שורה מרשימה של מהלכי חקיקה – חלקם סמליים, אחרים בעלי משמעות מעשית חשובה – ממחישה מאז 7 באוקטובר 2023 את עומק התמיכה הדו-מפלגתית בישראל בשני בתי הקונגרס בארה"ב. באגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית עלו אומנם דרישות (שאין להן השפעה בפועל) להחיל על ישראל הגבלות באשר לשימוש בנשק, אך העמדה האנטי-ישראלית המובהקת של ה"Squad" נותרה נחלת מיעוט קטן. מעברו הרפובליקני של המתרס התמיכה בישראל איתנה. דא עקא שבסוגיה המשמעותית ביותר – חבילת הסיוע – הקיטוב הפוליטי מוביל לעיכוב, בשל דרישת הדמוקרטים לכרוך זאת עם הסיוע לאוקראינה, ודרישת הרפובליקנים לשלב בחקיקת ההשלמה (Supplemental) קיצוצים לרשות הפלסטינית, במס ההכנסה ובהגדלת המימון למניעת הגירה בלתי חוקית. על ישראל לטפח את התמיכה הדו-מפלגתית, להרחיב את בסיס התמיכה, לחתור להפרדתה של חבילת הסיוע מנושאים אחרים, ובתוך כך להיעזר בידידיה בקונגרס כדי להרחיב את הדיון האסטרטגי ולבסס תמיכה בקו תקיף יותר כלפי איראן. בראייה ארוכת טווח, על ישראל להיערך לצמצום התלות השוטפת בארה"ב ולמעבר מדפוסי הסיוע למתכונת של שותפות ביטחונית וטכנולוגית.

מאמר הדעה של הנשיא ג'ו ביידן ב"וושינגטון פוסט" – בהמשך ישיר לנאומו לאומה (20 באוקטובר) – מעניק גיבוי לחתירתה של ישראל להכריע את חמאס. לשיטתו, חמאס – כמו פוטין – חותר להכריע אומה דמוקרטית בכוח הזרוע, ומכאן חשיבות המלחמה בו. ביידן מתייחס גם לתפיסה מרחיבה לגבי תפקידה של ארה"ב בנקודת מפנה היסטורית. זו משתקפת גם במאמרו של היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן בכתב העת Foreign Affairs, אם כי בניגוד לנשיא הוא מתייחס רק בקצרה למלחמתה של ישראל, וניכר כי בראש סדר העדיפויות שלו עדיין ניצבת התחרות הבין-מעצמתית ברמה הגלובלית. מול מגמות בדלניות מדגישים ראשי הממשל את הצורך בבניית "שריריה" של ארה"ב, לא רק הצבאיים אלא גם הכלכליים-חברתיים והמדיניים. עבור ישראל, האתגר הוא להוביל לתובנה שלפיה שיקום העוצמה האמריקנית מחייב התייצבות לא רק מול רוסיה וסין, אלא גם (בזיקה למלחמה בחמאס) מול איראן ושליחיה באזור.

מאז ה-7 באוקטובר מתברר שכל עוד ארדואן ומפלגתו בשלטון – תורכיה אינה יכולה להיות שותפה מדינית או כלכלית, קל וחומר כשמדובר במיזמים לאומיים כדוגמת ייצוא הגז. מנגד, קפריסין ואף יוון הוכיחו את ערכיותן בעת חירום כעורף לוגיסטי, אווירי וימי. אשר למצרים, דיאלוג אסטרטגי בדרג המתאים – לצד זהירות בכל הנוגע להתבטאויות ורעיונות העלולים להגביר את המתיחות מול קהיר – חייב להיות מרכיב מרכזי במדיניות.

בכינוס מועצת הנגידים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) עמדו על הפרק עדויות להתקדמות איראנית נוספת לקראת נשק גרעיני. עם זאת, בנסיבות המדיניות הקיימות אין סיכוי שסבא"א, או מועבי"ט, יגיבו באופן אפקטיבי. ברקע, בראיית ארה"ב את תפקיד איראן בדרבון "מחנה ההתנגדות", והניסיונות לפגוע בכוחות אמריקניים באזור, על ישראל, למרות ההתמקדות במערכה נגד חמאס, לשוב ולהתריע בפני מקבלי ההחלטות בארה"ב ובמערב כי נדרשת פעולה מיידית ותקיפה, וכי גם בעת מלחמה בדרום ייתכן שלא יהיה מנוס מלבלום את איראן באמצעים אחרים.

קריאתו של צה"ל לאוכלוסיית החלק הצפוני של רצועת עזה (מצפון לנחל עזה) להתפנות דרומה – שנענתה בהיקף נרחב – מצביעה על מתווה אופרטיבי לקראת השלב הבא. הבידול בין צפון הרצועה לדרומה הכרחי לשם מימוש יעדי השלב הראשון של הלחימה – חיסולה של הנהגת חמאס, המחופרת בעיר עזה, לצד עיקר הכוח הלוחם שלה ושל הג'יהאד האסלאמי (גא"פ), והשמדת תשתיות האש במרחב זה, בעוד שהאוכלוסייה הבלתי מעורבת מקבלת אפשרות להיחלץ דרומה, ואף לקבל סיוע הומניטרי ממצרים.

כפי שהמחיש גם אסון השיטפונות בדארנה וסביבתה, לוב כיום איננה מדינה, אלא שתי מערכות שלטוניות, ממשלה אחת בטריפוליטניה במערב, ומשטרו של ח'ליפה ח'פתר בקירנאיקה במזרח (שכשל בהתמודדות עם נזקי הטבע). בשני האזורים מדובר למעשה במערכים של מיליציות מקומיות, ובכוחות חמושים על בסיס שבטי, והיעדר השלטון המרכזי ניכר ביתר שאת בדרום. ספק רב אם יש תוחלת לניסיון, שארה"ב מעורבת בו, להקנות לגיטימציה לממשלתו הנוכחית של עבד אל-חמיד דבייבה בטריפולי ולהגיע לבחירות כלל-ארציות. האירועים בעקבות הפגישה בין שרת החוץ (לשעבר) של "ממשלת האחדות הלאומית"בטריפולי, נג'לאא מנקוש, לבין שר החוץ אלי כהן, חשפו את המציאות הפוליטית המורכבת השוררת בשטחה של לוב. על ישראל להתנהל בזהירות, ובכל מקרה לעמוד על האינטרסים שלה ושל שותפותיה במזרח הים התיכון, תוך ניסיון לבטל את מזכר ההבנה מנובמבר 2019 בין אנקרה לטריפולי המחלק ביניהן את המים הכלכליים במזרח הים התיכון.

ביקורה בישראל של משלחת חברי קונגרס דמוקרטים, ובראשם מנהיג המיעוט בבית הנבחרים חכים ג'פריס – במסגרתה נועדו בין היתר עם ראש הממשלה בנימין נתניהו (7 אוגוסט 2023) – הוא בגדר תזכורת לכך שהמפלגה הדמוקרטית, למרות הקולות הצורמים הבוקעים מן האגף הרדיקלי שלה, עדיין מחויבת לישראל ולביטחונה. ג'פריס אף הדגיש זאת בדבריו בארץ, תוך שהוא הודף קריאות לפגיעה בסיוע. חשוב להתמיד במאמצים לשמר את בסיס התמיכה הדו-מפלגתי, ולהטות אוזן למסרים של ידידי ישראל משני עברי המתרס.

ממשל ביידן – בדברי הנשיא עצמו בריאיון ל-CNN (9 ביולי) ובהודעות הבית הלבן – חורג באחרונה מן הנורמה הבינלאומית המקובלת של אי-התערבות בענייני הפנים של מדינת ישראל. הוא מותח ביקורת על הרכב הממשלה, לצד אמירה על כך שנתניהו מנסה להתמודד עם השלכותיה של המגמה "הקיצונית" בשורותיה, מתייצב לצד זכות המחאה, וקורא להסכמות רחבות כתנאי לשינויים במערכת המשפט. עמדות אלה משקפות גם גילויי דאגה גוברים בקרב יהדות ארה"ב, שהנשיא קשוב להלכי רוחה. התערבות זו מעוררות מורת רוח לגיטימית בישראל, אך בנסיבות הנוכחיות, בצל אתגר איראני מחריף – שארה"ב ושותפותיה במערב בוחנות מחדש את דרכי ההתמודדות מולו – על הממשלה לשים רסן לתגובות, לפעול בזהירות ובשיקול דעת, ולהתמקד באינטרסים ובערכים המשותפים ובסוגיות האסטרטגיות שעל הפרק. במישור המעשי, יש לחתור להבנות עם ארה"ב בסוגיה הפלסטינית, אם כי במסגרת תפיסת היסוד של ניהול הסכסוך ולא של חתירה להסדר קבע; להביא בחשבון גם את עמדות ארה"ב כשיקול משמעותי בעת התוויית המהלכים הבאים בחזית הפנימית, ולנצל את חלון ההזדמנויות שנפתח כעת, בין היתר בשל השעייתו של רוב מאלי כמוביל המו"מ, לתיאום עמדות הדוק ככל האפשר בשאלת הגרעין האיראני.

הממשל האמריקני מאותת מאז ראשית 2023 – וביתר שאת בעקבות הפגיעה ביעדים אמריקניים על אדמת סוריה במרס – כי הוא מתגבר במידת מה את נוכחות כוחותיו במזרח התיכון, מגיב לעיתים בכוח על פיגועים המכוונים נגדם, ומהדק את הקשר הביטחוני עם בעלות בריתו, בעיקר ישראל.