עזה

מטרות הלחימה של ישראל היו ניצול ההזדמנות לשלילת חלק ניכר מהיכולות של חמאס להזיק לישראל, ושיקום ההרתעה כדי להאריך את תקופת השקט ככל האפשר.

המשוואה מתגבשת כל הזמן - ועשויה להשתנות כבר עם שיגור הבלון הבא.

מהלומות צה"ל צריכות להיות אינטנסיביות ומוכוונות לפגיעה עמוקה בדרג הביניים הפיקודי, בתשתיות ובאמצעי לחימה, עד לפגיעה משמעותית בכוחו הכולל.

מה יקרה כאשר החיזבאללה יבקש להגיע להסדר דומה של שקט תמורת כסף?

אם הוביל המבצע, ולו לתקופה מוגבלת בזמן, לשלילת יכולתו של הג'יהאד הפלשתיני לתת שירותים מסוג זה לאדוניו בטהרן, הרי מהלכי ישראל שירתו היטב את האינטרס האסטרטגי שלה - ולא רק שלה.

ישראל הצליחה במטרתה להפריד במבצע הצבאי הנוכחי בין הג'יהאד האסלאמי לבין חמאס, ולהשאיר את האחרון מחוץ למשחק

סילוקו של בכיר הג'יהאד האסלאמי, שניסה לסכל את הניסיונות להסדרה וחתר להידוק הקשר עם איראן, צפוי לחזק את חמאס ואת המגעים הלא ישירים עם ישראל.

מאחורי ההסלמה מול הג'יהאד האסלאמי עומדת איראן, ששואפת לקעקע את הסדר באזור. כעת הכדור אצל חמאס, שאמנם עובד עם איראן – אבל לא אצלה.

האירועים בדרום מחזירים לאור הזרקורים את השאלה מדוע מעדיפה ישראל, שוב ושוב, לנהל את הסכסוך ולא להכריע את חמאס? התשובה טמונה דווקא בחולשתו של ארגון הטרור ולא בהרתעה שלו.

על ישראל להסיק מסקנות מטרור ההצתות של קיץ 2018 ולהגיב צבאית נגד מפריחי הבלונים, גם במחיר של כניסה לסבב צבאי קצר.

סבבי הלחימה הנשנים בשנה האחרונה ברצועת עזה מחייבים את ישראל לתגובה צבאית עוצמתית יותר נגד חמאס וארגוני הטרור ברצועה, שתחזק את ההרתעה ותחזיר את השקט הארוך יחסית שהושג לאחר מבצע צוק איתן. זאת, לצד מתן הקלות לאוכלוסייה האזרחית העזתית באופן הדרגתי כתנאי לרגיעה מתמשכת.

על המנהיגות הישראלית להכין את צה"ל, את הציבור ואת הזירה הבינלאומית למדיניות חדשה הכוללת "גזר מתוק ושמנמן" בצד "אלה כבדה וקשה".

יש לישראל עניין לבסס את התפקיד המצרי בעזה, במסגרת הגיון "ניהול הסכסוך". השלום, הקיים זה 40 שנה, מתבסס ביתר שאת בשל העמידה יחד מול אתגר הטרור בסיני ומול החתרנות התורכית במזרח הים התיכון, כמו גם בעידן של אינטגרציה בתחום האנרגיה. השותפות בהסדרה (ללא נוכחות צבאית מצרית ברצועה, שאין לנו או להם עניין בה) היא נדבך חשוב נוסף בקשרים בין שתי המדינות, ותורמת גם לשחיקת היומרות הג'יהאדיות של חמאס.

תגובה קשה מן הרגיל של צה"ל היא בלתי נמנעת, כדי להמחיש לחמאס שהוא טעה בקריאת המפה. המהלומה תלווה במאמץ מדיני מצרי לכינון רגיעה בדרום.

נוכח צורכי ישראל בגזרות האחרות, עדיף כבעבר לצמצם נזקים בחזית הדרומית, להכיל בחוכמה, לחשוק שיניים, ולהמשיך לבנות את הנגב המערבי על אף ניסיונות ההצתה.

יש צורך הן בשינויי תפיסה של הדרג המדיני והצבאי, והן בשיח גלוי ויעיל עם הציבור על משוואות ההרתעה בעידן הנוכחי. ונדרשת יכולת מובחנת ומדויקת יותר להטיל אימה על החמאס בכל הדברים החשובים לו ביותר.

כעת האתגר הוא כיצד להבהיר להנהגת חמאס שלא כדאי לה להאמין לדברי הרהב של עצמה.

רק אחרי מכה חזקה וכואבת לחמאס בעזה, יש סיכוי להגיע ל"הסדרה" שלא תהיה ניצחון ארגון הטרור, ולכן עשויה להחזיק מעמד יותר מכמה חודשים עד לניסיון הסחיטה הבא.

החלשת יכולות האויב ושאיפותיו בעזה מחייבת מוכנות צבאית, ונכונות ממשלתית לעשות שימוש בכוח, תוך שמירה על שגרת חיים בריאה ויציבה בעורף.

הג'יהאד האסלאמי והארגונים הסונים מעוניינים במהלומה ישראלית שתאפשר להם להיכנס לוואקום שייווצר. לישראל עדיין עדיף להימנע ממבצע נרחב.

המהלכים באשר לעתידה של עזה אינם מנותקים מן ההקשר הרחב יותר של המאבק על עתיד האזור כולו. מדובר אומנם במחוות שיינתנו למשטר החמא"ס, המזוהה עם האחים המוסלמים ונתמך על ידי תורכיה וקטר. במבט ראשון זוהי תוצאה בעייתית של האירועים האלימים מאז מרס 2018, אולם בפועל, מי שנקלע לעמדת נחיתות הוא דווקא הנהגת חמא"ס. זו מוכנה כעת לשעבד את עקרון היסוד של התנועה – המאבק הג'יהאדי, שממילא הגיע למבוי סתום עקב אובדן האפקטיביות של כליו העיקריים, ועוצמת ההרתעה הישראלית – כדי להשיג הקלות כלכליות עבור אוכלוסיית הרצועה. העמקת התלות של עזה במצרים, ואולי (בכפוף לבקרה ביטחונית מחמירה) גם בקפריסין, היא

עין פקוחה לצפון מחייבת להותיר את צה"ל פנוי ככל האפשר לביצור ההרתעה מול האויב העיקרי.

אין "לבזבז" את היכולות של צה"ל על איום מינורי, מעצבן ומרגיז, גם אם הוא פוגע בגאווה הישראלית וביוקרת צבאה - כטרור העפיפונים. מצד שני, כשיש אינטרס חשוב, גם בגזרת משנה כרצועת עזה, יש להגן עליו ולו במחיר של הסלמה אפשרית.

ישראל אימצה בחוכמה אסטרטגיה צבאית סבלנית של התשה, או במילים אחרות "כיסוח הדשא", שנועדה בראש ובראשונה לפגוע ביכולות האויב. זה מחייב מבצעים גדולים ספורים, שיתקיימו מדי זמן, שיחוללו הרתעה זמנית שתאפשר תקופות של הפוגה. אך בכל מקרה – אין לכבוש הרצועה.

בעוד ארגון חמאס משתף פעולה עם טהרן אך שומר על חופש פעולה, הג'יהאד האסלאמי נתון למרות משטר האייתוללות • ההחלטה לא לפעול נגד הארגון הסורר עלולה לעלות לחמאס במחיר כבד.

מה שווה תמיכת המערב ב"זכותה של ישראל להתקיים בגבולות בטוחים ומוכרים" אם לא ניתן להגן על אותם גבולות?

ירי הרקטות בדרום חושף מציאות טרגית: מצד אחד לאף אחד מהצדדים אין אינטרס בהחרפת העימות, ומצד שני אין דרך לוודא שהמצב לא יידרדר. ואיראן? דוחפת להחרפת המצב כמובן.

תוכנית מרשל לרצועת עזה היא רעיון גרוע.