אזהרתו של חסן נצראללה (19 ביוני 2024) כי ארגונו יפגע בקפריסין אם תעמיד את בסיסיה לרשות ישראל במקרה של עימות כולל, היא מהלך מחוצף ומופרך.

עבור ישראל, החותרת לשים קץ לכוחו הצבאי והשלטוני של חמאס, לשחרור חטופיה ולהסרת איום עתידי מצד עזה, אין פתרון קל לשאלת השלטון ברצועה ביום שאחרי קריסת חמאס. לא קל להגיע להסכמה על דרך פעולה אפשרית מועדפת שתותיר לישראל חופש פעולה צבאי בעת הצורך. כל מתאר אסטרטגי מוצע כרוך בסיכונים ניכרים. עם זאת, לנוכח המצב המדיני והמשפטי שישראל נמצאת בו, יש חלופות שמחירן כנראה גבוה מכפי שישראל יכולה לעמוד בו.

הרציף הצף האמריקני אמור לקום לחופי עזה בקרוב. התוכנית להפעלת הרציף בעזה יוצרת מציאות חדשה עבור ישראל, בהיבטי ההתמודדות עם האתגר ההומניטרי ברצועת עזה, ובכל הנוגע למערכת היחסים המורכבת עם ממשל ביידן. יש המתריעים, ולא בלי סיבה, כי הנוכחות האמריקנית כובלת את ידי ישראל ומחייבת נוכחות צבאית תומכת, אך יש כמה שיקולים התומכים בשיתוף פעולה עם הקמת הרציף.

כישלונה של מתקפת הטילים האיראנית על ישראל נזקף בראש ובראשונה לזכותה של מערכת ההגנה נגד טילים של ישראל, שההישג שלה שב וממחיש את מעמדה המוביל בתחום זה בזירה הבינלאומית. עם זאת, נודעת חשיבות מבצעית – ומעבר לכך, ערך אסטרטגי ומדיני מן המעלה הראשונה – גם לתרומתן של המדינות שנטלו חלק במבצע הסיכול המתואם והנרחב: ארה"ב, בריטניה וצרפת, וחשובה עוד יותר מבחינה פוליטית מעורבותן של ירדן ושל מדינות המפרץ. המהלך התאפשר מתוקף המסגרת ההסכמית שנבנתה בשנים האחרונות בחסות "פיקוד המרכז" האמריקני – CENTCOM – בכותרת המטעה (אין מדובר בברית רשמית) "ארגון ברית ההגנה האווירית של המזרח התיכון" (MEADTO). למעשה, זו מסגרת לתיאום מודיעיני ומבצעי, בדגש על יכולות איכון, מעקב ויירוט של טילים ואיומים אוויריים לסוגיהם, הכוללת הן את ישראל ומדינות מפתח בעולם הערבי והן נכסים צבאיים של ארה"ב ובעלות בריתה המערביות. ברקע ניצבת ההבנה שאיראן מהווה כיום מרכיב משמעותי (לצד סין ורוסיה) במערך האיומים על הביטחון הלאומי האמריקני, כפי שממחישה הערכת המודיעין השנתית של ה-DNI מפברואר 2024. מאפייניה של פעולת התגובה הישראלית – איתות לאיראן שישראל לא תשלים עם ירי לשטחה, אך כזה שנועד להימנע מהתלקחות כוללת – עולים בקנה אחד עם ראייה זו של האיום, המשותפת לישראל, ארה"ב ומדינות מפתח באזור.

גם בהעדר נתונים רשמיים מלאים, ניכר כי עלה במידה ניכרת מספר החמושים אנשי חמאס (וגורמי טרור נוספים) הנכנעים ומסגירים את עצמם לכוחות צה"ל במהלך הלחימה, בדגש על הקרבות בח'אן יונס. מעבר לשיקולים הטקטיים – חסכון מאמץ ואבדות בלחימה, והשגת מידע מודיעיני חשוב – והשיקול האופרטיבי של שיפור עמדת המיקוח בסוגיית החטופים, יש לכך גם משמעות אסטרטגית ארוכת טווח.

על אף חשיבותה ורגישותה של סוגיית החטופים, שאין עוררין על הצורך לגלות יצירתיות, תעוזה וגמישות בניסיונות להביא לשחרורם, ממשלת ישראל אינה יכולה להיגרר לכניעה לתכתיבי חמאס באשר לסיום המלחמה. אסור גם להיקלע לדמורליזציה ולהלכי רוח (שיש להם מהלכים בתקשורת וגם בקרב גורמים במערכת) המטילים ספק בעצם הסיכוי להביא למיטוט שלטון חמאס בעזה, כאשר דפוסי הלחימה בפועל מעידים דווקא על יכולותיו של צה"ל.

בניהול המלחמה בדרג המדיני התגלעו בעת האחרונה קשיים המכבידים על המאמץ הצבאי ואינם עולים בקנה אחד עם רוח הלוחמים בזירת המערכה, וגם לא עם אינטרסים מדיניים חיוניים של ישראל בשלב הקריטי הנוכחי. גם במבנה הקואליציוני של ממשלות ישראל ראוי ששרי הממשלה בעת מלחמה יימנעו מהצפת סוגיות שנויות במחלוקת במרחב הציבורי, גם אם בין כותלי הקבינט מן הדין שייאבקו על עמדותיהם.

שורה מרשימה של מהלכי חקיקה – חלקם סמליים, אחרים בעלי משמעות מעשית חשובה – ממחישה מאז 7 באוקטובר 2023 את עומק התמיכה הדו-מפלגתית בישראל בשני בתי הקונגרס בארה"ב. באגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית עלו אומנם דרישות (שאין להן השפעה בפועל) להחיל על ישראל הגבלות באשר לשימוש בנשק, אך העמדה האנטי-ישראלית המובהקת של ה"Squad" נותרה נחלת מיעוט קטן. מעברו הרפובליקני של המתרס התמיכה בישראל איתנה. דא עקא שבסוגיה המשמעותית ביותר – חבילת הסיוע – הקיטוב הפוליטי מוביל לעיכוב, בשל דרישת הדמוקרטים לכרוך זאת עם הסיוע לאוקראינה, ודרישת הרפובליקנים לשלב בחקיקת ההשלמה (Supplemental) קיצוצים לרשות הפלסטינית, במס ההכנסה ובהגדלת המימון למניעת הגירה בלתי חוקית. על ישראל לטפח את התמיכה הדו-מפלגתית, להרחיב את בסיס התמיכה, לחתור להפרדתה של חבילת הסיוע מנושאים אחרים, ובתוך כך להיעזר בידידיה בקונגרס כדי להרחיב את הדיון האסטרטגי ולבסס תמיכה בקו תקיף יותר כלפי איראן. בראייה ארוכת טווח, על ישראל להיערך לצמצום התלות השוטפת בארה"ב ולמעבר מדפוסי הסיוע למתכונת של שותפות ביטחונית וטכנולוגית.

מאמר הדעה של הנשיא ג'ו ביידן ב"וושינגטון פוסט" – בהמשך ישיר לנאומו לאומה (20 באוקטובר) – מעניק גיבוי לחתירתה של ישראל להכריע את חמאס. לשיטתו, חמאס – כמו פוטין – חותר להכריע אומה דמוקרטית בכוח הזרוע, ומכאן חשיבות המלחמה בו. ביידן מתייחס גם לתפיסה מרחיבה לגבי תפקידה של ארה"ב בנקודת מפנה היסטורית. זו משתקפת גם במאמרו של היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן בכתב העת Foreign Affairs, אם כי בניגוד לנשיא הוא מתייחס רק בקצרה למלחמתה של ישראל, וניכר כי בראש סדר העדיפויות שלו עדיין ניצבת התחרות הבין-מעצמתית ברמה הגלובלית. מול מגמות בדלניות מדגישים ראשי הממשל את הצורך בבניית "שריריה" של ארה"ב, לא רק הצבאיים אלא גם הכלכליים-חברתיים והמדיניים. עבור ישראל, האתגר הוא להוביל לתובנה שלפיה שיקום העוצמה האמריקנית מחייב התייצבות לא רק מול רוסיה וסין, אלא גם (בזיקה למלחמה בחמאס) מול איראן ושליחיה באזור.