הרשות הפלסטינית

הפרסומים לגבי העניין הרוסי בהנעת תהליך מדיני בין ישראל לפלסטינים והתגובה הרוסית לאפשרות סיפוח בקעת הירדן אינם מצביעים על שינוי במניעים של מוסקבה לעיסוק בנושא, ולכן גם אין היא צפויה להקצין את עמדותיה.

הוא דחק את עצמו למצב של חוסר אמינות מוחלט ואיבד כל השפעה על ישראל, ארה"ב, הקהילייה הבינלאומית ואפילו על העולם הערבי הסוני. הוא, ומה שמכונה "הרשות" הפלסטינית בגדה המערבית, פועלים כגורם מכשיל ומשחית מכל בחינה.

החברה הישראלית שילמה ביוקר על הניסוי של אוסלו, אך היא יכולה לומר בכנות: ניסינו לעשות שלום עם הפלסטינים. לגישה זו יש תפקיד מרכזי בחיזוק החוסן הנפשי הרב של הישראלים, ביכולתם להתמודד עם סכסוך ממושך, ובאי-נכונותם לעשות ויתורים מסוכנים.

הגיע הזמן שאש"ף יקבל כמות נדיבה מ"האהבה הקשוחה" שהייתה שמורה בעבר רק לישראל. והממסד הביטחוני של ישראל יעשה טוב אם יאמץ את הרעיון של סילוק אונר"א.

על ישראל להתכונן לשינוי פרדיגמה בנוגע לממשל בשטחים; לזנוח את ההסתמכות הקלוקלת על הנהגת הפת"ח ואת הרעיון הרעוע של שתי מדינות.

מופע הזעם של יו"ר הרשות הפלסטינית נגד טראמפ משקף את התלות של הפלסטינים בסיוע האמריקני העצום שקיבלו במשך שנים, ללא שום דרישת גומלין. אבו מאזן מתקשה לקבל את העובדה שנשיא ארה"ב הנוכחי מבקש "תמורה לאגרה" ובינתיים מתרכז בלשמור על מקומו בשלטון.

ירי הרקטות בדרום חושף מציאות טרגית: מצד אחד לאף אחד מהצדדים אין אינטרס בהחרפת העימות, ומצד שני אין דרך לוודא שהמצב לא יידרדר. ואיראן? דוחפת להחרפת המצב כמובן.

רק עימות שבו יוכתר צד אחד כמנצח והשני כמובס יוכל להכריע בין חמאס לבין פת"ח בעזה, וספק אם הפת"ח תוכל לגייס את הכוח לזכות בשליטה אמיתית.