איתן”, שבו נורו רקטות קלות בהרבה.

לבסוף, יש לציין שמערכת “כיפת ברזל” סייעה לבלום את מתקפת הכטב”מים מעזה, ולפי המידע בתקשורת יירטה שלושה מתוך חמישה או שישה כטב”מים עזתיים ששוגרו לעבר מטרות ישראליות. כטב”ם נוסף הופל בטיל אוויר-אוויר שנורה ממטוס קרב. יצוין שכטב”מים מהסוג שהופעל ב”שומר החומות” על ידי החמאס נמצאים בידי החות’ים בתימן, ושימשו לתקיפות ולנפגעים רבים בעריה הדרום-מערביות של סעודיה.

סיכום וכיוונים לעתיד

מבצע “שומר החומות” חשף שנית את עוצמתה ואת מורכבותה של מכונת המלחמה שבנו הארגונים הפלסטינים בעזה, אך חשף בד בבד את הגידול המשמעותי ביכולת התקיפה, הסיכול וההגנה של ישראל. הפלסטינים הכניסו לפעולה במבצע זה את כל תפריט היכולות שכבר היה להם במבצע “צוק איתן”: ירי רקטות, פצמ”רים וכתב”מים, תקיפות קרקעיות של חוליות קומנדו ותקיפות של המערך הימי שלהם. החידושים הטכנולוגיים היחידים של הפלסטינים במבצע זה לעומת קודמיו היה השימוש ברחפנים[11] לתקיפה והניסיון להשתמש בכלי שיט תת-מימי מפוקד מרחוק. צה”ל מצידו חשף את יכולות המודיעין וההגנה המשופרות שלו, ובכלל זה יכולות המכשול שהוקם מאז “צוק איתן” לאורך הגבול עם עזה ואת יכולת הלוחמה האלקטרונית נגד רחפנים. מכל תפריט האמצעים ההתקפיים שהפלסטינים הפעילו ב”שומר החומות”/”חרב ירושלים” הרי שתקיפות הקרקע, תקיפות הכטב”מים, תקיפות הרחפנים והתקיפות הימיות סוכלו כולן.

מאידך גיסא, מתקפת הרקטות של הפלסטינים, אף על פי שקורבנותיה ונזקיה היו מוגבלים יחסית, הייתה מרשימה בהיקפה ובנחישותה, ולא פחות מכך: ביכולתם של הפלסטינים לקיים את קצב האש הגבוה לאורך כל ימי הקרבות, וזאת על אף קצב התקיפות הגבוה של צה”ל. אין בכך כל חדש: כמו בעבר, ממלחמת לבנון השנייה ואילך, לא נמצאה עדיין הדרך לדכא את אש הרקטות באמצעים התקפיים. אף על פי שלדברי הרמטכ”ל הושמדו במהלך המבצע 70 משגרים רב-קניים לא האט הדבר את קצב אש הרקטות הפלסטיניות (בדומה, במלחמת לבנון השנייה הודיע צה”ל כי הוא השמיד 110 משגרים במהלך הלחימה, אך הדבר לא הביא לירידה בקצב אש הרקטות של החיזבאללה).

“כיפת ברזל” עמדה במערכה זו בכבוד, אך נראה שיכולותיה להכיל את המתקפה היו על קצה מעטפת הביצועים שלה. אף על פי שאחוזי ההצלחה לא השתנו ביחס למערכות הקודמות, יש שינוי לרעה – לא גדול אך משמעותי – בפרמטרים הכמותיים המעידים על איכות ההגנה: הן מספר ההרוגים שנגרמו בממוצע מרקטה אחת והן מספר תביעות הפיצויים לנזקי רכוש גדלו – הראשון בהרבה והשני במידה מסוימת – ביחס ל”צוק איתן”. סביר להניח שהפלסטינים מודעים לכך, וכי הם ישקיעו מעתה מאמץ להגדיל את משקל ראשי הקרב שלהם ולהגביר עוד יותר את קצב האש במלחמות העתיד.

משתמע מכך שיש לפעול בשני מישורים מקבילים: האחד הוא הגדלה נוספת של יכולות “כיפת ברזל”, הן בקצב היירוטים והן בשיעור ההצלחה של היירוטים. נראה שמול הדורות החדשים של הרקטות הפלסטיניות אחוז יירוט של 90% איננו מספיק, ומן הראוי לבדוק האם אפשר להפיק מהמערכת יכולת הגנה עוד יותר משופרת. הצורך בהגדלת אחוז היירוט נובע גם מהאפשרות הסבירה שבמקודם או במאוחר תהיינה בידי הפלסטינים בעזה רקטות מדויקות. אין קושי טכני מיוחד ביירוט רקטות מדויקות; הבעיה היא כמותית. אם כנגד רקטות בעלות דיוק סטטיסטי ניתן להסתפק ביירוט תשע מכל עשר מהן, הרי שהנזק שיכול להיגרם מרקטות מדויקות בודדות שפוגעות ומשתקות מתקנים חיוניים יכול להיות בלתי נסבל. על כן נדרשת במקרה הזה הגנה של 100%, או קרוב מאוד לכך.

במקביל יש לעודד פיתוח אמצעי יירוט על בסיס נשק אנרגיה. לאחרונה הדגים משרד הביטחון יכולת יירוט ניסיונית בעזרת לייזר מוטס כנגד כטב”מים, והודיע על כוונות להציב אב-טיפוס של לייזר חשמלי קרקעי כנגד רקטות בעוד שנים ספורות. לנשק אנרגיה יש חסרונות מובנים, שהם קצב אש נמוך ורגישות למזג האוויר. לכן סביר שנשק אנרגיה לא יחליף את “כיפת ברזל”, אך יוכל לשמש כעזר בתנאים מסוימים. אם הנשק יהיה זול דיו, ניתן יהיה להצטייד בו בכמויות ולהתגבר בכך על קצב האש הנמוך שלו. באם הוא יהיה קל דיו, ניתן יהיה להתקינו על כטב”מים וליירט את הרקטות מעל שכבות של עננים. נשק לייזר קרקעי יעיל יוכל לפגוע ברקטות עוד בראשית מעופן, מייד לאחר שהן יוצאות מקנה השיגור, לדלל בכך את גודל המטחים שלהן ולהקל על מערכת “כיפת ברזל”, שפעולת היירוט שלה מתבצעת רק כשהרקטות המאיימות מתקרבות למטרותיהן. מכל מקום ייקח זמן לפתח נשק אנרגיה יעיל, ובינתיים יש למצות את יכולותיהן של מערכות היירוט הקיימות עד תומן.

באותו הקשר, רצוי שצה”ל ינצל את נקודות התורפה של אסטרטגיית הייצור העצמי של הרקטות בעזה מחד גיסא, וישקיע עוד יותר מאמץ באיתור המשגרים הרב-קניים של הפלסטינים. כאמור, עד כה לא הצליח צה”ל (או כל צבא אחר) לשתק אש רקטות וטילים על ידי פגיעה במשגרים. האם נגזר שלעולם לא יצלח בידינו לעשות זאת? ייתכן, אך אין לקבל זאת כגזרת הגורל. הטכנולוגיה של חישה מרחוק הולכת ומשתכללת בקצב מהיר, ויש לעשות מאמץ לנצל אותה. כשהחמאס והגי’האד מגדילים את ממדי הרקטות שלהם ואת משקליהן, הם מגדילים בהכרח גם את ממדי המשגרים הרב-קניים שלהם וחתימתם אף היא גדלה. יש לקוות לכך שיום אחד גרף היכולות הטכנולוגיות לגילוי מטרות קטנות המתחבאות בסביבה רועשת יחצה את גרף החתימה ההולכת וגדלה של משגרי הרקטות. פריצת דרך כזו, אם תושג, תשים לאל באבחה אחת את איום הרקטות מעזה אחת ולתמיד.

מבצע “שומר החומות” היה סיבוב נוסף בסדרת העימותים הצבאיים עם הארגונים הפלסטינים החמושים בעזה, ויותר מסביר שזה לא היה האחרון שביניהם. במצב העניינים הנוכחי, סבב נוסף הוא בבחינת בלתי נמנע, ונכון יעשה צה”ל אם ישכיל להפיק את הלקחים הנכונים וישפר את יכולות ההתקפה וההגנה של ישראל בהתאם. ברצוני להודות לידידי טל ענבר על עזרתו בנתונים על הרקטות


[1] “Hamas Underwater Drones a Wake Up Call to Israel” Asia Times, May 21 2021 Brayan, S.

https://asiatimes.com/2021/05/hamas-underwater-drones-a-wake-up-call-for-israel.

[2] Hinz, F. “Missile Multinational: Iran’s New Approach to Missile Proliferation”, The International Institute for Strategic Studies, April 2021

https://www.iiss.org/blogs/research-paper/2021/04/iran-missile-proliferation-strategy.

[3] לוי, ש’ “הערכות: לארגוני הטרור בעזה נותרו עוד אלפי רקטות” MAKO 15.5.021 https://www.mako.co.il/pzm-magazine/Article-973384a67107971026.htm.

[4] אליאור לוי, איתמר אייכנר, יואב זייטון, ליעד אוסמו: הלילה ירי לדרום ולשפלה חמאס: המטרה – בסיסי חיל האוויר, YNET 18.5.2021 https://www.ynet.co.il/news/article/B1vTXcZtO.

[5] הנתונים על מספרי הרקטות שנורו על אשקלון ואשדוד לקוחים מתוך:

Elran, M., Padan, C., Shenhar, G. and Sofer, H.: Operation Guardians of the Wall, Lessons for the Civilian Front, INSS Insight No. 1476, June 2, 2021.

[6]הראל, ע’ “המטחים ששיגר חמאס לישראל הם עדות להצלחת תעשיית הרקטות המקומית בעזה” הארץ 25.5.2021

https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium.HIGHLIGHT-1.9843538. יצוין שבמבצע “צוק איתן” בשנת 2014 נורו על גוש דן 134 רקטות.

[7] Rafael Air And Missile Defense Webinar No. 3 May 27 2021

https://www.youtube.com/watch?v=nvyFAZF4_14.

[8] https://www.youtube.com/watch?v=6NQTEgAiQ4w.

[9] התמונה צולמה בידי מר יהונתן קלרמן ממצפה הר חורשה שבשומרון.

[10] טרכטנברג, מ’ ופגדלון, ת’ “העלויות הכלכליות של מבצע שומר החומות” המכון למחקרי ביטחון לאומי מבט על גליון 1485 9.6.2021

https://www.inss.org.il/he/publication/guardian-of-the-walls-costs/?offset=3&posts=18&subject=944.

[11] המונח “רחפן” מתייחס למסוק חשמלי קטן מפוקד מרחוק הנפוץ גם בשוק האזרחי. הכלי מתאפיין בארבעה רוטורים והוא ממריא אנכית. המונח “כטב”מ” (כלי טיס בלתי מאויש) מתייחס למטוס בלתי מאויש המונע בדרך כלל בפרופלור והמחייב מסלול המראה או משגור (קטפולטה) כדי להמריא.


תמונה: IDF